קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לועדת הערר לפי הרשויות המקומיות ביוב: 1. העתירה בפני הוועדה ערר כנגד דרישת תשלום היטל ביוב בסך של 309,307.37 ₪ (להלן - "הדרישה") שנשלחה לעוררת ביום 18/07/1999. על פי חוק העזר לעמק חפר (היטל ביוב) (תיקון) תשנ"ז 1997 (להלן - "חוק העזר). חוק העזר תיקן חוק עזר קודם משנת 1988 (להלן - "חוק העזר המקורי") . הדרישה מתייחסת למכון טיהור ומתקנים אחרים. 2. רקע עובדתי וטענות העוררת 2.1 העוררת מחזיקה בנכס נשוא דרישת ההיטל אותו רכשה על פי תנאי מכרז מספר 23/92 של מנהל מקרקעי ישראל (להלן - "המנהל"). 2.2 לטענת העוררת לפי תנאי המכרז, היה על העוררת - בעת שזכתה בו - לשלם למשיבה הוצאות פיתוח (בנוסף למחיר הקרקע) בסך של 155,136 ₪ (קרן) ומנגד התחייבה המשיבה תמורת סכום זה לבצע עבודות פיתוח לרבות "מערכת ביוב". מכח תנאי המכרז חייבה המשיבה את העוררת בסכומים שפוטרו בו ואף הוסיפה לסכום הקרן הפרש הצמדה למדד, מע"מ -7.5% בגין "תקורה". הסכומים שנדרשו שולמו במלואם על ידי העוררת כנגד חשבוניות, ובחשבוניות צויין במפורש "עבור הוצאות פיתוח למגרש". 2.3 ביום 01/06/1993 נחתם הסכם משולש בין העוררת מצד אחד, החברה הלכלכלית מצד שני והמשיבה, מצד שלישי (להלן - "ההסכם המשולש"). בהסכם המשולש נקבע ברורות (סעיף 3): "בכפוף לתשלום כל הוצאות הפיתוח על ידי הרוכש, מתחייבת המועצה כלפי הרוכש כדלקמן: א. לפטרו מתשלום היטל סלילת כבישים בגין המגרש. (לא כולל היטל סלילת מדרכות). ב. לפטרו מתשלום היטל ביוב עבור מכון מרכזי הכולל איסוף וסילוק הביוב מהמגרש (לא כולל היטל ביוב בגין מתקן טיהור)". לטענת העוררת, משום שהעוררת שילמה במלואן הוצאות הפיתוח על פי תנאי ההסכם המשולש, יש לבטל את הדרישה למעט אותו חלק ממנה המתייחס למתן טהור. העוררת מסתמכת על התכתבות בין הצדדים שלפיה מאשרת המשיבה כי כל יתר היטלי הביוב שולמו (מכתב מיום 27/02/1994). 2.4 גם לגבי מתקן הטהור העוררת עותרת לביטול החיוב. לטענתה ביטול החיוב ביגן "מתקן טיהור" מתחייב מכך שהמשיבה פשוט לא הקימה עדיין מכון טיהור ולפיכך היא איננה רשאית לגבות היטל זה הן לפי חוק העזר והן לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשנ"ב - 1962. לטענת ב"כ העוררת, גם לאחר שהועדה איפשרה למשיבה להביא מסמכים נוסים, המשיבה נכשלה במשימה להוכיח קיום המתקן. 2.5 לחלופין, אם הועדה קובעת כי קיים חיוב בהיטל ביוב ברכיב מתקן הטיהור, העוררת טוענת שהתעריף התגבש בנובמבר 1994, ויש לחייב את העוררת, אם בכלל, לפי התוספת הראשונה של חוק העזר המקורי. 3. דיון והחלטה א. באשר לפרוש ההסכם והפטור מתשלום בגין מתקנים אחרים: (1) אין מחלוקת בין הצדדים לגבי משמעות ההסכם המשולש. עמדת המשיבה היא: דובר בטעות סופר שנפלה בעריכת ההסכם "ובמקום ציון מתקנים אחרים ומכון טיהור צויין בטעות ובשגגה מתקן טיהור". (ראה תשובת המשיבה בסעיף 82:11). (2) לטענת המשיבה העוררת ידעה היטב שיהיה עליה אכן לשלם היטל ביוב בגין מתקנים נוספים והעוררת מנסה לנצל טעות שנעשתה בתום לב בניסוח ההסכם המשולש. במסגרת טענה זו ב"כ המשיבה מסתמכת על מכתב אשר נשלח לבעלי הזכויות הקודמים בנכס ביום 21/12/1998 (נספח ב' לתשובה), שם נאמר במפורש כי הוצאות הפיתוח ששולמו אינן כוללות היטלי ביוב בגין מכון טיהור "ומתקנים אחרים". כמו כן, ב"כ המשיבה דאג להניח בפני בית המשפט חבילת מכתבים (על פי רשות הועדה) אשר נשלחו לבעלי זכויות אחרים בין מאי 1996 ועד 1998. כל אותם המכתבים מאשרים תשלומים של אותם בעלי זכויות בנוגע להוצאות פיתוח - בכל מכתב קיים סייג ברור בנוגע למתקן טיהור ומתקנים אחרים. לדעת ב"כ המשיבה יש ללמוד ממסכים אלו מה הפרשנות הנכונה של ההסכם המשולש. (ג) עמדת המשיבה בנקודה זו אינה מקובלת על הועדה: ההסכם המשולש נערך ונחתם בשנת 1993 והצדדים פעלו לפיו. לא נשמעה כל טענה מפיה של המשיבה במועדים הרלבנטים לגבי הטעות שנפלה, לטעמה, בניסוח ההסכם. לא זו בלבד. אם אכן נפלה טעות, כטענת המשיבה, ניתן היה לצפות כי בהמשך הטפול בנוגע לנכס ובהתכתבות בין הצדדים הדבר היה עולה. אך לא כך היו פני הדברים - אלא ביום 27/02/1994 אישרה המשיבה בכתב כי העוררת אכן שילמה "את תשלומי הפיתוח שהיה עליה לשלם בהתאם למכרז ובהתאם להסכם מיםו 01/06/1993... (בגין סלילת כבישים לא כולל מדרכות) ובגין ביוב (לא כולל מכון טיהור..." (ראה מוצג 8 לערר). כמו כן, ביום 10/11/1994 שיגרה המשיבה דרישת תשלום ובו נכתב: "בעבר שולמו על ידכם עבור מגרשים 219 ו - 220 דמי פיתוח למעט מדרכות ומכון טיהור" (מוצג 9 מערר). פירושו של דבר, שהמשיבה נותנת אישורה בהזדמנויות שונות, לנוסח ההסכם המשולש ומשמעותו. אם כל הכבוד לב"כ המשיבה, מסמכים אחרים שנכתבו לבעלי זכויות אחרים, בין השנים 1996 עד 1998, אינם יכולים לתת לועדה כלים לפרש את המסמך המקורי משנת 1993. אם דובר בטעות בניסוח (והדבר לא הוכח), אין ראיה שדובר בטעות הדדית או טעות שיורדת לשורש ההסכם המשולש. משום שהצדדים פעלו על בסיס ההסכם המשולש, ובהעדר ראיות שמדובר בטעות שמזכה את המשיבה להשתחרר מחובותיה, על פי ההסכם המשולש, נוסח ההסכם מחייב את הצדדים. נוסח ההסכם ברור וחד: כפוף לתשלום הוצואת הפיתוח ניתן לעוררת פטור מהטלי ביוב למעט היטל ביוב בגין מתקן טיהור. לפיכך, העוררת משוחררת מכל תשלום עבור מתקנים אחרים. ב. באשר למתקן הטיהור (1) עיון בכתב הערר אינו מגלה כל טענה מטעם העוררת שהיא פטורה מתשלום ההיטל עבור מתקן הטיהור מהטעם שהמשיבה טרם הקימה את המתקן. טענה זו מפורטת לראשונה בסיכומי העוררת והיא מהווה הרחבת חזית. ולכן אין היא יכולה להיות כלולה בדיון שבפנינו. לפיכך, הדיון יתמקד רק בטענה המפורטת בסעיף 2 לכתב הערר - המתייחסת לתעריפי ההיטל. (2) עמדת העוררת היא שמתגבש החיוב לתשלום ההיטל עם החלטת מליאת המועצה מיום 18/06/1991. משום שכך מאותה מועד ואילך נותרים התעריפים שהיו בתוקף כבסיס להיטל, בכפוף להפרשי הצמדה בלבד. העוררת מסתמכת על ע"א 474/82 עירית ת"א נגד גלמונד פד מא (3) 125. ההפרש בין התעריפים המקוריים לבין הדרישה נשוא הערר מעניק למשיבה פרס כספי, ונוגד את העקרון לפיו תכלית ההיטל הוא להחזיר לקופה הציבורית הוצאות בפועל בלבד. אין ממש בטענות לאו, והן אינן מקובלות על הועדה וזאת ממספר טעמים: * יש טעם לפגם ברמזי העוררת כאילו שהמשיבה כלל לא השקיעה כספים בהקמת מתקן הטיהור ומחפשת דרך לגרוף לקופתה "פרס על אוזלת ידה, רשלנותה והתנהלותה האיטית" (דברי ב"כ העוררת בסיכומיו). הסכומים שהושקעו בנוגע להתקנת מערכת הביוב הציבורי בתחום המשיבה מפורטים בתשובתה לערר (סעיפים 16 - 19 של רקע העובדתי). בדיון שהתנהל בפני הועדה העוררת לא חלקה על נתונים אלו, ולא דאגה להביא נתונים נגדיים מטעמה. * קבלת ההחלטה בדבר ביצוע עבודות ביוב נעשית זמן רב (בדרך כלל שנים רבות) לפני ביצוע העבודה בפועל. לכן תעריפים היטל הביוב שהיו במועד קבלת החלטת המועצה בשנת 1991, אין להם כל השלכה או משמעות לגבי דרישת התשלום החדש משנת 1999. החיוב של העוררת לשלם ההיטל התבקש רק במשלוח הדרישה הפורמלית לפי סעיף 28 לחווק ולא לפני כן. פסק דין בע"א 474/82 האמור - פרשת גלמונד, עסק בעיקר בטענה של גביית יתר של הטלים שלא כדין, וההנמקה שם אינה מתייחסת לעובדות המקרה אשר בפנינו. * עיון בחוק העזר, סעיף 9, מגלה שאותו הסעיף בא להחליף את התוספת הראשונה שבחוק עזר המקורי וקובע תעריפים חדשים לחיוב בהיטל הביוב. פרושו של דבר שהתעריפים הקודמים מבוטלים - ואין להתיר לעוררת להסתמך עליהם או לבסס את החישובים עליהם. חובת העוררת לתשלום היטל הביוב נובעת אך ורק מחוק העזר והתעריפים שנקבעו שם. לפיכך, אנו דוחים את הטענות העוררת לגבי הבסיס לחישוב ההיטל. העוררת לא מעלה כל טענה נוספת מפורטת לגבי סכום ההיטל, או כל טענה לגבי סבירות הדרישה. לכן סבורני כי דרישת המשיבה לתשלום היטל בנוגע למכון הטיהור, כדין וסביר הוא. לסיכום הדרישה נשוא הערר אינה תקיפה לגבי מתקנים אחרים. הדרישה נשוא הערר תקיפה בכל יתר הסעיפים. אין צו להוצאות.רשויות מקומיותערעורביובעררועדת ערר