עובד שפוטר שלא כדין, ובתום לב נלחם על ביטוח הפיטורין והחזרתו לעבודה, אין לדרוש ממנו שבעת ובעונה אחת יקבל עבודה אחרת אך כדי למנוע או להקטין את נזקו. נמצא שכל זמן שמלחמתו לביטול הפיטורין ולהחזרתו לעבודה נמשכת, הפסד שכרו הוא מידת נזקו" (בג"צ 473/77[14, בע' 828); קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לקבל עבודה לאחר פיטורים: .1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט אזולאי; תב"ע מד/454-3), אשר קבע כי פיטורי הגב' מדמוני (להלן - העובדת) מעבודתה במועצה המקומית נתיבות (להלן - המועצה) בטלים, כי העובדת ממשיכה להיות עובדת המועצה, וכי על המועצה להציע לה תפקיד מתאים תוך זמן סביר; בית-הדין דחה את תביעת העובדת לתשלום שכר עבודה או "פיצויים בגין פיטורים", מן הטעם שלא הקטינה את נזקה בסרבה לקבל עבודה שהוצעה לה. .2העובדות, כעולה מחומר הראיות ומקביעת בית-הדין האזורי הן: א) העובדת הועסקה על-ידי המועצה כמדריכה במועדונית החל מיום 13.9.1981; ב) מתחילת שנת 1984גובשה במועצה תוכנית, על-פיה יופסק קיום מועדוניות. תכנית זאת גובשה בעצה אחת עם המתנ"ס המקומי (שהוא עמותה העומדת בפני עצמה), ואשר יקיים את פעילות המועדוניות; ג) המתנ"ס החליט להעדיף בקבלה לעבודה את מועמדותן של עובדות המועדוניות במועצה על מועמדות אחרות; ד) העובדת הגישה מועמדות להתקבל לעבודה במתנ"ס, ומועמדותה אושרה "עקרונית"; ה) במועד מאוחר יותר הודע לעובדת שעליה להתחיל את עבודתה במתנ"ס ביום 5.6.1984; ו) העובדת סרבה, בהמלצת ועד עובדי המועצה להתחיל בעבודה במתנ"ס באותו מועד, וזאת עד שיוסדרו תנאי פרישתה במועצה; ז) נציגיה של המועצה הבינו כי העובדת מפסיקה את עבודתה במועצה; על מנת להבטיח לה פיצויי פיטורים, החליטה המועצה ביום 27.5.1984(במשאל טלפוני) לפטרה, תוך תשלום פיצויי פיטורים; ח) בעת פיטוריה היתה העובדת בהריון; כן לא ננקטו ההליכים הקבועים בהסכם הקיבוצי החל, הוא חוקת העבודה לעובדי הרשות המקומית; ט) ביום 5.10.1984קיבלה המועצה ממפקח העבודה הראשי היתר לפיטורי העובדת, בתוקף מיום 31.7.1984מכוח חוק עבודת נשים, התשי"ד- .1954ביום 13.6.1984שלחה העובדת מכתב לוועד העובדים, ובו נאמר: "על-פי בקשתכם, לאחר ששקלתי את הדברים, החלטתי לעבור למועדונית של פרויקט שיקום השכונות מחוסר ברירה. וכן אני רוצה לתבוע את המועצה לפיצויים כפולים". .3נדון תחילה בערעור שכנגד, זה של המועצה, שהוא המרחיק לכת. א) טענת המועצה היא כי העובדת התפטרה מעבודתה, ואקט הפיטורים לא בא אלא כדי להבטיח לה פיצויי פיטורים; חילופית טוענת המועצה כי הפיטורים היו "בהסכמה". מוסיפה וטוענת המועצה כי גם אם מלכתחילה לא היו הפיטורים כדין, הכשירה אותם הסכמה של העובדת והיא זכאית למירב, ל"פיצויים כפולים"; ב) בית-הדין האזורי קבע שהעובדת לא התפטרה ולא הסכימה לפיטוריה, וזאת לאחר שקיבל את עדות העובדת שתאמה את עדות העד מזוז, שהיה אותה עת מנהל מחלקת החינוך במועצה; דברי מר מזוז בחקירתו הנגדית לא תאמו את הדברים שנאמרו בחקירתו הראשית (שהוגשה בתצהיר), אך בית-הדין העדיף את דבריו בחקירה הנגדית; מיותר לחזור ולהדגיש כי ערכאת ערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ורשאי היה בית-הדין האזורי להעדיף את הדברים שנאמרו בפניו, בחקירה נגדית, על אלה שהועלו בתצהיר. ג) עיינו בתצהירו של מר מזוז ובחקירתו הנגדית, ומצאנו בה תשתית רחבה לקביעתו של בית-הדין האזורי. די אם נביא מובאה אחת מדבריו: "אני אומר שבשלבים מוקדמים היא הביעה נכונות והסכמה לקבל את התפקיד מטעם החברה ואפילו הגישה מועמדות והיתה בראיון וראיתי בכך הסכמה, אך בשלב יותר מאוחר היא חזרה בה. השלב של מסירת מכתב הפיטורים היה השלב שלאחר שחזרה בה". ובהמשך, אחרי שהוא אומר כי "בפני לא התפטרה התובעת בשום שלב. פורמלית לא התפטרה", והוא מסביר כיצד הבין כי הסכימה לפיטורים: "פנייתה לקבלת עבודה במקום אחר התפרשה כהסכמה"; ד) הצגת מועמדות לעבודה במקום עבודה אחר אינה "התפטרות", ואינה הסכמה לפיטורים. רק אם מקבל העובד עבודה אחרת, ומודיע על כך למעביד, או שהוא מתחיל לעבוד במקום עבודה אחר, אף מבלי שהודיע על כך למעבידו, יש לראות בכך אקט של התפטרות. כבר נפסק כי "בעשייתו של עובד, במסגרת הזמן שבו קיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין הזולת, לשם חיפוש עבודה אצל אחר או לשם ראשית פעולה כ'עצמאי', בעשיה זאת, כשלעצמה, אין כל פסול ואין בה הפרת חובה חוזית או אחרת" (דב"ע מב/18- 3[1], בע' 98; בעקבות דב"ע מב/73- 3[2], בע' 21). במקרה שלפנינו אכן היה המתנ"ס מוכן לקבל את העובדת לעבודה, אך היא חזרה בה, ולא התחילה לעבוד בו. נסיבות אלה אין לראות כהתפטרות; ה) אף הסכמה לפיטורים אין לראות בנסיבות אלה. הסכמה כזאת צריכה "גמירת דעת", וזאת לא הוכחה במקרה דנן. העובדה שחברי ועד העובדים הם שהניעו את העובדת לחזור בה מכוונתה לעבור ולעבוד במתנ"ס, אין בה כדי לשנות מהתוצאה המשפטית - אין כל פסול בהתייעצות עובד עם נבחריו, שעה שאלה מעמידים אותו על זכויותיו, או על התוצאות של מעשיו (כגון אובדן זכות ותק ויתכן אף זכויות סוציאליות מסוימות). לכל האמור נוסיף כי העבודה במועדונית של המתנ"ס היתה אמורה להיות ב- 3/4משרה בלבד (עדות מר בנג'ו, מנהל המתנ"ס); ו) אשר לטענה כי העובדת הסכימה בדיעבד לפיטורים, וכל אשר דרשה הם "פיצויים כפולים" - טענה זאת היתה במקומה לו הרימה המועצה את הכפפה, ושילמה לעובדת את אשר ביקשה. עיון במכתבה של העובדת לוועד העובדים (סעיף 2ט דלעיל), מעיד כי יש בו משפטית, "הסכמה מותנית", או "הצעה". משלא מלאה המועצה את התנאי, או שעה שלא קיבלה את ההצעה, לא נעשה חוזה חדש, בענייננו - הסכם לפרישת העובדת מעבודתה במועצה תמורת "פיצויים כפולים"; ז) משלא התפטרה העובדת, ואף לא הסכימה לפיטוריה, בטלים אלה, ולו מן הטעם שלא הוזמנה למליאת המועצה, או למי שהוסמך לכך מטעמה, על מנת להשמיע טענותיה. .4ומכאן לערעור העובדת. זה נסוב על כך שלא נפסק לעובדת שכר עבודה עבור התקופה מיום פיטוריה ועד שהוחזרה לעבודתה. א) בית-הדין האזורי דחה תביעה זו באומרו: "בתנאים בהם פועלת כיום המערכת השיפוטית, בהם לא ניתן לצפות לסיום הליך של תביעה להחזרה לעבודה תוך זמן סביר, יהא זה אבסורד לקבוע שגם כאשר מזומנת לעובד המפוטר עבודה זהה במעמדה ובתנאי השכר, מבלי לפגוע ביכולתו להמשיך במאבק להחזרתו לעבודה, יהא משוחרר מכל חובה לצמצום הנזק על ידי קבלת העבודה המוצעת"; ב) החובה להקטין את הנזק מכוח סעיף 14לחוק החוזים (תרופות בשל הסרת חוזה), התשל"א- 1970(להלן - חוק החוזים (תרופות)), קמה מקום בו הופר חוזה, ונתבעים פיצויים בגין הביטול; כך למשל עובד לתקופה קצובה, שפוטר שלא כדין, בטרם הגיעה התקופה לקיצה, פיטוריו תופסים אף אם נעשו תוך הפרת החוזה. הוא זכאי לפיצוי על הפרת הסכם, ועליו לפעול להקטנת הנזק (ראה, למשל, דב"ע לח/84- 3[3], בע' 184). במאמר מוסגר נאזכר דעה אחרת, שלדעתנו אינה עומדת במבחן הוראותיו של חוק החוזים והפסיקה המקובלת: "עובד שפוטר שלא כדין, ובתום לב נלחם על ביטוח הפיטורין והחזרתו לעבודה, אין לדרוש ממנו שבעת ובעונה אחת יקבל עבודה אחרת אך כדי למנוע או להקטין את נזקו. נמצא שכל זמן שמלחמתו לביטול הפיטורין ולהחזרתו לעבודה נמשכת, הפסד שכרו הוא מידת נזקו" (בג"צ 473/77[14, בע' 828); ג) ומהו הדין מקום בו הפיטורים בטלים מעיקרם כלא היו? שאלה זו התעוררה בשעתו בע"א 268/60[5], אך לא במלואה, ואף לא הוכרעה שם, וכך נאמר שם (מפי השופט לנדוי [5], בע' 2464): "שאלה אחרת היא אם המשיבה היתה רשאית לדרוש שמשכרו של המערער ינוכו הסכומים שהוא הרוויח באותו פרק זמן בעבודות אחרות. אין זה מקרה של תשלום פיצויים והפחתת הנזק, אלא של תשלום המשכורת המגיעה לתקופה, בה היה החוזה עדיין שריר וקיים. אך אולי אפשר לומר שגם במקרה כזה דורש הצדק שהעובד לא יזכה זכיה כפולה: אחת על נכונותו לעבוד במקום פלוני והשניה על עבודתו בפועל במקום או במקומות אחרים". השאלה לא הוכרעה מן הטעם שהמשיבה שם לא העלתה אותה בכתב ההגנה. נוסיף אף זאת - בע"א 268/60[5] הנ"ל, נדונה השאלה האם יש לנכות מהתשלום סכומים אותם הרוויח העובד בפועל; לא התעוררה השאלה אם יש לנכות סכום שהעובד יכול היה להשתכר, לו פעל להקטנת הנזק; ד) מקרה נוסף בו עמדה סוגיה זו לדיון היה ע"א 183/69[6]. בית-המשפט פסק, ללא היסוס, כי "פיטורים שהם בטלים מדעיקרא, לאו פיטורין הם, וכמוהם כלא היו" (השופט זוסמן, בע' 402), ואישר את פסיקת בית-המשפט המחוזי לתשלום משכורת עבור תקופת "אי-עבודה" של כארבע שנים (למן אוגוסט 1962ועד סוף יוני 1966); ה) סוגיה זו, של החובה להקטין את הנזק שעה שיחסי עובד-מעביד נקבעים בדיעבד כשרירים וקיימים, נדונה במאמרו של פרופ' טדסקי [9] ("שתי הערות על ההצעה לחוק חוזה עבודה, תשכ"ח-1968", משפטים ו', 163), וכך אומר המחבר המלומד: "עקרון הניכוי עשוי ללבוש צורות, פחות או יותר מקיפות. לכל הדעות, צריך שייכלל חסכון ההוצאות הכרוכות בעבודה כגון הוצאות תחבורה. כן ייכלל השכר שהעובד השתכר במקום אחר, והרווח שהרוויח בעבודה עצמית בשעות שעליו היה לעבוד אצל המעביר הנדון (להבדיל מעבודות שוליות שבין כה וכה היה יכול ורשאי לעשותן מחוץ למסגרתו של חוזה העבודה הנדון). נשאלת השאלה אם יש להשוות - לצרכי הניכוי להכנסה בפועל בהשתכרות מסוימת את ההכנסה שהזניח להשיגה. בקשר למקרה האחרון מתנה סעיף 615bgbאת הניכוי בכך, שהזניח העובד את העיסוק, בכוונה רעה (boswillig), והנוסח של סעיף 332לספר החוקים השוויצרי לחיובים אינו שונה בהרבה. נראה לנו שכדאי להרחיק לכת ולהרחיב את היקף הניכוי לכל הכנסה מעיסוק מתאים לעובד הנדון שהוא השיג או יכול היה להשיגו, על-פי הנסיבות. אהדתנו נתונה לעובד כל עוד חותר הוא לשמירת שכרו פרנסתו ( certat de damno vitandoכלשון הרומאים), אך לא שעה שברצונו להרויח (certat de lucro Captando), או לשבת בטל, על חשבון מעבידו אשר למענו אין הוא עובד, למעשה. לא למען רווח ובטלה כאלה דואג המשפט לעובד ומשריין את שכרו" (שם [9], בע' 171); ו) נראה לנו כי אין להרחיב את הוראות סעיף 14לחוק החוזים (תרופות) במלואן על מקרה בו פוטר עבד שלא כדין, ופיטוריו בוטלו. במקרה זה זכאי העובד לשכר, ולא לפיצוי בגובה השכר, שהרי עובד זכאי לשכר כל עוד הוא מוכן ומזומן לעבוד. משנמנע ממנו שלא כדין לעבוד, אין לחייבו לשקוד על השגת עבודה אחרת. זאת ועוד, עובד חייב לנהוג בתום לב עם מעבידו. עובד שפוטר שלא כדין, ויפעל לביטול פיטוריו, ובו זמנית יחפש מקום עבודה אחר, הרי שאם רוצה הוא להיות הוגן וישר עם מעבידו החדש, יהיה עליו להביא לידיעתו את העובדה כי הוא רואה עצמו, עדיין, כעובד של המעביד נגדו הוא נאבק, ואזי עשוי להיווצר מצב שבו מי שאצלו הוא מחפש עבודה, לא יאפשר לו להיקלט בעבודה נאותה, מן הטעם שידע שאין אותו אדם מחפש לעצמו פרנסה של קבע במפעלו; ז) שונה המצב לגבי עובד שעבד בפועל בתקופה שבין "פיטוריו" ועד לביטולם. כאן אין להעלות על הדעת מצב שהעובד יצא מרוויח ממעשהו של מעבידו, דהיינו שיזכה במלוא השכר שהיה משתלם לו אילו עבד, בנוסף לסכומים אותם השתכר בפועל אותה תקופה; ח) אין לנו צורך להכריע בהליך זה מהו הדין מקום שבו המעביד מציע לעובד עבודה אחרת, אצלו, או אצל מעביד אחר, בתנאים הדומים לאלה שבהם הועסק אצלו, וזאת מבלי לפגוע בטענותיו כי הפיטורים לאו פיטורים הם, מהטעם ששני התנאים האחרים לא התמלאו (ראה סעיף 3ה' דלעיל). כל הצעה אחרת לא תוכל לשקול: "אין לדרוש מהמשיב, אחרי שהמעביד הפר את חוזה העבודה עמו, שיסכים לעבוד בעבודה פחותה ובשכר יותר נמוך אצל אותו מעביד שנהג עמו שלא כהוגן. מלבד זאת: אילו היה המשיב מקבל את ההצעה לעבוד כמתלמד, הוא היה מאבד את זכותו לטעון להפרת החוזה ואת זכותו לפיצויים" (ע"א 429/73[7], בע' 153); ט) הנימוק כי בית-הדין אינו יכול ליתן סעד תוך זמן סביר, אינו נימוק לשלילת זכות מהותית; מעביד המפטר עובד שלא כדין, מקום בו משמעותם של אותם פיטורים היא כי הם בטלים מעיקרא, לוקח על עצמו סיכון כי העובד לא יעבוד עד לבירור דינו, ואזי יצטרך לשלם שכר בעד תקופת אי-עבודה ממושכת. כשם שעובד באותו מקום עבודה הטוען כך, ואינו מחפש לעצמו מקום עבודה אחר, מסתכן בכך שבית-הדין לא יקבל את טענתו, וימצא כי הפיטורים נעשו כדין; י) האמור לעיל נכון כל עוד לא השהה העובד תביעתו; עובד שממתין עת רבה עד להגשת תביעה, שעניינה הכרזה כי פיטורים בטלים מעיקרא עשוי למצוא עצמו ללא סעד מהותי מכוח דיני השיהוי ותום הלב. במקרה שלפנינו הוגשה התביעה לבית-הדין האזורי עוד טרם נכנסו הפיטורים לתוקפם. .5התוצאה היא שערעור העובדת מתקבל. העובדת זכאית, איפוא, לסכום השווה לשכר עבודה עבור התקופה מאז "פיטוריה" ועד שתחזור לעבודתה. משכר העבודה יש לנכות את כל הסכומים שקיבלה בגין עבודה באותה תקופה (כעולה מעדותה - היא), וסכומים שקיבלה עקב היותה עובדת (כגון דמי אבטלה ודמי לידה). הסכומים המגיעים, ואלה שיש לנכותם, יחשבו בערכם הריאלי, דהיינו הסכומים שהיו משתלמים לה בכל אחד מהחודשים בהם לא עבדה, בצרוף הפרשי הצמדה, בניכוי הסכום שקיבלה, כשאף הם צמודים למדד. התביעה לפיצויי הלנה - נדחית (ראה דב"ע מז/10- 2[8], בע' 89, 90). .6האמור הוא על דעת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב בדעה שדין ערעורה של העובדת להידחות, ואלה נימוקיו: א) מקובלת עלי המסקנה כי פיטורי העובדת היו בטלים, וכי יש לדחות את ערעור המועצה. עם זאת, אינני מסכים למסקנתו השניה של חברי, כי העובדת לא היתה חייבת להקטין את הנזק על-ידי קבלת עבודה אחרת שהוצעה לה; ב) בית-הדין קמא קיבל את גרסת המועצה כי לעובדת הוצעה עבודה במתנ"ס. תחילה הביעה העובדת ת הסכמתה לעבוד שם, אולם לאחר מכן החליטה שלא לקבל את ההצעה, כדי להיאבק על קבלת פיצויים כפולים. גרסת העובדת כי המתנ"ס חזר בו מהצעתו להעסיק אותה נדחתה. נקבע כי המתנ"ס אכן הציע לה עבודה, אך היא חזרה בה מהסכמתה לעבוד שם. מכאן, שעלינו לקבוע האם מוטלת על העובדת חובה לקבל עבודה שהוצעה לה עד שיוכרע משפטה. הכרעה זו יש לעשות על-פי המדיניות הרצויה בחברה מתקדמת ובמשק מודרני; ג) ואלה, לדעתי, השיקולים הנכונים לקביעת המדיניות השיפוטית בעניין חובת העובדת להיענות להצעת העבודה שהופנתה אליה: במקרה דנן לא ניהלה העובדת מאבק שיאפשר לה לחזור לעבודה. מאבקה הסתכם בתביעתה לקבל פיצויים כפולים. אין כל סיבה שמעביד ציבורי יממן את מאבקה של עובדת המבקשת לקבל פיצויים כפולים מאלה שנקבעו בחוק. יתר על כן, אין לעודד עובד לשבת בטל, ולהמתין בחוסר מעש עד לסיום משפטו, מה עוד שאין כל מניעה לעבוד במקום עבודה כלשהו, ולנהל משפט. ניהול המשפט אינו מחייב הקדשת כל זמנה ומרצה של העובדת לעניין, וניתן לחכות לתוצאות המשפט גם בעת שעובדים בעבודה כלשהי. אין גם כל ספק כי העבודה במתנ"ס היתה מתאימה והולמת, והעובדת אכן הסכימה לעבוד שם. אין לדרוש מן הציבור לממן את מאבקה של העובדת, ולו היתה מקבלת את הצעת העבודה במתנ"ס, היתה נהנית מעבודתה ומשכרה בעת ההמתנה לתוצאות משפטה. היינו - המשך העסקתה של העובדת בעת שהתנהל המשפט היתה מונעת הפסד כפול לחברה: תשלום בעד אי-עבודה והפסד ימי העבודה של העובדת. שיקול זה נכון הן לגבי עובד שפוטר בניגוד לחוזה והן לגבי עובד ציבור שפיטוריו בטלים. יש למנוע מקרים שבהם מנסה עובד ללא הצלחה לחזור לעבודתו, ובאותה עת הוא רואה את עצמו פטור מן הצורך להשתכר למחייתו. 3) כאשר עובד ציבור מפוטר שלא כדין, הציבור הוא המשלם בגין אי-העבודה. בהתחשב ברמת הניהול בשירות הציבורי, ובחשיבות שיש להעניק לחינוך הציבור לעבוד, יש למנוע מצב של בטלה על חשבון הציבור. לצערנו, במקרים רבים טועה מנהל מוסד ציבורי, מתרשל או פועל ביודעין בניגוד לחוק. כתוצאה מכך מוחזר עובד שפוטר לעבודתו, והמנהל אינו נותן על כך את הדין. חיוב הרשות לשלם שכר כפול ו/או פיצויי הלנה לא ירתיעו מנהלים כאלה. המחיר שמשלם המעביד הציבורי בגין פיטורים שלא בדין הינו החזרת העובד לעבודה. יש בכך הרתעה ממשית, שכן ברוב המקרים מצביע בית-המשפט על מחדליה של הרשות הציבורית, ומחייב את מנהל הרשות הציבורית לקבל את העובד בחזרה לעבודה, אף-על-פי שהמנהל, מטבע הדברים, אינו מעוניין בכך. 4) בנסיבות העניין סביר להניח כי המתנ"ס ידע כי המערערת תבעה פיצויים כפולים ("לחזור לעבודתה במועצה"). אם דבר זה לא היה ידוע למועצה, היה על המערערת להודיע על כך, במסגרת חובתה לנהוג בתום לב. החובה המוטלת על המערערת להודיע למעביד החדש כי יחסיה עם מקום עבודתה הקודם עדיין לא תמו, אינה פוטרת אותה מן החובה להקטין את הנזק. על כן, חייבת העובדת לקבל את העבודה שהוצעה לה, אולם אם חוזר בו המעביד החדש מהצעתו, בגלל הודעתה של העובדת כי בכוונתה לחזור למקום עבודתה הקודם, אם ייעתר בית-המשפט לבקשתה כי אז זכאית המערערת לפיצויים מהמועצה. .7העולה מכל האמור הוא כי ערעור העובדת מתקבל בחלקו, והערעור שכנגד של המועצה - נדחה. המועצה תשלם לעובדת הוצאותיה בערעור בסך של 000, 1ש"ח בצרוף מע"מ.פיטוריםסירוב עבודה