קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה במעשה מגונה של עובד מדינה: פתח דבר 1. לפני ערעור על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (גב' ניצה אדן ביוביץ - מ"מ אב"ד, גב' מוריאל נחמן - חב"ד, גב' פנינה סופר - חב"ד; להלן: "בית הדין"), בבד"מ 66/09, מיום 29.11.09 (להלן: "גזר הדין"), בגדרו הושתו על המערער אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, וכן פסילה ממילוי כל תפקיד במשרד הבריאות למשך שלוש שנים. עיקרי העובדות וההליכים 2. המערער, אשר שימש כצבע במחלקת האחזקה של משרד הבריאות, עבד בתאריך 13.1.05 בבית החולים "שיבא" תל-השומר. עת נכנס הלה לשירותי הגברים, הבחין במתלוננת - עובדת ניקיון, שבאותה שעה ניקתה את השירותים, כשגבה מופנה לכניסה. המערער אחז בשערה, סובב אותה אליו, ונישקהּ ללא הסכמתה. 3. בשל המעשה המתואר לעיל הועמד המערער לדין פלילי, בגדרו הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט אביחי דורון), בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"; ראו: ת"פ 8216/07, הכרעת הדין מיום 5.5.08), והושתו עליו העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; 10 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים; קנס כספי בסך 500 ₪, וכן פיצוי למתלוננת בסך 2,500 ₪ (ראו גזר הדין מיום 22.1.09). ערעורו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על חומרת העונש נדחה (ראו: ע"פ 7641/09, פס"ד מיום 18.10.09). 4. בעקבות הרשעתו בפלילים, הועמד המערער גם לדין משמעתי. לאור הודאתו באישומים ובעבירות שיוחסו לו בכתב התובענה, הורשע המערער בעבירות משמעת, לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) לחוק, והוטלו עליו העונשים המפורטים לעיל. גזר-דינו של בית הדין 5. בבואו לגזור את עונשו של המערער, הביא בית הדין במניין שיקוליו את תכליתם של אמצעי המשמעת, חומרת העבירות, פסיקתו של בית המשפט העליון בנוגע לעבירות של הטרדה מינית בשירות הציבורי, וכן את נסיבותיו האישיות של הלה. בסופו של יום, נחלקו הדעות בבית הדין באשר לאמצעי המשמעת הראויים שיש להטיל על המערער, באופן הבא: דעת הרוב קבעה, כי יש לפטר המערער לאלתר. זאת, נוכח חומרת העבירות שביצע, המתעצמת ביתר-שאת לאור האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בגדר ההליך הפלילי שנוהל נגדו. מן התסקיר עולה, כי המערער נטל אחריות חלקית בלבד על מעשיו, לא הביע חרטה, ואף איים על המתלוננת בפני קצינת המבחן, כי אם יפוטר מעבודתו בעקבות המקרה יאונה לה רע. כן ציינה דעת הרוב את מדיניותו של בית המשפט העליון, לפיה יש לנקוט באמצעי משמעת חמורים במקרים חמורים של הטרדה מינית, לרבות פיטורין, זאת בשל הצורך לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי. מנגד, נוכח מצבו הכלכלי הרעוע של המערער ומשפחתו, נמנע בית הדין מלפסול אותו לצמיתות משירות המדינה, אלא לשלוש שנים בלבד. אליבא דדעת המיעוט (הגב' פנינה סופר - חב"ד), פיטוריו של המערער הינם עונש חמור מדי מן הסיבות הבאות: המערער הינו עובד זוטר והמתלוננת איננה כפופה לו, עברו הפלילי והמשמעתי ללא רבב, והמקרה דנן הינו בגדר מעידה חד-פעמית, שעליה אף הביע חרטה וצער בפני בית הדין. משכך, דעתה הייתה שיש להסתפק בעונשים הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, וכן הורדה בדרגה למשך שנה. בסופו של יום, נגזר דינו של המערער בהתאם לדעת הרוב דלעיל. טענות הצדדים בערעור 6. ב"כ המערער הקדיש את עיקר טיעוניו, הן בעל-פה והן בכתב, להשוואת המקרה דנן עם פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעש"מ 4193/06 משה חי כהן נ' נציבות שירות המדינה (ניתן ביום 5.10.06, ; להלן: "פרשת כהן"), בגדרו בוטל עונש הפיטורין שהוטל על עובד מדינה בעקבות הרשעתו בפלילים בגין ביצוע מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. לדידו, נסיבותיהם האישיות של המערער ושל מר כהן דומות, אם לא זהות. ודוק: שניהם עובדי מדינה, אשר זכו להערכות חיוביות על אופן תפקודם, מצבם המשפחתי והכלכלי ירוד, לשניהם עבר פלילי ומשמעתי ללא דופי, והמעשה המגונה שביצעו, ובגינו אף הורשעו בפלילים, הינו בגדר אירוע חריג וחד פעמי. כן עמד על השוני בין המקרים: ראשית, בעוד המערער הושעה למשך שנתיים מתפקידו, הרי שמר כהן הושעה מתפקידו אך למשך תקופת הערעור - דבר המהווה כשלעצמו עונש חמור ועינוי דין. שנית, מעשיו של כהן חמורים יותר מאלו שביצע המערער, שכן הראשון אף הכניס ידו מתחת לחולצתה של המתלוננת, זאת אף-על-פי שסעיף האישום שיוחס לו חמור פחות. ומכאן, שעונש הפיטורין שהושת על מרשו אינו מידתי ואף חוטא לפסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כהן. עוד הטעים, כי בית הדין עשה טעות משפטית עת התבסס על מסקנות תסקיר שירות המבחן. והנה, מאז ניתן פסק הדין הפלילי נגד מרשו ועד לתחילת ההליך המשמעתי בעניינו, עבר פרק זמן של מעלה משנה, במהלכו הפנים המערער, בעזרת משפחתו, את הפסול במעשיו. אליבא דב"כ המערער, יש לבחון את חרטתו של המערער כיום, ולא כפי שהייתה במהלך ההליך הפלילי, אחרת ירוקן ההליך המשמעתי מתוכן. בנוסף, הלה הביע צער וחרטה בפני בית הדין על שאירע. עוד הדגיש, כי עסקינן בעובד זוטר, שהמתלוננת איננה כפופה לו ואף אינה עוד עובדת במשרד הבריאות, ומשכך, הפן ההרתעתי של העונש שהוטל עליו אינו בא לכדי ביטוי. כן ציין, כי בשל גילו המבוגר של המערער - בן 51 - לא יתאפשר לו למצוא עבודה על-מנת לתמוך באשתו וילדיו. לאור המקובץ, עתר לבטל את עונש הפיטורין שהוטל על המערער, ולאמץ את קביעתה של דעת המיעוט בבית הדין. 7. ב"כ המשיבה טען, כי פרשת כהן מהווה חריג למדיניות הנוהגת בבית משפט העליון, לפיה עבירות בעלות גוון מיני הנעשות בשירות המדינה מצדיקות, כשלעצמן, פיטורין. כן הדגיש, כי רב השוני על הדמיון בין הערעור דנן לבין פרשת כהן: סעיף האישום בגינו הורשע המערער והעונש שנגזר עליו בהליך הפלילי חמורים יותר; האירוע בפרשת כהן התחיל כחיזור, ואילו במקרה דנן מדובר בהתנפלות פתאומית וכוחנית על המתלוננת; ולא פחות חשוב - בפרשת כהן הייתה הסכמה מצד המדינה להפחתה בעונשו. עוד הפנה, בין היתר, לפסק דינו של בית משפט העליון, בעש"מ 2192/06 משה רחמני נ' נציבות שירות המדינה (ניתן ביום 5.4.07, ; להלן: "פרשת רחמני"), שניתן לאחר פרשת כהן, ועל ידי אותו מותב, בגדרו פוטר עובד מדינה אשר הורשע בביצוע עבירות של הטרדה מינית. מקל וחומר יש להורות על פיטוריו של המערער, אשר הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח, בגינו ריצה 6 חודשי עבודות שירות. משכך, עתר להותיר את גזר-דינו של בית הדין על-כנו. 8. לאחר שעיינתי בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים, ושמעתי טענותיהם במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל דעה ומסקנה כי דין הערעור להידחות. דיון 9. ראש לכל, אבקש להתייחס לפרשת כהן והשלכותיה האפשריות על תוצאת הערעור דנן. מחד-גיסא, אכן, בכל הנוגע לנסיבות האישיות, הרי שקיים דמיון רב בין שני המקרים: עובד מדינה זוטר, שזכה לאורך השנים להערכה חיובית על אופן תפקודו, ביצע מעשה מגונה בעקבותיו הורשע בפלילים, מלבד מעשה זה עברו הפלילי והמשמעתי ללא דופי, שמצבו הכלכלי רעוע. מאידך-גיסא, נקודות השוני עליהן הצביע ב"כ המשיבה, הוליכוני לכלל מסקנה כי קיים הבדל משמעותי בין שני המקרים, שדמיון הנסיבות לא יוכל לגשר עליו. ראשית, אין ממש בטענתו של ב"כ המערער, לפיה חרף השוני בסעיפי האישום שיוחסו לשניים, הרי שהמעשה שביצע מר כהן חמור יותר, שכן, כאמור, הלה לא רק שנישק את המתלוננת, אלא אף שלח ידיו אל מתחת לחולצתה. לא בכדי שונים הם סעיפי האישום. בעוד שמר כהן הורשע בביצוע מגונה "סתם" לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, המערער דנן הורשע במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. את המעשה המגונה ביצע המערער תוך הפעלת כוח פיזי על המתלוננת, עת אחז בשערה על-מנת לסובב את פניה אליו, ונישק אותה ללא רצונה וללא הסכמתה. 10. לא-זו-אף-זו, העונשים שהושתו על השניים בהליך הפלילי שנוהל נגדם מעידים על חומרתו היתרה של המקרה דנן. ודוק: בעוד שעל המערער הושתו 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס ופיצוי למתלוננת; הרי שעל מר כהן נגזרו 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופיצוי למתלוננת. לא למותר לציין בהקשר זה את קביעתו של בית-המשפט המחוזי, עת דחה את ערעורו של המערער על חומרת עונשו: "חומרת העבירה, העובדה שהמערער כפה את רצונו על המתלוננת, אחז בשערה, סובב אותה ונישק אותה בפניה, הצדיקה, לדעת בית-משפט קמא, הטלת עונש מאסר, כאשר ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער באה לידי ביטוי בהחלטה להורות על ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות... נראה לנו כי בית המשפט קמא הלך כיברת דרך עם המערער, בכך שהסתפק במקרה זה במאסר שירוצה בעבודות שירות...". (שם, עמ' 3-2 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) הדברים, אפוא, מדברים בעד עצמם. 11. שנית, הסכמת המדינה בפרשת כהן להקלה בעונש, הנעדרת מן המקרה הנוכחי, מהווה הבדל קריטי בין המקרים. יתרה מכך, בפרשת כהן אף נתן בית המשפט תוקף להסכמת הצדדים לעונש מותנה, לפיו אם יעבור במשך תקופה של שלוש שנים עבירה דומה, לא יוכל לבוא בטרוניה למדינה אם וכאשר תבקש לפטרו. והנה, במקרה דנן, עומדת המדינה בכל תוקף על עמדתה כי יש לפטר המערער מתפקידו ולהוציאו משורות שירות המדינה. הילכך, ולאור האמור לעיל, הרי שלא ניתן לגזור גזירה שווה בין שני המקרים. 12. ומכאן ליתר השיקולים שהביאוני, בערבו של יום, לכלל דעה ומסקנה כי יש לדחות את הערעור. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת באמצעי המשמעת שהוטלו על נאשמים בבתי הדין המשמעתיים, אלא במקרים חריגים, בהם קיים חוסר סבירות קיצוני בין העונש שנבחר לבין חומרת העבירות (ראו, למשל: עש"מ 4134/08 מדינת ישראל נ' אוריאל יצחקי, ניתן ביום 24.7.08, ; עש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, ניתן ביום 4.3.08, ). לדידי, אין המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצריכים התערבות. 13. לא-זו-אף-זו: לפי סעיף 3(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998; וכן לפי פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעש"מ 309/01 אליעזר זרזר נ' נציב שירות המדינה (פ"ד נה(2) 830; להלן: "פרשת זרזר"), ניתן לסווג את המעשה שביצע המערער כהטרדה מינית. יפים הם לעניינינו דבריו של כב' השופט זמיר בפרשת זרזר: "אף שהמערער הורשע בביצוע מעשה מגונה, העבירה שביצע היא במהותה עבירה של הטרדה מינית. הטרדה מינית היא עבירה חמורה, שכן היא פוגעת בכבוד המוטרד, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. לפיכך הטרדה מינית עשויה להיחשב, במקרים מסוימים, כעבירה שיש עמה קלון. אכן, כך פסק בית-הדין במקרה שלפנינו...כיוון שהטרדה מינית היא תופעה רווחת בשירות הציבורי, על בית-המשפט לנקוט אמצעי משמעת חמורים במאבק למיגור התופעה. אמנם העובדה שבמהלך שנות עבודתו במשרד התחבורה היה המערער עובד מסור והגון יש בה משום שיקול לקולה. עם זאת בעבירות של הטרדה מינית, שהן עבירות שבהן נוטים להיכשל גם אלה המוחזקים בעיני עצמם ואף בעיני אחרים כאנשים הגונים, המסר היוצא מבית-המשפט חייב להיות ברור ותקיף...אולם יש לחזור ולהדגיש כי לא כל מקרה של הטרדה מינית מצדיק אמצעי של פיטורים מן השירות. בדרך-כלל רק מקרים חמורים של הטרדה מינית יצדיקו אמצעים חמורים, לרבות פיטורים...". (שם, עמ' 836-835; הדגשה שלי-צ"ס) וכך קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת רחמני: "למותר לומר, כי השמירה על תרבות ההתנהגות במערכת יחסי העבודה, ובתוך כך כיבוד הפרטיות והאוטונומיה האישית של הזולת, היא יסוד מיסודות כללי המשמעת בשירות המדינה. ההטרדה המינית פוגעת בכבודו של האדם וברגשותיו. כשהיא מתרחשת במערכות העבודה בשירות המדינה היא הורסת את מירקם היחסים העדין בשורות עובדי המדינה, ופוגעת לא רק במושא ההטרדה עצמו, אלא ברמתו של השירות באופן כללי, ובאמון שהציבור רוחש לו. הפעלת הנורמות כנגד הטרדה מינית בשירות הציבורי היא משימה בעלת חשיבות מיוחדת הן להגנה על הפרט והן לשמירה על האינטרס הציבורי הכללי. נפוצותם של אירועי ההטרדה בשירות המדינה מחייבת גישה מחמירה במיוחד לתופעות אלה, כדי להגן על המוסר וטוהר המידות בשירות הציבורי, שבלעדיהם לא יכון שירות ראוי לשמו. נורמות המשמעת בשירות הציבורי מחייבות, בין היתר, הגנה מיוחדת על עובדים שמעמדם במערכת פגיע ושברירי". (שם, עמ' 8; הדגשה שלי-צ"ס) 14. מן הכלל אל הפרט: המערער ביצע מעשה של הטרדה מינית חמורה. חומרת ההטרדה באה לידי ביטוי לא רק בסעיף האישום שיוחס לו ובעונש הפלילי שנגזר עליו, אלא ראש לכל במעשה שביצע כשלעצמו, שאינו חף מגילויי אלימות. הלה ניצל את המתלוננת, עובדת מטעם חברת ניקיון, שמעמדה בשירות הציבורי אכן "פגיע ושברירי", לסיפוק דחפיו ויצריו המיניים. המתלוננת שימשה בעבורו אך כאובייקט לסיפוק צרכיו, כאילו הייתה בגדר בובה על חוט, נטולת דעה או רצון משל עצמה. החזרתו לתפקידו תעביר מסר קשה ומסוכן לציבור בכלל, ולעובדי המדינה - בפרט, בדבר קוד ההתנהגות והנורמות הראויים בשירות המדינה, אודות גבולות הסבלנות. למרות נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, אין הדעת סובלת החזרתו של עובד מדינה, שנתן דרור ליצריו המיניים במקום העבודה, תוך התעלמות מרצון קורבנו, הורשע בפלילים בעבירה שיש עימה קלון, וריצה עונש של 6 חודשי מאסר בעבודת שירות, לעבודתו בשורותיה. נוכח שכיחותה של עבירת ההטרדה המינית בשירות המדינה, כמבואר לעיל, הרי שעל בית המשפט לשמש שופר ומגן בעבור אותן עובדות חלשות בשירות המדינה, שמפאת מעמדן ואופי תפקידן לא תמיד מסוגלות או יכולות להשמיע קולן, רבות מהן גם ודאי נמנעות מהגשת תלונה נגד מחלל כבודן בשל החשש שמא תיפגע משרתן או תיגרע פרנסתן. 15. אכן, ההלכה הפסוקה נוהגת להחמיר יותר דווקא בעונשם של עובדי מדינה בכירים, אשר ביצעו עבירה של הטרדה מינית, זאת בשל הצורך להשיג הרתעה בקרב עובדי מדינה אחרים - למען יראו וייראו, וכן על-מנת שלא תינזק תדמיתו של השירות הציבורי (לעניין זה, ראו: עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי נז(3) 817, 829). אולם, במקרה דנן אין מעמדו הזוטר ותפקידו של המערער בשירות המדינה משחק תפקיד משמעותי או מכריע בשלב קביעת אמצעי הענישה ההולמים שיש להטיל עליו. ודוק: החומרה היתרה שיש במעשי המערער אינה נעוצה בהגדרת תפקידו, כי אם באופי העבירה אותה ביצע - הטרדה מינית חמורה, שהשתכללה לכדי עבירה פלילית של ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות. 16 . נסיבותיו האישיות הקשות של המערער עמדו אף הן לנגד עיני בית הדין, אשר איזנן כראוי עם חומרת מעשיו, ואף הקל עליו בכך שלא פסל אותו לצמיתות מלשרת בשירות המדינה, והסתפק "אך" בשלוש שנות פסילה, על-מנת שתוכל משפחתו לקבל גמלה באופן מיידי. אינני רואה מקום או צורך להתערב באיזון מושכל וראוי זה. בשל חומרתה של העבירה, שיש עימה קלון, ולנוכח שכיחותה בשירות הציבורי; בשל הצורך למגרה; וכן לנוכח הרצון לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי ואמון הציבור בו, ודאי גם להרתיע עובדי מדינה אחרים מלבצע מעשים דומים, הרי שבמקרה דנן, לאינטרס הציבורי - תוענק הבכורה. 17. בטרם חתימה אבקש להתייחס לסוגיית החרטה, אותה העלה ב"כ המערער בטיעוניו. יצוין, כי בעוד שלפני המותב בהליך הפלילי הונח תסקיר שירות המבחן, ממנו נלמד כי המערער לא הביע חרטה בגין מעשיו, הרי שלפני בית הדין הביע הלה חרטה. והנה, סבור המערער כי נסמך בית הדין על אותו תסקיר בהליך הפלילי, ולא על דברי המערער בהליך המשמעתי, שעה שזה האחרון, מאוחר יותר בזמן, משקף אפוא נכוחה את עמדתו העכשווית של המערער כלפי המעשים דנן. בשל הצורך להעמיד דברים על דיוקם, אביא את דבריו של בית-הדין לעניין זה בלשון אומרם: "בית משפט השלום בתל אביב, אשר גזר את דינו של הנאשם, התייחס במסגרת שיקולי הענישה, למעשה הנאשם ומצא בו חומרה יתרה. זאת, לנוכח העולה מתסקיר שירות המבחן שנערך לנאשם". (שם, עמ' 6) כמו כן קבע בית הדין כי: "במקרה שלפנינו, סבור בית הדין כי, אין מנוס מפיטוריו של הנאשם והרחקתו ממשרד הבריאות לתקופה מסוימת. זאת, לנוכח חומרת המעשים בהם הודה והורשע, חומרה אשר הודגשה ביתר שאת בעקבות מסקנות שירות המבחן בנוגע לנאשם, כפי שמתבטא מפסיקת בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בעניינו של הנאשם ובשיקלול נסיבותיו האישיות של הנאשם". (שם, עמ' 9; הדגשה שלי-צ"ס) 18. עינינו הרואות, כי אין ממש בטענה לפיה התבסס בית הדין על ממצאי תסקיר שירות המבחן עת גזר את עונשו של המערער. ודוק: התייחסותו של בית הדין למסקנות שירות המבחן הסתכמה אך בציטוט מתוך פסק-דינו של בית משפט השלום, ממנו עולה, כי בית המשפט ראה במסקנות אלו אינידקציה נוספת לחומרתה היתרה של העבירה אותה ביצע המערער. בית הדין לא נתן לממצאיו של שירות המבחן את הבכורה, והם היו אך בגדר שיקול אחד בלבד מתוך מכלול השיקולים שעמדו לפניו, לא זה המכריע בסופו של יום את הכף לחובתו של המערער. לא-זו-אף-זו, בית הדין אף מציין במפורש, כי המערער הביע בפניו חרטה וצער על שאירע (ראו עמ' 4 לגזר-הדין). הפכתי בגזר הדין, אולם לא מצאתי כי בית הדין הטיל ספק כלשהו בכנותה של אותה חרטה. אמנם, המערער עשה כברת דרך עד שהשכיל להבין את הפסול שבמעשיו, אולם אין בחרטתו הכנה על-מנת לשנות את החלטתי, נוכח השיקולים המפורטים בהרחבה לעיל. התוצאה 19. לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל דעה ומסקנה כי יש להותיר את גזר-דינו של בית הדין על-כנו, ופועל יוצא מכך הינו כי דין הערעור להידחות והוא נדחה בזאת. משפט פליליהרשעהעבירות מיןערעורעובדי מדינה