נהיגה ברכב של אדם אחר ללא ביטוח חובה

התובע טוען, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת כי לרכב לא היה ביטוח. לדבריו, ביום התאונה הוא ביקש את רשותו של הצד השלישי, בעל הרכב, להשאיל לו את הרכב לכמה שעות לצורך בילוי לילי עם חברתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נהיגה ברכב של אדם אחר ללא ביטוח חובה: 1. התובע הגיש תביעה זו עקב תאונת דרכים שארעה ביום 3.12.94 וזאת עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, (להלן: "חוק הפלת"ד") ואשר בעטיה נגרמו לו לטענתו, נזקי גוף (להלן: "התאונה"). 2. התאונה ארעה תוך כדי נהיגתו של התובע ברכב מ.ר. 330-316, שבבעלות הצד השלישי (להלן: "הרכב"), אשר אין מחלוקת כי לא היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה במועד התאונה. 3. בעקבות תאונת הדרכים, נפגע התובע בראשו ובחזהו ואושפז למשך שישה ימים בבית החולים. 4. הדיון הופרד תחילה לשאלת החבות ונשמעו עדויות בעניין זה. 5. התובע טוען, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת כי לרכב לא היה ביטוח. לדבריו, ביום התאונה הוא ביקש את רשותו של הצד השלישי, בעל הרכב, להשאיל לו את הרכב לכמה שעות לצורך בילוי לילי עם חברתו. התובע ממשיך וטוען (סעיף 4 לכתב התביעה), כי נאמר לו על ידי הצד השלישי כי כל המסמכים, לרבות ביטוח חובה מצויים ברכב. מאחר ולטענת התובע נעשה שימוש יום יומי ברכב, לא עלה בדעתו כי לרכב לא היה ביטוח כפי שהתברר לו בדיעבד. 6. התובע טוען, כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי השימוש ברכב היה ללא רשות וללא ביטוח וכן טוען התובע, כי טענת הצד השלישי בתצהירו, שלא ידע כי התובע לקח את הרכב הינה תמוהה. לטענתו, אין הדבר מעלה או מוריד בין אם הוא עבד במשך שבועיים או שלושה במקום עבודתו (וזאת בתשובה לטענות הצד שכנגד), שכן אין זה הגיוני שעובד חדש יטול לידיו רכב ללא רשות תוך סיכון מקור פרנסתו וביצוע מעשה פלילי. לחיזוק עמדתו, מצביע התובע על כך כי הצד השלישי העיד שהמפתחות לרכב היו מתחת לשטיח באוטו או בבית המלאכה וזאת כאשר לדברי הצד השלישי, הרכב לא הוזז ממקומו מאז החל התובע בעבודתו. 7. עוד טוען התובע, כי הצד השלישי העיד שהגיש תלונה במשטרה בגין נטילת הרכב ללא רשות וזאת רק לאחר חודש וחצי (צ/2) וכשהבין שהתובע אינו מתכוון לפצותו. לדבריו, לא ברור מדוע לא הוגשה התלונה באופן מיידי עם קרות הארוע באם אכן הרכב נלקח שלא ברשות. התובע טוען כי לא נחקר בעניין זה במשפט וכן הצד השלישי אף לא הגיש תביעת נזיקין כנגדו עד היום. 8. לחיזוק דבריו, התובע מביא גם את העדה גב' ניימן, תצהירה (ת/2) והעדה (עמ' 9לפרטיכל) כי הרכב היה בשימוש יום יומי. 9. הנתבעת כופרת בטענותיו העובדתיות והמשפטיות של התובע וטוענת כי סעיף 7לחוק הפלת"ד קובע כי לא מגיע פיצוי במקרים בהם הנפגע ברכב הפר את החוק לתיקון דיני העונשין, (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד- 1964 וכן במקרה בו נהגו ברכב ללא ביטוח לפי פק' הביטוח. לטענתה, התובע נהג ברכב תוך הפרה של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) ומכאן שאינו זכאי לפיצוי לחלופין נהג ללא ביטוח. 10. הנתבעת טוענת כי הוכח שלתובע לא ניתנה רשות לנהוג ברכב בנסיעה אותה ביצע, (תצהיר צד שלישי - צ/1) ואכן צד שלישי הגיש תלונה במשטרה לאחר חודש וחצי (צ/2), לאחר שהוברר לו כי התובע לא יפצה אותו בגין הנזק כפי שהבטיח. 11. עוד טוענת הנתבעת, כי לא היתה לצד השלישי סיבה לתת לתובע את הרכב. ההיכרות בין הצדדים היתה שטחית ולא היתה כל סיבה שהצד השלישי יסכן את עצמו או את התובע ויתן לו לנהוג ברכב כאשר ידע כי פג תוקפו של הביטוח. לטענת הנתבעת, גרסת התובע היא כי הצד השלישי נתן לו רשות לנהוג ברכב ואף נסע עד לבית התובע על מנת לתת לו את הרכב והמפתחות ואף מסר לו כי המסמכים והרשיונות נמצאים ברכב, הינה בלתי הגיונית ומעוררת שאלות ותהיות. כל זאת, מאחר והתובע הועמד לדין פלילי והורשע עפ"י הודאתו כי נסע ללא ביטוח וללא רשיון רכב בר-תוקף (נ/2). כמו כן, לא מתקבל על הדעת שהצד השלישי יטריח עצמו עד לבית התובע, על מנת להביא לו את רכבו ואף ינדב אינפורמציה כי הרשיונות ברכב וזאת מבלי שנשאל על כך. עוד טוענת הנתבעת כי על אף העובדה שהיתה עדה נוספת שהוזכרה בעדותו של התובע והיא חברתו של הצד השלישי, אשר לטענתו של התובע, התלוותה אל הצד השלישי, כאשר זה הביא את הרכב לתובע, לא הובאה העדה למתן עדות ויש להסיק את המסקנה המתבקשת מאי הבאת עד רלוונטי, דהיינו לחובת התובע. 12. הנתבעת מבקשת להסיק מהעובדות כי התובע לא נהג ברכב בהיתר. התובע ידע כי לרכב אין ביטוח שכן ערב קודם לכן סיטון סיפר לו על כך עם התובע ביקש מסיטון את רכבו (תצהיר סיטון נ/3). הנתבעת מעלה את הסברה כי התובע שתאר לעצמו כי גם הצד השלישי יסרב לתת את רכבו, לקח אותו ללא רשות. הנתבעת טוענת כי התובע ידע פוזטיבית שאין ביטוח לרכב או לכל הפחות מדובר כאן "בעצימת עיניים". 13. הנתבעת טוענת, כי יש לדחות את נסיונו של התובע להבנות מת/3, מאחר והמסמך אינו קביל, כל שניתן ללמוד ממנו הוא כי התובע החל לטוות את סיפורו כבר לאחר התאונה. 14. הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הצד השלישי למקרה ותחוייב עפ"י התביעה העיקרית, מאחר ולטענתה היא זכאית לחזור אליו, באם תחוייב בפיצוי וזאת מכח הוראת סעיף 9(א)(1) ו/או 9(א)(3) לחוק או מכח הדין. 15. הצד השלישי מבקש להסתמך על הטענות והראיות שהובאו על ידי הנתבעת ולהוסיף כי התובע סותר עצמו לעניין מסירת הרכב. בסעיף 4(ג) לכתב התביעה טען כי ביקש את רשותו של צד שלישי לקבל את הרכב והלה בא אליו עם חברתו ומסר לו את רכבו, בתצהיר עדותו הראשית טען כי ביקש ממנו להשאיר את רכבו ובחקירתו הנגדית מסר טיעון אחר. לטענת הצד השלישי, מסר התובע 3גרסאות בעניין זה. 16. עוד טוען הצד השלישי, כי מוצג ת/ 3אינו יכול לשמש כראיה לחיזוק טענתו של התובע. כמו כן, התובע מנסה להתאים את עצמו לגרסאותיו, מחד טוען כי לא התבלבל בין הרכבים ולאחר מכן טוען כי "פתאום נזכר" שלמר סיטון היה רכב וקודם לכן העיד כי ל"דברים קטנים" השתמשנו ברכב האודי. הצד השלישי מבקש שלא לקבל את עדותה של העדה גב' ניימן, שכן על אף עדותה שהיא יודעת שלא התבלבלה בין האודי לוולוו, אין וודאות בנוגע לכך, שכן הוולוו היה רכב ישן, אך גם האודי היה רכב ישן מאותה שנת ייצור. 17. לאחר ששמעתי את העדויות וכן עיינתי במסמכים שצורפו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות. ההכרעה בתיק זה הינה בין שתי גרסאות, זו של התובע מצד אחד וזו של הצד השלישי מצד שני. במידה ותדחה גרסת התובע, תהיה התוצאה של העדר פיצוי עפ"י חוק הפלת"ד ואילו קבלת הגרסה, אמנם תקנה לו פיצוי, אולם, יתכן ותעביר את נטל הפיצוי על הצד השלישי, אשר כנגדו הוגשה ההודעה לצד שלישי. 18. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נהג ללא פוליסת ביטוח ברת תוקף במועד אירוע התאונה והמחלוקת הינה האם קיבל התובע את רשות הצד השלישי לנהוג ברכב ואם קיבל רשות כזו, האם בנסיבות המקרה הוא ידע או צריך היה לדעת כי לרכב אין פוליסת ביטוח ברת תוקף. 19. עפ"י הוראות סעיף 7לחוק הפלת"ד הוגבלה זכאותם של נפגעים באופן ש"מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;" (ס"ק(2)). כמו כן, הוגבלה זכאותו של "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את השימוש ברכב;" (ס"ק(5)). 20. תיקון תשמ"ט לחוק הפלת"ד, קבע בסעיף 7א' כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב מהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". 21. על מנת לחסות תחת סעיף 7א' הנ"ל, על התובע להוכיח את האלמנטים הבאים: א. נהיגה בהיתר. ב. אי ידיעה שנהג ללא ביטוח. ג. לא היה סביר שידע שנהג ללא ביטוח או שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב. 22. אקדים ואומר כי בנסיבות המקרה כאשר התובע הועמד לדין תעבורה, היה מקום לצפות כי גרסתו כפי שהעלה אותה בתביעתו האזרחית שבפני, תבוא לידי ביטוי בטיעון בפני שופט התעבורה והנה עפ"י נ/2, לא באים הדברים לידי ביטוי וכל שנאמר שם אין בו ולו רמז לגרסה כפי שהובאה בפני. התובע הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של נהיגה ללא רשיון רכב תקף, כאשר תוקף הרשיון פג בתאריך 5.4.94 (6 חודשים לפני מועד התאונה) וכן בנהיגה ללא ביטוח המכסה את נהיגתו (ראה כתב אישום נ/1, הכרעת הדין וגזר הדין נ/2). 23. ב"כ התובע ביקש לשכנעני כי לא היה מקום לטעון את הטענות בהליך הקודם, מקום בו ביקש התובע לסיים את התיק בהודאה, אולם אינני מקבל טענה זו. מדובר בתאונת דרכים שבה נגרמו נזקי גוף ורכוש. התובע הוזמן למשפט לאחר שהצד השלישי הגיש תלונה למשטרה. יש להניח שהצד השלישי היה מוכן למחול לתובע אילו היה מתקן את הרכב שניזוק, אולם לאחר שהתברר לו שהתובע איננו מתכוון לתקן את רכבו, הוא הגיש את התלונה באיחור של כחודש וחצי ממועד התאונה. בנסיבות אלה, אילו היו פני הדברים כגרסת התובע, דהיינו נהיגה בהיתר של הצד השלישי וחוסר ידיעה בנוגע לביטוח, סביר להניח כי התובע היה מעלה טענות אלה מלכתחילה, במשטרה או בביהמ"ש לתעבורה, דבר שלא נעשה. עיינתי במכתבו של ב"כ התובע (ת/3) מיום 4.1.95המופנה ללשכת התנועה והגעתי למסקנה כי גם במכתב זה, אין בו כדי לשכנע לקבל את גרסת התובע שכן גרסה זו איננה מופיעה במכתב. כל שנאמר בו הוא כי: "למיטב ידיעת מרשי לשימוש ברכב הנ"ל קיים ביטוח חובה ורשיון רכב תקף". אמירה כללית זו באה בתגובה לאפשרות של הגשת כתב אישום, אשר בסופו של דבר אמנם הוגש נגד התובע והוא הורשע עפ"י הודאתו כאמור לעיל. 24. מלבד התובע והצד השלישי אשר ניתן לומר לגביהם כי הם עדים אינטרסנטיים לתוצאה שתתקבל בתיק זה, העידו שני עדים נוספים. העדה מטעם התובע הגב' ניימן (ת/ 2 בפרטיכל הדיון עמ' 9), אשר אמרה כי עבדה בעסק שבו עבד התובע כחודש ימים. לדבריה, היו בעסק 3 רכבים, האחת מיניבוס, השני טנדר והשלישי מכונית הוולוו. העדה ציינה כי היתה מגיעה לעבודה על ידי הסעה של המעביד, העד מר סיטון או בנו וזאת על ידי כל אחד מהרכבים הנ"ל. דא עקא, העדה לא זכרה אם למר סיטון היה רכב אודי. העדה ציינה כי נסעה כמה פעמים בוולוו. בתשובה לשאלה, השיבה העדה: "אני לא טועה בין אודי לבין וולוו. הוולוו היה רכב ישן. אני מכירה מה זה וולוו. לא ראיתי אודי" (עמ' 10 רישא). אולם, בקיאותה של העדה בזיהוי סוג כלי הרכב, לא עמדה כאשר נשאלה לגבי סוג המיניבוס והשיבה: "המיניבוס היה או ג'י.אם.סי או פולקסווגן. אני לא זוכרת את הסוג" (עמ' 10, ש' 14). 25. העד מטעם הנתבעת מר סיטון העיד כי היה ברשותו רכב אודי 100 משנת 73, שזה היה אותו מודל כמו הוולוו. כמו כן, העיד מר סיטון כי התובע הביע משאלה ביום התאונה, לפיה הוא מבקש לקחת את הטנדר מסוג פיג'ו שעמו הוא הסיע אותו לביתו ומשהשיב לו שזה רכב של העבודה ונשאל על ידי התובע לגבי רכב הוולוו, הזהיר אותו שלא יגע ברכב זה, שכן אין לו טסט ואין לו ביטוח (סעיף 4 לנ/ 3 ועמ' 11, ש' 12 ואילך לפרטיכל). עדותו של עד זה מהימנה עלי ואני מעדיף עדות זו על הכחשתו של התובע. 26. זאת ועוד, התובע בעצמו מאשר קיומו של רכב האודי והשימוש בו ועל כן בבחינת משקלן של העדויות, אני מקבל את עדותו של העד סיטון כעדיפה על עדותה של העדה ניימן, אשר כאמור לא ידעה מקיומו של רכב האודי והתרשמתי כי יש ממש בטענות הנתבעת כי העדה התבלבלה בין רכב האודי לבין הוולוו, אשר היו ישנים ומאותה שנת ייצור. 27. כמו כן, אינני מקבל את גרסתו התמוהה של התובע לפיה הצד השלישי שהיה חסר רשיון נהיגה, הסיע את הוולוו עד לביתו של התובע, על מנת למסור לו את הרכב שם וכל זאת שהתובע יצא לבלות. לא מתקבל על הדעת, שהצד השלישי יבוא עם חברתו ויעמיד את הרכב אצל התובע לצורך בילוי, כאשר לא ברור באיזה אמצעי תחבורה השתמש הצד השלישי להמשך אותו ערב או האם התובע הסיעו וכיוצא בזה. 28. סיכומו של דבר, יש לקבוע כי התובע נהג ברכב ללא רשות הבעלים. 29. תנאי נוסף שעל התובע להוכיח הוא שהוא לא ידע כי הוא נוהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח. עפ"י הוראת סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל-1970, לא השתמש אדם ברכב מנועי אלא אם יש פוליסת ביטוח ברת תוקף המכסה את נהיגתו לפי הוראות הפקודה. החובה לנהוג ברכב כאשר מסמכי הרכב הכוללים רשיון רכב, רשיון נהיגה ותעודת ביטוח, מעוגנת בסעיף 9 לתקנות התעבורה תשכ"א-.1961 30. התובע העיד על עצמו כי הוא מכיר את החובה לשאת רשיון רכב וביטוח (עמ' 8, ש' 25 ואילך) ועל כן בנסיבות המקרה, לא שוכנעתי מהעובדות שהובאו כי התובע אמנם מילא אחר החובה האמורה. התובע טען כי נאמר לו על ידי הצד השלישי כי מסמכי הרכב נמצאים ברכב. דא עקא, התובע לא טרח לחפש ולבדוק היכן מצויים מסמכים אלה, אם בכלל. 31. זאת ועוד, לאחר שאמצתי את גרסתו של העד סיטון, אשר העיד כי הזהיר את התובע מפני הנהיגה ברכב, מאחר ואין לרכב זה רשיון רכב תקף ופוליסת ביטוח ברת תוקף, ברור כי התנהגותו של התובע, אשר על אף האזהרה הנ"ל נהג ברכב הינה בלתי סבירה. גם אלולא אמצתי את דבריו של העד הנ"ל, אין זה סביר בעיני שאדם יקח רכב ללא רשות, כאשר רכב זה עומד מספר חודשים ללא שהוזז ממקומו ויסבור כי הנהיגה תהיה מכוסה עם ביטוח תקף. התובע לא עשה דבר גם עפ"י גרסתו שלא נתקבלה, ולא בדק היכן מצויים מסמכי הרכב ולא היה כל מקום בנסיבות המקרה לסברה או לאמונה כי לרכב יש רשיון רכב ותעודת ביטוח. לפיכך, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי במקרה זה "עצימת העיניים" של התובע כמוה כ"ידיעה". 32. סיכומו של דבר, לנוכח הנסיבות הכוללות של המקרה, כאשר מדובר ברכב ישן שלא הוזז ממקומו, אין לקבל את גרסת התובע כי: "הוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע..." (סעיף 7א'), כי לרכב אין ביטוח לפי פקודת הביטוח. 33. אשר על כן, מאחר והתובע לא הוכיח קיומם של התנאים המצטברים שבסעיף 7א' לחוק הפלת"ד, דין התביעה להדחות. התובע ישלם לנתבעת ולצד השלישי, לכל אחד מהם הוצאות בסך של 750, 1 ש"ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משפט תעבורהרכבביטוח חובהנהיגה ללא ביטוח