קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פדיון ימי חופשה של רופא לאחר תורנות: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת ליפס - אב בית-הדין; מר בלפר ומר מוניץ - נציגי ציבור; תב"ע מה/572-2) אשר דחה את תביעת המערער לפדיון חופשה שלאחר תורנות רצופה. .2ואלה העובדות הצריכות לענייננו: א) המערער הינו רופא אשר עבד במחלקה האורטופדית בבית-החולים וולפסון בחולון בתקופה מ- 19.11.1978ועד 31.12.1981, ומ- 1.4.1983ועד 30.9.1983; באותה תקופה התמחה לקבלת תואר "מומחה" באורטופדיה; ב) על הצדדים חל זכרון הדברים מיום 29.11.1976, שנערך בין הממשלה, מרכז קופת-חולים והסתדרות מדיצינית הדסה לבין ההסתדרות הרפואית בישראל, (להלן - זכרון הדברים) הקובע בסעיף 15ד כדלהלן: "רופא שביצע 2תורנויות רצופות ביום חול יקבל תשלום הזהה לשכר 4ימי עבודה ותוספת תשלום הזהה לשכר של יום עבודה אחד, ובנוסף יהיה זכאי גם ליום חופשה בתום עבודתו. חופשה זו אינה ניתנת לפדיון, אולם ניתנת לצבירה לצורך לימוד לבחינות התמחות". (הערה: סעיף 15ד הנ"ל מדבר על תורנויות רצופות בחדרי המיון (להלן - תורנויות רצופות)); ג) המערער ניגש לבחינות התמחות במאי 1982ובנובמבר 1984; ד) בין הצדדים הוסכם כי בינואר 1982ביקש המערער לצאת ל- 76ימי לימודים לבחינות ההתמחות החל מ- 1.3.1982ועד 1.6.1982, אך אושרר לו רק 45ימי חופשה צבורה, מיום 1.4.1982ועד יום 15.5.1982; ה) לקראת בחינת ההתמחות בנובמבר 1984קיבל המערער 100ימי חופשה צבורה, מתאריך 1.7.1984ועד 16.11.1984; ו) מכסת ימי החופשה הצבורה שלאחר תורנויות רצופות, שעמדה לזכות המערער, לצורך הכנה לבחינות נכון לתאריך 31.3.1985, לאחר שניצל את חלקה, כמפורט לעיל, הינה 109ימים (להלן - "חופשה צבורה"); ז) על מנת הסר ספק יובהר כי לא היה חולק ש"החופשה הצבורה" בה עסקינן אין לה דבר עם "חופשה שנתית" מכוח חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951(להלן - חוק חופשה שנתית) או מכוח הסכמים קיבוציים החלים על הרופאים בשידות המדינה, וכל כולה נצברה בגין התורנויות הרצופות. במהותה, דומה "חופשה" זו ל"מנוחת פיצוי" כמשמעה בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - .1951 .3המערער הגיש תביעה בבית-הדין האזורי נגד מעבידתו, מדינת ישראל (משרד הבריאות), ובה טען כי הוא זכאי לפדיון ימי החופשה הצבורה שלאחר תורנויות, שנותרה לזכותו, כאמור בסעיף 12הנ"ל. עתירת המערער לחייב את המשיבה להוציאו בפועל לחופשה נזנחה. בית-הדין האזורי קבע כי למערער לא ניתן אמנם לנצל את ימי החופשה לאחר התורנויות הרצופות אותן ביצע, למרות שביקש לעשות כן, וזאת בגלל לחץ העבודה בבית החולים; אך בהעדר עילה חוקית או הסכמית לפדיון ימי חופשה צבורה אלו, דחה את התביעה ועל כך הערעור שבפנינו. האם קיימת עילה שבחוק או עילה הסכמית לפדיון ימי חופשה שלאחר תורנויות רצופות? .4א) בית-דין זה כבר פסק כי: "פדיון חופשה הוא מושג שחוק חופשה שנתית הולידו, ואין הוא בא אלא בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה ומסדירה" (דב"ע לו/14- 3[1], בע' 444). ובמקום אחר נאמר: "כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה, אינו אלא "פדיון" הזכות. אותו "פדיון" אינו הכלל, והוא בא רק מכוח הוראה שבחוק (סעיף 13לחוק חופשה שנתית), או מכוח הוראה מפורשת במקור הזכות החוזית" (דב"ע לז/131- 3[2], בע' 313); ב) סעיף 13לחוק חופשה שנתית, מאפשר פדיון ימי חופשה שלא נוצלו, אך ההוראה בחוק מתייחסת לחופשה מכוחו בלבד, וכפי שהובהר לעיל, החופשה הצבורה אינה מכוח חוק חופשה שנתית, כך שההוראה שבחוק אינה ישימה כלל בענייננו; ג) בזכרון הדברים האמור לא רק שאין הוראה מפורשת המאפשרת פדיון ימי חופשה, אלא נקבע בו מפורשות כי "חופשה זו אינה ניתנת לפדיון". על כן צדק בית-הדין האזורי בקובעו כי המערער "אינו יכול לזכות בתביעתו בהעדר עילה חוקית או הסכמית לפדיון ימי החופשה". .5א) המערער טען כי "המשיבה קיבלה את פרי עבודתו של המערער - שתי תורנויות רצופות, אך את התמורה - של יום חופשה - לא נתנה, אגב הפרה בוטה של זכרון הדברים", ועל כן קמה לו הן עילה חוקית והן עילה הסכמית לפדיון ימי החופשה, מכוח סעיף 1לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979(להלן - חוק עשיית עושר ולא במשפט), ומכוח סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973(להלן - חוק החוזים). ב) חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע בסעיף 1: "(א) מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". מנוסח הסעיף אנו למדים כי מדובר בעשיית עושר שלא כדין, אך בענייננו אין עשיית עושר שלא כדין. מסעיף 15ד לזכרון הדברים עולה כי הצדדים לזכרון הדברים חזו אפשרות שרופא, שביצע שתי תורנויות רצופות ביום חול בחדרי המיון לא יקבל יום חופשה אחריהן, ואיפשרו את צבירתו למטרה אחת ויחידה היא - לצורך לימוד לבחינות התמחות. זאת ועוד: הצדדים לזכרון הדברים אף צפו כי מי מהרופאים עשוי לבקש פדיון אותה חופשה צבורה, וקבעו מפורשות כי אין לפדות את הימים האלו. מהאמור עולה כי אי-מתן יום חופשה לאחר תורנות רצופה אין בה עשיית עושר שלא כדין; ג) סעיף 39לחוק החוזים קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". בענייננו, צרכי העבודה בבית-החולים לא איפשרו למערער לנצל את ימי החופשה שהצטברו לזכותו לאחר תורנויות רצופות, והם אף לא איפשרו לתת למערער את מלוא החופשה שביקש לצורך לימוד לבחינות במועד מאי .1982 על עובדה זו לא היה חולק, והמערער בכתב תביעתו, לא היסס לכתוב (בסעיף 5) כי "חרף זכותו לחופשה הנ"ל (הכוונה לחופשה צבורה), לא הורשה התובע (המערער) לצאת לחופשה לאחד התורנויות בשל עומס עבודה במחלקה האורטופדית". מכאן כי לא שרירות לב או חוסר תום לב היוו את הסיבה לאי-מתן חופשה למערער לאחר תורנות כפולה, ואין הוא יכול להיבנות מסעיף זה בחוק החוזים; ד) לאור האמור לעיל טענתו של המערער, שקמה לו עילה לפדיון ימי חופשה צבורה לאחר תורנויות רצופות הן מכוח סעיף 39לחוק החוזים והן מכוח סעיף 1לחוק עשיית עושר ולא במשפט - דינה להידחות. ניצול החופשה הצבורה לצורך לימוד לבחינות ההתמחות .6המערער טוען כי המשיבה אישרה לו רק מקצת החופשה שביקש לצורך לימוד לבחינות ההתמחות, ועל כן התוצאה היתה שעם סיום עבודתו נותרו לזכותו 109ימי חופשה. לדברי המערער "מן הצדק אפוא, וגם מן הדין, שהמשיבה, אשר חסמה את זכות החופשה של המערער, תפתח עתה את קופתה ותפדה את חופשתו". .7אף טענה זאת של המערער דינה להידחות מכמה טעמים: א) נכון הדבר כי המשיבה לא אפשרה למערער לצאת לחופשה כפי שביקש, לצורך לימוד לבחינת ההתמחות במועד מאי 1982(סעיף 2ד לעיל). המערער לא הגיש באותו מועד תביעה לחייב את מעבידו להוציאו בפועל לחופשה, אלא קיווה, כנראה, לנצל את יתרת ימי החופשה הצבורה שהצטברו לזכותו לצורך לימוד לבחינת ההתמחות שתיערך בתום תקופת ההתמחות. אילו היה מגיש תביעה, כאמור, יתכן, ואין לנו צורך לפסוק בדבר, כי היה זכאי לקבל בפועל את ימי החופשה הצבורה הנוספים שביקש, לצורך ההכנה לבחינות, אך אין באי-נתינתם עילה לפדיונם, כפי שהובהר לעיל; ב) לצורך לימוד לבחינת ההתמחות שנערכה בנובמבר 1984, אושרו למערער כל ימי החופשה הצבורה שביקש. המערער לא ביקש לנצל ימים נוספים מימי החופשה הצבורה שעמדו לזכותו משום שלו היה מנצל ימי חופשה נוספים הוא לא היה זכאי לגשת לבחינות שנערכו בנובמבר 1984(עדותו בחקירה נגדית, פרוטוקול בע' 5); ג) שעה שנשאל המערער מדוע לא ביקש לנצל חופשה צבורה לפני יולי 1984השיב (פרוטוקול בע' 6): "אני חשבתי שאקבל את החופשה בתום ההתמחות, כפי שכתוב בחוזר של הורוביץ, נספח לתביעה, מתאריך 28.12.1979". עיון בחוזר סמנכ"ל משרד הבריאות, מר הורביץ, מיום 28.12.1979, מראה כי מנהלי בתי החולים נדרשו להורות למתמחים לצאת במשך תקופת ההתמחות לחופשות, ולא לצבור יותר מ- 60ימי חופשה למועד בחינות ההתמחות. אם אכן היה החוזר הנ"ל לפני המערער, היה צריך להיות ער לכך שאת החופשה הצבורה יש לנצל במשך תקופת ההתמחות, כלשון החוזר, ולא בתום ההתמחות, בלשון המערער. .8תביעתו של המערער, כל כולה, מעוגנת בזכות שקמה בזכרון הדברים, ובה בלבד. ארגונם היציג של הרופאים, החתום על ההסכם הקיבוצי, הסכים יחד עם המעביד על התמורה הנאותה בגין המאמץ המפרך הנדרש מהרופא בעבודת שתי משמרות רצופות בחדרי המיון: אך בצד הזכות - סייג. הסייג הוא כי חלק מהתמורה, יום החופשה, לא יהיה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, תמורה כספית. את ההוראה הרלבנטית בזכרון הדברים יש לקרוא בשלמות, וקריאה בשלמות מביאה איפוא למסקנה כי הצדדים לאותו זכרון דברים ביקשו למנוע מצב של פדיון ימי החופשה הצבורים. בית-הדין לא יתן את ידו לפרשנות של זכרון הדברים (אשר למיטב ידיעתנו מהווה הסכם קיבוצי כמשמעו בחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז - 1957), הנוגדת את כוונת הצדדים לו. .9לאור כל האמור לעיל דינו של הערעור להידחות, מכל וכל. בית-הדין מוצא לנכון ולראוי להתריע על התנהגותה של המשיבה, הן כמעביד והן כאחראית על טיפול נאות בחולים המאושפזים בבתי-החולים. כמעביד - צבירת ימי חופשה כה רבים לאחר תורנויות רצופות נעשית בניגוד גמור להוראות משרד הבריאות ביום 28.12.1979, שאוזכרו לעיל, ועל-פיהן נדרשו מנהלי המחלקות בכל בתי-החולים שלא לאפשר למתמחים לצבור למועד בחינות ההתמחות למעלה מ- 60ימי חופשה שלאחר תורנויות רצופות בחדרי המיון. מן הראוי שמשרד הבריאות ינקום בפעולות מינהליות, וייתכן גס משמעתיות, כדי שתופעות שכאלה לא יישנו. וכאחראית לטיפול נאות בחולים - אי-מתן יום חופשה לרופא לאחר שעבד שתי תורנויות רצופות (דהיינו 48שעות עבודה רצופות), מעוררת יותר מספק לגבי כושרו של הרופא להפעיל שיקול דעתו נאות הן באשר לאבחנה, והן באשר לטיפול שיש ליתן למאושפזים. .10בנסיבות העניין - אין צו להוצאות בערעור.רפואהדמי חופשה שנתית