האם נפילה לאחר תאונת דרכים לאחר יציאה מהרכב על מנת לבדוק את הנזק שנגרם בעקבות התאונה מהווה תאונת דרכים ? הנהג החליק על שלג כאשר ירד לבדוק את הנזק שנגרם לאוטובוס בתאונת דרכים ולאסוף את חלקי הרמזור שנפגע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם נפילה לאחר תאונת דרכים בזמן בדיקת הנזק לרכב: 1. בבית משפט השלום תבע המשיב מהמערערת נזקים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן - חוק הפיצויים). בהסכמת בעלי הדין ניגש בית המשפט לפסוק תחילה בשאלת החבות, גבה ראיות, שמע טענות, קבע ממצאים (סימנים 8-1) והסיק מהם כי פגיעתו של המשיב היתה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים (סימנים 9 ואילך). המערערת חולקת על מסקנתו הנ"ל של בית משפט השלום, והמשיב (בערעור שכנגד) - על ממצאיו של בית משפט השלום. 2. בית משפט השלום פירט בהרחבה את הראיות שגבה, ניתח אותן אחת לאחת ואחת כלפי רעותה ועל פי אלה קבע כי המשיב החליק על שלג כאשר ירד לבדוק את הנזק שנגרם לאוטובוס בתאונה ולאסוף את חלקי הרמזור שנפגע; לא מצאנו עילה להתערב בחלק זה של החלטתו. ואולם לאחר שזו ניתנה ולצורך חלקו השני של הדיון - גובה הנזק - המשיך בית משפט השלום ומינה מומחה אורטופד לחוות את דעתו, ואת זו חתם המומחה בזו הלשון: "סיכום ומסקנות: סובל מדיסקופטיה צווארית עם פגיעה בשורשים התחושתיים של העצב המדיאנוס משמאל. מצבו מתאים לסעיף 31(4)א' ii של תקנות הביטוח הלאומי, דהיינו נכות לצמיתות של % 10. יש לציין שאצל התובע קיים רקע קונסטיטוציוני של שינויים ניוונייים בעמוד השידרה הצוארי". "לפי דעתי סביר לקבוע שעקב התנגשות האוטובוס בעמוד נגרמה לתובע פגיעה מסוג צליפת-שוט שהיותה החמרה על רקע השינויים בעמוד השידרה הצוארי ויש לזקוף מחצית מהנכות בגין ההחמרה". "אולם אין קשר בין מחלתו ובין הארוע (נפילה) ברדתו מהרכב, שגרמה רק לפגיעה קלה בשורש היד". בשאלות ההבהרה שהופנו אל המומחה הופיעו בין השאר שלוש אלה: "א. האם זה נכון, שאותו מנגנון של 'צליפת שוט' היה עשוי במקרה דנן לפעול גם במצב שבו הנבדק איננו יושב בכסא הנהג דווקא אלא נופל ובולם את נפילתו בידיו?" "יג. האם זה נכון שבפציעה כגון זאת הנפגע איננו מודע בהכרח לנזק שנגרם לו עקב 'צליפת השוט'?" "באותו הקשר - האם זה נכון, שידוע שהסבל של החולה שעבר צליפת שוט איננו מופיע תמיד בצמוד לחבלה, דהיינו - קיים פער זמנים בין החבלה לבין הופעת הסימנים הקליניים המעידים על קיומו של הנזק? "יד. האם זה נכון, שבמקרה מעין זה, שבו לחולה יש נטייה קונסטיטוציונית לנזק בעמוד השדרה הצווארי עוצמת 'צליפת השוט' הדרושה לגרימת הנזק עשויה להיות פחותה מאשר אצל אדם בריא, דהיינו - די בטלטול של הראש והצוואר, קלים יחסית, עקב עצירת פתע או נפילה כאמור לעיל על מנת לגרום לנזק זה". על שאלה א' השיב המומחה: "לא ידוע לי על אפשרות של צליפת שוט עקב הנפילה על היד. גם לפי דברי התובע הוא חש רק חבלה בשורש היד כשנפל מחוץ לרכב". על שאלה יג' השיב: "נכון". על שאלה י"ד: "לא ידוע לי על צליפת שוט עקב הנפילה, אבל זה נכון שבמקרה של רקע קונטיטוציוני גם פגיעה קלה יכולה לגרום לתיסמונת". על פי הדברים הללו הגיש המשיב את ערעורו שכנגד, ואת שלושת המסמכים (חוות הדעת, שאלות ההבהרה והתשובות עליהן) ביקש הוא להגיש כראיה נוספת בערעורו זה. 3. לצורך הענין אנו מקבלים כראיה נוספת את המסמכים הנ"ל, ואולם לא מצאנו שיש בהם כדי לשנות את החלטתו של בית משפט השלום בשאלת החבות. המומחה ניזון מהעובדות ששמע מפי המשיב, מן הסתם אותן עובדות שטען בתצהירו ובעדותו שנה קודם לכן בבית משפט השלום, גרסה שאותה דחה בית משפט השלום. הבדיקה עצמה נערכה למעלה משנתיים לאחר התאונה, ומה שהעלתה יכול היה להיגרם למשיב במהלך התקופה הזאת. 4. וכאן נחזור לחלקה השני של החלטת בית משפט קמא, בה השיב בחיוב על השאלה, אם הפגיעה שנגרמה למשיב היא אכן "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים. המערערת חולקת על מסקנה זו, ונראה לנו כי ערעורה בדין יסודו. בית המשפט קמא קבע את העובדות הבאות שעליהן לא ראינו, כאמור, לחלוק: התאונה אירעה כאשר המשיב נהג באוטובוס בנסיעה איטית מאוד, מאחר שהיה קרח על הכביש. כאשר ביקש לפנות ימינה, החליק האוטובוס, לא הצליח לפנות ימינה אלא המשיך לנסוע ישר, נתקל באי תנועה ופגע ברמזור. הפגיעה העיקרית של האוטובוס היתה בשפת המדרכה וגם הרמזור הועף כתוצאה מפגיעתו. כשנעצר האוטובוס, ירד המשיב לבדוק את הנזק שנגרם לרכב ולרמזור ואז החליק על הקרח שכיסה את הקרקע. עקב ההחלקה על הקרח, נפל המשיב על יד שמאל ונפגע בפרק יד שמאל. וכך קובע בית המשפט: "הנני קובע כי התאונה ארעה לתובע כשירד מן האוטובוס, כשהחליק על הקרח" (סעיף 7(ד) לפסק הדין). "אני מוכן לקבל כעובדה כי ההחלקה היתה כשירד התובע לבדיקת הנזק שנגרם לאוטובוס בתאונה... ורצה גם לאסוף את חלקי הרמזור" (סעיף 8(ב) לפסק הדין). עוד קבע בית משפט קמא כי ההחלקה על הקרח, שבעקבותיה נגרמה פגיעת היד למשיב אירעה כאשר לא נתקיים כבר כל מגע פיסי בינו לבין האוטובוס, ממנו ירד קודם לכן, כאמור. האם לפנינו פגיעה העונה להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים? על התאונה נשוא ענייננו חלות הגדרות חוק הפיצויים על פי תיקון מס' 8 לחוק (ס"ח תשנ"א, עמ' 2), אשר הגדיר מחדש את המושג "תאונת דרכים" ושילב אל תוכו הגדרה של המושג "שימוש ברכב מנועי". חלקי ההגדרות הנוגעות לענייננו הן אלה: "תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..." "שימוש ברכב מנועי" - "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו... טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש". נבחן את שאלת חלותן של הגדרות החוק על ענייננו. הבחינה תיעשה בשני מישורים: האחד - דרך פירוש מילולי של החוק; והשני - פירוש תוכנו של החוק על רקע מטרותיו והמדיניות הכללית שביקש להשיג. 5. ונפתח בהיבט הראשון - פרשנות מילולית של מילות החוק: על פניו, הארוע שארע כאן איננו בבחינת נזק שנגרם לאדם עקב השימוש ברכב למטרות תחבורה. הוא איננו כרוך בנסיעה ברכב, בכניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, ואין הוא גם טיפול דרך או תיקון דרך במובן המקובל של ביטויים אלה. הנזק ארע ממקור חיצוני הכרוך בפגע-טבע ואיננו קשור בשימוש ברכב כלל, כאשר הנהג יצא מרכבו לבדוק את מהותם של נזקי תאונה שארעה לרכב קודם לכן. מעבר לרובד המילולי החיצוני, ראוי להתייחס גם לרובד המצוי מתחת לפני המילים - לסוגיית הקשר הסיבתי. הגדרת המושג "תאונת דרכים" טומנת בתוכה, באורח מובנה, את דרישת קיומו של הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לאדם לבין השימוש ברכב למטרות תחבורה. בלא קיומו של קשר סבתי כזה אין מתקיימת תאונת דרכים במובן החוק. המושג מאורע שנגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי כולל בתוכו הן יסוד של קשר סיבתי עובדתי המתמצה בקיום "סיבה שבלעדיה אין", ונדרש גם קיומו של קשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי המשפטי מצריך קיומה של "סיבתיות 'מתאימה' או 'מהותית' או 'קרובה' או 'ממשית'." כדבריו של אנגלרד בספרו פצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה 2, 43). על תוכנו של הקשר הסיבתי המשפטי, בהקשר לעוולות אחריות מוחלטת (בהשוואה לעוולות בנות-אשם), עמדה הפסיקה, בין היתר בענין ע"א 358/83שולמן נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ב(2) 844, 862 ואילך. כדברי השופט ברק באותו ענין, שם, עמ' 864: "את דיני הקשר הסיבתי המשפטי לענין חוק הפיצויים יש לפתח מתוך חוק הפיצויים עצמו... בעיקרו של דבר, לפנינו שאלה פרשנית הקשורה בפירושו של חוק הפיצויים, על רקע לשונו מזה ותכליתו מזה. ההדרכה החקיקתית בענין זה היא מעטה, וההכרעה נופלת, בסופו של דבר, על פי שיקולים של מדיניות". בתחום זה הוצע על ידו מבחן "הסיכון" כמבחן לקשר סיבתי-משפטי המתמקד בשאלה, מהו אופי הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, והאם הוא מצוי במסגרת הסיכונים בהם ביקש לטפל. "משנקבע 'מתחם של סיכון' כי אז כל תוצאה מזיקה הנופלת לאותו מתחם מקיימת את הקשר הסיבתי הנדרש... האם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמישני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי" (שם, עמ' 867). גישה בעלת גוון שונה להגדרת הקשר הסיבתי המשפטי ב"עוולות - ללא-אשם" נוסחה על ידי השופט גולדברג, באותו ענין (שם, עמ' 877) באומרו כי "מבחן השכל הישר" הבוחן את מידת הקרבה של ה"שימוש" לנזק ואת מידת תרומתו של השימוש ברכב להתהוות התוצאה המזיקה, הוא המבחן המתאים. לגישתו, "תרומה יחידה או תרומה של ממש ממילא תהיה גם גורם ממשי לנזק". קריטריונים אלה לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי, אף שהועלו על ידי בית המשפט עוד בטרם תוקן החוק בתיקון מס' 8, מבססים את אמות המידה לבירור הקשר הסיבתי על פי החוק גם במתכונתו כיום; אם כי מובן, שעקב התיקון עשוי אופן יישומן של אמות מידה אלה במקרים ספציפיים להיות שונה כיום בהשוואה לעבר, לאור המגמות שהחקיקה המתקנת ביקשה להביא עמה. על פי כל אחד משני המבחנים האמורים, לא נתקיים קשר סיבתי בין נזקיו של המשיב לבין השימוש ברכב, וזאת במובנים הבאים: ראשית, לא נתקיים קשר סיבתי עובדתי במקרה זה בין השימוש ברכב לבין החלקתו של התובע על הקרח והפגיעה שנגרמה לו עקב כך. גם כאשר בוחנים את המישור העובדתי גרידא, אין לומר כי היתה זיקה אמיתית בין נזק ההחלקה לבין השימוש ברכב מלבד העובדה כי סיבת יציאתו של המשיב מהרכב, שבעקבותיה החליק על הקרח, היתה תוצאת לוואי של התאונה שארעה לרכב, ומטרתה היתה לבדוק את תוצאותיה. בקשר זה אין די כדי להוות סיבתיות עובדתית. אולם אפילו נאמר כי קיים קשר סיבתי עובדתי במובן זה שההחלקה לא היתה מתרחשת אלמלא התאונה שארעה לאוטובוס ואלמלא ירידתו של המשיב מהרכב כדי לבדוק את תוצאותיה, גם אז לא נתקיים קשר סיבתי משפטי בין פגיעת הגוף של המשיב לבין השימוש ברכב. הנזק שנגרם למשיב נגרם כל כולו מארוע חיצוני לחלוטין ומנותק מהשימוש ברכב. הוא לא היה קשור לנסיעה ברכב, לכניסה או ירידה ממנו, להחנייתו, או לטיפול דרך או תיקון דרך. נכון הוא כי הירידה מן הרכב נועדה לבדוק התרחשות שהיתה קשורה קשר ישיר לתאונת רכב, אולם הפגיעה במהותה נעדרה כל קשר לארוע התאונה ולא היתה לה כל זיקה לרכב. הכניסה לתוך מכונית והיציאה ממנה הן פעולות הנחשבות לשימוש ברכב מנועי, בבחינת שימוש לוואי במכונית, אולם השאלה המעשית היא תמיד מתי מסתיים הליך זה. אין מחלוקת כי אין רואים שימוש במכונית בעצם ההליכה אליה או ממנה, כדברי בית המשפט בענין שולמן, שם, עמ' 859: "שימוש הלוואי של הכניסה למכונית מתחיל עם פעולת הכניסה. הליכה אל המכונית אינה בגדר שימוש לוואי בה, שימוש הלוואי של היציאה מן המכונית מסתיים עם גמר היציאה. הליכה מהמכונית אינה בגדר שימוש לוואי בה". מכאן, שפגיעה שארעה לתובע לאחר שהשלים את יציאתו מן הרכב, ואין מקורה ברכב גופו, אלא היא נובעת ממקור חיצוני, אינה בגדר "תאונת דרכים" במשמעות החוק. דומה הדבר למצב שבו הנהג היה יורד מרכבו לבדוק נזקי תאונה שארעה לרכב, ואדם אחר היה נתקל בו בשגגה ומפילו וגורם לו בכך לחבלה גופנית, או חפץ כלשהו היה נופל עליו מקומה עליונה סמוכה וגורם לו נזק או, לצורך המשל הציורי, היה מכה בו ברק ומפילו. האם ניתן היה לראות בכך "תאונת דרכים" רק מהטעם כי מטרת היציאה מהרכב נועדה לבדוק נזקי תאונה שהיה מעורב בה? התשובה המתבקשת לכך היא בשלילה. ההגיון המשפטי, המעשי והציבורי מחייב כי הכללתה של הפגיעה בגדר "תאונת דרכים" יהיה קשור מהותית בשימוש ברכב וינבע משימוש כזה. העובדה בלבד כי הרכב שימש רקע בזירת הארוע אינה מספקת לצורך כך. כל עוד לא נתקיימה זיקה ישירה ואמיתית בין הפגיעה לבין השימוש ברכב. ואכן, נפסק כי תובעת אשר התקדמה בריצה קלה לעבר מכונית במטרה להיכנס אליה ואיבדה את שיווי משקלה, נפלה ונחבלה כאשר ראשה פגע בחלק האחורי של המכונית לא היתה מעורבת ב"תאונת דרכים" (ע"א (י-ם) 84/92 בהירה בן שחר נ' שולה אייזנבך ואח' - לא פורסם). באותו ענין קבע בית המשפט כי העובדה שהפגיעה התרחשה בנסיבות בהן התכוונה התובעת להיכנס לרכב, אך מהות הפגיעה לא נבעה במישרין מהשימוש ברכב אלא מארוע חיצוני ובלתי קשור לכך במקרה זה אובדן שיווי משקל - ניתקה אותה מבחינת הסבתיות מהיותה "תאונת דרכים" על פי הגדרת החוק. לשונו של החוק והגיונו היא ברורה בענין זה, והגדרותיו תוחמות את היקף הפעולות הנחשבות כקשורות קשר סיבתי לשימוש ברכב, ואופיין חייב להיות כזה המצדיק את החלת החוק עליהן. שיקולים של מדיניות משפטית המבוססים על תשתית של הגיון משפטי, כלכלי וחברתי מורים כי אין להרחיב את פרשנות המושג "שימוש ברכב" מעבר לפעולות הקשורות במישרין בשימוש כזה, ולפגיעה שאיננה קשורה במישרין בשימוש כזה. החלקה על קרח ופגיעה כתוצאה מכך איננה קשורה בשימוש ברכב וכל כולה נובעת מפגע-טבע שאפיין את מצב השטח באותו יום. מכאן, שאם אדם יוצא מרכבו במטרה לטפל בענין הקשור ברכב, אך נפגע כתוצאה מפגע-טבע או מפגיעת גורם שלישי, בין אדם ובין חפץ, שאין לו זיקה לשימוש ברכב, לא יהווה הארוע "תאונת דרכים" במשמעות חוק הפיצויים, שכן נזק מסוג זה אינו בגדר "הסיכון" אותו ביקש חוק הפיצויים לכסות וגם אין הוא קשור קשר סיבתי לשימוש ברכב גם על פי מבחן "השכל הישר". המובאות עליהן הסתמך כב' השופט קמא שנסיבותיהן התייחסו ליציאת נהג מחוץ לרכב עקב תקלה בו ורצונו לבדוק את הרדיאטור כאשר בעשותו כן פתח את המכסה ונכווה ממים רותחים שפרצו מתוכו, אינם אנלוגיים לענייננו, שהרי במקרה זה, מהותה של הפגיעה נבעה ישירות משימוש ברכב ונגרמה כתוצאה מטיפול דרך או תיקון-דרך ברכב (ראה ע"א 544/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מ"ה(2) 338). 6. ומכאן להיבט השני - מדיניות החוק ומטרתו: מן המפורסמות הוא כי נטל הנשיאה בעול הטבת נזקו של נפגע בתאונת דרכים רובץ על כלל המשתמשים ברכב. ראוי, על כן, כענין שבמדיניות, כי נטל זה יחול על הציבור כאשר הוא בא להיטיב נזק הקשור קשר ענייני ישיר לשימוש ברכב מנועי. שיקולים אלה של חלוקה ראויה של הנטלים הכלכליים הכרוכים בתאונות דרכים הנחו את מחוקק תיקון מס' 8 להבהיר בחקיקה, כי העול על ציבור משלמי הפרמיה עבור ביטוח פגיעות מרכב חייב להיות קשור לנזקים המתרחשים עקב סיכון תחבורתי, והוא ביקש להגביל את תחולת החוק למקרים בהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות (ראה הצעת החוק 1962, תש"ן, עמ' 31, 32). התיקון בא לצמצם את היקף ההתפרשות של החלת החוק על פני מקרים שנראו למחוקק כמרוחקים מדי וכבלתי מצדיקים, מבחינת מדיניות ציבורית, את החלת חוק הפיצויים עליהם. ואכן, בנוסח תיקון מס' 8הובהרה מגמת הצמצום של תחולת ההגדרה של "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" וראוי כי מגמת צמצום זו תדריך את מלאכת הפרשנות גם בענייננו. פירוש מרחיב בלתי ראוי מכניס למסגרת החוק מצבים שאינם נכללים בו באופן טבעי ומטיל מעמסה כספית על ציבור גדול בגין נזקי הפרט שאינם ממין העניינים עליהם התכוון חוק הפיצויים לפרוש את חסותו. גם בחינה זו מחזקת את המסקנה כי יש להוציא את הארוע נשוא ענייננו מגדר תחולתו של חוק הפיצויים. ממכלול נימוקים אלה, ובשים לב למילותיו של החוק בצד תכליתו ומטרותיו, יש לקבל כאמור את ערעורה של המערערת בשאלה זו. 7. אנו דוחים את הערעור שכנגד, מקבלים את הערעור על חלקה השני של החלטת בית משפט השלום ודוחים את תביעת המשיב (המערער שכנגד). 8. המשיב (המערער שכנגד) ישא באגרות המערערת (המשיבה שכנגד) בבית משפט זה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 000, 3 ש"ח (ומע"מ עליו), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום התשלום בפועל. 9. מזכירות בית המשפט תמציא לבעלי הדין העתקים מאומתים של פסק דין זה. תאונת דרכיםנפילה