קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הצהרתי לביטול עיקול על רכב - עיקול רכב הסכם ממון: 1. בפני בקשה למתן צו הצהרתי לפיו העיקול שהוטל על הרכב של המבקשת ע"י המשיבה 2 בטל ומבוטל. לטענת המבקשת, על פי הסכם הממון בינה למשיב 1, שאושר ע"י בית המשפט לענייני משפחה, נכסים שהיו של אחד מבני הזוג טרם הנישואין, שייכים לאותו בן זוג כשהרכב שעוקל נרכש על ידה ממכירת מכונית קודמת (אוסטין) שהיתה שייכת לה לפני הנישואין ומקרן השתלמות שנצברה לפני הנישואין. המבקשת והמשיב 1 נישאו ביום 23.11.95 כשמדובר בנישואים שניים של המבקשת וב21.1.96- נחתם הסכם הממון שאושר ע"י בית המשפט לענייני משפחה ביום 26.3.96. לטענת המבקשת ב17.10.96- רכשה רכב מסוג מזדה ב45,000- ש"ח הרשום על שמה במשרד הרישוי כמו גם פוליסת הביטוח, כשהכספים לרכב באו מפדיון קרן השתלמות בסך של 45,771 ש"ח. קרן שנפדתה רק לאחר 6 שנות חסכון כשהבקשה לפדיון הקרן הוגשה חודשיים לאחר הנישואין, הכספים הועברו לחשבון המבקשת ב8.8.96- כשהתשלום בגין הרכב שולם כעבור כחודשיים בשיק בנקאי מחשבונה של המבקשת. לטענת המבקשת במקרה זה חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן: "החוק") כשהמבקשת ביקשה להכנס לסעיף 5 (א) (3) לחוק המאפשר לבני הזוג להגיע להסכם בכתב אלו נכסים לא יאוזנו ביניהם. לטענת המבקשת, אכן לכאורה יש סתירה בין סעיפים 2 (א) 1-3 להסכם הממון לבין סעיף 2 (א) 4, אך למעשה אין סתירה שכן הכוונה הינה לרכוש שנצבר אחרי הנישואין בכסף שהרוויחו אחרי הנישואין, והשייך לשניהם, בעוד שאם הרכוש נרכש מכסף של המבקשת שמלפני הנישואין, הוא שייך למבקשת בלבד. לטענת המשיבה 2 יש לפרש את הסכם הממון כמו כל חוזה ולפי הפרשנות הראויה של הסעיפים, הרי נעשתה אבחנה ברורה בין רכוש שהיה לבני הזוג עובר לנישואיהם לבין כל רכוש אחר ללא סייג (ב"כל מקרה") שייצבר לאחר הנישואין ללא תלות במקורות הכספיים ששימשו לרכישתו. לטענת המשיבה 2, בכל מקרה המבקשת לא עמדה גם בנטל ההוכחה שהרכב אכן נרכש ממקורות מימון שלה בלבד בהתחשב בכך שעברו חודשיים ימים בין הפקדת כספי הקרן לרכישת הרכב כשהוצגו תדפיסי בנק חלקיים בלבד. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובראיות שבתיק, החלטתי לקבל את התובענה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. ראשית אני מקבל את גירסת המבקשת מבחינה עובדתית לגבי העברת הכספים מקרן ההשתלמות שנפדתה לחשבון הבנק שלה ושכספים אלו שימשו לצורך רכישת הרכב (גם אם עברו חודשיים בין ההפקדה לרכישה) וקובע שמבחינה עובדתית המבקשת עמדה בנטל ההוכחה לגבי העובדה שהרכב נרכש מהכספים בחשבונה בלבד וממקורות המימון שלה בלבד. ב. למעשה המחלוקת הינה לגבי פרשנות הסכם הממון לאור הסתירה הלכאורית בין הסעיפים בו להלן נוסח הסעיפים הרלוונטיים מהסכם הממון. 2.א. "מוסכם בזאת במפורש ובאופן מוחלט כי אין לצדדים כל תביעות ו/או טענות כלפי רכושו של הצד האחר, שנרכש ונצבר עד יום הנישואין 23.11.95. לעניין זה "רכוש" הכוונה. (1) לגבי ה"אישה" כל נכס דניידי ושלא דניידי, לרבות הדירה ברח' גאולה 26 והידועה גם כחלקה 657/7 בגוש 6426, תכולת הדירה, כלי רכב שהיה רשום על שמה, כספים בכל בנק ו/או קופת גמל או חברת ביטוח ו/או קרן אחרת". (כשקיים סעיף דומה לגבי הבעל - סעיף א' (2)). (3) למניעת ספקות האמור בסעיף א' (1) וא' (2) מתייחס גם לפירות מאותם נכסים ו/או מאותו רכוש". (4) לגבי הנכסים שיצברו הצדדים מיום הנישואין ואילך מוסכם בזאת בין הצדדים כי כל רכוש שירכש על ידי הצדדים בצוותא ו/או ע"י מי מהצדדים, יהיה שייך בכל מקרה לצדדים בחלקים שווים ולא משנה מה מקורו. (6) מוסכם בזאת כי הזכויות שצבר מי מהצדדים במקום עבודתו ועד יום הנישואין יהיה שייך בלעדית לצד שרכשם ולצד השני לא יהיו כל תביעות או טענות לגבי זכויות אלה". הסתירה הקיימת הינה בכך שלפי סעיף 2 (א) (4) כתוב שרכוש שצברו הצדדים מיום הנישואין שייך לצדדים בחלקים שווים ולא משנה מה מקורו, לעומת הבעלות הנפרדת על הכספים והחשבונות בבנק, כולל הפירות שנקבעה בסעיפים 2 (א) 1-3. ג. במקרה דנן אני סבור שהפרשנות הראוייה מביאה לקבלת עמדת המבקשת. מדובר בנישואין שניים של המבקשת כשהנישואין נערכו ביום 23.11.95 (הסכם הממון נערך בסמוך לנישואין ב22.1.96-). טבעי הדבר שבני הזוג שהיו מעוניינים בהפרדת הרכוש, דאגו להפרדה מלאה של הרכוש כולל נכסים וכספים השייכים לכל אחד מהם מלפני הנישואין על פירותיהם. דהיינו הכספים שבקרן השתלמות של המבקשת שנצברו במשך 6 שנים (שנגמרו לפי גירסת המבקשת ב95-) שייכים למבקשת כולל הפירות שלהם. יוצא מצד אחד, שלכאורה אם הכספים היו נשארים בחשבון, הם שייכים למבקשת, אך במידה והמבקשת משתמשת באותם כספים ורוכשת בהם נכס (כמו המכונית, נשוא התובענה) הרי עקב סעיף א' (4) הרכב שייך לשני בני הזוג. זוהי תוצאה העומדת בניגוד להגיון ובניגוד לכוונת הצדדים להגיע להפרדה רכושית ולייחד את הכספים והרכוש מלפני הנישואין לכל צד. כפי שהרכב של המבקשת לפני הנישואין היה נשאר שייך לה, כך רכב שנרכש על ידה לאחר הנישואין מכספים שהיו שייכים לה צריך להיות שייך לה. מדובר בניסוח כושל של הסכם הממון, אך ניסוח זה לא צריך לעמוד לרועץ למבקשת. ד. במקרה של פרשנות הסכם, יש לפעול גם על פי התכלית האובייקטיבית של החוזה וכדברי הנשיא ברק, בע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' THE HARPER GROUP ואח' פ"ד נב' (1) 845, 856. "השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה. תכלית החוזה היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. בהעדר נתונים של ממש על אומד דעת הצדדים, אין מנוס מפניה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועד להגשים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה ובטיפוסו, תוך התחשבות בערכים (כגון: צדק, סבירות, שיוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדר התכלית האובייקטיבית יש לצאת מתוך הנחה כי חזקה הניתנת לסתירה היא שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה סבירה והגיונית". במקרה שבפני אני סבור שחזקה על צדדים שעושים הסכם ממון ומתכוונים להפרדת רכוש להגשים תכלית זו ומטרה זו באופן שיבטיח הפרדה זו. אני קובע כי בענייננו, התכלית הסובייקטיבית של החוזה נוטה לכיוון פרשנות המבקשת וגם התכלית האובייקטיבית ולאור מבחני הסבירות, ההגיון והיעילות מצביעים על כך שכוונת בני הזוג הינה להפריד את הרכוש ולראות ברכוש משותף רק רכוש שנצבר על ידי בני הזוג מכספים שנצברו במהלך הנישואין ולא מכספים השייכים לכל אחד מהם מלפני הנישואין, ובמקרה זה לא משנה אם הכספים הוכנסו ע"י המבקשת או בן זוגה, אך מדובר כאמור בכספים שנצברו במהלך הנישואין ואני קובע שסעיף א' (4) לא גורע מסעיפים א' (1) וא' (2) להסכם הממון. כוונת המבקשת (כפי שהעידה עליה וגירסתה לא נסתרה) היתה לשמור על כספה מלפני הנישואין והדבר גם הגיוני ועולה בקנה אחד עם הנישואין השניים והבטחת רכושה. כוונה זו תסוכל ע"י סעיף א' (4) לפי פרשנות המשיבה 2 וההגיון מצביע על כך שזו לא היתה כוונת הצדדים שהתכוונו להבטיח את רכושם מלפני הנישואין (ובמיוחד האישה) ולכן גם ההגיון והמטרה של הסכם מסוג הסכם ממון, תומכים בפרשנות המבקשת. לאור העובדה שהסכם הממון נערך מייד לאחר הנישואין לאור העובדה שמדובר בתקופת נישואין קצרה ובנישואין שניים של המבקשת ולאור גירסת המבקשת, אני קובע שהמשיבה לא יכולה להיבנות במקרה זה גם מחזקת השיתוף. בנסיבות אלו אני מקבל את התובענה ומצהיר כי הרכב הינו בבעלותה הבלעדית של המבקשת ואינו ניתן לעיקול ע"י המשיבה 2, ולכן דין העיקול שהוטל על ידי המשיבה 2 להתבטל. עקב הניסוח הכושל של הסכם הממון ואי הבהירות שנוצרה בעקבות ניסוח זה, אינני מחייב את המשיבה 2 בהוצאות משפט. חוזהרכבהסכם ממוןעיקול