קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עבירת הטעיית הצרכן: .1לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט רקם), לפיו זוכו המשיבים מעבירה של הטעיית הצרכן, על פי הסעיפים 2(א) ו- 7לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981(להלן: החוק הנ"ל). המשיבה 1 היא חברה בע"מ העוסקת, בין השאר, ביבוא ובשיווק של סרטי צילום מסוג "פוג'י קולור" בישראל. .2בחודש יולי 1988, פרסמו המשיבים בעיתון "הארץ" את מודעת הפרסומת ת/3, שבה נאמר, בין היתר, כי "עם כל קניה של סרט צילום פוג'י super hr תקבל חינם אלבום תמונות מיוחד.....". ובהמשך, "אל תשכח לדרוש את האלבום בזמן קנית הסרט". האלבום הוא כדוגמת ת/.4 .3בפני בית משפט קמא הובאו עדויות - עדי התביעה גב' דרור (עמ' 4) ומר וייס (עמ' 5) - על קניית סרטי צילום, בתקופת המודעה, מסוכנים, שדרשו תשלום עבור כל אלבום. למר וייס אף נאמר, כי אם יקנה כמות גדולה של סרטי צילום, יקבל אלבום חינם על כל קניה של שני סרטים. מעדויות אלה עולה, איפוא, כי הסוכנים האלה, שמכרו בפועל את סרטי הצילום לצרכן, לא מילאו את האמור במודעת הפירסומת. המשיב 2מסר את אימרתו ת/5, ממנה עולה, כי המשיבה 1סיפקה לסוכניה חינם אלבום עבור קניית כל סרט צילום שרכשו ממנה. כן ציין, כי למשיבה אין שליטה על סוכניה, בעניין חלוקת האלבומים על פי מודעת הפרסומת, ודרך הפיקוח היחידה היא באמצעות תלונות הצרכנים, שאז ניתן לברר את העניין ולהסדירו. התלונה, מושא אישום זה, היתה התלונה הראשונה שנתקבלה בנושא. .4בית משפט קמא קיבל את גירסת המשיב 2, כי התלונה, נושא כתב האישום, היא הראשונה שנתקבלה אצלם, ובהעדר תלונה קודמת, "לא ניתן לדרוש מהנאשמים כי יצפו את שאירע במקרים נושא כתב האישום וממילא, לא ניתן היה לדרוש מהם פעולות פיקוח, כאלה או אחרות, על תופעה שלא צפו לה". מכאן מסקנתו, שלא היה על המשיבים לדעת כי הופרו הוראות החוק, כמפורט בכתב האישום (פיסקה 10להכרעת הדין, עמ' 5- 4). לאחר שדחה גם את הטענה כי בהענקת אלבום מטיב ומסוג ת/4, יש משום הטעייה, זיכה את המשיבים מהאשמה שיוחסה להם בכתב האישום. על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו. הערעור אינו חל על החלטת בית משפט קמא בעניין הטעייה בשל טיב האלבום. .5לטענת ב"כ המערערת, עולה מאימרת המשיב 2ת/5, כי מראש היה ברור למשיבים, שאין בידיהם השליטה על הביצוע המובטח לצרכנים בהודעת הפרסומת, והם לא נקטו צעדים כלשהם להבטיח את חלוקת אלבום השי חינם בכל קניה של סרט הצילום. עוד טענה, כי בהעדר סיכוי מראש לפקח על קיום המובטח בפרסום, היה אסור למשיבים לפרסם את המודעה. פרסומה בנסיבות כאמור, היא בגדר "הבטחת שווא", מהווה הטעייה במשמעות סעיף 2לחוק. .6ב"כ המשיבים חזר על טענתו בפני בית משפט קמא, כי מקרה מסוג זה אינו נופל בגידרם של סעיפי המשנה שבסעיף 2, כך שחוק הגנת הצרכן אינו חל לגביהם. עוד טען, ולחלופין, כי אין המדובר בעבירה של איסור מוחלט וכי חלה, בנסיבות מקרה זה, ההגנה על פי סעיף 27לחוק הנ"ל. .7באשר לטענתו הראשונה של ב"כ המשיבים, תמימי דעים אנו עם תשובת בית משפט קמא, כי סעיף 2(א) לחוק אוסר על עשיית מעשה או מחדל העלול להטעות את הצרכן בכל עניין מהותי בעיסקה ומבלי "לפגוע בכללות כאמור", מובאים 19סעיפי המשנה. די איפוא, שהמעשה או המחדל נופל בגידרו של האיסור הכללי, כדי להחיל לגביו את הוראת החוק. .8מקובל עלינו, כי סעיף 2לחוק הנ"ל, האוסר על העוסק עשיית דבר העלול להטעות את הצרכן בכל עניין מהותי בעיסקה, יוצר אחריות מוחלטת. העוסק העושה את המעשה המטעה, אשם בעבירה, גם אם אין לו מחשבה פלילית. רק בדרך זו ניתן להגשים את המטרה החקיקתית שעומדת ביסוד החוק. לפי סעיף 27 לחוק, יכול נאשם להשתחרר מאחריות פלילית, אם יוכיח שלא ידע ולא היה עליו לדעת כי במכר או בשירות היתה הפרה של הוראות החוק, ובמקרה שלנו אם נעשתה בפועל הטעיית קונים בכל הכרוך בהענקת האלבום, שלא בהתאם למודעת הפרסומת. עוד יש לציין, כפי שנפסק בד"נ 11/65 [1] בעמ' 62, כי כשמדובר בעבירה על איסור מוחלט: "אדם המואשם בעבירה כנ"ל (הכוונה לעבירה מוחלטת) לא ישא באחריות לה אם סיבת מעשהו או מחדלו נעוצה בהתערבות גורם שלישי ומבלי שהנאשם היה רשלן". (ראה גם ע"פ 849/78 [2]). .9אין חולקין, כי המעשה של אי הענקת האלבום, בהתאם למודעת הפרסומת, לא בוצע על ידי המשיבים, אלא על ידי סוכנים עצמאיים. שבאמצעותם משווקת המשיבה את סרטי הצילום ושאינם נימנים עם עובדי המשיבה. השאלה היא, אם המשיבה הנהיגה שיטת פיקוח מתאימה או לא, היא שאלה שבעובדה. פרסום המודעה, בידיעה שמכירת סרטי הצילום בפועל לקהל הצרכנים תתבצע על ידי סוכנים עצמאיים ולא ישירות על ידי המשיבה. חייב את המשיבה לנקוט אמצעים מתאימים למילוי האמור בפרסום על ידי אותם מוכרים. פיקוח המתבטא בהמתנה לתלונה על הפרת המובטח בפרסום, אין לראותו כפיקוח, כלל ועיקר, או כפיקוח יעיל המונע הפרות שכאלה. נראית לנו עמדת ב"כ המערערת, כי אין לסווג את האפשרות של סטיית סוכן ממילוי מודעת הפרסומת, אפשרות שמחוץ לצפיה סבירה, המנתקת קשר סיבתי ומשחררת את המערערת מאחריות. על המשיבה חלה חובת הצפיה הסבירה לאפשרות שכזו, והיה עליה לדעת כי דבר שכזה עלול לקרות, היה על המשיבה ליתן דעתה לאפשרות שכזו ולנקוט צעדים מראש למניעתה. משלא נקטה צעד כלשהו ורק ציפתה לתלונות של קונים, הרי שלא עמדה בחובתה והיה על בית משפט קמא להרשיעה. טובת הציבור בוודאי דורשת את אחריות העוסק למניעת הטעייה של הצרכן. .10התוצאה היא שאנו מחליטים לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבים בעבירה של הטעיית צרכן, על פי סעיפים 2(א) ו-7(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - .1989 צרכנותהטעיית צרכניםהטעיה