קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי פולש מקרקע בבעלות המדינה: כב' השופטת, נחמה מוניץ בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת עירית הוד), מיום 6/4/09 בת.א - 2766/06, על פיו נקבע, כי המערער פלש לשטחי המשיבה, בית המשפט הורה על סילוק ידו של המערער מן המקרקעין אליהם פלש. מבוא: המשיבה (התובעת בבית משפט קמא), הינה הבעלים הרשומים של מקרקעין מוסדרים הידועים כגוש 17556 חלקה 14 (להלן: "המקרקעין"). בית המשפט קמא קבע, כי אין מחלוקת שהמקרקעין מוסדרים ורשומים על שם המשיבה. המערער, אשר על פי הנטען, פלש למקרקעין, טען בפני בית המשפט קמא, כי הינו בעל זכות לחזקה במקרקעין מכח "התיישנות רוכשת" משום שהוא, ואביו לפניו, מחזיקים במקרקעין ומעבדים אותם עוד מתקופת המנדט, וכי השקיע כספים במקרקעין, השביח אותם מבלי שהועלתה כל התנגדות לכך. התובענה הוגשה על ידי המשיבה, לסילוק ידו של המערער, מפני שפלש למקרקעין ובנה עליהם סככה, רצפת בטון ונטע עצים, וכן בנה צריף אשר נבנה בתוך המקרקעין. המערער טוען לחילופין, כי הינו דייר מוגן במקרקעין. פסק דינו של בית משפט קמא: א. טענות המערער בבית משפט קמא נדחו אחת לאחת, בשל כך שלא הוכחו, לרבות הטענה בדבר חזקה נוגדת. הטענה, כי המערער רכש זכות לחזקה מכח התיישנות נדחתה גם היא. בית המשפט קבע, כי כדי להוכיח טענת התיישנות רוכשת על המערער הנטל להוכיח את המועד בו החל להחזיק ולעבד את המקרקעין, אולם המערער לא נקב במועד מסויים בו לטענתו החל להחזיק במקרקעין, אלא אמר אמירה כללית, כי הוא ואביו החזיקו במקרקעין כחזקת בעלים "מקדמת דנא העולה על תקופת ההתיישנות" (נ/1 סעיף 11(א) למוצגים בבית משפט קמא). בית המשפט קמא, קבע באופן ברור, כי אין באמירה סתמית זו כדי להוכיח מהו המועד הרלבנטי, או אף השנה הרלבנטית לשם התגבשות ההתיישנות. ב. עוד קבע בית המשפט קמא, כי המערער לא הוכיח שהחזיק במקרקעין חזקה נוגדת, וכי חלפה תקופת ההתיישנות, וכי עיבד את המקרקעין ברציפות (סעיפים 20 ו- 24 לפסק הדין). כן נקבע כי לאור הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וסעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מי שהחל להחזיק במקרקעין מסוג מירי לאחר יום 1/3/43, איבד את טענת ההתיישנות הואיל ולא התגבשה תקופת התיישנות בת 25 שנה עד למועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף ביום 1/1/70. ג. טענת המערער, כי הוא ואביו לפניו, עיבדו את המקרקעין והחזיקו בהם תקופת זמן העולה על 60 שנה, וכי אביו עיבד הקרקע מתקופת המנדט, טענות אלה לא הוכחו. המערער - התובע, עצמו העיד, כי בעבר עבד כצבעי וכן עבד כשכיר בעבודות שונות (עמ' 5 ש' 30-28 לפרוטוקול). כאשר נשאל אודות עיסוקו של אביו השיב, כי לאביו היה עדר כבשים והם לא היו עובדי אדמה. לפיכך, ומתוך הראיות תוך פירוט וניתוח הראיות שבאו בפניו, קבע בית המשפט קמא, כי לא הוכחה טענת העיבוד החקלאי הרצוף של המקרקעין. ד. המערער לא הצליח להוכיח חזקה נוגדת - היינו, כי החזיק במקרקעין שלא ברשות הבעלים, שכן המערער עצמו טען, כי השקיע כספים לשם השבחת המקרקעין מתוך הסכמת הבעלים (נ/1 סעיף 9 למוצגים בבית משפט קמא). עוד נקבע, כי באותו נ/1 סעיף 11(ב), טען המערער, כי למשיבה לא נגרמו נזקים בשל החזקתו במקרקעין. סתירה זו לא עלה בידי המערער ליישב. המערער לא הצליח להוכיח, כי המשיבה היתה מודעת וניזוקה מהחזקתו במקרקעין. ביחס לטענתו, כי הוא מחזיק במקרקעין שנים רבות קבע בית המשפט קמא, כי גם אם תתקבל, אין בכך כדי לתמוך במסקנה כי חזקתו הינה חזקה נוגדת. שהרי נפסק כי הימנעות בעל המקרקעין, אפילו זמן רב, מלהביע התנגדות להחזקתו של אחר איננה מעידה אלא על אדישות להחזקתו שאיננה עולה כדי חזקה נוגדת (ראה סעיף 34 לפסק הדין). ה. עוד נדחתה טענת המערער, כי הינו בר רשות במקרקעין, בשל כך שלא הוכיח שהמשיבה ידעה על נוכחותו והחזקתו במקרקעין, ונוכח זאת אף נדחתה טענתו לזכות שביושר. ו. בית המשפט קמא, ערך ניתוח ממצה של העדויות שבאו בפניו וקבע, כי העדות מטעם העד פאיז סאלח חוג'יראת (להלן: "סאלח"), אשר הובא כעד מטעם המערער כדי לחזק גרסאותיו, נמצאה כבלתי מהימנה. כאשר נמצא, כי סאלח כלל לא ידע באיזה חלקת מקרקעין מדובר, ומהו מספרה, וכי לא עלה בידו לזהות את המקרקעין. על כן קבע, כי אין בידי עד זה להעיד כי המערער ואביו עיבדו את המקרקעין הרלבנטים ברציפות ובמשך איזה תקופה עשו כן. שאלת זיהוי החלקה הינה רלבנטית ביותר, בשל כך שהמערער בעלים של חלקה גובלת במקרקעין נשוא המחלוקת. עוד קבע בית המשפט קמא, כי לא יכול היה לתת אמון בעדותו של העד סאלח. ביחס לעדות המערער אשר נותחה כראוי על ידי בית המשפט קמא, נקבע כי איננה אמינה ובשל היותה עדות יחידה של בעל דין מעוניין יש ליתן לה משקל בהתאם (סעיף 32 לפסק הדין). לעומת זאת, נתן בית המשפט אמון בעדות העד מטעם המשיבה כאשר קבע, כי עדותו אמת (סעיף 49 לפסק הדין). מעדותו עולה, כי ביקר לראשונה במקרקעין בחודש 5/05, שרק אז זיהה מפקח מטעם המשיבה בשטח, סימני התרחבות ותוספת בטון חדש, מעבר למבנה הישן וגם עצי פרי צעירים גילה במקום, (סעיף 47 לפסק הדין). רק אז נודע למשיבה על הסגת הגבול, דבר אשר תומך בטענה, כי המשיבה לא ידעה קודם לכן על הפלישה. ז. מכאן פסק בית המשט קמא, כי התוצאה היא שעל המערער לסלק ידו מהמקרקעין ולהשיבם למשיבה. תמצית טענות הצדדים בערעור: טענות המערער: א. בית המשפט קמא, שגה בפסק דינו כאשר כלל בצו הסילוק גם את מבנה החדר הבנוי בנוסף לצריף, מבנה זה לא נכלל בתובענה. ב. התביעה נסמכה על תרשים ממנו עולה, כי הסככה ורצפת הבטון הינם בניה ישנה. מעדות המפקח מטעם המשיבה, עולה כי הצריף צמוד לחלקה 16, אשר שייכת למשפחת המערער וחודרת לתוך המקרקעין מטר אחד בלבד. מאחר והמודד איננו מוסמך ובשל העובדה, כי בפער של מטר אחד לערך יכול שתיפול טעות, כאשר מדובר בהפרש כה מינימלי. על כן אין לקבוע, כי מדידה זו מהווה ראיה בעלת משקל שיש לקבל ולקבוע על פיה, כי הצריף חדר לתוך המקרקעין ואיננו מצוי בחלקת המערער שהיא חלקה 16. הסגת גבול של מטר אחד עד מטר וחצי בלבד, איננה יכולה לשמש, מטעמי צדק, כעילה להורות על פינוי שטח החדירה. ג. יש לקבוע, כי החזקת המערער במקרקעין הינה מכח חזקה נוגדת, משום שהמערער החזיק במקרקעין תקופה ארוכה מבלי שהמשיבה התנגדה לכך, או עשתה דבר. ד. בפני בית המשפט לא היו ראיות לסתור טענת המערער, כי החזיק במקרקעין ובצריף, פרט לעדות המפקח מטעם המשיבה. ה. בית המשפט קמא טעה כאשר קבע, כי לצורך קביעת חזקה מכח התיישנות יש צורך להוכיח, כי בעל הקרקע ידע על הסגת הגבול, שכן קביעה זו נוגדת את ההלכה כפי שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 32/77, פד"י לא (3) עמוד 210. טענות המשיבה: א. יש לדחות הערעור בשל כך שבעיקרו, בבסיסו יש בו כדי לתקוף החלטות וקביעות עובדתיות, שיש בהן כדי להוות בסיס לקביעות המשפטיות. ב. נדחתה טענת המערער לפיה הוא ואביו החזיקו במקרקעין, בשל כך שהמקרקעין מוסדרים ואף אם אכן כך, הרי שטרם חלף פרק הזמן ומספיק לשם שכלול זכות במקרקעין מכח התיישנות, - היינו טרם חלפו 25 שנים עד ליום כניסת חוק המקרקעין לתוקפו - 1/1/70. ג. גם מן הפן העובדתי קבע בית המשפט קמא, כי המערער לא הוכיח התקיימותם של התנאים הדרושים לשם רכישת זכות מכח התיישנות, - שהרי לא הוכח מהו המועד שמאז החל להחזיק במקרקעין. מה גם שבית משפט קמא קבע, כי עדותו נסתרת מכשלעצמה ואין לתת בה אמון. ד. אין מקום לקבל טענת המערער, כי בית המשפט כלל בסעד הפינוי גם סעד אשר לא נדרש בתובענה מהטעם, כי לכתב התביעה צורפה מפה ובה הוגדרו במפורש גבולות המקרקעין. בנוסף, הגבולות ברורים שעה שאנו דנים במקרקעין מוסדרים ורשומים. מה גם שהמערער לא הגיש מפה נוגדת מטעמו. בפסק הדין נקבע מפורשות, כי על המערער לסלק את ידו מהמקרקעין באופן כללי ולא נקבע דווקא עניין הצריף בנפרד. דיון ומסקנות: א. תחילה נאמר, כי מצאנו את קביעותיה העובדתיות של כב' השופטת קמא, מבוססות מאוד. בית המשפט בחן את הראיות שבאו בפניו, ניתח היטב ובאופן מעמיק את הראיות והעדויות כולן. בית המשפט קמא קבע את שאלת מהימנות העדים באופן ראוי תוך שהסביר בפרוט מה הביא אותו שלא לקבל את עדות המערער והעד סאלח מטעמו. אין בפנינו כל סיבה שלא לקבל קביעות מבוססות אלה. כן קבע בית המשפט קמא, שיש ליתן אמון בעדות המפקח מטעם המשיבה ואף במסקנתו זו אין בדעתנו להתערב, שהרי לא מצאנו כל נימוק ממשי לכך. עוד נוסיף ונדגיש, כי פסק דינו של בית משפט קמא, נמצא מבוסס על ראיות והממצאים העובדתיים שקבע על פיהם. ממצאים עובדתיים אלה, הוליכו את בית המשפט לפסוק בשאלות המשפטיות על פי ההלכה והדין, ואין אנו מוצאים כל סיבה שלא לתמוך בהחלטותיו אלה. ב. עיון מעמיק בטענות המערער, בפסק הדין וכן בתיק בית משפט קמא, מביאנו למסקנה, כי ערעור זה מופנה כולו כנגד קביעותיו העובדתיות והממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, ממצאים אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות ובקביעת מהימנות העדים. אין בפנינו מקרה שבו ראוי להתערב בקביעת מהימנות או בממצאים העובדתיים כפי שנקבעו (ראה ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל, ). בערעור שבו הטענות מופנות כנגד ממצאי מהימנות אשר הביאו לקביעת ממצאים עובדתיים, אין לנו מקום לדון מחדש בכל אותן מחלוקות עובדתיות ומשפטיות ולבחון אותן מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו, העונה על מכלול הטענות, ו/או השאלות שהתעוררו, לצד פסק דינה של הערכאה הראשונה. אלא, עלינו רק להיווכח, כי מה שהחליטה הערכאה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ראה ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168). כך הוא הכלל שנקבע על פי ההלכה: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצונים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של העניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ראה ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594). לפיכך, וכפי שקבענו אין אנו מתערבים גם במקרה שבפנינו בקביעות העובדתיות ובממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, וגם לא מצאנו כי ישום ההלכה על פי ממצאים אלה היתה שגויה או מוטעית. ב. בשאלת רכישת החזקה מכח התיישנות קובע סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין: "חוק התיישנות התשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ובסעיף 22 לחוק ההתיישנות נקבע: "בסעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות העותומאני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - תקופת עשרים וחמש שנים; ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' התש"ג (1 במרס 1943), לא יבוא במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות". ומן הכלל נפנה אל הענין הנדון בפנינו ונאמר, כי בענייננו נסתיימו הליכי ההסדר באשר למקרקעין ביום 23/8/47. לפיכך אם ביקש המערער לרכוש זכויות להחזקה במקרקעין מכח התיישנות, היה עליו להחזיק בהם לפחות 25 שנים לפני ועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. אלא שבית המשפט קמא קבע כממצא, כי בכל מקרה מהמועד שבו נסתיים הליך ההסדר 1947, ועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף 1970, טרם חלף המועד של 25 שנים. על כן לא ניתן לקבוע שהמערער יכול היה לרכוש זכות להחזקה מכח התיישנות. בית המשפט קמא, ניתח סוגיה זו באריכות רבה ונימק היטב את מסקנותיו המשפטיות שעוגנו בממצאים עובדתיים ברורים וכן על פי נטלי הוכחה. נקבע כי המערער אף לא הוכיח למעשה מאיזה מועד החל להחזיק במקרקעין, כפי שטען, כן לא ברור כלל מתי החל לעבדה, אם בכלל. ג. כדי להוכיח רכישת זכות במקרקעין מכח התיישנות על המערער להוכיח כי החזיק בקרקע בניגוד לדעת הבעלים, היינו החזקה בקרקע שלא מכח רשות הבעלים ושלא על דרך של הסגת גבול (ע"א 69/85 יחזקאת להב נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ (3) 624). בית המשפט קמא, קבע כי במהלך כל אותן שנים בהם המערער טוען כי החזיק בקרקע, המשיבה לא ידעה אודות החזקתו זו. בית המשפט קמא מצא ליתן אמון בעדותו של המפקח מטעם המשיבה. מטעם זה בדין דחה בית המשפט קמא טענתו זו של המערער וכך אף אנו. ד. טענת המערער להיותו בר רשות: המערער טוען כי אשר נקבע בע"א - 31/77 טבולצקי נ' בית הכנסת ובית המדרש חסידים, פ"ד לא(ב) 210 (להלן: "פרשת טבולצקי"), סותרת את קביעת בית המשפט קמא, לפיה "לשם הוכחת טענתו, כי הינו בר רשות, על הנתבע להוכיח, כי התובעת ידעה על נוכחותו במקרקעין ולא עשתה דבר בנדון". אלא שעיון בפסק הדין בפרשת טבולצקי, מעלה כי שם נקבע, כי לשם יצירת רישיון לשימוש במקרקעין אין צורך בהסכמה מפורשת של בעל המקרקעין ודי בהתנהגות שממנה ניתן להסיק, כי הסכים, אפילו בדיעבד, לשימושו של המערער במקרקעין, וכי ניתן להסיק מהתנהגותו כי השלים עם שימוש זה שעשה אחר ברכושו, תוך כדי תפיסתם, וכי במשך כל אותו הזמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, כל אלה יכולים לשמש אינדיקציה להסכמתו וליצור רישיון מכללא. העולה מדברים אלה הוא ברור. לצורך גיבושה של טענת רישיון מכללא, היה על המשיבה לדעת כי המערער מצוי במקרקעין ועשה בהם שימוש מבלי שהביעה כל התנגדות לכך. אלא שבמקרה הנדון בפנינו, קבע בית המשפט קמא כממצא עובדתי, כי עד שנת 2005, המשיבה כלל לא ידעה אודות קיומה של הפלישה (ראה עדותו המהימנה של המפקח מטעם המשיבה, כפי שפורט באריכות בפסק הדין). בית המשפט מצא עדות זו מהימנה וקבע ממצא עובדתי מבוסס. על כן אין כל מקום להתערב בקביעתו זו. משנמצא כי המערער איננו בר רשות, הרי שלא היה מקום לאפשר הפעלת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בשאלת ביטול הרישיון שאיננו קיים. ה. שאלת תום הלב: המערער טוען, כי עקרון תום הלב גובר על הסעדים המבוקשים בתובענה והמוקנים לו על פי חוק המקרקעין. טענה זו דינה להידחות. המערער עצמו עושה דין לעצמו ולא סילק ידו מן המקרקעין, על אף שלא נתבקש עיכוב ביצוע. טענה זו שטוען המערער, הינה טענה תמוהה. לגרסתו הצריף מסיג את גבול המקרקעין במטר אחד בלבד, ובשל כך יש לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על סילוק חלק זה מן המקרקעין, בנסיבות תיק זה בהם מתגורר המערער עם כל המשפחה במשך שנים רבות בצריף זה. תחילה נאמר שדין טענה זו להידחות מן הפן העובדתי. תמוה הוא שהמערער מהין לטעון כך שעה שלא הגיש כל מפת מדידה מטעמו, שיש בה כדי לחזק טענה זו. המקרקעין הינם מקרקעין מוסדרים וגבולותיהם ברורים. בית המשפט קמא קבע, כי על המערער לסלק ידו מן המקרקעין ואם אכן הצריף איננו כלול בהם, הרי שאינו צריך לפנותו. אלא שמתוך עיון בתיק בית המשפט קמא, אנו למדים שהוגשה, במהלך שמיעת הראיות, המפה שסומנה ת/2. המערער אישר במהלך עדותו את מקום הימצאו של הצריף על גבי המפה שצורפה כנספח ג' לכתב התביעה (ראה עמ' 6 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא ביום 6/1/09). מכאן ברור, כי הצריף מצוי במקרקעין. ו. לסיכום נאמר, כי פסק הדין קמא מעוגן היטב בראיות בקביעות העובדתיות אשר היוו בסיס איתן לקביעות המשפטיות שבו. פסק הדין מנומק ומבוסס, אין מקום להתערבותנו. על כן הערעור נדחה. המערער ישא בשכ"ט ב"כ המשיבה בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. נחמה מוניץ, שופטת כב' השופט, י' כהן, ס. נשיא - אב"ד: מסכים. אב"ד כב' השופט, שאהר אטרש: מסכים. הוחלט איפוא, פה אחד כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת נחמה מוניץ. פינוי מקרקעיןבעלותפינויפלישה למקרקעין