לשון הרע בכרוז בחירות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בכרוז בחירות: .1שני הצדדים הם תושבי המושבה מנחמיה. בחודש יולי 1992פורסם במנחמיה כרוז המתייחס למועמדותם של אהרון מונדרי לראש המועצה המקומית שם, ואנשים אחרים, בהם התובע, כחברי המועצה. ביחס אליו נאמרו בכרוז כדברים האלה: "נקש יעקב: את מי אתם מנסים לרמות? אהרון מונדרי? אפילו אתה לא היית נותן לו ללמד או לנהל בית ספר שבו לומדים ילדייך...מי שלא נכווה מכישוריו במנחמיה שישאל מנהלי בתי ספר בטבריה מיהוא נקש בכל בית ספר שרגלו דרכה שם חינוך לא היה שם.. תשאלו מי עוד יעז לפתוח לו צוהר במסגרת החינוכית באזורנו." בסוף הכרוז מופיעות המילים "צוות מ.ח.ל" כמי שחתום על הכרוז. התובע טוען כי דברים אלה הם בבחינת פרסום לשון הרע וכי הם פגעו בו. הוא טוען כי נגרמו בשל פרסום זה נזקים בסכום של 000, 50ש"ח. .2בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי הכרוז לא הופץ ולא פורסם, אלא נגנז בהוראת ראש המועצה המקומית לשעבר, מר שליטא. עותק הכרוז אשר צורף לכתב התביעה לא היה אלא טיוטא אשר הוצאה במרמה על ידי עובדת המועצה המקומית והועברה לידי התובע שלא בתום לב. עוד נטען כי הכרוז הוצא לקראת הבחירות המקומיות במנחמיה ועל רקע כרוז אחר שפרסמו אהרון מונדרי וחבריו והמפאר את מעשיהם שלהם. הנתבעת מצרפת לכתב ההגנה "כרוז של סיעת צ.ל.ם ושאותו בא הכרוז שלי לסתור, לו פורסם". עוד נטען כי הנתבעת ביקשה בכרוז נשוא כתב התביעה להביע דעות ששמעה מפי מנהלי בתי ספר וחברי ועד הורים אודות התובע וכישוריו השליליים בתחום החינוך. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מי שנוטל חלק במערכה פוליטית צריך לקחת בחשבון כי ייאמרו עליו דברים קשים ובלתי נעימים, במיוחד כשמערכת הבחירות מתנהלת באגרסיביות. באשר לנזק שהתובע טוען לו, סבורה הנתבעת כי התובע הוא זה שגרם לעצמו את הנזק על ידי כך שהפיץ ברבים כרוז שלא היה אמור להתפרסם. .3בטרם נדון בתוכנו של הכרוז, יש לדון בשאלה האם הופץ ברבים ואם כן על ידי מי. אהרון מונדרי, ראש המועצה המקומית, העיד כי הכרוז הופץ בתיבות המכתבים המרוכזות במבנה של היישוב וברחבה הציבורית שליד המרכז המסחרי. הוא עצמו ראה את הנתבעת ואת אימה עוסקות בחלוקתו. העד אפרים פרשיץ מוסר בעדותו כי ראה את הנתבעת מדביקה את הכרוז על גבי לוח המודעות של המועצה. הוא הורה לה לחדול מכך, אך היא סרבה ואף תקפה אותו. ההמשך של עדות זו בא לידי ביטוי בת.פ. 238/93שהוגש נגדה בבית משפט זה בגין התקיפה שתקפה את העד. באותו הליך הודתה הנתבעת כי "זה היה ביום הבחירות ביישוב. אני תליתי מנשרים על לוח המודעות. אנשים אמרו לי לא לתלות. אני התעקשתי לתלות כי זה לוח ציבורי..". התובע העיד כי עבר ברחוב וראה את הנתבעת ואימה עוסקות בחלוקת הכרוז. בהליך שהתקיים בבית הדין האזורי לעבודה בין הנתבעת ובין המועצה המקומית מנחמיה וראשה החדש, טענה הנתבעת כי פוטרה מעבודתה במועצה המקומית על רקע תמיכתה בראש המועצה היוצא, בני שליטא. וכך היא טוענת בסעיף 3לכתב התביעה, הזהה גם לסעיף 3לתצהיר התומך באותה תביעה: "במהלך מערכת הבחירות הזדהתי בפומבי כמי שתומכת במר בני שליטא, הוא ראש המועצה היוצא של מנחמיה ואף פרסמתי כרוז בענין זה. תצלום הכרוז רצ"ב כחלק בלתי נפרד מכתב תביעה זה." (ההדגשה שלי - נ"מ) .4כנגד ראיות אלה, ביחס לפרסום הכרוז והפצתו, הביאה הנתבעת ראיות אלה: מר בני שליטא, ראש המועצה היוצא, העיד בבית המשפט כי הנתבעת הביאה לעיונו את הכרוז אך לאחר שהתיעץ עם עוד מזכירה במועצה, הגיע למסקנה כי אין צורך ולא כדאי לפרסמו. הנתבעת קיבלה את דעתו והשאירה עותק ממנו על שולחנו, ונראה כי מן דהו נטלו משם והפיצו. הוא עצמו לא קיבל עותק הימנו בתבת הדואר שלו. הגב' שרה גוטמן, שעבדה בשעתה במועצה המקומית, העידה כי מר שליטא הציג לה את המנשר וביקש לשמוע את דעתה ביחס אליו. היא סברה כי הכרוז עשוי להזיק למר שליטא ועל כן הוחלט שלא לפרסמו. גם היא לא מצאה עותק ממנו בתבת הדואר שלה. בעלה של התובעת, מר חנן יעקב, העיד כי ביום 12.7.92קיבל בדואר את המכתב נ/ 1החתום בידי אהרון מונדרי, אליו היה מצורף הכרוז נשוא התביעה, ובו, במכתב, כלולה דרישה לפרסום מיידי של כרוז התנצלות. מר חנן טוען כי היתה זו הפעם הראשונה ששמע על קיומו של כרוז מעין זה, ועל כן הראה את המכתב לאשתו, הנתבעת, על מנת שתטפל בו. .5כאן המקום לציין כי ישנם, למעשה, שני עותקים שונים של הכרוז, הנבדלים זה מזה רק בנושא אחד והוא החתימה על גביו: האחד, שהוגש כמוצג ת/ 2בתיק זה, והחתום "צוות מ.ח.ל"; השני - סומן נ/ 4והחתום "יהודית חנן וצוות מ.ח.ל". הנתבעת טוענת כי היה נוסח נוסף של הכרוז החתום רק בשם "יהודית חנן", אולם עד תום שמיעת ההוכחות במשפט לא הוכח קיומו של נוסח זה. לטענת הנתבעת, רק העותק שעליו מופיע שמה בלבד הוא הכרוז שהיא הדפיסה. .6הנתבעת טענה בעדותה כי הכינה את הכרוז והביאה אותו למשרדי המועצה לדיון עם מר שליטא. היא השאירה את המסמך שם, כדי לצלמו ובפרק זמן זה נעשו בו שינויים. היא מניחה שמי שהעלים את המסמך משולחנו של מר שליטא גם הכניס בו את השינוי. המסמך שהיא הכינה לא פורסם ולא הופץ על ידה. הנתבעת נתבקשה להסביר כיצד זה טענה בבית הדין לעבודה כי הפיצה את הכרוז, והסברה היה שמי שניסח את התצהיר טעה מאחר והיא רק כתבה את הכרוז אך לא הפיצה אותו. היא מכחישה מכל וכל כי חלקה את הכרוז בתבות הדואר של הישוב. לא היה בפיה הסבר לכך שכשבעלה הראה לה את מכתבו של מונדרי, נ/1, למחרת הפרסום בתבות הדואר, לא הגיבה בהתפלאות כיצד זה הגיע הכרוז לידי מונדרי אם לא הופץ כלל על ידה. הנתבעת נשאלה האם הכרוז שהדביקה על לוח המודעות ואשר בעקבותיו הסתבכה בתקיפה של מר פרשיץ, הוא הכרוז נשוא כתב התביעה והשיבה כי אינה זוכרת. לדעתה, אלה שאמרו שקבלו את הכרוז בתבות הדואר שלהם הכניסו אותו לשם בעצמם. היא נדרשה להסביר כיצד הגיע עותק של הכרוז לידי עו"ד רוטמן, שניסח עבורה את התצהיר לבית הדין האזורי לעבודה, והיא השיבה כי הכרוז הופץ במנחמיה והגיע גם לידיה. .7מניתוח העדויות דלעיל עולה כי אין ספק שהנתבעת היא שניסחה והדפיסה את הכרוז. לא רק שהיא מודה בכך בפה מלא, אלא ממשיכה וטוענת כי היא עומדת מאחורי האמור בו. אין גם מחלוקת כי הכרוז שוכפל ביותר מאשר עותק אחד, וגם בכך מודה הנתבעת (עמ' 22שורות 8-9). ענין החתימה על הכרוז הוא משני, מאחר והנתבעת מודה כי הדפיסה אותו. לדעתי, מה שארע הוא שהנתבעת הכינה את הכרוז כשהחתימה עליו היא "יהודית חנן וצוות מ.ח.ל", אך כשניגשה לשכפלו העדיפה להשמיט את שמה. מעיון בשני העותקים שבפני עולה כי המלים "צוות מ.ח.ל" מודפסות בדיוק באותו טור בשורה, כך שמחיקת המלים :ו"יהודית חנן ו" שהודפסו לפניהן, לא הביאה לשינוי אחר בטופס ובחתימה. .8מי שכפל והפיץ את הטופס? אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת כי התובע ומרעיו הם שעשו זאת. טענה זו אינה הגיונית ואינה הולמת בנסיבות המקרה. ואלה נימוקי: א. הנתבעת טענה בתצהיר כי היא הפיצה את הכרוז. ההסבר שבפיה דהיום, כי עורך התצהיר טעה והיה צריך לכתוב שרק הכינה אותו הוא מגוחך מאחר ובשעתה, היה לנתבעת ענין להוכיח כי פוטרה שלא כדין על ידי מר מונדרי עקב כך שפרסמה נגדו את הכרוז. אילו היתה טוענת אז, כפי שהיא מנסה לטעון כיום, כי הכרוז רק הוכן על ידה ולא הופץ, לא היתה יכולה לתמוך את טענתה כי פוטרה בשל הכרוז, שהרי לא הופץ כלל. ב. הנתבעת לא התפלאה כלל לראות את הכרוז מצורף למכתבו של מונדרי. אילו אכן סברה עד אז, כי הכרוז לא הופץ, היה עליה להגיב אחרת למכתבו. לא שמעתי כי ניתנה על ידיה בכלל תגובה כלשהי, פרט לכתב ההגנה, בה היא טוענת כי הכרוז לא הופץ על ידה. ג. הסיפור שסיפרו עדי ההגנה בדבר השארת הכרוז במשרדי המועצה, ונטילתו לאחר מכן בידי התובע ואנשיו ופרסומו בידיהם, הוא בלתי הגיוני וסתמי; אין זה אלא נסיון להטיל את האשמה להפצת המסמך על כתפי אדם אחר בלא כל יסוד. אין זה הגיוני שבמערכת בחירות יפרסם מועמד מסמך כל כך מזיק, הפוגע בו ובסיכוייו להבחר, ומשמיץ את חבריו לסיעה, והכל רק כדי לאפשר לאחר מכן לנגח את מי שמתחזה להיות עורך המסמך. ד. יש בפני עדויות לא מעטות כי הנתבעת נראתה עוסקת בהפצת הכרוז יחד עם אימה. ה. התקרית עם פרשיץ ארעה ביום 28.7.92והיה זה כשבועיים לאחר שמונדרי שיגר את מכתבו נ/ .1מכאן, שהכרוז הופץ בין התושבים לפני שהנתבעת עסקה בהדבקתו על לוח המודעות. ואכן, פרשיץ מאשר כי הכרוז היה מוכר לו יום יומיים עד שבוע לפני כן, דבר שעולה בקנה אחד עם הפצתו במחצית יולי .1992פרשיץ העיד כי הכרוז שהנתבעת הדביקה היה הכרוז נשוא התביעה, אך היא לא יכלה להזכר איזה כרוז הדביקה אותה שעה. ו. הנתבעת גורסת בעדותה כי העדים שהעידו כי הכרוז חולק לתיבות הדואר שלהם, הכניסו אותו עצמו לשם. עמדה זו של הנתבעת מעידה על אחריותה דווקא. האם לא היה יותר פשוט לה, לנתבעת, שתכחיש זאת? האם אדם צריך באמת להכניס מסמך לתיבת הדואר של עצמו, כדי שיוכל לטעון אחר כך כי המכתב הוכנס לשם? האם מישהו יכול לבדוק אם המסמך באמת הוכנס? אין זאת אלא שהנתבעת מודעת לכך שהיא עצמה הכניסה את הכרוז לתיבות הדואר, והיא מנסה לתרץ זאת על ידי כך שתעתיק את העובדה הזו אל העדים. לכן אני קובע כי הנתבעת הכינה והפיצה בקרב תושבי מנחמיה את הכרוז נשוא כתב התביעה, וכי הוא נשא את החותמת "צוות מ.ח.ל" לאחר שהמלים "יהודית חנן ו" נמחקו ממנו. .9תוכנו של המסמך יש בו משום פרסום לשון הרע אודות התובע. הביטויים בהם השתמשה הנתבעת בכרוז ביחס לתובע - "אפילו אתה לא היית נותן לו ללמד או לנהל בית ספר שבו לומדים ילדייך. מי שלא נכווה מכישוריו במנחמיה שישאל מנהלי בתי ספר בטבריה מיהוא נקש; בכל בית ספר שרגלו דרכה שם חינוך לא היה שם. תשאלו מי עוד יעז לפתוח לו צוהר במסגרת החינוכית באזורנו" - כל אלה משפילים את התובע, מעליבים אותו וגורמים לבריות להתרחק ממנו, ופוגעים במשרתו. .10ב"כ הנתבע טוען כי עומדות למרשתו ההגנות לפי סעיפים 15ו- 16לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965(להלן - חוק איסור לשון הרע). סעיף 15ענינו הגנת תום הלב. סעיף משנה (4) שבו קובע כי תהיה זו הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב כהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. סעיף 16לחוק איסור לשון הרע קובע כי אם הוכיח הנתבע שעשה את הפרסום באחת הדרכים האמורות בסעיף 15ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. פסקת משנה (ב) לסעיף 16קובעת חזקה בדבר העדר תום לב באחד מאלה: א. הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא האמין באמיתותו; ב. הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להווכח אם אמת הוא או לא; ג. הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף .15 .11לדעתי, הנתבעת לא הוכיחה כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, וממילא לא עומדת לה הגנת תום הלב. אניח כי הנתבעת, כמי שנטלה חלק במערכת הבחירות המקומית, היתה רשאית להביע דעה על התנהגות התובע בתפקיד ציבורי, דהיינו כמועמד למועצת העיר. ואולם, צריך שהפרסום לא יחרוג מגבול הסביר; עליו להיות סביר גם מבחינת צורת הפרסום, וגם מבחינת היקף הביקורת הכלולה בו. קשה להתייחס ברצינות לטענה בדבר סבירות הפרסום, נוכח כפירתה של הנתבעת בעצם העובדה כי פרסמה את הכרוז. בכל זאת, בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הכרוז פורסם כתגובה לכרוז של סיעת התובע. עיינתי בכרוז "הנגדי" ולא מצאתי בו השמצה אישית כלפי הנתבעת. יש בו קריאה שלא לבחור בראש המועצה היוצא, תוך ייחוס נורמות שלטון פסולות. מענה סביר לכרוז זה צריך להתייחס לגוף הענין, למשל, לפעילותו הפוליטית של התובע, להצטרפותו לסיעת מר מונדרי וכו'. תחת זאת תוקף הכרוז של הנתבעת את משרתו של התובע כמורה, משרה שאין לה כל קשר למערכת הבחירות, ובוודאי שאין באזכורה משום מענה לכרוז הנגדי. מכאן, שהנתבעת אינה נהנית מחזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק. .12למעשה, חל כאן סעיף 16(ב) לחוק הקובע חזקה הפוכה, דהיינו חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. ראשית, הנתבעת לא הוכיחה שמה שייחסה לתובע בכרוז היה אמת, בכל מה שנוגע לעובדות, דהיינו ש"כל בית ספר שרגלו דרכה שם חינוך לא היה שם". לפי הפסיקה היה על הנתבעת להפריד בין העובדות הנוגעות להתנהגות התובע ובין הבעת דעתה שלה, של הנתבע, אודותיה (ד"נ 9/77חברת החשמל לישראל בע"מ נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח’, פ"ד ל"ב, חלק שלישי, 337). ואולם, הנתבעת לא הבחינה בין דעה לעובדה. היה על הנתבעת להוכיח כי אנשים סבירים נמנעו מלשלוח את ילדיהם ללמוד במקום שבו לימד התובע, או כי בבתי ספר בהם לימד התובע לא הוקנו חינוך ומשמעת לתלמידים. אלה הן עובדות, אך הנתבעת לא עמדה בנטל הוכחתן. ברור לכל שעדותה שלה, אודות לימודי ילדיה, אינה ראיה. גם עדותו של מר שליטא אינה מספקת נוכח היחסים הבלתי תקינים בינו ובין התובע. הוא טען כי בעבר הומלץ לפטר את התובע, והוא, מר שליטא, היה בדעה שיש להשאירו בתפקידו. דווקא כשמדובר באיש חינוך, שלגביו ישנה מערכת מסודרת של פיקוח, דווח, ישיבות מועצה פדגוגית וכו', קל למצוא ראיות על התנהגותו. אך, לא הומצא לגבי התובע שום תיעוד המראה שנכשל כאיש חינוך. שנית, משוכנעני כי הנתבעת לא האמינה באמיתות הדברים שייחסה לתובע, שוב, מאחר ולא היה לה כל יסוד להאמין בכך. הרי לדבריה,ילדיה שלה למדו אצלו, והרי זה סותר את טענתה כי אנשים נמנעו מלשלוח את ילדיהם ללמוד אצלו. חזקת תום הלב מופרכת גם עקב העדר כל הוכחה כי הנתבעת נקטה אמצעים סבירים לברר, לפני הפרסום, את נכונות הדברים. שלישית, הנתבעת נכשלה גם בפריט השלישי, כאילו לא די באי עמידה בפריט אחד. היא נתכוונה לפגוע בתובע הרבה מעבר למה שהצריכה כוונתה להגן על שלום החינוך במנחמיה. מהכרוז לא ברור אם התובע היה מועמד לתפקיד במערכת החינוך של מנחמיה לכשייבחר, שאחרת, אם הוא עומד לכהן בתפקיד ניהולי, למשל, אין רלבנטיות לכשלונו כאיש חינוך. מהכרוז עולה כי מטרתה של הנתבעת היתה להכשיל את בחירתו של התובע ולא להגן על החינוך. מסקנתי היא שלא עומדת לנתבעת הגנה כלשהי מההגנות שבחוק איסור לשון הרע ועליה לפצות את התובע על נזקיו. .13אני דוחה את טענת עו"ד ג'אבר כי חלות כאן ההוראות בדבר שקר מפגיע, עוולה שנדונה בסעיף 58לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). צודק עו"ד קולה באומרו כי בסעיף 7לחוק איסור לשון הרע ההפניה היא לסעיף 58לפקודת הנזיקין האזרחיים 1944ולא לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שהותקנה ביום 17.4.68, לאחר פרסומו של חוק איסור לשון הרע. סעיף ההפניה הוא סעיף 71ולא סעיף .58מכל מקום, לשון הרע, לפי סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע, היא, בין היתר, דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם ב מ ש ר ת ו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". לענין העוולה של פרסום לשון הרע אין התובע צריך להוכיח התרחשותו של נזק מיוחד. .14התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק מיוחד, אך בוודאי נגרם לו נזק כללי, שאינו של ממון. אחרי הכל, יש מי שיחשוב ביישוב מנחמיה ובמקומות אחרים בסביבה, כי התובע אינו מורה מוצלח ו"היכן שידרוך, שם לא יהיה חינוך". פרסום מעין זה אינו מחמיא לשום אדם. בסיכומיו, מפנה ב"כ הנתבעת לאי יציבותו של התובע בעבודה ולכך שבמשך שנים לא רבות החליף כמה וכמה מקומות עבודה. אילו את זה טענה הנתבעת בכרוז, קשה היה לבוא אליה בטענות, אך איני רואה במה טיעון זה יכול לסייע בידיה היום. .15בהזדמנות אחרת הבעתי את דעתי כי מי שנוטל חלק בהליכים פוליטיים, אל יבוא בטענות כי שמו הוכפש. הדברים מכוונים לכך שכל עוד ההכפשה באה על רקע הפעילות הפוליטית, היא מהווה חלק מהמשחק הפוליטי, שהסגנון הנקוט בו אינו תמיד לשון צחה. ואולם, מקום שפרסום לשון הרע נוגע לענינים אישיים או מקצועיים, שאין בינם ובין הפעילות הפוליטית ולא כלום, לא יוכל הפוגע להסתמך על כללי המשחק הפוליטיים האגרסיביים. .16המגמה הגוברת והולכת בפסיקה היא להחמיר עם מפרסמי לשון הרע ולהכביד את עול הפיצויים שעליהם לשלם. מטרת הפיצויים היא, ראשית, ליתן סיפוק לנפגע על ידי סילוק תוצאות העוולה ושיפור מצבו של הנפגע על ידי התאמתו, ככול האפשר, למה שהיה לפני שנפגע, ושנית, לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו כי אין לפגוע בשמו הטוב של אדם. המגמה, היא איפוא, מגמה עונשית, מחנכת ומרתיעה גם יחד (ראה ע"א 802/87נוף נגד אבנרי, פ"ד מ"ה, חלק שני, 489בעמ' 494). הסכום שיפסק להלן אינו בא לפצות על נזק מיוחד, שכן נזק כזה לא נגרם לתובע; הוא ממשיך לכהן כמורה כמקודם. אין גם לדבר על נזק ממון לעתיד, מאחר ומערכות החינוך, בדרך כלל, אינן מתחשבות בפרסומים מסוג זה. תלמידים באים והולכים, ומי שהיה תלמידו של התובע בשנת הפרסום, משרת כיום בצה"ל. מדובר, אם כן, רק על נזק שאינו של ממון. .17מכל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדלקמן: פיצויים בסכום של 000, 15ש"ח החל מהיום, הוצאות המשפט ויציאותיו החל מיום הוצאתן, וסכום של 000, 4ש"ח כשכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) החל מהיום, וסכום זה כולל ההוצאות שנפסקו בהליכי הביניים.בחירותלשון הרע / הוצאת דיבה