קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע ידיעות אחרונות: .1זהו פס"ד בדבר פרסום לשון הרע על התובע ועיסקו. .2עיקרי העובדות: א. התובע מנהל עסק להתקנת דודי שמש הנקרא בשם המסחרי "חמי טל", מרח' הנביאים 57, פ"ת. ב. ביום שישי, ה-3.9.93, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" במוסף "מה בפתח" (להלן: "העיתון"), כתבה תחת הכותרת "מאשה מונעת התחשמלות" (להלן: "הכתבה"). הכתבה פורסמה לאחר שנתקבלה בענין הודעה לעיתונות מטעם משרד התמ"ס. ג. עפ"י כתבה זו, נערך מבצע חסר תקדים לבדיקת בתי עסק במחוז המרכז ליצור ושיווק דוודים חשמליים וסולריים ביתיים לחימום מים. בהמשך הכתבה פורסמו ממצאי הפקחים ב- 13בתי עסק בהם נערכה החקירה. ד. לענין "חמי טל" קובעת רשימה זו כי מדובר ביצרן אשר תעודת האחריות שלו אינה עומדת בדרישות צו הפיקוח על מצרכים ושרותים. בסיום הכתבה הודגש כי אכיפת חוק התקנים תמשך וימוצה הדין עם מפירי החוק, כדי לשמור על האוכלוסיה מסכנת התחשמלות. ה. מיד לאחר פרסום הכתבה פנה התובע באמצעות ב"כ לנתבעים והעמידם על כך כי העובדות שפורסמו ככל שהן מתייחסות לתובע, הינן חסרות כל בסיס, ויש באופן הצגתו משום לשון הרע. לפיכך, נדרשו הנתבעים לפרסם הודעת הכחשה והתנצלות על הפרסום ולשלם פיצויים. העיתון פירסם במדור "קוראים כותבים" חלק ממכתב ששלח ב"כ התובע. ו. התובע באמצעו ב"כ, פנה לביהמ"ש בטענה כי הכתבה נשוא תביעה זו מהווה פרסום לשון הרע - כשמשמעותה בחוק איסור לשון הרע - התשכ"ד - 1965(להלן: "החוק) - על התובע ועיסקו ז. כאן המקום לציין, כי בתחילת פרשה זו עסקינן בנתבעים 1-4, אלא שהתביעה כנגד נתבעת מס' 1סולקה על הסף (ע"י כב' השופט אפרתי בתאריך 21.2.94) מכוח סע' 13(1) - (3) לחוק. כעת שרירה ועומדת לפנינו התביעה כנגד נתבעים 4- 2בלבד. נתבע 2- הוא המו"ל של העיתון בו פורסמה הכתבה. נתבעת 3- הינה עורכת העיתון. נתבעת 4- הינה הכתבת אליה נשלחה ההודעה לעיתונות, והיא שערכה והכינה את הכתבה לקראת פרסומה והביאה אותה לדפוס תחת שמה. .3המחלוקות אשר עומדות בין הצדדים: א. משמעותה של "הודעה לעיתונות" כהודעה רשמית. ב. ההודעה לעיתונות והשוואתה לכתבה שפורסמה. ג. פרסום הכחשה והתנצלות ראויים. ד. הנזק וגובהו. טענות הצדדים בכל מחלוקת תידונה בנפרד בהמשך מחמת אריכותן. .4טרם אדון במחלוקות אבחן תחילה האם אכן בכתבה האמורה יש משום פרסום לשון הרע. סע' 1לחוק, מגדיר לשון הרע בין היתר כדבר שפרסמו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או אם ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו וכו'. המבחן לשאלה, אם יש או אין בכתבה משום לשון הרע הינו מבחן אוביקטיבי. היינו, קובע הוא לא מה הרגיש התובע כנפגע, כי אם כיצד החברה עשויה לקבל את הדברים שבפירסום הכתבה (ת.א. 19769/91 קורפו נ' התנועה לשינוי, פס"מ תשנ"ד (4), 310ע"א 464/83 עמ' 740דברי השופט ד. לוין). "כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותן עפ"י המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר, ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות ..." (ע.א 723/79 עמ' 300). עפ"י מבחנים אלו אין חולק כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע כמשמעותה בחוק זה, הן על התובע והן על עיסקו. הכתבה בכללותה יוצרת רושם כי התובע נמנה על "רשימה השחורה" של יצרנים אשר הוחלט לפתוח נגדם בחקירה בגין חשד לעבירות על חוק התקנים. דבר אשר נתברר במהלך המשפט כמשולל כל יסוד פרט לעובדה, כי התעודה המצויה ברשותו אינה עומדת בדרישות צו הפיקוח. כעת משקבעתי כי בלשון הרע עסקינן, אחזור לבחינת הפלוגתות ולטענות הצדדים. לאחר שאלו יוצגו ויסוכמו אבחן בשלב שלישי, האם עומדת לנתבעים אחת ההגנות אותן מונה החוק. .5בחינת המחלוקת: א. משמעותה של הודעה לעיתונות כהודעה רשמית. בסוגיה זו עלינו לבחון האם על הנתבעים היה לסמוך ידם על הודעה רשמית שפורסמה מטעם משרד התמ"ס או שמא היתה מוטלת עליהם חובה נוספת לקבל את תגובת הנפגע יהא מקור הדווח אשר יהא? התובע טוען כי קבלת תגובתו טרם פרסום הכתבה הינה פעולה אלמנטרית והכרחית, המתחייבת אף מחומרת הדברים שפורסמו בכתבה, ומחובת תום הלב. מכיוון שלדידו, אין המדובר במקרה שאינו ניתן לדיחוי היה מקום לקבל את תגובת התובע גם אם עקב כך ידחה פרסום הכתבה לשבוע שלאחר מכן, בהתאם להוראות סעיף 16(ב) (2) לחוק. הנתבעים טוענים כי המדובר בחקירה שנעשתה ע"י גורם מוסמך עפ"י חוק. לטענתו לא תתכן כי התקשורת לא תוכל להסתמך על הודעות רשמיות מטעם נציגי ממשלה. מאחר והנתבעים פעלו מתוקף עבודתם כעיתונאים ופרסמו הודעה רשמית המוגנת עפ"י חוק ואשר היה בה ענין ציבורי ממדרגה ראשונה מוטלת היתה על הנתבעים חובה מוסרית וציבורית לפרסם את הדברים אשר הופיעו בהודעה רשמית לעיתונות. הנתבעים לא התכוונו לפגוע בתובע והם היו משוכנעים לחלוטין באמיתות הדברים שפורסמו. בשלב זה של הבדיקה עלינו אם כן להכריע האם יכלו הנתבעים לסמוך דבריהם "מפי" ההודעה לעיתונות? לענין זה לא למותר להביא מתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל סע' 3: "חובה על עיתונאי לבדוק נכונות כל ידיעה במקור המהימן ביותר ... אימות ידיעה שיש בה אפשרות של פגיעה באדם או בגוף, מצריך כרגיל, ברור עם האדם או הגוף הנוגעים בדבר". עפ"י סעיף זה הודעה לעיתונות מטעם משרד התמ"ס היא אמנם מקור מהימן אך לא מקור מהימן ביותר שכן ידיעה שיש בה אפשרות של פגיעה באדם או בגוף הם הם המקורות המהימנים ביותר וכל מקור מהימן אחר נסוג אל מול האדם או הגוף הנוגעים בדבר. מנגד, מן הצד השני של המתרס, עומד סע' 13לחוק אשר קובע בס"ק (3) כי "פרסום ע"י הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו ..." לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. הינה כי כן, מתוקף סע' זה נמחקה על הסף התביעה כנגד סגנית השר הגב' לובלסקי. ועלינו לבחון האם גם הנתבעים יורשו להיות מוגנים ב"איצטלת" השרה לובלסקי. אין אני סבור ש"סינורה" הרחב של גב' לובלסקי יש בו מספיק מקום גם לנתבעים, אלא אם יוכח כי ההודעה לעיתונות היא היא הכתבה ואין לטענה כי הכתבה שונתה ונרקחה על מה שתסמוך. בחינה זו תבדק בס"ק (ב). נכון, הסע' מעניק הגנה לממשלה או לחבר בממשלה, אלא שדרך פרסום בעולמנו אינה מתבצעת ע"י הממשלה או החבר בה באופן בלתי אמצעי. אמצעי התקשורת הם כאלו אשר בלחיצת כפתור קלה מתאפשרת העברת מידע לכל מערכות התקשורת והעיתונים והם משמשים כאמצעי להעברת מידע לידיעת הציבור. נמצאנו אם כן לגלות כי משביצע העיתון את המצווה עליו, יחסה בגדרו של הסע', רק אם נווכח לגלות כי פרסום הכתבה נעשה בצמוד לאמור בהודעה. ב. בחינת ההודעה לעיתונות והשוואתה לכתבה שפורסמה: כאן עלינו לבחון האם הכתבה הינה חזרה על מה שכבר נכתב בהודעה לעיתונות או שמא היא עומדת בפני עצמה ומה שנאמר בהודעה לעיתונות "בטל בשישים" נוכח האמור בכתבה? לטענת ב"כ התובע עיון בהודעה לעיתונות מראה כי בשום מקום ובשום הקשר, לא נאמר כי התובע מסכן את הציבור בהתחשמלות, או כי התובע עבר על חוק התקנים או כי דוודי השמש שמתקין התובע אינם עומדים בתקן או כי הוגשה כנגד התובע תלונה או כי התובע חשוד בעבירות על חוק התקנים. גרסה זו של התובע נתמכת לטענתו במכתב שקיבל ב"כ התובע מאת יועץ סגנית השר (נ-2) בו קיימת הודאה כי אכן החומר שהועבר לסגנית השר אודות התובע לא היה מדויק. לטענת התובע ההודעה לעיתונות באשר היא מתיחסת לתובע, קובעת כי הוא יצרן (כאשר בפועל הינו "מתקין דוודים") אשר תעודת האחריות שלו אינה עומדת בדרישות צו הפיקוח, קרי, המדובר בענין טכני של אי התאמת התעודה לצו הפיקוח אשר רב המרחק בינה לבין סכנת ההתחשמלות. עלינו לבחון אם כן בשלב זה האם הפרסום הינו נכון והוגן, כדרישת סע' 13(11) לחוק ואין נפקא מינה אם הוא מלא, חלקי או תמציתי. התובע מלין כנגד הנתבעים כי הוסיפו ורקחו ובישלו את הכתבה על מנת להפכה לסנציונית אף במחיר פרסום עובדות חסרות כל שחר כנגד התובע, ברשלנות, ומבלי לבדוק עם התובע את אמיתות הדברים לפני פרסום הכתבה. אילו דבקו הנתבעים, לטענתו, בכתוב בכתבה לא היה הדבר סנסציוני מבחינתם ולכן עוותו את ההודעה לכתבה מעניינת ומרתקת על מנת להגדיל את תפוצתו של העיתון. התובע מכיר בחובת העיתון לפרסם מידע לציבור אלא שהוא מסייג חובה זו במגבלות כמו חובת פרסום דברי אמת, פרסום הוגן ונכון וחובת תום הלב. מכיוון שהכתבה שונה מהותית מן ההודעה לעיתונות, נותק לדידו הקשר בין ההודעה לכתבה ולנתבעים אין הגנה אפילו היה הפרסום בעל חשיבות ציבורית (מסתמך על ע"א 213/69). הנתבעים טוענים כי סע' 13(11) לחוק דורש שהפרסום יהא נכון והוגן, אך אינו דורש שהאמור יהא אמת או שלא יהא פוגע. לדידם הפרסום מכיל רק עובדות המופיעות בהודעת סגנית השר, ואם נכתבו שם דברים לא נכונים או כוללניים הם עדיין מוגנים עפ"י הסע' האמור. בחנתי וקראתי את ההודעה לעיתונות אשר הועברה ממשרד התמ"ס לנתבעת מס' 4ולא מצאתי בתוכה את ההבדלים להם טוען ב"כ התובע, אשר מנתקים את הקשר בין ההודעה לכתבה. הפכתי והפכתי ונוכחתי לגלות כי ההיפך הוא האמור: בין ההודעה לכתבה קשר הדוק ביותר. על איזו רקיחה מדבר התובע? אין אני מעניק ציונים, אך הנתבעת מס' 4אינה בשלנית ואינה רוקחת טובה, כל "חטאה" הוא כי ביצעה את עבודתה כהלכה. נכון, הדווח בכתבה באשר לתובע אינו אמת וכך אני קובע, אך מקורו בדווח שגוי שנמסר, שמקורו בהודעה לעיתונות, ומשקבענו כי הפרסום נכון והוגן יהא זה ראוי לאפשר לנתבעים לחסות בד' אמותיו של סעיף .13 משכך הם פני הדברים אין לתובע על מי להלין. גם לאחר קביעתי זו רואה אני צורך ומקום להמשיך ולדון בפלוגתות הנוספות, כמו גם בהגנות, שכן יתכן כי האחרות ישמשו בכל זאת לצרכיו של התובע מחד ולצרכי הנתבעים מאידך. ג. המחלוקת בדבר פרסום הכחשה והתנצלות: ב"כ התובע טוען כי התובע לא נענה לדרישותיו ולפניותיו הרבות לפרסום הכחשה והתנצלות כנדרש. משלא עשה כן העיתון התחמק בחוסר ת"ל מחובה זו, עפ"י סע' 17(א) לחוק. התובע מאשר כי העיתון פרסם חלק ממכתב ששלח ב"כ התובע בצורה חלקית במדור "קוראים וכותבים". אך בפרסום זה אין משום פרסום של הכחשה אשר בו מודיע העיתון לקוראיו כי הוסרה העננה מעל התובע, פרסום אשר נדרש ממי שפרסם חומר שיש בו משום לשון הרע ומיועד לאזן ולצמצם את הפגיעה שנגרמה בעקבות הפרסום ככל האפשר, וכמובן שאין בו משום התנצלות של העיתון על הפרסום המלעיז. הנתבעים מצידם טוענים כי התובע מנוע מלהגיש תביעתו, שכן הנתבעים פעלו עפ"י בקשת ב"כ התובע מיום 6.9.93ופרסמו את מכתבו ב- 10.9.93מיד לאחר קבלת המכתב. דרישות שונות ומשונות שהגיעו לאחר פרסום המכתב אין להם מקום נוכח התנהגותו של ב"כ התובע, אשר הצביעה על כך כי אין לו כל דרישה נוספת מלבד פרסום המכתב. מן הדיון עד כה משתמע כי חטאת הנתבעים אינה נובעת ממעשה ידיהם, ומכאן שאין מוטלת עליהם כל אחריות באשר לטעות ולשגיאה שנעשתה בענין הפרסום הנדון. יחד עם זאת אין כל סתירה בין חפותם של הנתבעים, לרצון לתקן את הנזק שנגרם לנתבע. לתובע נגרם נזק כלשהוא (אך לא כנטען על ידו), ואין להתכחש לו, ובמסגרת זו על העיתון לפרסם הודעת התנצלות והכחשה מתאימים. מן הראוי היה כי הנזק, אם עדיין ניתן, יופחת עוד מיד לאחר פרסום הכתבה ולענין זה עדיף המאוחר מאשר לעולם לא. ד. לענין הנזק וגובהו: ב"כ התובע בטיעוניו טוען כי כתוצאה ממעשים וממחדלים אלו של הנתבעים, בהציגם ברבים את התובע כמי שגורם לסכנת התחשמלות ללקוחותיו, גרמו הנתבעים לתובע ולעיסקו נזק חמור, פגעו בעיסוקו, במשלח ידו ובשמו הטוב כמתקין דוודים אמין ומקצועי. (וראה גם עדותו של התובע עצמו עמ' 11לפרוטוקול, אשר העיד כי בפועל נגרמו לו נזקים כתוצאה מביטול הזמנות (ראה גם ת-1, ת-2, ת-9, ת-10)). הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי גם במידה וקיימת חבות מצידם, אין לפסוק לתובע כל פיצוי בנסיבות הפרסום, או לכל היותר פיצוי סימלי שכן העיתון מילא את חובת הדווח המוטלת עליו. לדידם יש להתחשב בהקלות הקבועות בסע' 19(1), 2, 4לחוק, לרבות העובדה שמדובר בפרסום חוזר, בפרסום מכתבו של ב"כ התובע ובעדותו של התובע אשר התברר בה בדיעבד שאכן לא היתה בידו תעודת אחריות עפ"י חוק וכי בחר שלא להביא ספרי חשבונות של עיסוקו, דבר אשר מוכיח כי לא נגרמה לו כל ירידה במכירות. לא אאריך דבר. לתובע אכן נגרם נזק כלשהוא (אך לא כנטען על ידו), אך לא על ידי נתבעים 4-2, ומכיוון שכך הם פני הדברים לא אדרש לסוגיית גובה הנזק. ה. לאחר שבחנתי את העדויות אני קובע, כי אכן נגרם לתובע אין נזק כלשהוא - אך לא כנטען על ידו ונזק זה אין לפצותו בכסף כי אם בפרסום, כמפורט להלן וזאת בלבד. .6כעת נבחן את ההגנות שלהן טוענים הנתבעים: א. הגנת פרסום מותר: לטענת ב"כ התובעים הפרסום נשוא התביעה הינו "פרסום מותר" כמשמעותו בחוק עפ"י סע' 13(11), מאחר והפרסום הינו חזרה על הודעה רשמית לעיתונות שמסרה בזמנו הנתבעת 1, בתוקף תפקידה כחברת כנסת וסגנית שר בממשלת ישראל. לאור קביעתי בסע' 5(ב) לפסה"ד, אין אני רואה מקום להרחיב בנדון, ואני מקבל הגנה זו בעובדות תיק זה. ב. הגנת אמת דיברתי: ב"כ הנתבעים טוען כי עומדת לצידו הגנת סע' 14לחוק שכן העובדות המרכזיות שפורטו בפרסום הינן אמת. לגבי אי הדיוק בפרסום כי התובע הינו יצרן (צ"ל מתקין), הרי המדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. ב"כ התובע טוען כי אין הסעיף מעניק הגנה לנתבעים באשר הדבר שפורסם אינו אמת, ומכיוון שכך נופלת חשיבותו של הענין הציבורי בפירסום. כדי לזכות בהגנת "אמת דיברתי" לפי סע' 14לחוק, יש להוכיח, כי הדבר שפורסם היה אמת, וכן שהיה בפירסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. האמנם הדבר שפורסם אמת הוא? כללית העובדות המרכזיות שפורטו בפרסום הינן אמת. ספציפית - המדובר במידע אשר פורסם על התובע בשגגה אך הנתבעים היו משוכנעים שמה שדיברו היה אמת. שוכנעתי כי זאת ה"אמת" שעמדה מול עיני הנתבעים וכי לא היה סיפק בידם כי בלתה אין. האמנם היה בפרסום ענין ציבורי? - בחוק לשון הרע בא לידי ביטוי הניגוד הקיים בין מס' אינטרסים בראש ובראשונה חופש הביטוי כערך, וכנגדו הערך שבשמו הטוב של אדם. ב"כ התובע טוען כי חופש הביטוי כיציר הפסיקה בלבד נסוג מפני השמירה על כבוד האדם לאור ח"י כבוד האדם וחרותו. ב"כ הנתבעים גורס כי כל החלטה שתאפשר לבקר את חוקיות עבודתו ופעילותו של ח"כ, ולתבוע בגין לשון הרע תהווה מכה מוחצת לעקרון חופש הביטוי ולעקרון זכות הציבור לדעת. רבות נכתב על ערכו של חופש הביטוי, חרות הביטוי הוכחה כאחת מחרויות היסוד של האדם בישראל, "כזכות עילאית" (בג"צ 73/53) ואף כונתה כ"ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (ע"פ 255/68, ע"א 214/89), אלא שבצידו קיים ערך חשוב לא פחות - האינטרס של האדם לשמו הטוב. אינטרס שנאמר עליו כי הוא תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חופש. כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם וכבר נאמר כי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (ראה גם ת.פ. 172/89 פס"מ תשנ"ד (2), 404). כדי לקבוע אם קיים ענין ציבורי לפרסם את הכתבה יש לשקלל האינטרסים התומכים בפרסום העובדות מול האינטרסים השוללים פרסום (ע"א 214/89), אין ספק כי בפרסום הכתבה בכללותה קיים ענין ציבורי ולו למען שהציבור ישמר ויזהר מן הסכנה האורבת לפיתחו. ג. תום לב: הנתבעים טוענים כי חלה עליהם חובה חברתית - מוסרית לפרסם את הדברים על מנת להביא לידיעת קהל הקוראים את האמור בהודעת התמ"ס (סע' 15(2) לחוק), וכי אין ולא היתה בליבם כל כוונת השמצה (עפ"י סע' 19). טענת הנתבעים לענין זה מקובלת עלי, שוכנעתי לאור כל האמור כי היו משוכנעים באמיתות הדברים ולא לפגוע התכוונו. על זה נאמר: "המבייש אינו חייב על הבושות עד שיהא מתכוון, שנאמר 'ושלחה ידה' (דברים כ"ה' י"א), אבל המבייש חברו בלא כוונה, פטור" (הרמב"ם' שם). .7סוף דבר: התביעה נדחית לבד מעניין פרסום ההכחשה וההתנצלות. "החובל בחבירו חייב לשלם לו חמישה דברים, ואלו הם: נזק, וצער, וריפוי, ושבת, ובושת וחמישה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין" (הרמב"ם, "משנה תורה", הלכות חובל ומזיק (עמ' 620)). חבלה נגרמה. נזק וצער וריפוי ושבת ובושות נגרמו, אלא שנגד חמישה דברים אלו צריך לשלם המזיק בעצמו. משנוכחנו כי ההיזק לא נגרם ע"י הנתבעים אין לו לתובע להלין כנגדם דבר בביצוע עבודתם. אך למען ייושרו ההדורים מן הראוי לצוות על הנתבעים לדאוג לפרסום ראוי של הכחשה והתנצלות שלא במדור "קוראים כותבים" אשר תוכנה וגודלה יקבע ע"י בית המשפט. ב"כ התובע מתבקש בזאת להביא לאישורי את תוכן המודעה האמורה, תוך 30ימים מהיום ולצרף אליה תגובת ב"כ הנתבעת. .8התובע חרג בהיקף סיכומיו, כאמור בהחלטתי מיום 25.1.96, לפיכך, ישא התובע בהוצאות לטובת המדינה בסך של 500ש"ח. כמו כן, ישא התובע בהוצאות לטובת הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 500, 4ש"ח + מע"מ כחוק. סכומים אלו צמודים ונושאים ריבית מהיום ועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה