ערעור על הרשעה בעבירות משמעת של עובד מדינה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בעבירות משמעת של עובד מדינה: כללי 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: "בית הדין"), בבד"מ 75/06 (הגב' ניצה אדן ביוביץ - מ"מ אב"ד, הגב' אסתר בריימן - חב"ד, ד"ר יצחק הגר - חב"ד), בגדרו הורשעה המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), והושתו עליה העונשים כלהלן: נזיפה חמורה; פיטורין לאלתר; פסילה משירות המדינה למשך שנתיים; פסילה ממילוי כל תפקיד במשרד האוצר למשך שלוש שנים; וכן השבת סכום בסך 13,845 ₪ לאוצר המדינה. תמצית עובדות המקרה 2. כתב התובענה המתוקן שהוגש נגד המערערת ייחס לה שלושה אישומים שונים, עת שימשה כחוקרת ברשות המיסים. להלן אביאם בקצירת האומר: לפי האישום הראשון, המערערת הייתה זכאית לקבלת דמי אחזקת רכב חודשיים בסך 923 ₪, זאת בכפוף לבעלות על הרכב וכן בכפוף לתשלום אגרת רישוי וביטוח כמתחייב על-פי חוק. בתאריך 4.3.03, או בסמוך לכך, הגישה המערערת בקשה להחזר אגרת רישוי בסך 1,638 ₪, בצירוף צילום טופס המעיד כי עליה לשלם סכום כסף זה על-מנת לקבל רישיון רכב, שתוקפו עד לתאריך 23.3.04. המערערת קיבלה את הסכום המירבי המאושר להחזר הוצאות רישוי רכב בסך 1,337 ₪. והנה, בערבו של יום, לא השתמשה בכספי ההחזר על-מנת לשלם את אגרת הרישוי ולא העבירה את רכבה מבחן רישוי ("טסט"). בנוסף, המשיכה המערערת לנהוג ברכבה, ללא רישיון בר תוקף, ואף אפשרה לאחרים לנהוג בו, כל זאת - ללא ידיעת הממונים עליה. אחזקת הרכב שקיבלה בוטלה בתאריך 31.5.04, לאחר שהתגלה כי בעלה לשעבר השתמש בו לצורך ביצוע פעולות בלתי חוקיות (יפורט להלן במסגרת האישום השני). את אגרת הרישוי שילמה המערערת רק בחודש יוני 2004. מכאן, שבמהלך החודשים מרץ 2003 ועד לחודש מאי 2004, קיבלה דמי אחזקת רכב שלא כדין, בסך 13,845 ₪. 3. לפי האישום השני, המערערת אפשרה לבעלה לשעבר לנהוג ברכבה בתאריך 7.5.04. הלה השתמש ברכב על-מנת להבריח תבניות ביצים משטחי הרשות הפלסטינית לשטחי ישראל, ונתפס על-ידי פקחי משרד החקלאות. המערערת שחררה את רכבה בערבות. בעקבות המקרה המתואר לעיל, התקיימה פגישה בינה לבין הממונה עליה, מר אבי סימני, והאחרון הבהיר לה את הפסול במעשיה, בייחוד בשל סיווגה הביטחוני ובשל עברו הפלילי של בעלה לשעבר. למרות זאת, בתאריך 2.6.04 אפשרה המערערת לבעלה לשעבר פעם נוספת להשתמש שוב ברכבה, ואף במכשיר המירס שקיבלה מן המשרד לצורכי עבודה, ממנו ניתן היה להאזין לשיחות קבוצתיות מסווגות של מחלקת החקירות בה הועסקה. הלה השתמש ברכב ובמכשיר המירס לצורך הברחת תבניות ביצים ונתפס, בשנית, על-ידי יחידת הפיצו"ח. 4. לפי האישום השלישי, בעקבות המעשים המתוארים לעיל, וכן בשל נזיפה משמעתית שהוטלה בעבר על המערערת, הוחלט ביום 9.8.05 לפסול את סיווגה הביטחוני. כתוצאה מכך, לא יכלה לשמש יותר כחוקרת. המערערת התבקשה על-ידי הממונה עליה, מר אבי סימני, לבצע פעולות מנהליות, אולם היא סירבה. בשתי הזדמנויות נוספות, בתאריך 28.7.05 וכן בתאריך 8.8.05, פנה אליה מר סימני בדרישות דומות, אולם המערערת התמידה בסירובה. עד כאן עובדות התובענה דנן. הכרעת-דינו של בית הדין 5. בית הדין ניתח בפירוט רב את העדויות שנשמעו וכן את הראיות שהוצגו בפניו. כמו-כן, בחן את המסגרת הנורמטיבית של העבירות שיוחסו למערערת בכתב התובענה המתוקן. לגבי האישום הראשון קבע בית הדין, כי התשלומים ששולמו למערערת, קרי -החזר אגרת הרישוי ותשלומי אחזקת הרכב החודשיים בתקופה המצוינת לעיל, לא הושבו על-ידה. במהלך תקופה זו, לאור הודאתה בחקירתה הנגדית, נהגו - היא ואחרים -ברכבה ללא רישיון בר-תוקף. עוד נקבע, שצריך היה להיות נהיר למערערת, כי הסכום שקיבלה כהחזר עבור תשלום אגרת רישוי נועד למטרה לשמה ניתן בלבד אף בהיעדרו של נוהל כתוב. מצבה הכלכלי הקשה של המערערת, אשר עמד ביסוד מעשיה, לא יכול היה, כך אליבא דבית הדין, לפוטרה מן האשמה. 6. לגבי האישום השני קבע בית הדין, שמן העדויות שהובאו בפניו עלה בבירור כי מכשיר המירס שניתן לעובדי מחלקת החקירות, ובכלל זה גם למערערת, נועד בעיקרו לצורכי עבודה, הגם שהשתמשו בו לעתים גם לשיחות פרטיות. מכשיר המירס לא ניתן להעברה, בשל האפשרות של המשתמש בו להאזין לשיחות מסווגות. אף המערערת עצמה העידה, כי למרות שגם עובדים אחרים העבירו את מכשיר המירס לשימוש בן משפחתם, המכשיר ניתן לצרכיה המבצעיים של המחלקה. לא נעלמה מעיני בית הדין הסיבה בגינה העבירה המכשיר לבעלה לשעבר - על מנת שהלה יוכל להזעיקה או להזעיק עזרה ראשונה באם, חלילה, יידרש הדבר לילדיה, שמצבם הבריאותי היה במועד הרלבנטי בכי-רע. עם-זאת, לא מצא בית הדין כי יש באמור כדי להסיר את נטל האשמה הרובץ על כתפיה. לעניין הרכב קבע בית הדין, כי המערערת ידעה על השימוש הבלתי חוקי שעשה בעלה ברכבה, אלא שהסתפקה אך בהבעת מחאתה ולא מנעה ממנו כליל את השימוש בו. 7. לגבי האישום השלישי קיבל בית הדין את עמדת המערערת, לפיה היה צורך לערוך לה שימוע טרם העברתה מתפקידה. ברם, בהתאם להלכה הנוהגת, היה עליה לקיים את הוראות הממונים עליה בתוך כך שהיא שומרת לעצמה את הזכות להתלונן מאוחר יותר או לערער על-כך בהליכים משפטיים. 8. בית הדין אף דחה את טענות הסף שהעלתה המערערת בדבר הגנה מן הצדק, התיישנות, זוטי דברים וענישה סלקטיבית, עת קבע כלהלן: באשר לטענת ההגנה מן הצדק, הוא לא מצא כי התנהגות המשיבה במקרה דנן, קרי העברתה לתפקיד אחר טרם נעשה שימוע וההתייחסות אליה לאחר מכן, נמנית על אותם המקרים בהם "המצפון מזועזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ראו: עמ' 38 להכרעת הדין, בה מצטט בית הדין את דבריה של כב' השופטת ארבל בעש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, ניתן ביום 4.2.08). הגם שלתחושת המערערת נהגה בה המשיבה בחוסר רגישות, הרי שהעמדתה לדין, לנוכח התלונות שהוגשו נגדה, הייתה סבירה ועניינית. באשר לטענת התיישנות, דחה בית הדין את טענת המערערת, אשר הועלתה באופן לא פורמאלי, קרי - בהתבסס על חלוף הזמן בין ביצוע העבירות לבין הגשת התלונה בגינן, ולא לפי הוראותיו של סעיף 64 לחוק, זאת מכיוון שחלוף הזמן לא פגע בזכותה למשפט הוגן, ביכולתה לזמן עדים, או לחילופין - להגיש מסמכים הדרושים לה לצורך הגנתה. בנוסף קבע, כי בעלי התפקידים המנויים בסעיף 64 לחוק ידעו על העבירות נשוא כתב הקובלנה. באשר לטענת זוטי הדברים, דחה בית הדין את טענת המערערת לפיה לא היה באישומים שיוחסו לה כדי להצדיק העברתה מתפקידה או הורדתה מסיווגה הביטחוני. בית הדין קבע, כי נוכח תפקידה כחוקרת ברשות המיסים היה עליה לשמש מופת ודוגמא, אך היא לא נהגה בהתאם להוראות הנהוגות במשרדה ואף לא שעתה לבקשות הממונים עליה, הגם שמעשיה נעשו, ככל הנראה, עקב מצבה הכלכלי והמשפחתי הקשה. באשר לטענת הענשה סלקטיבית, דחה בית הדין את טענתה, לפיה העובדה שגם עובדים אחרים העבירו את מכשיר המירס שברשותם לבני משפחה או ביצעו טסט לרכבם רק לאחר קבלת ההחזר, מקימה לה הגנה. זאת, היות והיעדר אכיפה אפקטיבית אינה מקימה לה זכות שלא לנהוג בהתאם להנחיות והכללים. 9. משנדחו טענות ההגנה שהעלתה המערערת, הרשיעה בית הדין בעבירות המנויות לעיל. גזר-דינו של בית הדין 10. בבואו לגזור את דינה של המערערת הביא בית הדין במניין שיקוליו את תכליתם של אמצעי המשמעת, קרי - הגנה על תדמיתו של השירות הציבורי, וכן הרתעת עובדים אחרים מלבצע עבירות דומות, מחד-גיסא, ואת נסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות, מאידך-גיסא. והנה, נוכח חומרתן של העבירות קבע כי יש להשית עליה את העונשים שפורטו לעיל. יחד-עם-זאת, בהתייחסו למצבה הכלכלי של המערערת, אשר סביר אף שיוחמר לאחר פיטוריה, קבע, כי "ראוי שהממונה על תשלום גמלאות יעשה שימוש בסמכותו הקבועה בסעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970... בית הדין ממליץ כי, זכויות הגמלה להם הייתה זכאית הנאשמת אילולי נפסלה כאמור, ישולמו עד לתום תקופת פסילתה לילדיה, שישמשו למחייתם" (ראו: עמ' 11-12 לגזר הדין). טענות הצדדים בערעור 11. ב"כ המערערת טען, כי על האישומים הראשון והשני חלה התיישנות לפי לשונו המפורשת של סעיף 64 לחוק (ראו הודעתו מיום 22.2.10). זאת, מאחר שמנהל יחידת הסמך וסגנו ידעו על העבירות שיוחסו למערערת סמוך למועד התרחשותם, היינו - עד לחודש מאי 2004, בעוד שהקובלנה הוגשה שנתיים מאוחר יותר - ביום 10.7.06. עוד טען, כי בית הדין נעדר סמכות לדון במעשים שיוחסו למערערת היות ואין זיקה בין המעשים לבין עובדת היותה עובדת מדינה. באשר לאישומים לגופם טען כלהלן: ראשית, לגבי האישום הראשון - המדובר ברכב פרטי שהיה בבעלותה של המערערת. מאחר שהייתה זכאית לקבל תשלום עבור אחזקת רכב והחזר אגרת רישוי, הרי שמרגע שעברו הכספים לחשבונה היא הייתה רשאית להשתמש בהם כרצונה - ללא התערבות המדינה. עוד ציין, כי המערערת לא שילמה את אגרת הרישוי במועד מאחר שכספי ההחזר שקיבלה "נבלעו", כך בלשונו, ביתרת חשבונה. שנית, לגבי האישום השני הדגיש, כי נוהל רשמי המגביל את העברת מכשיר המירס לידיו של בן משפחה פורסם רק לאחר העמדת המערערת לדין. משכך, קביעתו של בית הדין, לפיה האיסור צריך להיות ברור לכל, נוגד את עיקרון החוקיות. בנוסף, עובדים אחרים העבירו גם כן את מכשיריהם לבני משפחתם. עוד טען, כי הובאו בפני בית הדין עדויות מהן עולה, כי ללא הקשת קוד סודי לא ניתן היה להאזין לשיחות מסווגות של מחלקת החקירות, ובידי המערערת ובעלה לשעבר לא היה קוד זה. עוד ציין, כי במועדים הרלוונטיים לכתב הקובלנה לא הגיעה המערערת לעבודה, ומשכך - יכלה למסור את הטלפון לשימושו של בעלה. זאת ועוד, המערערת אינה אחראית על השימוש שעשה בעלה ברכבה, בייחוד לאור העובדה שהזהירה אותו בעבר לבל יעבור על החוק. שלישית, לגבי האישום השלישי טען כי העברת המערערת מתפקידה, טרם נערך לה שימוע לא הייתה חוקית. כן הדגיש, כי ב"עבודות הרס"ר" - כך בלשונו - שנתבקשה לבצע, היה משום התעמרות, דיכוי ורדיפה. לאור כל אלה עתר, בסופו של יום, לזכות המערערת בכל אחת משלוש העבירות בהן הורשעה. לחילופין טען, כי בשל נסיבותיה האישיות הקשות, שאף עמדו ברקע העבירות שיוחסו לה, יש לבטל את עונש הפיטורין שהוטל עליה. 12. בדיון שהתקיים ביום 25.3.10 תיארה המערערת בפני בית המשפט את מצבה הקשה. לדבריה, היא אם חד-הורית לחיילת ושני תאומים הסובלים מבעיות בריאותיות קשות ונזקקים לטיפולים חוזרים ונשנים. בשל היעדר יכולתה לפרנסם, פנתה בצר לה לאימה, בת ה-67, אלמנה החיה מכספי פנסיה. עוד ציינה, שהיא איננה מקבלת מזונות מבעלה לשעבר, אבי ילדיה, היות והלה אינו עובד והפנסיה שהיא מקבלת מן המשרד נמוכה מאוד ועומדת על סך של כ-1,000 ₪. 13. ב"כ המדינה טען, מנגד, כי יש להותיר את פסק הדין על-כנו ואין להתערב לא בנושא ההכרעה ולא בנושא העונש. דיון 14. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הן בכתב והן בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. להלן יפורטו נימוקיי. 15. באשר להכרעת הדין - כלל ידוע הוא, כי אין זה מנוהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר יתרונה בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הובאו בפניה. זאת, למעט מקרים נדירים "כאשר המימצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או כאשר הגירסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת" (ראו, בשינויים המחויבים, פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעש"מ 318/04 אפרים מנוס נ' נציב שירות המדינה נח(3) 470, 476). לאחר עיון בנימוקי בית הדין הנכבד, סבורני כי לא נמצאה כל עילה להתערב בהם. ראשית, טענות ההגנה שהעלה ב"כ המערערת בפני ערכאת הערעור הועלו כבר (על-ידי ב"כ הקודמים של המערערת) בפני הערכאה המבררת, אשר על-פני מספר עמודים בלתי מבוטל בחן כל טענה, עקב לצד אגודל, ולא התרשמתי כי התעלם מראיות שהיה בכוחן להביא לקבלת מי מטענות הסף שהעלה (ראו: עמ' 36-40 להכרעת הדין). 16. אשר לטענת ההתיישנות שהעלה ב"כ המערערת, הרי לטענתו, כאמור, היא חלה על האישום הראשון והשני, זאת לפי לשונו המפורשת של החוק, שכן למרות שהמעשים שיוחסו למערערת נודעו לבעלי התפקידים הרלוונטיים סמוך למועד ביצועם, קרי - עד לחודש מאי 2004, כתב הקובלנה הוגש רק בחלוף שנתיים, היינו ביום 10.7.06. עת נדרש לסוגיה זו, קבע בית הדין כהאי לישנא: "לטענת ההתיישנות - ההגנה העלתה טענת התיישנות 'בלתי פורמאלית', דהיינו - היא לא תולה טענתה בסעיף 64 לחוק, אלא שחלוף הזמן מאז ביצוען של העבירות המתוארות בכתב התובענה מצדיק את דחייתה. דינה של טענה זו להידחות, הואיל ועל פי הראיות שבפנינו ידעו בעלי התפקידים הרלוונטיים המנויים בסעיף 64 לחוק על העבירות המתוארות בכתב התובענה. זאת ועוד, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות שיוחסו לנאשמת לא השליך על האפשרות להעניק לה משפט הוגן, ועל יכולתה להגיע לעדים ולמסמכים שהיו דרושים להגנתה". (שם, עמ' 38 להכרעת הדין, ההדגשות - במקור) 17. והנה, בית הדין לא פירט בהכרעת דינו אילו ראיות הביאו אותו בסופו של יום למסקנה כי בעלי התפקידים הרלוונטיים המנויים בסעיף 64 ידעו על העבירות שיוחסו למערערת, לא-כל-שכן מי הם אותם בעלי תפקידים ובאיזה מועד ידעו הם על העבירות. כמסתבר, אף הצדדים עצמם לא שפכו אור בעניין זה בפני הערכאה קמא. ב"כ המערערת טען רק, כי מנהל יחידת הסמך וסגנו ידעו על ביצוע העבירות סמוך למועד ביצוען, מבלי לציין את שמם, בעוד שב"כ המשיבה התייחס למר סימני כמי שהיה הממונה על המערערת, וטען כי הוא אינו נמנה על בעלי התפקידים המנויים בחוק. משכך, אין מנוס אלא להתחקות אחר אומד דעתו של בית הדין. 18. ב"כ המערערת טען בבית הדין בישיבה מיום 24.10.06, כי הסמנכ"ל, סגן בכיר למנהל אגף המכס והמע"מ, מר עוזר ברקוביץ' ז"ל, ידע על ביצוע העבירות במסמך שהוגש לו מיום 7.6.04, בעוד התובענה נגד המערערת הוגשה באוגוסט 2006, לאחר שחלפו שנתיים ימים. מנגד, טענה המשיבה באותו הדיון כי אפילו היה מסמך זה יוצר ידיעה, וספק בעיניה אם כך הוא המצב, הרי מאחר שהקובלנה הוגשה בינואר 2006 חלפה אך שנה וחצי ולכן לא קמה טענת התיישנות. עיון במסמכים שהוגשו לבית הדין מלמד, כי הצדק עם המשיבה. כתב הקובלנה על-פי סעיף 45.241 לתקשי"ר הוגש ביום 17.1.06, והוא נושא חותמת לפיה התקבל באגף המשמעת של נציבות שירות המדינה ביום 30.1.06, ומכאן שטעה ב"כ המערערת עת כתב בהודעת הערעור שתאריך הגשת הקובלנה הינו 10.7.06. עיון ברישא להכרעת הדין של בית הדין מלמד, כי כתב התובענה נגד המערערת הוא שהוגש בתאריך 10.7.06, וכידוע סעיף 64 לחוק דורש שלא תעבור תקופה של מעל שנתיים מיום ידיעתם של בעלי התפקידים המנויים בו ועד ליום הגשת הקובלנה לתובע או התלונה. 19. לא-זו-אף-זו, היות וטענת ההתיישנות הועלתה על-ידי המערערת בפני בית הדין ב"אופן בלתי פורמאלי" (כך לפי קביעת בית הדין בהכרעתו, עמ' 38; וכך גם בסיכומי ההגנה בכתב מיום 13.1.08, פסקה ב'), הרי שצודקת המשיבה בטענתה, לפיה העלאת טענת התיישנות לפי לשונו המפורשת של החוק, קרי באופן פורמאלי, הינה לכאורה טענה חדשה. יוער, כי השימוש במונחים "התיישנות פורמאלית" ו"התיישנות בלתי פורמאלית" אינם נהירים כלל, שכן קיימת תקופת התיישנות אחת - היא ההתיישנות הקבועה בחוק, בעוד חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות יוכל להיחשב, במקרים המתאימים, בגדר שיהוי. דא עקא, שלא בענייני סמנטיקה עסקינן. מן האמור לעיל מובן, כי התיישנות פורמאלית אינה קיימת, שכן טעותו של ב"כ המערערת באשר למועד הגשת הקובלנה והתובענה היא שהביאה אותו למסקנה כי חלה התיישנות על האישומים הראשון והשני. לגבי ההתיישנות הבלתי פורמאלית, הרי שבית הדין כבר קבע כי חלוף הזמן לא פגע ביכולתה של המערערת לנהל הגנתה, וב"כ המערערת אף לא טען כך בדיון שלפניי. 20. ב"כ המערערת הפנה בדיון שהתקיים לפניי ביום 25.2.10 לספרו של המלומד י.קדמי, וטען כי מרגע שטוען עובד מדינה שקמה טענת התיישנות עובר נטל ההוכחה לכתפיה של המשיבה ( ראו: י.קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני - הליכים לאחר כתב אישום, כרך א, עמ' 1326-1327, מהדורת תשס"ט 2009). הגם שניתן אולי ניתן להקיש בנושא ההתיישנות מן ההליך הפלילי להליך המשמעתי, עדיין מדובר בטענה חדשה שלא נטענה כלל בבית הדין קמא, זאת בנוסף לנימוקים שפורטו לעיל עת נדחתה טענת ההתיישנות. 21. שנית, ערעורו של ב"כ המערערת על קביעות עובדתיות של בית הדין לעניין היכולת להאזין במכשיר המירס לשיחות קבוצתיות מסווגות, אינן יכולות להישמע. יתרונה של הערכאה קמא נעוץ, כאמור, ביכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים, ובתוך כך להכריע בין העמדות החולקות. אינני מוצא כי קביעתו של בית הדין, לפיה ניתן היה להאזין לשיחות קבוצתיות מסווגות, איננה סבירה או שנמצא בה משום פגם היורד לשורשו של עניין המחייב את התערבותי. 22. שלישית, קריאת הכרעת הדין מלמדת כי המערערת הודתה למעשה במעשים המיוחסים לה, אלא שניסתה להציגם באור שונה, תמים יותר, שיש בו כדי להצדיק, כך לדידה, את פעולותיה. ודוק: המערערת מודה שאכן לא השתמשה בכספים שנתנו לה לצורך תשלום אגרת הרישוי, אולם זאת מן הסיבות הבאות: בשל מצבה הכלכלי הקשה נבלעו כספים אלה בחשבונה; לא היה באותה עת נוהל מסודר שאסר על שימוש בכספים שלא למטרה לשמה ניתנו; מרגע שקמה לה זכאות לקבלת הכספים אין המדינה יכולה להתערב באופן בו היא בוחרת להשתמש בהם. לא-זו-אף-זו, המערערת אמנם הרשתה לבעלה לשעבר לנהוג ברכבה ללא רישיון בר-תוקף ואף העבירה אליו את מכשיר המירס, אולם עשתה כן, לדבריה, על-מנת שהלה יסיע את ילדיהם המשותפים לבית הספר ויוכל להודיע לה אם, חלילה, תחול התדרדרות במצבם הבריאותי, וגם בעניין זה, כך לדבריה, לא היה קיים נוהל מסודר האוסר העברת המכשיר לבן משפחה. באשר לסירובה לבצע את העבודות שהוטלו עליה, טענה המערערת כי הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שהרשות לא ערכה לה שימוע טרם העברתה מתפקידה. הנה-כי-כן, המערערת אינה חולקת למעשה על-כך שביצעה את המעשים המיוחסים לה, אלא שהיא תולה את יהבה בגורמים חיצוניים שאילצוה לבצע אותם, בין אם כתוצאה ממצבה הכלכלי והמשפחתי הקשה, ובין אם כתוצאה מהתנהגות הרשות כלפיה. בית הדין הנכבד היה ער למצבה הכלכלי והמשפחתי הקשה, ואף ביקר את התנהלות הרשות בהעברתה מתפקידה, אולם לא מצא כי יש בכוחו לפטור אותה מהרשעה. משכך, אין כל עילה להתערבותי באשר לא נפל כל פגם בקביעתו הנ"ל של בית הדין. לא-זו-אף-זו, אף דין טענת ב"כ המערערת, לפיה: "משקמה לו (לעובד - צ.ס) זכאות על הכסף - וקיבל את הכסף, השימוש בכסף נתון לשיקול דעתו" (ראו: עיקרי טיעון ב"כ המערערת, פסקה 12.2), להידחות. לכספים שמשלמת המדינה לעובד בגין החזר אגרת רכב והוצאות רכב אין ייעוד אחר מלבד הייעוד המקורי לשמו ניתנו. לא מדובר בהלוואה או בונוס לעובד שמחלקת המדינה, או-אז מוקנית לעובד היכולת לבחור את השימוש שיעשה בהם, ללא התערבותה. בצדק קבע בית הדין, כי אף בהעדרו של נוהל כתוב, הרי שברי לכל כי אחזקת רכב והחזר אגרת רישוי משמשים למטרות אלה בלבד. 23. סיכומם של דברים: דין הערעור על ההרשעה אפוא להידחות. 24. ומכאן לגזר הדין: בידוע הוא, כי התערבות ערכאת הערעור באמצעי משמעת שהוטלו על-ידי בית הדין המשמעתי תיעשה אך במקרים חריגים בלבד, בהם העונשים שנקבעו אינם מידתיים. סבורני, כי המקרה דנן אינו נמנה עליהם. העבירות שביצעה המערערת אינן קלות ערך. יתרה מזאת, לא במהלך בירור התובענה שהוגשה נגדה בבית הדין ואף לא בדיונים שהתקיימו לפניי, המערערת לא נטלה כל אחריות למעשיה ואף לא הביעה צער או חרטה בגינם. תפקידה של המערערת, כחוקרת האמונה על חשיפת שחיתויות, חִייב שתנהג בניקיון כפיים ותשמש מופת ודוגמא. הקלה בעונשה עלול להעביר מסר שלילי לגבי יכולתם של עובדי מדינה להשתמש בכספי המדינה, שהינם בראש ובראשונה כספי ציבור, ולעשות בהם כבתוך שלהם. נזכיר, כי בית הדין התחשב במצבה הכלכלי-משפחתי עת גזר את עונשה, שעה שהמליץ כי הממונה על תשלום הגמלאות יורה על תשלום זכויות הגמלה להן הייתה זכאית המערערת, לולא נפסלה, לילדיה' עד לתום תקופת הפסילה (שם, עמ' 11-12 לגזר הדין). משכך, דין הערעור על גזר הדין להידחות אף הוא. 25. לאור המקובץ לעיל, נדחה אפוא הערעור על שני חלקיו. הערה לסיום: בית המשפט עיכב את מתן פסק הדין במספר חודשים בידיעת הצדדים, זאת על-מנת לאפשר להם להגיע לכלל הסכמה. משלא הודיעו לי הצדדים על הסכמה כאמור - לא היה מנוס מליתן את פסק הדין ולא לעכבו יותר. משפט פליליהרשעהערעורעובדי מדינהעבירות משמעת