קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי מורה במשרה חלקית: הנשיא (גולדברג): .1המשיב, מורה למוסיקה במקצועו, הועסק על-ידי המערערת, שהיא מועצה מקומית, בקונסבטוריון שבניהולה החל מיום 1.9.1982ועד יום .30.9.1984 בית-הדין האזורי בבאר-שבע קבע כי המשיב פוטר באותו מועד, וחייב את המערערת בפיצויי פימודים ופיצויי הלנה עליהם; כמו-כן חייב ביתהדין את המערערת במשכורת חודש ספטמבר 1984, בצרוף פיצויי הלנה (בשיעור של % 5לשבוע הראשון, ו-% 10לכל שבוע נוסף) וכן בהוצאות משפט [השופט אזולאי - דן יחיד; תב"ע מה/64-3). המערערת (להלן - המועצה) טוענת נגד קביעות עובדתיות שונות, ומבקשת לקבוע כי למשיב (להלן - המורה) מגיעים פיצויי פיטורים עבור התקופה שעד סוף יוני 1984בלבד, ללא פיצויי הלנה. עוד מבקשת המערערת לבטל את החיוב בפיצויי הלנה בגין חודש ספטמבר 1984, וכן לבטל או להפחית את החיוב בהוצאות. המורה, בערעורו, טוען כי כלל לא פוטר, ולכן זכאי הוא למשכורת מחודש אוקטובר 1984עד עצם היום הזה, ולחילופין לפיצוי על פיטורים שלא כדין. כמו כן מלין המורה על כך שלאור הנסיבות נפסקו לו פיצויי הלנת השכר לפי חלופה המעניקה סכום פחות מזה שהיה מגיע לו לפי החלופה השניה, וכי הוא זכאי לפיצויי הלנה מירביים. נדון בסוגיות השונות שהועלו בערעורי שני הצדדים; עד כמה שהן דורשות הכרעה, אף כי לא כסדרן. .2תחילה - מהות התשלום עבור חודש ספטמבר .1984 אין חולק כי באותו חודש עבד המורה בקונסבטוריון, וכי מגיע לו שכר עבור אותו חודש. אין אף חולק כי ניתנה הוראה בכתב, ממזכיר המועצה למדור השכר, עוד ביום 25.10.1984, לשלם למורה את משכורת אותו החודש "לפי תוקף משרה משנה שעברה", וכי סכום זה לא שולם, בלשון הודעת הערעור "בשל טעות בעבודת המנגנון של המערערת (שהיא רשות מקומית)". טענת המועצה היא כי ב"שכר ראוי", להבדיל מ"שכר מוסכם" עסקינן, ולכן היה צורך לקבוע את השכר הראוי, ואף אם הוא זהה לזה שהיה המורה מקבל לו נמשכו יחסי העבודה בין הצדדים מכוח מינוי, אין לחייבה בפיצויי הלנה מאחר שאין משתלמים פיצויי הלנה על שכר ראוי. אין בידינו לקבל את טענת המועצה. משסוכם עם המורה כי יעבד בחודש ספטמבר, וזאת בהמשכו של קשר שנמשך שנתיים-ימים, יש לראות את הסיכום ככולל אף את גובה השכר באותו חודש, דהינו - שכר הזהה לזה ששולם לו קודם לכן והוא שכר של מורה, לפי המוסכם עם הסתדרות המורים, בהיקף משרתו, שהינה מחצית המשרה. זאת ועוד - קיים הסכם קיבוצי כללי להעסקת מדריכים בחינוך המשלים, (פסטרנק-וינטרוב [5], 80-133) החל על המועצה המקומית, מכוח חברותה במרכז השלטון המקומי שהוא צד להסכם, ובו נקבע כי שכרו של מורה ישולם לפי לוחות השכר של עובדי הוראה. "הוראותיו האישיות" של ההסכם הקיבוצי - והשכר נמנה עם "ההוראות האישיות" - דינן כדין חוזה עבודה (סעיף 19לחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957, להלן - חוק הסכמים קיבוציים), כך שלפנינו חוזה לכל דבר ועניין בסוגיית השכר. לכך נוסיף כי אף מזכיר המועצה סבר כך בהוראה אותה העביר למדור השכר. העולה מהאמור הוא כי שכרו של המורה לחודש ספטמבר 1984היה שכר מוסכם. .3ומכאן לעניין פיצויי הלנת שכר עבור חודש ספטמבר-.1984 משנדחתה טענת המועצה כי התשלום היה בחינת "שכר ראוי", לא נותר לנו אלא לבחון אם התמלא אחד התנאים שבסעיף 18לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958(להלן - חוק הגנת השכר המתיר לבית-הדין לבטל או להפחית את הפיצוי עבור הלנת השכר. מסכת העובדות בסוגיה זו מעלה תמיהה רבתי. מזכיר המועצה מורה למדור השכר לשלם את התשלום, והוראתו אינה מבוצעת; בא-כוח המורה פונה בכתב למועצה - וללא הועיל; מוגש כתב תביעה, פרקליט המועצה "נכנס לתמונה", מודה למועצה לבצע את התשלום, מזכיר המועצה פונה בעקבות זאת למנהלת מדור השכר (ביום 20.11.1985) ומורה לה לשלם את שכר ספטמבר 1984(בצרוף פיצויי פיטורים, אך על כך בהמשך) "בהקדם"; מנהלת המדור פונה לגזבר, ביום 17.12.1985, ל"הכין תשלום": הצדדים נפגשים בביתהדין מספר רב של פעמים - והתשלום אינו מבוצע, לפחות עד למתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי. נכון הדבר כי לעתים "רשלנות" או "אי איכפתיות" יפלו בגדר "טעות כנה", אך בנסיבות מקרה זה, שקשה להעלות על הדעת המורים ממנו ברשלנות ובאי איכפתיות, אין לראות במחדלי המועצה "טעות כנה". כבר אמר בית-דין זה: "פיצוי הלנה מכוח חוק הגנת השכר בא להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד; הוא בא לעשות אח ההלנה לבלתי כדאית מבחינה כספית; הוא אינו ריבית או פיצוי על נזק בנזיקין או במשמעות החוזית. הוא למעשה פיצויים in terorem" (דב"ע מד/73- 3[1], בע' 207). מסכת העובדות, כפי שתוארה לעיל, מגלה כי המועצה אינה מודעת דיה, למשמעות הלנת השכר, ולקשיים שההלנה גורמת לעובד, או שזלזולה בכספי ציבור מרקיע שחקים; החוק אינו מתיר להפחית במקרים כאלה מפיצויי ההלנה. ומכאן, בסוגיה זאת, לערעור העובד. הרישה לסעיף 17לחוק הגנת השכר קובעת כי "לשכר מולן יווסף הסכום הגבוה מבין אלה (להלן - פיצוי הלנת שכר)". מכאן כי העובד זכאי לפיצויי ההלנה המתקבלים על-פי חישובם לפי החלופה המביא לתוצאה הכספית הטובה ביותר עבורו התוצאה היא כי ערעור העובד בסוגיה זו מתקבל, כך שבמקום האמור בסעיף 9למסק-דינו של בית-הדין האזורי "% 5לשבוע הראשון ו-% 10לכל שבוע לאחר מכן" יבוא "פיצויי הלנה מלאים כמשמעם בסעיף 17לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958". .4הסוגיה העיקרית היא נסיבות הפסקת עבודתו של המורה. המורה הועסק מכוח "כתב העסקה" שניתן לו פעמיים - בפעם הראשונה לחודשים ספטמבר 1982עד יוני .1983ובשניה - מספטמבר 1983עד יוני .1984בחודש ספטמבר 1984עבד המורה ללא כתב מינוי. בית-הדין האזורי התקשה בקביעה מדויקת של העובדות וזאת, בלשונו: "באשר לנסיבות העובדתיות המדוייקות בשאלות השנויות במחלוקת התגלו סתירות ואי דיוקים בכל העדויות הרלבנטיות, גם של התובע, גם של מנהל המתנ"ס וגם של מזכיר המועצה. במצב זה לא אוכל לסמוך על עדויותיהם, על מנת להרים את נטל הראיה המוטל על כל אחד מהם, להבדיל מהודאת בעל-דין שיש בהן: בנוסף על כך נראה לי שיש להסיק מסקנות מתוך המסמכים שהוגשו, וחלקי עדויותיהם המסתברים כדברי אמת". ובהמשך מונה בית-הדין את הסתירות בדברי עדי המועצה, ומדגיש כי "התובע (המורה) לא אמר אמת" בסוגיה אחת, חשובה. משהסיק בית-הדין האזורי "מסקנות" מבלי לסמוך יתר על המידה על העדויות, רשאית ערכאת ערעור לבחון את מסכת הראיות - עדויות ומסמכים כאחד, ולהגיע למסקנות משלה. .5ממסכת העדויות והראיות, אשר עיקרן הובא לעיל, ניתן לקבוע מסכת עובדתית ומשפטית כדלקמן: א) המורה הועסק בחוזה מיוחד; החוזה המיוחד השני היה לתקופה שהסתיימה ביום .30.6.1984 אין כל מניעה שבחוק או בצווים מכוחו או בהסכמים הקיבוציים שלא להעסיק מורה, ביחוד מורה בקונסרבטוריון, במשרה חלקית מכוח חוזה מיוחד. מכוח הוראות החוק (סעיף 22לחוק הסכמים קיבוציים) עדיפה ההוראה שהיא לטובת העובד - בין אם היא בהסכם קיבוצי ובין אם היא בהסכם אישי; ב) החוזה האישי של המורה פג עם סיומו ביום 30.6.1984, ואין לדבר כלל על פיטורים (דב"ע מב/74- 3[2], דב"ע מד/114- 3[3]). לא מצאנו בחומר הראיות כל תימוכין לקביעת בית-הדין האזורי על-פיה יכול היה המורה לסמוך על כך שיועסק שנה נוספת. אכן הוכח שכוונת המועצה היתה להמשיך בהעסקת מרבית המורים בהתאם לצרכים. העסקה של "מרבית המורים" אינה כוללת, בהכרח, את המורה שלפנינו, בהתחשב בויתקו הקצר יחסית (שנתיים), באי שביעות הרצון מעבודתו (עדות מנהל הקונסרבטוריון) ובדרישה, או חוסר הדרישה, ללימוד בכלי עליו לימד; ג) המורה ראה את חוזה העבודה כאילו הסתיים, שאם לא כן אין להבין את התנהגותו שעה שהתקשר עם מקום עבודה חדש (מצפה רימון), והסכים ללמד בו באחד הימים שבהם לימד בשנה החולפת במועצה; ד) אם לא כך נראה את הדברים - דהיינו אם נקבל א הגרסה כי ל"חוזה האישי" לא היתה נפקות לאור הוראות ההסכם הקיבוצי והמורה לא פוטר, או לא פוטר כדין, תראה התוצאה המשפטית של תחילת עבודתו של המורה במקום העבודה החדש במצפה רימון, באותם ימים ושעות בהן עבד עד אותה עת במועצה, כהתפטרות. כבד אמר בית-דין זה (דב"ע לח/2- 2[4], בע' 280): "ייתכן אמנם שבקבלת עבודה אצל מעביד אחר יראו ביטוי לכוונתו של עובד להתפטר מעבודתו הקודמת. בעיקר יגיעו לאותה תוצאה, עת ברור שקבלת העבודה האחרת אינה מתיישבת עם המשך יחסי עובד-מעביד, שהיו קיימים עד תחילת העבודה האחרת". אי-נכונותו של המורה להמשיך וללמד באותם ימים בהם לימד קודם לכן, והצעה לעבוד בימי ו', מתוך ידיעה כי הדבר למעשה אינו אפשרי, מן הטעם שתלמידי בתי הספד לומדים בבית ספר בשעות הבוקר, והקונסרבטוריון נסגר בשעות הצהריים או אחר הצהריים המוקדמות, אינה מתיישבת עם המשך יחסי עובד-מעביד. לא המועצה היתה צריכה להתאים את ימי העבודה של המורה לדרישותיו. נהפוך הוא - המורה הוא זה שצריך להתאים עצמו לצרכי העבודה. זאת ועוד - מקום בו מועסק עובד במשרה חלקית - רשאים הצדדים להניח כי באם יימשך הקשר ביניהם - ימשיך המורה ללמד באותו היקף ובאותם ימים; בשינוי ימי ההוראה על-ידי המועצה היו רואים הפרת החוזה, ושינוי כזה היה מזכה את המורה בפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ("נסיבות בהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו"); שינוי הימים על-ידי העובד מבלי לקבל את הסכמת המעביד מראש יכול ויראה, לכן, כהתפטרות. העולה מכל האמור הוא כי יחסי עובד - מעביד בין הצדדים פגו, המועצה לא הפרה הסכם קיבוצי או הסכם אישי כל שהוא, ואין המורה זכאי לכל פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין". .6אשר לחודש ספטמבר 1984- לאוד המסקנה כי פג תוקף החוזה האישי של המורה - רשאים היו הצדדים לעשות הסכם חדש לתקופה של חודש אחד בלבד. בסוגיה זו קבע בית-הדין האזורי כי מנהל הקונסרבטוריון ביקש להוציא למורה מינוי לחודש ספטמבר בלבד; המורה, בעצמו מכחיש זאת ואומר (פרוטוקול ע' 6שורה 18) "אמרו לי שאני מפוטר שבוע לפני סוף ספטמבר", לאחר שקודם לכן (פרוטוקול ע' 3שורה 27) הוא אומר: "נכון שבפעם הראשונה שנודע לי על הפיטורים היתה בסוף ספטמבר", והנה בא-כוחו של המורה שולח ביום 17.9.1984מכתב למועצה, ובו נאמר כי שולחו "קיבל בימים אלה ממש הודעה בעל-פה שעליו להפסיק עבודתו בסוף חודש ספטמבר 1984". מהאמור ברור שלא בסוף חודש ספטמבר, ולא בשבוע האחרון לאותו חודש נאמר למורה שהוא מפוטר, ולאור זאת יש להעדיף את האמור במכתבו של מנהל הקונסרבטוריון, מיום 3.9.1984(אשר העתקו נשלח לתיקו האישי של המורה), המהווה סיוע רב משקל לעדותו הראשית בתצהיר, על-פיה הודיע למורה עוד טרם תחילת שנת הלימודים כי ילמד בחודש ספטמבר בלבד. .7ומכאן לזכאות לפיצויי פיטורים. אין שחר לטענת המועצה כי המורה זכאי לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודה שעד חודש יוי 1984בלבד, הן מהטעם שקיבל משכורת, ובדין, אף עבור החודשים יולי ואוגוסט של כל אחת מהשנים 1983ו-1984, הן מהטעם ששנת עבודה של מורה היא בת 12חודשים, והוא זכאי לשכר ולפיצויי פיטורים בגין שנה, אף כי הוא מלמד בפועל 10חודשים בלבד, והן מהטעם שכך ראתה המועצה את הדברים, והורתה לשלם את הפיצויים עבור התקופה שעד ספטמבר 1984(ת/2). המורה זכאי איפוא לפיצויי פיטורים עבור 25חודשים, מספטמבר 1982ועד ספטמבר (כולל) .1984 .8ומכאן לסוגיית הלנת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. טענתה הראשונה של המועצה היא כי המועד לתשלומם קם רק שעה שהעובד דרשם בכתב, וזאת מכח סעיף 20(ג) לחוק הגנת השכר. עקרונית - הדין עם המועצה; מעשית - נמסרה הדרישה בכתב התביעה שהגיש המורה לבית-הדין האזורי ביום 1.10.1984, ונמסר למועצה (ראה עיקיר הטיעון בערעור) ביום .8.10.1984 אמנם - הדרישה שבכתב התביעה היא חלופית מן הטעם שהמודה דבק בגרסתו כי יחסי העבודה בינו לבין המועצה נמשכים, אולם משדבקה המועצה בגרסתה כי אלה נותקו, היה עליה להתייחס לאותה דרישה אשר תוצאתה - זכאות המורה לפיצויי פיטורים. הלכה למעשה לא כפרה המועצה בזכאות המורה לפיצויי פיטורים, ואף הודתה לשלמם לו. השתלשלות העובדות והשלומיאליות במעולת המועצה שגרמו לכך שפיצויי הפיטורים לא שולמו, תוארו בסעיף 3לעיל ביחס למשכורת חודש ספטמבר .1984 המסקנה אליה הגענו ביחס לפיצויי הלנת שכר, יפה אף ביחס לפיצויי הלנת פיצויי-פיטורים, מאחר שלא התמלא אף לא אחד מהתנאים שבסעיף 18ו20(ד) לחוק הגנת השכר המאפשר לבית-הדין להפחית מפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים. .9מוסיפה המועצה ומערערת על פסיקת הוצאות לחובתה, לאור העובדה כי טענתו העיקרית של המורה שלא פוטר - נדחתה. אין זה דרכה של ערכאת ערעור להתערב בסכום ההוצאות שנפסק, אך לעצם הדבר נעיר כי לאור הסכומים שבהם זכה המורה בבית-הדין האזורי, והעובדה ששכר ופיצויי הפיטורים שהגיעו לו הולנו זמן כה רב, נראה לנו הסכום שפסק בית הדין האזורי (000, 1ש"ח בצרוף מע"מ) נמוך ביותר. .10סוף דבר: ערעור המועצה (דב"ע מח/13-3) נדחה. ערעור המורה (דב"ע מח/18-3) נדחה למעט בסוגיית חישובם של פיצויי ההלנה. בהתחשב בתוצאה - ישא כל צד בהוצאותיו.דיני חינוךמשרהפיטוריםמורים