קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעמד התאחדות התעשיינים: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו בקשת צד לסכסוך קיבוצי, אשר הוגשה נגד משיבה מס' 1לבית-דין זה מכוח סעיף 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן חוק בית-הדין לעבודה), בעוד המשיבים 2עד 5צורפו על ידי המבקשות "כמי שעלולים להיפגע כתוצאה מהחלטת בית-הדין". הבקשה היא לחייב את המשיב מס'; להורות לרשויות המקומיות החברות בו ליישם את זכרון הדברים מיום 27.10.1988שבין מבקשים 2, 3, ו- 4לכלל המשיבים על עובדי החברים במרכז השלטון המקומי בדירוג המהנדסים, ההנדסאים והטכנאים והעובדים בדירוג המח"ר. .2הצריך לענייננו לעובדות ולמסמכים הוא: א) ביום 11.8.1988נחתם בין מבקשת מס' 1(להלן - ההסתדרות) לבין המשיבים הסכם קיבוצי לשנים 1980- 1988(להלן - ההסכם), אשר שני הסעיפים הצריכים בו לענייננו הם: " .2הוראות ההסכם הקיבוצי לשנים 1988- 1990(להלן "הסכם זה") ממצות את המשא ומתן בין המעסיקים לבין ההסתדרות הכללית, וכפוף לאמור להלן בהסכם זה ינוהל משא ומתן בין המעסיקים לבין הסתדרויות ואגודים ארציים בלבד. לא ינוהל משא ומתן נוסף מעבר לאמור לעיל. .4בהמשך לאמור בסעיף 2לעיל מוסכם כי סמוך לאחר חתימת הסכם זה ינהלו המעסיקים משא ומתן לחתימת הסכם קיבוצי עם ההסתדרויות והאיגודים הארציים השונים אשר יוסיפו חתימתם להסכם זה, למימוש האמור בסעיף 3לעיל". להסכם האמור צורפו מספר נספחים, אשר לענייננו רלבנטי נספח ג' בלבד (להלן - הנספח); מפאת היותו אחד מסלעי המחלוקת העיקריים - נביאו במלואו: "לגבי העובדים בחברות הממשלתיות העסקיות, שרשימתן מצורפת לנספח זה (להלן - "החברות"), ינהגו על-פי העקרונות הבאים: א. הנובע מהאמור בהסכם שנספח זה מצורף לו, ומהאמור בהסכמים שייחתמו מכוח סעיף 4לאותו הסכם, יחול על העובדים בחברות בהתאם למתחייב מההסכמים הקיימים בכל חברה. ב. מוסכם כי חברה, אשר תודיע שמצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לבצע את המתחייב מהאמור בסעיף א' לעיל, לא תעשה כך. ג. בחברה, כאמור בסעיף ב' לעיל, יתנהל משא ומתן לשנים 1988- 1990בין ההנהלה לארגון היציג של העובדים בהתאם לאפשרויותיה הכלכליות של החברה. המוסכם בהסכמים מכוח סעיף 4הנ"ל יהיה בעדיפות ליישום. ד. חילוקי דעות בכל הנוגע לסעיף ג' לעיל יועברו להכרעת ועדת המעקב. ה. צוות משפטנים, שימונה על-ידי הצדדים, יבחן את הדרכים לעיגון העקרונות המוסכמים האמורים, ומסקנותיהם המוסכמות על הצדדים יהיו חלק מההסכמים שייחתמו מכוח סעיף 4הנ"ל; ב) ביום 27.10.1988נחתם בין מבקשים 2, 3, ו- 4(להלן - ההסתדרויות הארציות) זכרון דברים, אשר נרשם כהסכם קיבוצי (להלן - זכרון הדברים). במבוא לזכרון הדברים נאמר בין היתר: "והואיל וצד ב' חפץ להצטרף להסכם המסגרת 90/88שנחתם ביום 11.8.1988(להלן - הסכם 88-90"). ובסעיף 2לזכרון הדברים נאמר "צד ב' מצטרף בזה להסכמים 87ו-88-90" (הכוונה ל"הסכם"). סעיף 6לזכרון הדברים קובע: " .6האמור בזכרון דברים זה יופעל עם הסיכום שיתקבל בדבר החלת הסכם המסגרת על חברות ממשלתיות, כאמור בנספח ג' להסכם המסגרת 88-90". לזכרון הדברים צורף נספח ג' בהסכם, המאוזכר בסעיף 6לזכרון הדברים; ג) ביום 14.11.1988התכנס "צוות המשפטנים", שהוקם מכוח סעיף ה' לנספח ג' להסכם, ובסופה של הישיבה הוצא מסמך, חתום על ידי כל חבריו (להלן - הפרוטוקול) וזה לשונו: "פרוטוקול ישיבה מיום 14.11.88 .1מכוח סעיף ה' לנספח ג' להסכם הקיבוצי בשירות הציבורי 1990- 1988מיום 11.8.1988(להלן - ההסכם הקיבוצי) נתכנס צוות משפטנים בהשתתפות אפרת בירן, דליה גילה, אלי מיטל, חגי עינת ומרים רובינשטיין. .2צוות המשפטנים בחן את הדרכים המשפטיות לעיגון העקרונות המוסמכים בנספח ג' הנ"ל, לאחר שקיבל פרטים על החברות בהן הודיעה הרשות כי מצבן הכלכלי אינו מאפשר להן לבצע את המתחייב מהאמור בסעיף 4להסכם הקבוצי הנ"ל. .3רשות החברות מסרה לצוות רשימה של חברות שלמיטב ידיעתה מצבן הכלכלי אינו מאפשר להן לבצע את המתחייב מהאמור בסעיף 4להסכם הקבוצי הנ"ל, ובהן קיימים הסכמים המחייבים הצמדה להסכם הקיבוצי הנ"ל כדלקמן: שק"ם, תעשיה אווירית, אדום, תמנע, פוספטים בנגב, בנר החקלאות, מספנות ישראל, עשות אשקלון, רוחם-דשנים, דשנים וחמרים כימיים, שכון ופתוח, המכון לנפט וגיאופיסיקה. .4הואיל ומדובר במספר קטן יחסית של חברות, נראה לצוות המשפטנים כי בשלב זה אין מקום לעגן את העקרונות המוסכמים בנפסח ג' בחקיקה, ובלבד שבכל חברה וחברה שלגביה אין אפשרות להחיל את סעיף 4להסכם הקיבוצי הנ"ל, ייחתם הסכם קיבוצי מיוחד כאמור בסעיף ג' לנספח ג', ובו הוראות השוללות במפורש לתקופה מסוימת את ההצמדה להסכם הקיבוצי הנ"ל. .5רשות החברות הבהירה כי יכול ויתברר לה כי קיימות חברות נוספות, שלגביהן יש לפעול לפי סעיף 4- ומוסכם על כולם כי אם אכן יתברר שקיימות חברות נוספות, יפעלו על-פי האמור בסעיף 4לעיל. .6למען הסר ספק מובהר כי צוות המשפטנים לא דן בשאלת האפשרויות הכלכליות של חברה זו או אחרת"; ד) ההסתדרות ביקשה ביום 22.11.1988לרשום את הפרוטוקול כנספח להסכם מיום 11.8.1988; המדינה התנגדה לרישום, ובמכתב הממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר להסתדרות ולממונה הראשי על יחסי עבודה נאמר: " .1סעיף ה' לנספח ג' של ההסכם הקיבוצי בשרות הציבורי מיום 11.8.1988קובע: "צוות משפטנים, שימונה על-ידי הצדדים, יבחן את הדרכים לעיגון העקרונות המוסכמים האמורים, ומסקנותיהם המוסכמות על הצדדים יהיו חלק מההסכמים שייחתמו מכוח סעיף 4הנ"ל" / (ההדגשה שלי - י.ד.). .2לאחר קבלת הפרוטוקול ובירור בשטח התברר לי כי: א. מה שסוכם בו אינו מבוצע. ב. אין הפרוטוקול מתייחס לכל הנושא כפי שפורט בנספח ג' להסכם מיום .11.8.1988 לפיכך, איני יכול עדיין לומר שמסקנות המשפטנים בפרוטוקול בנדון מוסכמות עלי"; ה) בדיון מוקדם בבקשה, שנערך בלשכת הנשיא, נקבע, לענייננו: " .4בהסכמה - כל חברה ממשלתית שתרצה בכך - תהא רשאית להגיש כתב-עמדה לבית הדין עד יום .20.2.1989 אין במתן הרשאה זו כדי להעניק לחברות הנ"ל מעמד כלשהו או זכות כלשהי". " .6מכוח תקנה 15(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט-1969, יובא ההליך לידיעת התאחדות התעשיינים"; ו) כתוצאה מההחלטה הנ"ל הגישו שתי חברות ממשלתיות עסקיות, פוספטים בנגב בע"מ והתעשיה האווירית לישראל בע"מ ודעה בכתב; האחרונה אף ביקשה להצטרף כצד להליך, ונציגה טען לפנינו. כמו כן הוגש טיעון בכתב מטעם התאחדות התעשיינים בישראל, ונציגה טען לפנינו. .3טענת המבקשים, כעולה מהבקשה ומהטיעון, היא כי הנספח מהווה "הצהרת מדיניות בלבד", וכי הסעיף האופרטיבי היחיד שבו הוא סעיף ה', המחייב את הקמת צוות המשפטנים; בפרוטוקול רואים המבקשים את סיום תפקידו של צוות המשפטנים, וזהו "הסיכום" עליו מדובר בסעיף 6לנספח. משכך הדבר - על המשיבים, ולענייננו - משיבה מס' 1(להלן - מרכז השלטון המקומי) ליישם את כל הוראות זכרון הדברים על העובדים אליהם הוא מתייחס. .4גירסת מרכז השלטון המקומי, ולמעשה המשיבים כולם, היא כי כל ההוראות בנספח הן אופרטיביות, ולא רק זאת המתייחסת להקמת צוות המשפטנים, ומשכך הדבר, לא התמלאו התנאים בנספח, כמצוות סעיף 6לזכרון הדברים. חילופית טוען מרכז השלטון המקומי כי גם אם היתה החובה להקים את צוות המשפטנים החובה האופרטיבית היחידה, אין הפרוטוקול "סיכום", כעולה ממנו עצמו, ומכוונת הצדדים עליה ניתן ללמוד מתצהיר שהוגש על-ידו. .5עוד ובנוסף טען מרכז השלטון המקומי כי בעצם הגשת התביעה לבית-דין זה נהגו המבקשים בחוסר תום לב, וזאת משני טעמים: האחד - "בעל הדברים" העיקרי של המבקשים היא המדינה, והיא היתה הכתובת להגשת התביעה. "הדילוג" על ערכאה, דהיינו הגשת התביעה ישירות לבית-דין זה, היתה כדין - פורמלית בלבד, אך לא נעשתה בתום לב ובדרך המקובלת. גם בעצם הגשת התביעה והעלאת גרסת המבקשים רואה מרכז השלטון המקומי חוסר תום לב, וחובת ההגינות העולה עליו ביחסי עבודה. כל זאת משום שהמבקשים ידעו ויודעים כי "רוח" ההסכם וזכרון הדברים היא, כי עד שלא תובטח הפרדת ההצמדה מסולמות השכר בחברות הממשלתיות העיקריות המפסידות - לא ייושם זכרון הדברים, מאחר שעצם יישומו בשירות הציבורי יביא, אוטומטית, ליישומו באותן חברות ממשלתיות עסקיות אשר בהסכמים הקיבוציים שלהן מצויה הוראה בדבר הצמדת סולמות השכר של עובדים לאלה שבשירות הציבורי, עובדה העולה גם מסעיף 3לפרוטוקול, המונה את החברות הממשלתיות המפסידות בהם מצוי סעיף הצמדה כאמור. עוד הוסיפה באת-כוח מרכז השלטון המקומי כי במדינה וברשויות המקומיות משתלמת מקדמה בשיעור דומה לסכום שהיו העובדים זכאים לקבל מכוח זכרון הדברים, וכל כולה של הבקשה לא באה אלא לגרום לכך שאותן תוספות תשתלמנה בחברות הממשלתיות העסקיות המפסידות. .6בא-כוח התעשיה האווירית הצטרף לעיקר טענות מרכז השלטון המקומי, תקף את המבקשים שאינם ממלאים את "תפקידם הממלכתי", בכל הנוגע לכושר הקיום של החברות הממשלתיות העסקיות המפסידות וטען למניעות, מכח ההסכם וזכרון הדברים. .7בא-כוח התאחדות התעשיינים הצטרף אף הוא לטיעוני מרכז השלטון המקומי, וטען נגד עצם קיומם של סעיפי הצמדה בהסכמים הקיבוציים. עוד טען כי אין להגיש תביעה מעין זו נגד ארגון מעבידים, מאחר שזה, הארגון, מסיים לגרסתו את תפקידו עם חתימת ההסכם הקיבוצי, ואין לחייבו לאכוף את חבריו למלא אחר הוראותיו. שעה שאלה אינן מתמלאות - הכתובת לתביעה היא כל מעביד, ולא הארגון. בא-כוח המבקשים טען כלפי התאחדות התעשיינים כי לא הוכח בתצהיר, ואף לא נטען, כי התאחדות התעשיינים עונה על הדרישה שבתקנה 15(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי). .8לאור התוצאה אליה אנו מגיעים, נתייחס לעיקר הדברים. אך למעלה מהדרוש לענייננו, מוצאים אנו לנכון להשיב על מספר טענות, ובכך לסל אבני-נגף העשויים לעמוד בדרכנו. .9למעמדה של התאחדות התעשיינים, לאור טענת המבקשים כי לא הוכח שהיא "ארגון המעבידים" לעניין תקנה 15(א) לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי. תקנה זו מאפשרת ל"ארגון המעבידים שהוא צד להסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה" להתייצב בפני בית-הדין ולטעון לעניין הסעד או אמצעי האכיפה, שעה שאינו צד להליך לפי סעיף 24(2) או 25(1) לחוק בית-הדין לעבודה, ומתעורר בו שאלת אכיפתו של הסכם קיבוצי. לא תמצא בתקנות כל דרך והנחיה כיצד להראות לבית-הדין מיהו אותו ארגון מעבידים, כשם שאין הוראה בהתאם ל"עזר שכנגד" ביחסי העבודה, שאף לו זכות מקבילה מכוח אותה תקנה, דהיינו - "ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה". סעיף 17לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963(להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע אימתי יונחה בית-הדין "על-פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים"; הממונה הראשי על יחסי עבודה קבע בשעתו, מכוח סמכותו על פי סעיף 18לחוק, כי אותו הסכם הוא תקנון-העבודה שנרשם כהסכם קיבוצי כללי בין התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית (ירחון העבודה והביטוח הלאומי [13], 1970, בע' 232), ומכאן אנו למדים, בדרך ההיקש כי התאחדות התעשיינים היא "ארגון המעבידים שהוא צד להסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה". זאת ועוד - בית-דין זה, כבית דין לעבודה יודע מנסיונו כי התאחדות התעשיינים היא "ארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול של מעבידים במדינה", בהיותה "הגוף המוביל" בלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שהיא צד ל"הסכמי המסגרת" במגזר הפרטי, לרבות הסכמי תוספת היוקר; כשם שבית-דין זה יודע, ידיעה שיפוטית, כי ההסתדרות הכללית היא ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה. לאור אלה אנו קובעים כי עד שלא יוכח ההיפך, תהא התאחדות החעשיינים בישראל, לעניין תקנה 15לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, ארגון המעבידים שיהיה רשאי להתייצב ולטעון. .10הניתן לתבוע ארגון מעבידים ולדרוש ממנו כי יפעל ליישום הסכם על ידי חבריו? התשובה לשאלה זו היא חיובית. חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז- 1957העניק מעמד מיוחד לארגון המעבידים, בדומה למעמד שהוענק לארגון העובדים, מעמד זה מאפשר לארגונים להעניק ולשלול זכויות מחבריהם, ולהטיל עליהם חובות, הסכם קיבוצי חל על כל אחד מהעובדים הכלולים בהסכם, מבלי לקבל את הסכמתו של כל אחד מהם (דב"ע לה/18- 3[1], בע' 266) כשם שהוא חל "על מעבידים שלא חתמו עליו, שאינם צדדים לו, ואפילו אלה המתנגדים לו במפורש, ובלבד שהם חברים בארגון המעבידים שהוא צד להסכם" (ע"א 94/69[2], בע' 632). לאור זאת יפים הדברים שנאמרו לגבי ארגון עובדים, אף על ארגון מעבידים: "בסכסוך עבודה קיבוצי, במסגרת הסכם קיבוצי, ארגון העובדים שהוא צד להסכם הוא הצד לסכסוך, הוא בעל הדברים של הצד השני, והוא הכתובת אשר לצד השני לעניין קיום ההסכם. להיות צד להסכם קיבוצי, זאת זכות שבאה רק בעקבות משפט העבודה הקיבוצי, וחובות בצדה של זכות זו. מהותם של יחסי עבודה קיבוציים הוא שהיחסים, כולל יישוב חילוקי דעות וסכסוכים, יתקיימו בין הצדדים, ולא תוך התעלמות מהם, או תוך העלמתם" (דב"ע לג/3- 4[3], בע' 351). ומכאן מסקנתו של בית הדין: "הפונים לבית-דין לעבודה בעניין העולה מסכסוך עבודה קיבוצי ייטיבו להבא לעשות, אם יציינו תחילה כמשיב את הצד להסכם הקיבוצי, ארגון העובדים, ארגון המעבידים, או בהסכם קיבוצי מיוחד - א המעביד" (שם). מי שמוסמך לחייב את חבריו מבלי לשאול את פיהם, ולעיתים אף חרף התנגדותם, חייב לפעול כך שאותם חיובים לא ישארו "אות מתה' , אלא יבוצעו הלכה למעשה. כשם שארגון מעבידים, או מעביד, רשאים לדרוש מארגון עובדים שיורה לעובדים לשמור על סעיפי "שקט חעשייתי" בהסכם קיבוצי, כך רשאי ארגון עובדים לתבוע מארגון מעבידים שיפעל למימוש ההתחייבויות שזה הטיל על חבריו כלפי עובדיהם. .11האם יש חוסר תום לב בהגשת הבקשה לבית-הדין הארצי. אין חולק כי "פורמלית", בדברי נציגת מרכז השלטון המקומי, רשאים המבקשים לתבוע אותה בלבד, וזאת, מכוח סעיף 25( 1) לחוק בית-הדין לעבודה, ישירות לבית-הדין הארצי. אין חולק כי הן ההסכם והן זכרון הדברים הם "הסכם קיבוצי פלורלי", כך שכל אחד מן המעבידים (לענייננו - המשיבים) הוא צד להסכם (דב"ע מג/12- 4[4]; דב"ע מה/15- 4[5]). מקום שהסכם הוא בין מספר גופים מכל צד, רשאי צד לתבוע כל אחד מהם אלא אם התחייבו במאוחד; במקרה שלפנינו, שעה שבמסמך אחד חברו יחדיו מספר הסכמים, רשאי צד לתבוע מימוש הסכם אחד, בין מטעמי נוחות ובין מטעמים אחרים, וזאת כל עוד לא נוצר מצב שבו עשויים הצדדים להסכמים האחרים שנוצרו באותו מסמך להיפגע. בהליך זה צורפו המעבידים, שהם צדדים להסכמים האחרים כמשיבים, כך שניתנה להם ההזדמנות לא רק להשמיע את טענותיהם, אלא גם להתגונן. זאת גם זאת - המבקשים ידעו כי למעבידים החתומים על ההסכם וזכרון הדברים "חזית אחידה", ולא היה להם יסוד להניח כי מרכז השלטון המקומי יענה לתביעתם, מבלי לנהל מאבק משפטי, ועל ידי כך יסגור את הדרך בפני, או יקשה על, הצדדים האחרים בהוכחת גרסתם. אשר לפניה לבית-הדין הארצי כערכאה ראשונה - המחוקק קבע את הפורום השיפוטי בהתאם לצדדים המתדיינים. הכשירים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד - ערכאתם המשפטית הראשונה היא בית-הדין האזורי (סעיף 24(א) (2) לחוק בית הדין לעבודה), עם זכות ערעור לבית-הדין הארצי (סעיף 26לחוק); הכשירים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי - הערכאה המשפטית הראשונה, ללא זכות ערעור, היא בית-הדין הארצי (סעיף 25לחוק). העומד מאחרי קביעה זו הוא רצונו של המחוקק כי סכסוכים "ארציים", שבדרך כלל יש להם היבט מיוחד במינו (unique) יתבררו ישירות בפני בית-הדין הארצי, כך שההכרעה תיפול במהירות. ותהא סופית. במאמר מוסגר נציין כי בהצעת החוק הוצע כי כל הסכסוכים הקיבוציים, גם אלה שעניינם הסכם קיבוצי מיוחד, יידונו בבית-הדין הארצי כערכאה ראשונה (הצ"ח 748התשכ"ח בע' 15); כנראה ש"במחשבה שניה" הגיע המחוקק למסקנה כי יש לאפשר פניה ישירה לבית-הדין הארצי רק לסכסוכים בעלי היבט בקנה מידה רחב. העולה מן האמור הוא כי אין לראות בפניה ישירות לבית-הדין הארצי משום חוסר תום לב. לטענה כי בפנייתם לבית-הדין הארצי "חסכו" המבקשים ערכאה, ושללו זכות ערעור מהמשיבים, נשיב כי זכות הערעור אינה נמנית עם זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, ואין זכות ערעור אלא מכוח הוראה שבחוק (בג"צ 87/85[6], בע' 372ואילך). עוד ובנוסף - לא רק מהמשיבים נשללה אפשרות הערעור - כפניה לבית-הדין הארצי מנעו המבקשים גם מעצמם אפשרות זו. ואחרון בסוגיה זו - טענת התעשיה האווירית כי הכתובת הנכונה לתביעה הן החברות הממשלתיות העסקיות. סביר, ואין חולק, כי אם יזכו המבקשים בתביעתם תהא לכך השפעה ישירה על אותן חברות, אלא מאי - אין כיום למבקשים, או לחבריהם עובדי אותן חברות, עילה לתביעה משפטית נגד אותן חברות, וכידוע - תביעה כלכלית - אין מקומה בבית-הדין. .12ומכאן לסלע המחוקת העיקרית שבין הצדדים והיא - האם הפרוטוקול הוא- הוא הסיכום אליו כיוונו הצדדים בסעיף 6לזכרון הדברים, כגרסת המבקשים או "כי משמעות הביטוי סיכום שיתקבל הינה ביצוע בפועל של הדרך המוצעת לעיגון העקרונות המוסכמים על הצדדים", כגרסת מרכז השלטון המקומי (סעיף 21לכתב התשובה). .13בבואנו לפרש הסכם, והסכם קיבוצי בכלל זה, עלינו ליתן את הדעת לאומד דעתם של הצדדים, אותו יש ללמוד בראש ובראשונה מלשון ההסכם עצמו (דב"ע מח/22-4, פד"ע יט [7], בע' 465; בג"צ 306/86[8], בע' 644). המקור הראשון לאומד הדעת הוא כוונת הצדדים: "עיקר העיקרים בפירוש חוזה הוא הניסיון לברר את כוונתם האמתית של הצדדים. כוונה זו היא כמובן כוונתם המשותפת של הצדדים, כפי שבוטאה בחוזה. בכך פירוש חוזה דומה לפירוש חוק. בפירוש חוק אנו מתחקים אחר מטרת החוק, ולא אחר מטרת המחוקקים השונים, בפירוש חוזה אנו מתחקים אחר כוונתם המשותפת של הצדדים, שהיא מטרת החוזה ותכליתו, ולא אחר מטרותיהם האינדיבידואליות של הצדדים, באשר אלה יכולות להיות מנוגדות. תהליך ההתחקות אחר כוונת הצדדים נפתח בחוזה גופו, ההנחה היא כי החוזה הכתוב משקף את כוונת הצדדים" (ג' שלו [14], תוכן החוזה, בע' 55). פירוש החוזה חייב להיעשות על פי עיקרון תום הלב: "בישראל אנו מסיקים כלל פירוש זה מעקרון תום הלב הכללי, המבוטא בסעיף 39לחוק החוזים. ומכל מקום, כללי הפירוש, שהתגבשו במסגרת סעיף 25, מתיישבים עם פירוש על-פי עקרון תום הלב. ראש וראשון לכללים אלה הוא, כי מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב" (שלו [14], שם בע' 75). נבחן איפוא, על פי עקרונות אלה, את העומד לדיון. .14הצדדים לזכרון הדברים הצטרפו להסכם, דהיינו החילו על עצמם גם את הנספח, (אשר נוסחו הובא בסעיף 2א לעיל). כוונתם האמיתית של הצדדים, על פי אמות המידה הנכונות לפירושו, כעולה מהאמור לעיל היתה, לענייננו, כי "חברה, אשר תודיע שמצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לבצע את המתחייב מהאמור בסעיף א לעיל, לא תעשה כן" (פסקה ב' לנספח), דהיינו - המוסכם בהסכמים שייחתמו מכוח סעיף 4להסכם, אשר זכרון הדברים נמנה עמהם, לא יחול על אותן חברות. הצדדים להסכם ולזכרון הדברים היו מודעים ל"סעיפי ההצמדה" בהסכמים הקיבוציים בחברות הממשלתיות העסקיות, לרבות אלה שמצבן הכלכלי אינו מאפשר להן לבצע את המתבקש מההסכם ומזכרון הדברים, והסכימו, וכך יש לפרש את סעיף 6 לזכרון הדברים, אשר איזכר במפורש את הנספח, כי זכרון הדברים ייושם אצל חותמיו המעבידים, רק לכשיובטח בי אכן עובדי אותן חברות מפסידות לא יקבלו את תוספות השכר הנובעות מזכרון הדברים. ומה היה תפקידו של "צוות המשפטנים"? תפקידו היה לבחון ולסכם כיצד לעגן את המוסכם - דהיינו למנוע תשלום "אוטומטי" של התוספות בחברות הממשלתיות המפסידות אשר בהסכמיהם הקיבוציים סעיפי הצמדה. ומה נקבע, או מה הוסכם על-ידי חברי הצוות - זאת נלמד מסעיף 4לסיכום, אשר נביאו שנית: " .4הואיל ומדובר במספר קטן יחסית של חברות נראה לצוות המשפטנים כי בשלב זה אין מקום לעגן את העקרונות המוסכמים בנספח ג' בחקיקה, ובלבד שבכל חברה וחברה שלגביה אין אפשרות להחיל את סעיף 4להסכם הקיבוצי הנ"ל, ייחתם הסכם קיבוצי מיוחד כאמור בסעיף ג' לנספח ג' ובו הוראות השוללות במפורש לתקופה מסוימת את ההצמדה להסכם הקיבוצי הנ"ל". דהיינו - הוסכם כי בכל חברה יש לחתום על הסכם קיבוצי ובו "הוראות השללות במפורש לתקופה מסוימת את ההצמדה". זהו תנאי העולה מהסיכום, מאחר ש"בלבד" פירושו "בתנאי" (מילון אבן שושן). במלים אחרות - צוות המשפטנים היה תמים דעים שעל מנת להבטיח את המוסכם בנספח, אי-החלתו של ההסכם (וזכרון הדברים) בחברות הממשלתיות העסקיות המפסידות, חייב להיחתם הסכם קיבוצי כאמור, שאם לא כן - תחול ההצמדה של סולמות השכר מכוח ההסכמים הקיימים, ותצא מסוכלת כוונת הצדדים להסכם ולזכרון הדברים, כעולה מהוראותיו הברורות של הנספח. .15אם תאמר, כי תנאי מתלה בהסכם צריך להיות מנוסח בצורה ברורה וחד- משמעית, ולכן אין להסיק את קיומו מתוכנו, - הרי שגישה זו אינה מקובלת עלינו. בסוגיה זו תמימי דעים אנו עם פרופ' שלו (שם [14] בע' 105) באמרה: "לדעתי, אין ספק כי גם תנאי חיצוני, מתלה או מפסיק, יכול להיות מוסק מכללו מאומד דעתם של הצדדים". אין ספק כי רצוי שהצדדים ינסחו במפורש ובלשון בהירה את תנאי המתלה, אך אם לא עשו זאת, נוסח זכרון הדברים ברור דיו, וממנו ניתן לעמוד על אומד דעתם של הצדדים. .16נוסיף ונקשה - היעלה על הדעת כי ההסתדרויות הארציות הסכימו כי חבריהם המועסקים אצל המעבידים החתומים על זכרון הדברים ימתינו עד בוש, דהיינו עד שתיסתר בעיית חבריהם בחברות הממשלתיות המפסידות? או במלים אחרות, כלשונם - כי הסכימו להיות "בני ערובה" עד שיושגו הסכמים בחברות הממשלתיות המפסידות?. קריאת זכרון הדברים בשלמות מביאה למסקנה כי ההסתדרויות הארציות לא נרתעו מתוצאה זו. מעידים על כך: ראשית - וזאת כבר נאמר - עצם ההיצמדות להסכם ולנספח, שנית - רק בזכרון הדברים, אשר נחתם, כזכור, ביום 27.10.1988, הצטרפו ההסתדרויות הארציות להסכם המסגרת לשנת 1987שנחתם למעלה משנה קודם לכן, ביום 27.9.1987, דהיינו - ההסתדרויות אינן מהססות לזכות את חבריהם בתשלום תקופה ארוכה אחרי שהם הופכים לזכאים לאותו תשלום. ואחרון - לא ניתן להגיע מקריאת זכרון הדברים למסקנה על פיה לא היו מודעים לתוצאה זו. .17גם אם נראה בפרוטוקול "סיכום" של המוסכם על המשפטנים המשתתפים באותה פגישה, אין בו את "הסיכום" אליו כיוונו הצדדים בסעיף 6לזכרון הדברים ופסקה ה' לנספח. בנספח נקבע כי אין די בהסכמה של המשפטנים, אלא יש צורך שמסקנותיהם יהיו "מוסכמות על הצדדים"; הצדדים - קרי הצדדים להסכם. במלים אחרות - הצדדים להסכם לא נתנו בידי המשפטנים סמכות לקבוע ולסכם, "אלא לבחון דרכים". בחינה זו נעשתה, אך התנאי שבפסקה ה' לנספח לא התמלא; הסכמת הצדדים להסכם, במקרה דנן המעבידים, טרם ניתנה, כעולה ממכתבו של הממונה על השכר במשרד האוצר (סעיף 2ד' לעיל), ומשכך הדבר לא התמלא התנאי המתלה, דהיינו - הסיכום "בדבר החלת הסכם המסגרת על חברות ממשלתיות" - בלשון סעיף 6לזכרון הדברים. .18מכל האמור עולה כי דינה של הבקשה להידחות. אנו סבורים כי יחסי עבודה תקינים, ומניעת סכסוך נוסף בעתיד הנראה לעין, מחייב התייחסות מעבר למה שהתבקש על ידי המבקשים, ומכאן לתוצאה הנובעת ממסקנתנו: סעיף 29לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973(להלן - חוק החוזים), קובע: "סעיף .29בטלות החוזה או ההתנאה היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה". בענייננו לא נקבעה תקופה, כך שיש לבחון מהו "הזמן הסביר" להתקיימות התנאי, וכיצד ייקבע. עונה על כך בית-המשפט העליון, (ע"א 464/81[9], בע' 401), השופט בך): "'הזמן הסביר' הוא אמנם הזמן הנאה כסביר בעת חתימת החוזה, ושיש להניח, כי הצדדים התכוונו אליו. אולם, לאור ההתפתחויות המאוחרות יותר והתנהגות הצדדים לגביהן, ניתן לעיתים להסיק את המסקנה, שלו היו הצדדים ערים להתפתחויות אלה בעת חתימת החוזה, כי אז היה גם בעיניהם לובש המונח 'זמן סביר' צורה מוחשית אחרת מזו, שהיו אולי מודעים לה אותה שעה. במקרה כזה מותר לבית המשפט לקבוע את 'הזמן הסביר' על פי תוכן החוזה עצמו ועל-פי כוונת הצדדים, המשתמעת הן מהאמור בחוזה והן מהתנהגותם לאחר חתימת החוזה". בדרך כלל "מידתו של פרק הזמן הסביר לביצוע עסקה פלונית נקבעת על ידי בית-המשפט על יסוד הראיות, שהובאו לפניו על ידי הצדדים" (ההדגשה במקור) (ע"א 192/80, פ"ד לו (3), 533, 538, מפי ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) לנדוי. בענייננו, שעה שבהסכם קיבוצי עסקינן, נראה לנו כי מומחיותו של בית-הדין ביחסי העבודה די בה לקביעת "הזמן הסביר", וזאת תוך מתן משקל לכוונתם של הצדדים, לקיומם של יחסי עבודה תקינים בין הצדדים להסכם ולזכרון הדברים, ולמניעת מצב, שבו מתן הטבה לקבוצה אחת של עובדים תעוכב תקופה ארוכה עד להשגת הסדר נאות לשלילתה מקבוצה אחרת. בשוקלנו את כל המרכיבים האמורים גם יחד, אנו מחליטים: א) רשות החברות תהא רשאית להודיע להסתדרות ולאיגודים הארציים, תוך 10ימים מהיום, על חברות ממשלתיות עסקיות מפסידות, בנוסף לאלה שנימנו בסעיף 3לפרוטוקול: לא תימסר הודעה כאמור - יראו ברשימה שבסעיף 3רשימה סגורה, שממנה ניתן לגרוע, אך עליה לא ניתן להוסיף; ב) הצדדים להליך זה יפעלו לאלתר שהנהלות החברות המפסידות יחד עם הגופים המתאימים בהסתדרות יגיעו להסכם קיבוצי, שיענה על דרישת סעיף 4לפרוטוקול; ג) לא תגענה החברות הנ"ל, כולן או חלקן, להסדר תוך 30יום מהיום, רשאי כל צד להעביר את חילוקי הדעות לוועדת מעקב, לפי המוסכם בין הצדדים בסעיף 4לנספח; ד) לא ייחתמו הסכמים קיבוציים בכל החברות הנ"ל תוך שישה שבועות מהיום - מתבטל זכרון הדברים, כמצוות סעיף 29לחוק החוזים (חלק כללי); ה) הצדדים להסכם רשאים להאריך כל אחד מהמועדים שנקבעו על ידינו. השופט רבינוביץ: .1אני מסכים לעיקר התוצאה, שהגיע אליה כב' הנשיא, אך ברצוני להוסיף על כך את הדברים הבאים. .2אין מחלוקת בין הצדדים, שסעיף 6לזכרון הדברים מהווה תנאי מתלה, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 27לחוק החוזים (חלק כללי). .3השאלה שבמחלוקת היא, מה פירוש יש ליתן לתנאי מתלה זה. .4בסעיף 21לפרק הטיעון המשפטי, שבתשובת המשיב מס. 1(להלן - המשיב) נטען, כי משמעות הביטוי "סיכום שיתקבל" בסעיף 6לזכרון הדברים הינו ביצוע בפועל של הדרך המוצעת לעיגון העקרונות המוסכמים על הצדדים. .5פירוש זה אינו עולה מפשט הכתוב בסעיף 6הנ"ל, וגם לא מהטיעון העובדתי של המשיב. .6בסעיף 6לזכרון הדברים לא נאמר, שתחולתו תהיה עם ביצוע, או עם ישום הסכם המסגרת על החברות הממשלתיות, ומכאן שהפירוש המילולי, ודאי, אינו מתיישב עם פירוש המשיב. .7א) בסעיף 12שבחלק העובדתי בתשובת המשיב נכתב: "הוסכם... בסעיף 6להסכם, כי ההסכם לא יבוצע כל עוד לא יוסדר עניין עיגון העקרונות, שסוכמו בהסכם המסגרת ובנספח "ג" לגבי החברות העסקיות, ובלשון סעיף ...6" (מצוטט סעיף 6); ב) במילים אחרות "הסיכום", שהוא התנאי המתלה על-פי סעיף 6הוא, לטענת המשיב עצמו, עיגון העקרונות שבנספח "ג"; ג) על-פי טיעון המשיב בסעיף 14לתשובתו, עיגון העקרונות הוגשם בפרוטוקול צוות המשפטנים, אשר קבעו את הדרכים לעיגון העקרונות המוסכמים, קרי ניתוק ההצמדה הקיימת בהסכמי העבודה בחברות הממשלתיות המפסידות להסכמים במגזר הציבורי; ד) פרוטוקול המשפטנים מש/ 2קובע פתרון לנושא ההצמדה, והוא - חתימה על הסכמים קיבוציים, שינתקו ההצמדה, וישאיר אח אופציית החקיקה פתוחה, אם לא ייחתמו הסכמים קיבוציים כאמור; ה) מבחינה זו לדעתי, הסיכום אכן בשל להחלה. איני מסכים לטיעון המשיב, כי הסיכום אינו סופי בשל הביטויים המופיעים כמו: "בשלב זה", והתנאי של חתימה על ההסכמים הקיבוציים. המשימה של צוות המשפטנים היתה, לקבוע דרכים לעיגון העקרונות, ואלה נקבעו וניתנים להשמה. אם לא ייחתמו ההסכמים, תישקל חקיקה, אך דרכים לפתרון יש לכל מקרה. ראה על דרך ההקש: בג"צ 348/81[11], בע' 16; בג"צ 306/86[8], בע' .645 עיגון העקרונות אמנם אינו פותר את בעיית התביעות האישיות, אך זו הסכמת הצדדים, כפי שעולה מן הכתב; ו) מסקנתי, שאכן פרטיכל המשפטנים מהווה עיגון העקרונות ומבחינה זו הוא סיכום בשל להפעלה, אלא שמנספח "ג" עולה, שקיים תנאי נוסף והוא, הסכמת הצדדים למסקנות; ז) אין מחלוקת, שיעקב דנון, הממונה על השכר באוצר לא הסכים למסקנות המשפטנים, משתי סיבות: (1) הסיכום לא בוצע; (2) אין התייחסות לכל הנושא; ח) לגבי סעיף 1הנ"ל, קיימת שאלה נכבדה, האם התנגדותו של מר דנון היא "בגבול המותר" על-פי המוסכם, שהרי מר דנון לא התנגד למסקנות, אלא לאי-כיבוד הסיכום, וניתן לטעון, שדנון זכאי היה להתנגד רק לסיכום עצמו, אך לא לפסלו משום שאינו מבוצע. טענה זו לא נטענה, כך שאנו פטורים מלהתייחס אליה. מכל מקום ברור, שאין הסכמה למסקנות, ועל אף שלדעתי לאור טיב ההתנגדות זו טענה לא מן החזקות, לא ניתן להתעלם מהעדר ההסכמה. הטענה השניה של מר דנון בהתנגדותו למסקנות מעורפלת ואינה ברורה; ט) ניתן, איפוא, לבסס את דחיית הבקשה על העדר הסכמה למרות הסיכום, אך נראה לי, שיש לדחות את הבקשה מסיבה נוספת ומוצקה לא פחות. .8א) מבקשת המבקשת עולה בבירור, כי זו היתה ערה לחשש המעסיקים הציבוריים, שסעיפי ההצמדה הקיימים בהסכמים הקיבוציים, החלים בחברות שבשליטתן, יגרמו להחלה אוטומטית של הוראות הסכם המסגרת כפי שיוחל במגזר הציבורי על חברות ממשלתיות מפסידות, שלא יוכלו לשאת בזה; ב) נספח "ג" היה נסיון למנוע מצב זה; ג) אך לא נספח "ג" ולא פרטיכל המשפטנים, כל עוד אינו מיושם הלכה למעשה בדרך של חתימה על הסכמים קיבוציים שינתקו ההצמדה, לא ימנעו תביעות אישיות של עובדים בחברות מפסידות, מרגע שזכרון הדברים יופעל; ד) במצב הנוכחי, אפילו נצא מתוך הנחה, שאין צורך בהסכמה נוספת של הצדדים למסקנות בפרוטוקול המשפטנים, וקיימת זכות מיידית בשלה להחלת זכרון הדברים, בקשת המבקשת להפעילו בנסיבות אלה היא קיום זכות שלא בתום לב, משום שהמבקשת יודעת היטב, שהחלה זו פירושה סיכול מראש של כוונת הצדדים בנספח "ג" (שהוא חלק מהתנאי המתלה), שהיתה מניעת החלת הסכם המסגרת על חברות ממשלתיות מפסידות. החלת זכרון הדברים תפרוץ את הסכר, המונע עד עתה הגשת תביעות אישיות של עובדי חברות ממשלתיות מפסידות מכוח ההצמדה לזכרון הדברים. המבקשת, שהיתה שותפה לבניית סכר זה, לא תוכל לרחוץ בנקיון כפיה, ולעמוד אדישה מן הצד, בטענה "ידינו לא שפכו", לא אני התובעת; ה) סעיף 39לחוק החוזים קובע, שזכות על-פי חוזה יש לממש בתום לב; ו) הביטוי "נבל ברשות החוזה" הוא ביטוי חריף (ע"א 148/77[12], בע' 638), והוא בא להלן כהדגמה בלבד לזכות בחוזה, שמשתמשים בה שלא בתום לב. במקרה הנוכחי, חוסר תום הלב בולט גם לאור תשלום מקדמות בגובה של רוב הסכום הנתבע.המצב הנוכחי הוא של "זה נהנה וזה כמעט אינו חסר". קבלת הבקשה תביא לכך, שזה יהנה וזה יחסר; ז) ואם ישאל השואל, עד מתי להמתין, על כך יש תשובה בפסק-הדין של כב' הנשיא, ולמבקשת פתוחה הדרך בכל עת לטעון, שהמשיב מסכל את ביצוע התנאי המתלה; ח) הייתי דוחה, איפוא, את הבקשה בעיקר מטעם מימוש זכות שלא בתום לב. .9אני מסכים עם כב' הנשיא, שאת התנאי המתלה יש להגביל בזמן, ומבחינה מעשית אני מסכים גם למשך הזמן שהוקצב, אך מאחר שלנקודה זו לא טענו הצדדים, לא הייתי קובע זאת מראש, והייתי משאיר זאת לעת מצוא, אם תבוא. התוצאה היא כאמור בסעיף 18לפסק-דינו של הנשיא.התאחדות התעשיינים