קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות הבורר לאחר מתן פסק בוררות: השאלה העיקרית שבמחלוקת בהליך זה הינה האם נתבע 1, רו"ח שלמה גדי, הוסמך על ידי הצדדים לשמש כבורר לעניין הסכם פירוק השיתוף שנחתם על ידי הצדדים, שעה שנטען כי סיים את מלאכתו וכי אינו יכול להכריע בדבר סמכותו, בניגוד לאומד דעת הצדדים. רקע כללי 1. בשנת 1997 התקשרו התובעים עם נתבעים 2 - 6 (להלן: "הנתבעים") בעסקת שותפות להקמת פרויקט מגורים בשכונת מלחה בירושלים. בין הצדדים התעוררו מחלוקות, וביום 12.8.99 החליטו הצדדים לפרק את השותפות. נתבע 1 שהנו רו"ח (להלן: "רו"ח גדי" או "הבורר"), ערך הסכם בין הצדדים, בכתב ידו בשפה האנגלית, אשר כלל סעיף בוררות (סומן באות L הלטינית) (להלן: "הסכם הפירוק"). ביום 3.11.99 התקיימה פגישה עם רו"ח גדי לצורך פתרון המחלוקות, ומשנותרה שאלת שחרור הנתבעים מאחריות לפרויקט וחלוקת נטל המס, לא הגיעו הצדדים להבנה, ולפיכך ניתן על ידי רו"ח גדי ביום 8.12.99 פסק בורר בו קבע, בין היתר, כי על הנתבעים להפקיד בידיו הנאמנות סך השווה ל- 110,000 $, עד להכרעה להעברתו למי מהצדדים. התובעים הגישו בקשה לביטול פסק הבורר, וביום 8.2.00 הגיעו להסדר שהסכום הנ"ל, בניכוי סך 10,000 $ שכר טרחת הבורר, יופקד בקופת בית המשפט. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (כב' השופט (כתוארו אז) ד' חשין, וביום 10.4.03 אושר פסק הבורר (כב' השופטת מ' נאור). התובעים פתחו בהליך נוסף (ת.א. 2002/00), , בגדרו עתרו לשחרור הסכום הנ"ל לידיהם, וביום 18.10.04 נדחתה הבקשה. 2. ביום 10.10.05 התקיים דיון נוסף בבקשה לשחרור כספים בפני כבוד השופט צ' זילברטל ובדיון זה הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד, כדלהלן: "הערבות הבנקאית שהפקיד מר אלי יוחנן בבית המשפט תישאר בבית המשפט עד ליום 11.12.05 ואז תוחזר למר אלי יוחנן, אלא אם כן בפרק זמן הנ"ל יינקטו התובעים בת"א 2002/00 או מי מהם בהליך כלשהו (בין בבית משפט בין בבוררות) שבגדרו הם יבקשו עד למועד הנ"ל סעד זמני שיחייב הותרת הערבות על כנה" (להלן: "ההסכמה"). על פי ההסכמה שהיתה בין הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, פנו הנתבעים אל הבורר בבקשה למתן החלטה, כי טרם הגיע הזמן לשחרור הכספים ולקבוע את מנגנון שחרור הכספים. ביום 30.1.2006 החליט הבורר, כי הוא אכן מוסמך לדון בנושא האם הגיעה העת לשחרר את הכספים. ביום 19.2.06 הגישו התובעים כתב תביעה, לפיו נתבקש בית המשפט לקבוע, כי הבורר אינו מסומך לדון בסוגית שחרור הכספים. ביום 19.7.06 ניתן פסק דין לפיו נמחקה התביעה על הסף, עליו הוגש ערעור לבית המשפט העליון על ידי התובעים. ביום 17.6.09 הגיעו הצדדים להסכמה בבית המשפט העליון, שקיבלה תוקף של החלטה לפיה יוחזר התיק לבית משפט המחוזי לדיון בשאלת סמכותו של הבורר בלבד. טיעוני התובעים 3. סמכותו של הנתבע 1 כבורר פגה עם מתן פסק הבורר, שניתן במעמד צד אחד בשנת 1999, ואין לו סמכות לשוב ולדון בכל סכסוך בין הצדדים. אין תוקף להחלטת בורר בעניין סמכותו הוא עצמו, על פי הכלל כי "אין בורר מוסמך להחליט בעצמו על סמכותו", זאת גם אם היתה לו סמכות להתמנות שוב כבורר. במסגרת זו טוענים התובעים כי הנתבע 1 התבקש לתקן את פסק הבורר לטובת הנתבעים 2-6, ולדון בגורל הערבות הבנקאית שהסמכות לדון בה הופקעה מידיו. בדיון שהתקיים בהליך זה, העיד אלי יוחנן בלבד, אשר תיאר את הנסיבות בהם נחתם הסכם הפירוק בכתב ידו של רו"ח גדי, וכעולה מדבריו התקיימה פגישה חד פעמית ללא נוכחות עורכי דין אצל רו"ח גדי בנוכחות נציג השותפים שהגיע מחו"ל. תוצאת הפגישה היתה הסכמה לפירוק השיתוף, כאשר השותפים מקבלים 6 דירות כנגד השקעתם וכנגד תשלום סכום נוסף בגובה 110,000$. אומד דעת הצדדים היה כי רו"ח גדי יסייע נקודתית בלבד. בדיון שלהלן אתייחס בהרחבה לטיעוני התובעים, הן בכתב התביעה והן בסיכומיהם. טיעוני הנתבעים 4. יש לדחות את טענות התובעים מהנימוקים הבאים: א. מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא. התובעים שבים ומעלים את אותן טענות שהעלו בבקשה לביטול פסק הבורר (ה.פ. 141/00 ), שנמחקו בהסכמה ונדחו לגופן. ב. הפרשנות המילולית טענת התובעים כי הפרשנות המילולית לסעיף L של התובעים לפיה רו"ח גדי הוסמך לדון במחלוקת אחת בלבד, דינה להדחות הן מתוכנו והן מכח כללי הפרשנות. הצדדים הסמיכו את רו"ח גדי לפתור את כל הבעיות שיתעוררו כתוצאה מההסכם. יש לראות בטענתם כטענה בעל פה כנגד מסמך שבכתב (ראו להלן). מבחינה מילולית סמנטית אין כל הבדל תוצאתי בין ניסוח האומר כי "במקרה של מחלוקת בין הצדדים לבורר הסמכות להכריע" לבין ניסוח האומר כי "לבורר הסמכות להכריע בכל מחלוקת שבין הצדדים". האמירה "במקרה של מחלוקת" מתייחסת לכל מחלוקת ולא למחלוקת ספציפית. ג. הודאת בעל דין בסעיף 9 לה"פ 141/00 שהוגשה על ידם, מציינים התובעים כדלקמן: "בסעיף L להסכם הסמיכו הצדדים את מר גדי להיות בורר בכל המחלוקות שיתגלעו בין הצדדים". בכך רואים הנתבעים הודאת בעל דין המצדיקה דחיית תביעתם. ד. טענה בעל פה כנגד מסמך שבכתב טענת התובעים, כמו גם עדותו של מר אלי יוחנן, הנם בבחינת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב- הלא הוא הסכם הבוררות. הנתבעים מפנים לת.א. (מחוזי ירושלים) 8439/06 ות"א 8547/06 ימית א. בטחון (1998) בע"מ נ' התחנה המרכזית בירושלים ניהול 1966 בע"מ. ה. שינוי חזית עוד טוענים הנתבעים כי בכתב התביעה לא הוזכרה, ולו ברמז, טענה כלשהי בדבר אומד דעת הצדדים בעת חתימת הסכם הבוררות. לפיכך, היא בבחינת הרחבת ו/או שינוי חזית. כך אף נטען על ידי ב"כ הנתבעים בפתח עדותו של אלי יוחנן. ו. פרשנות חוזה הנתבעים מפנים לפסק דין של בית המשפט העליון המסייג את "הלכת אפרופים" בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן, (10.9.09) (להלן: "פרשת ג.מ.ח.ל.). כן מפנים הם לרע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) בע"מ אבנית פרופרטיס (אינטרנשיונל) בע"מ , שם נקבע כי תניה בחוזה בנוסח "כל עניין הנוגע לחוזה זה ו/או הנובע ממנו ואשר הצדדים חלוקים לגביו יימסר להכרעת בורר", מכניסה למסגרת הבוררות לא רק סכסוכים שאירעו לאחר חתימת החוזה אלא גם מצגים שקדמו ליצירתו. ז. סמכות הבורר תמה עם מתן הפסק הפניה לבורר הייתה על פי הסכמה מפורשת של התובעים בדיון בפני כבוד השופט זילברטל, וקיבלה תוקף של החלטה. לטענת הנתבעים, סמכותו עדיין לא פגה וגם כיום הוא מוסמך להחליט בעניין שחרור הכספים ובמחלוקת שבין הצדדים. ח. סמכות הבורר לעניין שחרור הכספים משמעות פסק הבורר ברורה, דהיינו כי הסמכות להחליט מתי יימסר הכסף מסורה לבורר עצמו. פסק הבורר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. מכאן שהבורר מוסמך להחליט מתי יעבור הכסף לאלי יוחנן. מכאן לדעת הנתבעים סמכות הבורר כוללת את ההכרעה בנושא הערבות כל עוד אין סייג מפורש בהסכם הבוררות. ט. לבורר אין סמכות לדון בענין סמכותו הנתבעים טוענים שבית המשפט המחוזי באשרו את פסק הבורר, קבע כי בסעיף L הוסמך הבורר לפתור את כל חילוקי הדעות בין הצדדים. דיון אומד דעת הצדדים 5. בהינתן שמטעם התובעים העיד אלי יוחנן בלבד, ומטעם הנתבעים לא העידו עדים, כאשר טענת הנתבעים היתה כי מדובר בטיעונים משפטיים, ואף חלקן של טענות הצדדים משיקות אחת לרעותה, אדון בהן אחת לאחת. התובע, אלי יוחנן, העיד כי סעיף L להסכם נכתב "ממש שעמדנו ללכת" כדבריו, כאשר נציג השותפים העלה חשש הקשור בעורכי דין, ובכלל זה מתוך חשש שלא יבינו הם את ההסכם שנרשם בכתב יד באנגלית. התובע, לטענתו, הבין מדברי רו"ח גדי כי הכוונה בסעיף זה היתה למתן "הסברים לעורכי הדין כדי לפרק את השותפות". אומד דעתו של אלי יוחנן, לשיטתו, היה כי הסיוע של רו"ח גדי יהיה לתקופה קצרה לצורך ישום ההסכם, ובמילותיו: "חשבתי שזו הדרך הכי קצרה והכי מהירה. לא חשבנו בשום פנים ואופן שיהיה הנציג של הקדוש ברוך הוא משך שנים רבות, ולא יתערב בעניין ליקויי הבניה בשום פנים ואופן, מה הוא מבין בזה בכלל. (פרו', 5). התובעים טוענים, ומר אלי יוחנן העיד, כי סבר שסעיף L יביא לדרך קצרה ומהירה ליישום ההסכם (פרו', עמ' 5), ודברים אלה דווקא עולים בקנה אחד עם האמור בסעיף L, כפי שמתרגם אותו ב"כ התובעים: "מוסכם על ידי שני הצדדים כי במקרה של מחלוקת בין הצדדים בקשר ליישום הסכם הפשרה הזה..." (ההדגשות של ב"כ התובעים) (סיכומיו, שם בע' 3 פסקה 16). כך, יש גם רגליים לטענת הנתבעים כי למעשה מדובר בשינוי חזית, באשר הטענה בדבר אומד דעת הצדדים לא בא זכרה בכתב התביעה, וכי ב"כ הנתבעים הדגיש את התנגדותו לשינוי חזית בפתח הדיון בהליך זה (פרו' 30/9/09). מכל מקום זוהי בוודאי טענה כבושה, ולפיכך יש לדחות את טענת התובעים בדבר אומד דעת הצדדים. בתוך כך טוענים התובעים כי אומד דעת הצדדים היתה כי הסיוע של רו"ח גדי יהא לתקופה קצרה, אין לה תימוכין בהסכם עצמו או בראיה כלשהי אחרת ודברי אלי יוחנן בעניין זה הינם בבחינת "חכמה לאחר מעשה". פרשנות חוזה - כללי 6. הנתבעים מפנים לפסק דין של בית המשפט העליון המסייג, לטענתם, את "הלכת אפרופים" בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן (10.9.09), שם נאמר מפי כב' השופט י' דנציגר: "מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת נאור ולנימוקיה, וברצוני להוסיף מילים מספר בעניין דחייתה של טענת היזמים בדבר הצורך בגמישות בתהליך פרשנותם של חוזים מסחריים מורכבים, כמו החוזים נשוא הערעורים שלפנינו אכן, כפי שמציינת חברתי, אף שיש מקום לגמישות בקיומו של החוזה ואף שיש לצפות מן הצדדים לו לנהוג בתום ולהימנע מעמידה דווקנית על קיומו, "צריכה גמישות זו להימצא בגבולות החוזה ולא מחוצה להם", גבולות אשר מעוצבים על ידי הצדדים לחוזה בשלב עריכתו ולא על ידי בית המשפט בשלב פרשנותו של אותו חוזה [פסקה 42 לפסק הדין]. כפי שכבר ציינתי לא אחת, על ,הגבולות" שעיצבו הצדדים לחוזה, או במילים אחרות, על אומד דעתם הסובייקטיבי, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו של החוזה." (שם, 72). כן מפנים הם לרע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) בע"מ אבנית פרופרטיס (אינטרנשיונל) בע"מ (3.5.94), שם נקבע, כי תניה בחוזה בנוסח "כל עניין הנוגע לחוזה זה ו/או הנובע ממנו ואשר הצדדים חלוקים לגביו יימסר להכרעת בורר", מכניסה למסגרת הבוררות לא רק סכסוכים שאירעו לאחר חתימת החוזה אלא גם מצגים שקדמו ליצירתו. (כן ראו ע"א 550/75, מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309, 316). כמו כן הלכה פסוקה היא שבמקרה של ספק יש לפרש את סמכותו של הבורר על דרך ההרחבה (ע"א 823/87 דניה סיקוס נ' ס.ע. רינגל בע"מ , פ"ד מ"ב (4) 605, 612). (ראו להלן). אף במקרה דנן מוכן אני לקבל הגישה, לפיה יש לפרש הסכם בוררות בדבר סמכויות הבורר על דרך ההרחבה. פרשנות מילולית 7. בהסכם פירוק השותפות נאמר בתחילת סעיף L כדלקמן: "It is agreed by both parties that in the case of disagreement between the parties in the implication of this compromise agreement"... דהיינו: "מוסכם על שני הצדדים כי במקרה של מחלוקת בין הצדדים בקשר ליישום ההסכם הפשרה הזה..." ההסכם עסק בנושא אחד בלבד והוא פירוק השיתוף בין הצדדים. ובהתאמה סעיף L עוסק במקרה של מחלוקת בקשר ליישום ההסכם. לטענת התובעים, גם הנתבעים פרשו בעבר את ההסכם בדרך זו, נציג הנתבעת 6 הגיש תצהיר בסוף שנת 1999 שם התייחס להסכם הפירוק במילים הבאות: "במקרה של חילוקי דעות בעניין יישום ההסדר רו"ח גדי..." לטענת התובעים רו"ח גדי עצמו היה ער לעובדה כי סמכותו תמה, ועל כן בחר לסלף את הסכם השיתוף על מנת לנמק מדוע יש לו סמכות לדון מחדש לאחר 10 שנים. במסמך "החלטת בורר בעניין סמכות" (צורף לכתב התביעה - נספח טו), כותב רו"ח גדי כי נרשם (בסעיף L) סעיף כללי הקובע "כי כל סכסוך בעניין ביצוע הסכם הפשרה..". התרגום, לדעת התובעים, אינו דומה לטקסט המקורי כאמור לעיל ובפועל נרשמה בטקסט המקורי המילה "מחלוקת" בלשון יחיד, (disagreement), ולא הביטוי "כל מחלוקת" (any/all disagreements) או באופן כללי "מחלוקות" בלשון רבים (disagreements). שימוש בלשון רבים בא להקנות סמכות חוזרת לבורר, מקום שלא הייתה כזו. כן טענו התובעים, כי הנתבעים בחרו שלא להעיד עדים מטעמם. בחקירת עד מטעם הנתבעים ניתן היה לברר, בין היתר, מדוע טוענים הנתבעים לפרשנות שונה של סעיף L להסכם הפירוק מאשר נטען על ידם בשנת 2000. (ראו ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא, (24.1.06) ). אין לקבל טענות אלה. המחלוקת הינה בעיקרה משפטית ופרשנית, וכל המסמכים הוגשו כראיות. נהפוך הוא, הנתבעים הודיעו כי לא יעידו עדים, והתובעים יכלו להזמין אותם כעדים מטעמם ולא עשו כן. פרשנות סעיף L: 8. הפרשנות המילולית לסעיף L לפיה רו"ח גדי הוסמך לדון במחלוקת אחת בלבד בין הצדדים ולא בכל המחלוקות שיתעוררו בגין הסכם זה, נסתרת מן הסעיף עצמו בו נאמר: "It is agreed by both parties that in the case of disagreement between the parties or/and their respective lawyers, in the implication of this compromise agreement, Shlomo Gedy C.P.A has the sole right to solve the problem in the way he sees fit, - and Interpret the agreement according to his understanding." או בעברית: "מוסכם בין שני הצדדים שבמקרה של מחלוקת בין הצדדים ו/או בין עורכי הדין של הצדדים בהבנת הסכם פשרה זה, לשלמה גדי רו"ח יש את הזכות הבלעדית לפתור את הבעיה בדרך שנראית לו לנכון ולפרש את ההסכם בהתאם להבנתו." מכאן שהצדדים הסמיכו את רו"ח גדי לפתור באופן בלעדי את כל הבעיות שיתעוררו מן ההסכם. כן יש לפרש את ההסכם לפי מטרתו ולא כדברי התובע רק לסייע לעורכי הדין. פירוש זה אומץ, למעשה, על ידי כבוד השופטת נאור. הנתבעים טוענים כי מבחינה מילולית סמנטית אין כל הבדל תוצאתי בין ניסוח האומר כי "במקרה של מחלוקת בין הצדדים לבורר הסמכות להכריע" לבין ניסוח האומר כי "לבורר הסמכות להכריע בכל מחלוקת שבין הצדדים". האמירה "במקרה של מחלוקת" מתייחסת לכל מחלוקת ולא למחלוקת ספציפית, שהרי אין חולק כי שעה שנכתב ההסכם לא צפו הצדדים מחלוקת מסוימת אחת ויחידה, ואם היו הצדדים מתכוונים למחלוקת ספציפית בלבד חזקה עליהם שהיו מציינים זאת במפורש. 9. לעניין טענת התובעים שסעיף זה נכתב מתוך חשש שעורכי הדין לא יבינו את ההסכם באנגלית, הרי היא בבחינת לעג לרש והיא נדחית בזאת. בנוסף לאמור לעיל בנושא זה, ולטענת הנתבעים כי מדובר בלשון יחיד, דהיינו "במקרה של מחלוקת", הרי שמדובר ברו"ח שניסח את הסעיף ולא בידי עורך דין. סעיף 5 לחוק הפרשנות, תשמ"א 1981 קובע, תחת הכותרת: "יחיד ורבים", כדלקמן: "האמור בלשון יחיד- אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". הגם שחוק הפרשנות חל לגבי פירוש מונחים שבדין, הרי שהיגיון הדברים הוא שמדובר בלשון בני אדם, ולפיכך יש לפרש גם את סעיף L בהסכם אף לאור מהות חוק הבוררות, כמתייחס למחלוקות שיתעוררו בין הצדדים. אף בסעיף 1 לחוק הבוררות מוגדר "פסק הבוררות" כפסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים, וסמכותו של הבורר לא פגה גם אם מונה בורר מחליף. יש אמנם לבחון היטב את החלטת הבורר במטרה לסווגה כ"פסק ביניים". במקרה שלפני עולה בבירור, כי פסק הבורר לא היווה סוף פסוק, וכי בכוונתו הייתה להמשיך ולהחליט מתי וכיצד יועבר הסכום שהופקד למי מהצדדים (ראו והשוו רע"א 9969/09 ברוך פלד אחזקות בע" נ' יעקב קנדי אחזקות בע"מ). סמכות הבורר 10. התובעים טוענים, כי סמכות הנתבע 1, כבורר, פגה עם מתן פסק בורר בשנת 99. התובעים מפנים לדברי כב' השופט י' טירקל ברע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' דניאל דוקוב פ"ד נב(1) 476 (1998), כדלקמן: "עוד ראוי לציין לעניין זה כי חיותה של הבוררות, עם נתינתו של פסק הבוררות, עוברת היא מן העולם ותמה סמכותו של הבורר. ספיח של הפרשה שלא נתברר בפניו, או שנשאר ספק אם נתברר, לא יתברר עוד בפניו אלא אם כן הורה על כך בית המשפט במסגרת סמכותו לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. בפרפרזה על שם יצירתו ג' ג' מארקס "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" ניתן לומר שאחרי שתמה הבוררות אין לבעל הדין "קולונל, שאליו יפה (לשאלה דומה עיין בר"ע (ב"ש) 150/94 יעקוב עובד ואח' נ' עטר ובניו בע"מ ואח' ). על מגמה זאת להנחות גם את בתי המשפט בדונם בשאלה אם תיקון מסוים בא בגדר הסמכויות שלפי סעיפים 22 ו-24 לחוק הבוררות." (שם, פסקה 2). כאן מפנים התובעים לספרה של סמדר אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, תשנ"א - 1991 ) (להלן: "אוטולנגי"), כדלקמן: "הבורר מתמנה לשם מתן הכרעה בסכסוך בין הצדדים, מתן הפסק מפקיע את סמכותו, והרינו functus officio בכל הנוגע לסכסוך, ואין לו סמכות להוסיף, לשנות, לפרש או לתקן בו דבר, פרט לאותם ענינים המצויים בחוק." , (עמ' 228). כך גם בבר"ע (ב"ש) 150/94 יעקוב עובד נ' עטר ובניו בע"מ, נדון נושא שינוי שיעורים שקבע בורר בפסק בורר, על כך קבע כב' השופט י' טירקל, כך: "מכאן שאילו היה אפשר להחזיר את עניין שינוי השיעורים לבורר שקבע אותם היה בכך, אולי, כדי להשיג את מטרתו של הסעיף הנזכר, אולם משסיים הבורר את מלאכתו עברה דרך זאת מן העולם. לפי גישה זאת אין, כמובן, טעם להעביר את ההחלטה בדבר שינוי השיעורים לבית המשפט שכל מלאכתו התמצתה באישור פסק הבוררות, בלי שהיה מוסמך להעביר תחת שבט ביקורתו את קביעת השיעורים." (שם, פסקה 2). מכאן, מבקש ב"כ התובעים להסיק כי הבורר, רו"ח גדי, סיים את תפקידו ולא היתה כל כוונה שימונה שוב לאחר 10 שנים, או שישמש כבורר לכל סכסוך אחר בין הצדדים. ברם, במקרה הנ"ל, מדובר בחייב שנפתח נגדו תיק הוצאה לפועל ולא עמד בתשלום השיעורים שנקבעו בפסק הבורר, וברור כי במקרה שכזה, אין לבורר או להוצאה לפועל אפשרות לשוב ולדון בכך. 11. מינוי רו"ח גדי נעשה בהסכמת כל השותפים לפרויקט נשוא התביעה. הסכם הפירוק שאותו כתב הבורר בכתב ידו באנגלית הגדיר את הדרך להפרדות הצדדים. סעיף L , נשוא המחלוקת, הקנה לו את הסמכות להכריע במחלוקת אם תתעורר. לא אוכל לקבל את טענת התובעים, כי מדובר במחלוקת אחת ויחידה שתתעורר בעתיד, ואשר אם תוכרע, הרי שאין לשוב ולפנות לבורר לבירור מחלוקת נוספת הנובעת מיישום ההסכם. ראשית, מהות מוסד הבוררות הינה להכריע בסכסוכים בדרך מהירה יעילה וצודקת, ולפיכך ישנן הוראות בחוק המאפשרות הקלה מן הפן הדיוני והראייתי. לאור רציונאלים אלה, הגבילו והצרו המחוקק והפסיקה את יכולת הביקורת הערעורית על פסק הבורר. כן ראו והשוו ע"א 4586/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר, פ"ד נז(5), 933, 942 (2003). לפיכך, אם הבורר הכריע בנקודת מחלוקת מסויימת, והתעורר הצורך בהמשך הדרך לשוב לספיחים של המחלוקת, הרי שאין לשלול את סמכותו לדון בהם מעצם מתן הכרעתו הראשונה, אף אם לעיתים יכול ויעבור זמן ניכר למן ההכרעה הראשונה. כך, ברע"א 3840/03 יוסף כדורי נ' נעים כליף (גולן), נדון מקרה בו הבורר דן בנושא פירוק שיתוף במקרקעין בין צדדים במשך שנים ארוכות, ונתן פסקי בורר במהלך אותן שנים. כב' השופטת א' פרוקצ'יה, קובעת, בין היתר, כדלקמן: "מעבר לצורך, גם לגופם של דברים אין כל ממש בבקשה. אשר לטענה כי הבורר נתן את פסקו, בטרם ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, הרי שמעיון בנתונים ובמסמכים שהגישו הצדדים עולה בבירור כי לטענה זו אין שחר. כבר בשנת 1998 הועלתה עמדת המבקשים בסוגיית המע"מ בפירוט רב בכתב ההגנה אותו הגישו לבורר, ופורטה במיוחד בסעיפים 30-33, העוסקים במישרין בנושא זה. בפני הבורר הונחה, אפוא, עמדתם המפורטת של המבקשים בנושא האמור, מה גם שהוא כבר הכריע בשאלה זו בעבר. לחובתם של המבקשים נזקפת אף העובדה שהבורר פנה אליהם וביקש את תגובתם קודם למתן פסקו האחרון, ואף קצב לכך זמן, אך הם לא ניצלו את זכות התגובה במועד, ולפיכך אין בידיהם לטעון כי זכותם הדיונית קופחה" (שם, פסקה 11).(ההדגשה - אינה במקור). (כן ראו והשוו: רע"א בועז עצמון נ' חיים אלקובי). 12. סמכותו של הנתבע 1 נדונה בתיק זה, ועל כן לדעת התובעים אין להחלטת רו"ח גדי משמעות, ואולם לשם הזהירות וככל שבסופו של דבר יוותר ספק לגבי סמכותו, מבקשים התובעים לקבוע כי הבורר לא היה רשאי לקבוע בעניין סמכותו, [ראו: ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית שאן, פ"ד לז(1) 421]. אוטולנגי מתייחסת לסוגיה כדלקמן: "אם מתעורר ספק בדבר תוקף ההסכם או בדבר הפירוש שיש לתת לו - תימסר ההכרעה בעניין לביהמ"ש ; שכן איזה טעם יש במסירת ההכרעה בדבר היקף סמכותו לבורר עצמו ? הן אם יגיע למסקנה שאין לו סמכות - מכוח מה החליט שאין לו סמכות ? לכן כאשר מתעוררת מחלוקת אם סכסוך מסוים נופל במסגרת הסמכות שהוענקה לבוררים אם לאו, או אם החוזה שהסכם תקף - בית המשפט, הוא הרשות המוסמכת לפסוק בעניין. אם הבורר בוחר לדון ולהכריע בעצמו, יכול הצד המתנגד לכך לשדל את הבורר לפנות בעצמו באבעיה לבית המשפט; ובהעדר הצלחה בכך - לפנות לבית המשפט בבקשת פסק דין הצהרתי בדבר חוסר סמכות הבורר לדון בסכסוך." (שם, 263). כן מפנים התובעים לתגובה לבקשה לשחרור כספים שהגישו המשיבים דשם (ת/1), בה נרשם: "המשיבים יטענו עוד, כי לאור אי הבהירות שישנה בפסק הבורר וחילוקי הדעות שבין הצדדים בעניין מועד המסירה, מפרט טכני, סוגיות מס רכוש... יש להחזיר הפסק לבורר לשם הבהרתו בסוגיות הטעונות הבהרה". וכן: "בפסק הבורר אין התייחסות לגבי חובות מס רכוש ויתכן כי זו השמטה מקרית. לפיכך מבוקש מבית המשפט להורות לבורר ליתן הבהרה". (שם, סעיף 16). לגופו של הפסק נטען על ידי התובעים, כי אין בו מה להבהיר שכן לא קיימת אמרה לא ברורה בקשר למס רכוש, מה גם שהחוק אינו מכיר בהליך של הבהרת פסק בורר, וכי למעשה מבקשים הנתבעים 6-2 לשנות את פסק הבורר באופן שתתווסף לו הוראה חדשה המחייבת את התובעים לשלם את מס הרכוש. לשיטתם, אם סברו הנתבעים 6-2 כי קיימת טעות בפסק הבורר בעניין מס הרכוש, הייתה להם אפשרות להגיש בקשה לתיקון פסק בורר. בהתאם להוראות החוק בקשה כאמור צריכה הייתה להיות מוגשת לא יאוחר מ-30 ימים לאחר מתן פסק הדין (סעיף 22(ב) לחוק הבוררות), כלומר בשנת 1999. ברי, כי לא ניתן לעשות כן 10 שנים לאחר שניתן פסק הבורר. לאור זאת מבקשים התובעים שבית המשפט יקבע כי לנתבע 1 אין כל סמכות לדון בנושא מס הרכוש. ככלל, אין סמכות לבורר לדון בשאלה האם קוים פסק הבורר או הופר, כל שכן לפסוק פיצויים על הפרת פסק הבורר, אלא אם הוסמך לכך במפורש. התובעים טוענים, כי משהסכימו הצדדים להוציא מידי רו"ח גדי את סכום הנאמנות כמפורט לעיל, הרי כל סמכות שהייתה לו, אם הייתה, בקשר לסכום או בקשר לערבות שהופקדה בידיו והוא שוחרר מנאמנותו, פגה. בבקשה שהגישו התובעים לשחרר את כספי פיקדון נאמר בהחלטה מיום 18.10.2004: "יוער כי אכן לפי החלטת כב' השופט חשין הסכום הנ"ל הופקד בקופת בית המשפט, אולם בהסכם שבין הצדדים דאז, לא ניתנו הוראות כיצד הוא ישוחרר ועל פי הוראה של מי ובאיזה הליך". לא אוכל לקבל את טענות התובעים, שכן הגם שאין מקום לבקש הבהרה כפי שהציעו, אולם לא היה צורך בכך, ואין לכך סימוכין או הסכמה או החלטה, הן על יסוד הנאמר בהחלטה דלעיל והן על יסוד האמור להלן בפרק הבא, וכפי שנאמר בראשית פסק דין זה חלקן של הטענות משיקות, ויש לשקול אותן בצוותא חדא. מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא 13. הנתבעים טוענים כי התובעים שבים ומעלים את אותן טענות שהעלו בבקשה לביטול פסק הבורר (ה.פ. 141/00), שנמחקה בהסכמה, ואף נדחו לגופן בפתח פסק הדין אשר אישר את פסק הבורר, שם נאמר כדלהלן: "...הצדדים אינם חולקים עוד על כי רואה חשבון שלמה גדי מונה על ידיהם כבורר..." בהמשך פסק הדין נקבע כדלהלן: "חלק מנימוקי ההתנגדות בהתנגדות המתוקנת נסובו שוב על השאלה האם רו"ח גדי היה או לא היה בורר. בדיון בעל פה שהתקיים ביום 26.03.03 ולאחר ששמע ב"כ המתנגדים עו"ד מלמד את הערותיי בנושא זה הוא חזר בו מהטענות... ולעניינים אלה אין עוד צורך להיזקק... נקודת המוצא היא שרו"ח גדי היה בורר" (שם, פסקה 8). פסק הדין של כבוד השופטת מ' נאור הוא בבחינת מעשה בית דין, ומהווה השתק עילה והשתק פלוגתה לגבי טענת התובעים בכל הקשור לסוגיה האם רו"ח גדי היה בורר שמונה על דעת הצדדים אם לאו. הנתבעים מפנים לדברי המחברת נינה זלצמן בספרה, מעשה בית דין בהליך אזרחי, פרסומי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, (1991) כדלקמן: "בין התנאים להיווצרותו של השתק עילה מקובל לכלול גם את התנאי שפסק הדין המשמש נושא לטענת השתק ניתן לגופו של עניין... אולם דיוקם של דברים מחייב להבחין, ביחס לדרישה הנדונה, בין מקרה שבו זכה התובע בתביעתו ופסק הדין בולע את העילה המקורית לבין מקרה שבו נדחתה התביעה ופסק הדין מקים מחסום לפני תביעה נוספת בשל אותה עילה. רק במקרה השני, משנדחתה התביעה בפסק דין סופי תהא משמעות לדרישה שהתביעה נדונה והוכרעה לגופה" (שם, 303). 14. בפסיקה התגבשו הכללים להחלת דוקטורינה זו של מעשה בית דין (res judicata) לפיה הליך שיפוטי שהסתיים, יכול להביא לסיום התדיינויות עתידיות בין הצדדים להליך הראשון או בין מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם. כב' השופט י' דנציגר (בהסכמת הנשיאה ד' ביניש וכב' השופטת א' פרוקצ'יה) עומד על הכללים שביסודה, בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, בציינו: "דוקטרינה זו של מעשה בית דין מייסדת עצמה על שני כללים עיקריים המבטאים רעיון דומה ומבוססים על שיקולים קרובים. הכלל הראשון הינו כלל השתק העילה, לפיו מוקם מחסום דיוני בפני כל תביעה שכבר מוצתה בפסק דין קודם. הכלל השני הוא כלל השתק הפלוגתא, עליו התבססו השופטים דרורי וצור בפסקיהם והוא הרלבנטי לעניין שלפנינו, לפיו מחסום דיוני מוקם בפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין פעם נוספת על פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה [ראו למשל: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000) (להלן: עניין סררו); ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452-453 (2004)]. (שם, פסקה 13). וכן מפרט הוא את ארבעת התנאים העיקריים שאין בלתם להתקיימות השתק פלוגתא, כדלקמן: "במקרה הנדון; שנית, קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; שלישית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; תנאי רביעי לביסוסו של השתק פלוגתא הוא זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון [ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (, 21.2.2007), פסקה 23; עניין סררו הנ"ל, בעמוד 650]. גם אם אניח כי מתקיימים בענייננו שלושת התנאים הראשונים המפורטים לעיל, אם כי אין הדבר נקי מספקות נוכח נסיבות כריתת החוזים השונות בכל מקרה ומקרה (מה גם שבעניין פזל ההתקשרות בין הצדדים נעשתה באמצעות מכרז ולא זה המצב בכל הנוגע לאספן) [השוו: ע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מ(1) 658, 670 (1986) (להלן: עניין חירם לנדאו)], אין חולק כי לא התקיים התנאי הרביעי שבהם. שכן, לא קיימת זהות בין בעלי הדין בעניין פזל, אשר לשיטת בית המשפט המחוזי יוצר השתק פלוגתא בעניין שלפנינו, לבין בעלי הדין בהליכים נשוא הערעורים דנן. אומנם, המדינה הינה הנתבעת בכל שלושת ההליכים, אולם התובעים בהליכים אלו שונים הם. (שם, פסקה 14). בתוך כך, אין עוד צורך להיזקק לשאלה האם רו"ח גדי היה בורר או רק "מסייע", והאמור בפסק הדין יש בו די והותר כדי לקבל טענה זו. (כן ראו בע"מ 2514/07 רמי חרלב נ' חיים בן לולו). מכל ההליכים שנסקרו על ידי ב"כ הצדדים בסיכומיהם, עולה אכן, כי לא נותר ספק כי המחלוקת בדבר כבר הוכרעה. טענת הנתבעים, כמפורט לעיל, בדבר מעשה בית דין ופלוגתא פסוקה, מבוססת, והיא מתקבלת בזאת. הודאת בעל דין 15. הנתבעים טוענים כי התובעים עצמם בסעיף 9 לה"פ 141/00 שהוגשה על ידם, מציינים כדלקמן: "בסעיף L להסכם הסמיכו הצדדים את מר גדי להיות בורר בכל המחלוקות שיתגלעו בין הצדדים" בכך רואים הנתבעים הודאת בעל דין, עובדה המצדיקה לטענתם דחיית תביעתם. הגם שאין לראות בכך הודאת בעל דין, מצביע הדבר על אי עקביות בשיטתם של התובעים, ותומך במסקנת הנתבעים. טענה בעל פה כנגד מסמך שבכתב. 16. טענתם של התובעים, כמו גם עדותו של מר אלי יוחנן הנם בבחינת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב - הלא הוא הסכם הבוררות. הנתבעים מפנים לת"א (מחוזי ירושלים) 8439/06 ות"א 8547/06 ימית א. בטחון (1998) בע"מ נ' התחנה המרכזית בירושלים ניהול 1966 בע"מ. אין לדעתי משמעות לטענה זו לאור האמור לעיל בעניין אומד דעת הצדדים. שינוי חזית 17. עוד טוענים הנתבעים כי בכתב התביעה לא הוזכרה, ולו ברמז, טענה כלשהי בדבר אומד דעת הצדדים לעת חתימת הסכם הבוררות. לפיכך, כל טענה הנטענת כיום בדבר אומד דעת הצדדים היא בבחינת הרחבת ו/או שינוי חזית. כך אף נטען על ידי ב"כ הנתבעים בפתח עדותו של אלי יוחנן. אכן, לאור כל הנאמר לעיל, יש ממש בטענה זו, ולפיכך הטענה מתקבלת. סמכות הבורר תמה עם מתן הפסק ושחרור הכספים 18. הגם שהטענה נכונה ככלל, הרי יש לבדוק את מהות פסק הבורר. במקרה דנן הפניה לבורר הייתה על פי הסכמה מפורשת של התובעים לפני כבוד השופט זילברטל, הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה כאמור לעיל. לפיכך התובעים מנועים היום לטעון כנגד הפניה לבורר בעניין שחרור כספים, שכן פניה זו נעשתה בהסכמתם ועל דעתם ולמצער בעצם הסכמה זו הסמיכו את הבורר לדון בעניין שחרור הכספים. מקובלת עלי הטענה' כי הסכמתם של הצדדים הייתה להסמיך את רו"ח גדי כבורר על מנת לפתור את כל הבעיות, בדרך שימצא לנכון ולפרש את ההסכם בהתאם להבנתו. כמו כן הסכמת הצדדים היתה לשוב לבורר לעניין סוגיית שחרור הכספים. מכאן שהסכמה זו הייתה לכל מחלוקת ולכל עת. לפיכך, לטענת הנתבעים, סמכותו עדין לא פגה וגם כיום הוא מוסמך להחליט בעניין שחרור הכספים ובמחלוקת שבין הצדדים. כך, עדיין חיותה של הבוררות יונקת עד היום מהסכמת הצדדים. אוטולנגי מתייחסת בספרה לסוגיה זו כדלקמן: "מתן הפסק מפקיע את סמכותו, במה דברים אמורים בהסכם בוררות שנערך לצורך עניין מסוים. היה ההסכם ערוך באורח כללי, כדוגמת כל הסכסוכים שיתעוררו בין הצדדים מתן פסק על ידי הבורר בסכסוך אחד אינו מפקיע את הסכם הבוררות ואף לא סמכות הבורר לדון בסכסוכים חדשים.." (שם, 228). במצב דברים זה כאשר ישנה מחלוקת בשאלת כוונת הצדדים, וכאשר ישנו ספק באשר לכוונתם באשר לסכסוך, יש לתת פרשנות מרחיבה לסמכות הבורר. (ראו: ע"א 823/87, דניה סיקוס חברה לבניין בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605 (1989); ה"פ (מרכז) 103646-06-09 ענת ברניר שטרנ ברג נ' אורי שפרינצק). ברע"א 9389/06 מערכות דרכים מתקדמות בע"מ נ' אפ.טי.אס- פורמולה טלקום סולושנס בע"מ, (14.10.09) (להלן: "פרשת מערכות דרכים"), נקבע כדלקמן : "בית המשפט ניתח לפרטיו את ההסכם בין הצדדים, הכולל בסעיף 19.4 לו מנגנון בוררות. הוא הגיע למסקנה, כי ניסוחו הרחב של הסדר הבוררות מתפרש גם על פני מחלוקות הנוגעות לחילוטן של ערבויות בנקאיות אוטונומיות שניתנו במסגרת יחסיהם החוזיים של הצדדים. לשונו הרחבה והכוללנית של הסדר הבוררות כן חובקת אל תוכה גם שאלות אלה, ואין הצדקה עניינת לפרש את אומד דעת הצדדים לחוזה כאילו התכוונו להוציא נושא זה מתחולת הסדר הבוררות. לשונו הרחבה של סעיף הבוררות, והעובדה כי לא נכלל סייג לסמכות זו בהסכם בין הצדדים מבססת כראוי את מסקנת בית המשפט. סעיף 19 להסכם קובע מנון תלת שלבי המורכב מהליכי פישור, בירור ובוררות. הוא קובע דרגים שונים בהם ייושבו חלוקי הדעות בין הצדדים, ללא סייג לעניין טיבם ומהותם של חילוקי הדעות. בסעיף 19.4 להסכם נקבע נוסח גורף ביותר לתנית הבוררות בלא סייג. בהעדר סייג כאמור, ראוי לפרש את הסכם הבוררות בהרחבה (ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבניה נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605, 612, (1989) רע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) נ' אבנית פרופרטיס בע"מ (, 03.05.94))." (שם, פסקה 19). מכאן המסקנה כי סמכות הבורר כוללת את ההכרעה בנושא שחרור הכספים והערבות, באשר אין סייג מפורש בהסכם הבוררות. לבורר אין סמכות לדון בענין סמכותו 19. הנתבעים טוענים שבית המשפט המחוזי באשרו את פסק הבורר קבע כי על פי סעיף L הוסמך הבורר כדלהלן: "סעיף L שמסמיך את הבורר שלמה גדי לפתור את כל הבעיות בדרך שימצא לנכון ולפרש את ההסכם בהתאם להבנתו וזה היה כתב ההסמכה, ופסק הבורר הוא בהתאם לכך". וכן מפנים הם לבש"א (מחוזי ת"א)006330/07 א.ע. כחול לבן החזקות בע"מ נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ , (20.6.07), שם נקבע: "בדרך כלל אם מתעורר ספק בדבר עצם תוקפו של חוזה הכולל תניית בוררות תימסר הכרעה בענין לבית המשפט, ולא לבורר עצמו שכן אין בורר מוסמך לדון בתוקפו של חוזה המהווה מקור לסמכותו ...... מקרה שונה הוא כשאר החוזה עצמו קובע כי הדיון בתוקפו ובביטולו יוכרע על דרך בוררות במקרה כזה הרי שהסמכות לדון בשאלה זו מסורה לבורר ולא לבית המשפט". (שם, פסקה 10). הסכם הפירוק שאותו כתב הבורר בכתב ידו באנגלית הגדיר את הדרך להפרדות הצדדים. סעיף L , נשוא המחלוקת, הקנה לו את הסמכות להכריע במחלוקת אם תתעורר. המסקנה היא אפוא כי אמנם לא הבורר קובע את גבולות סמכותו, אולם במקרה דנן, קרי בפסק הדין שאישר, כמפורט לעיל, את פסק הבורר, נאמר במפורש כי סעיף L מאפשר לבורר לפתור את "כל הבעיות בדרך שימצא לנכון...". העברת הפיקדון 20. התובעים טענו, כי עצם העובדה שהכספים הועברו מחשבון הבורר לקופת בית המשפט, איבד הבורר את סמכותו לדון בנושא. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. מדובר באקט טכני בלבד, ואף ניתן ללמוד על כך מעצם אישור פסק הבורר. כך אף ניתן ללמד מדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת מערכות דרכים הנ"ל, וכמצוטט לעיל. עוללות 21. התובעים מציינים כי הבורר היה מוטה באופן חד צדדי לטובת הנתבעים, ואף הוציא פסק בורר במעמד צד אחד. כך דרכו של צד שאינו מרוצה מפסק דין. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי פסק הבורר אושר בסופו של יום. כן צוין, כי בזמנו חרף העובדה שהתובעים לא נתנו אמון בבורר, לא נקטו בהליך להעברת הבורר מתפקידו. ברע"א 4974/01 קפלנסקי נ' גולדסיל בע"מ, פד נו(3) 859, 863 (2002), נקבע: "התנהג הבורר בדרך שפוגעת באמונו של אחד הצדדים. ראשי אותו צד לפנות לבית המשפט, מכוח סעיף 11(1) לחוק, ולבקש להעביר את הבורר מתפקידו. אם לא פנה לבית המשפט טרם מתן פסק הבורר, תרופתו היחידה תהיה, ברגיל, לבקש מבית המשפט לבטל את פסק הבורר, בדיעבד, מכוח עילות הבטלות המוגדרות בסעיף 24 לחוק" (ראו גם: רע"א 5445/01 זקס נ' אינדיגו טכנולוגיות בע"מ, פ"ד נו(4) 598 (2002), פסקה 7 לפסק הדין). (שם, 863). לאור דברים אלה הרי שיש לדחות את טענות התובעים בדבר ניגוד עניינים ומשוא פניו של הבורר, כמפורט בתביעתם. בתוך כך אין צורך להכריע ביתר טענות הנתבעים. זאת ועוד, התובענה דנן הינה למתן צווים הצהרתיים לפיהם הבורר אינו רשאי "להתייצג", כלשון התובעים, כבורר או לקיים הליכי בוררות, ועל זכאותם לקבל את ערבותם הבנקאית שהפקידו בקופת בית המשפט. בנושאים אלה היה על התובעים או לפנות ראשית לבורר, במגבלה כפי שנפסק בעניין קפלנסקי דלעיל, או בבקשה במסגרת ההליך לביטול פסק הבורר (או אישורו), ולא בתובענה נפרדת, וכך להאריך את בירורה שלא לצורך. סוף דבר, התביעה נדחית בזאת. התובעים ישלמו, יחד ולחוד, לנתבעים שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יהא הסכום נושא הצמדה וריבית כדין עד התשלום המלא בפועל.יישוב סכסוכיםבוררבוררות