קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נזק כספי עקב הפסקת עבודה בגלל צו בטיחות: התובע תובע בתביעתו סך של 000, 90ש"ח. לטענתו, עקב צו הבטיחות לא יכול היה להשלים את ביצוע עבודות הטיח שהצריכו שימוש בפיגום שנפסל, צו הבטיחות לא בוטל, לכן התקשרה ש.פ.י.א. עם קבלן אחר, שהיה מוכן לעבוד על הפיגום הלקוי, וכך נגרמו לו הפסדים כדלקמן: 000, 40ש"ח .1העובדות שאינן במחלוקת בין התובע לבין חברת ש.פ.י.א החברה הישראלית לנדל"ן בע"מ (להלן: ש.פ.י.א.) נערך ביום 24.5.95 הסכם לפיו התחייב התובע לבצע עבור ש.פ.י.א. עבודות טיח חוץ ופנים בבנין מס' 3(להלן: הבנין) באתר הבניה בסביוני ברנע באשקלון, תמורת סכום כולל של 000, 127$ (ר' הסכם ת/ 7על נספחיו). עפ"י נספח ג' של ת/ 7התשלום בגין טיח פנים הוא בסכום כולל של 000, 210ש"ח ובגין טיח חוץ - 000, 140ש"ח. לצורך ביצוע טיח החוץ נדרש התובע לפיגומים ולשם כך הזמין מהנתבעת פיגומים. הנתבעת הרכיבה את הפיגומים בבנין. אין מחלוקת, כי באותו אתר ביצע התובע עבודות טיח חוץ בבנין מס' .1בבנין זה הוזמנו הפיגומים מאת הנתבעת והורכבו על ידה. אין לצדדים טענות האחד כנגד משנהו בגין בנין זה. ביום 16.8.95הוצא ע"י מפקח עבודה בכיר ממשרד העבודה והרווחה, צו בטיחות לפי סעיף 6(א) לחוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד - 1954(ר' ת/1). בצו זה הורה המפקח על הפסקת העבודות בבנין, וזאת עד שיתוקנו הליקויים הבטיחותיים בפיגומים, שפורטו בצו הבטיחות. עפ"י צו הבטיחות הופסקו העבודות, לצורך תיקון הליקויים, ועד אשר: "ביצוע דרישות סעיפים לעיל יבדק ע"י מפקח עבודה" (ר' ס' 7לצו הבטיחות). כמו כן נקבע בסעיף 8לצו, כי ימשיך לחול עד ש"אושר ביצוע צו בטיחות זה ע"י מפקח העבודה האזורי לאזור הדרום, אינג' ע. גרינברג". לא הובאה ראייה כי צו הבטיחות בוטל. אם כי לכתחילה היתה אולי מחלוקת אם היה ברור כי צו הבטיחות מופנה לבנין 3, נראה לי כי מעדויותיהם של זיגזג (פר' עמ' 15ש' 4) ושל אלי אלעזרא (פר' עמ' 46באמצע) ושל ביטון (פר' עמ' 29למטה) לא יכול עוד להיות ספק בעניין. התובע לא ביצע עבודות טיח חוץ כלשהן בבנין. התובע לא השלים את עבודות טיח הפנים בשתי קומות של הבנין. בחדש אוקטובר 95, התקשרה ש.פ.י.א עם קבלן אחר בשם "שיפוצי לימור", על מנת שיסיים את עבודות הטיח בבנין, אשר התובע התחייב לבצען ולא השלימן. "שיפוצי לימור" הגיעה להסכם עם הנתבעת לפיו הפיגומים שהותקנו על הבנין ישמשו אותה, תמורת סך של 000, 45ש"ח (ר' נ/3). ביום 7.11.95הוציא משרד העבודה והרווחה את ת/2, ממנו עולה כי צו הבטיחות מיום 16.8.95עומד בתוקפו. .2התובע תובע בתביעתו סך של 000, 90ש"ח. לטענתו, עקב צו הבטיחות לא יכול היה להשלים את ביצוע עבודות הטיח שהצריכו שימוש בפיגום שנפסל, צו הבטיחות לא בוטל, לכן התקשרה ש.פ.י.א. עם קבלן אחר, שהיה מוכן לעבוד על הפיגום הלקוי, וכך נגרמו לו הפסדים כדלקמן: 000, 40ש"ח הפסד נטו בגין טיח חוץ שלא בוצע, 000, 20ש"ח הפסד נטו בגין טיח פנים שלא בוצע ( 2קומות), פגיעה במוניטין כלפי חברת ש.פ.י.א 000, 30ש"ח (ר' סעיף 16לתצהיר התובע). .3הנתבעת טענה להגנתה את הטענות שלהלן: בעקבות צו הבטיחות - תוקנו הפיגומים על ידה. התובע הפסיק העבודה בבנין עקב חוסר בעובדים ללא כל קשר לפיגומים. לאור הפסקת העבודה על ידי התובע, התקשרה הנתבעת עם שיפוצי לימור להשכרת הפיגומים, לאחר שהסתבר, כי ש.פ.י.א. התקשרה עם שיפוצי לימור חלף התובע. מטרת תביעתו של התובע היא להתחמק מחובו כלפי הנתבעת בגין הפיגומים, ועקב דרישת הנתבעת שנשלחה לתובע ביום 30.10.95לתשלום החב. הנתבעת אף הגישה תביעה שכנגד, נגד התובע לתשלום סכום של 968, 85ש"ח כדלקמן: דמי השכירות המוסכמים עבור הפיגום לבנין היו בסך 000, 50ש"ח. ע"ח שילם התובע 700, 11ש"ח כולל מע"מ, התובעת הקימה והרכיבה הפגום באתר כפי שהתחייבה - היתרה הנתבעת 500, 37ש"ח. אובדן ציוד - חסר של 190"מיטות" פיגום 300, 32ש"ח ו- 190"מזרונים" של פיגום - 750, 4ש"ח. .4התובע מכחיש את אובדן הציוד, ולגבי יתרת דמי השכירות הוא טוען כי הוסכם על דמי שכירות בסך 000, 45ש"ח בלבד, וכי אלה לא מגיעים לנתבעת, עקב הפרת ההסכם על ידה בכך שסיפקה פיגומים רעועים שנפסלו, ועקב הנזקים שגרמה הפרת ההסכם לתובע. עוד טוען התובע, כי מאחר ובגין אותם פיגומים ואותה תקופה שולמו לנתבעת דמי שכירות ע"י שיפוצי לימור, אין מקום לפסוק לנתבעת כפל תשלום. .5חוק אירגון הפיקוח על העבודה התשי"ד - 1954(להלן: חוק הפיקוח) קובע בסעיף 6(א) כי: "שוכנע מפקח עבודה אזורי, בין מפעולות עצמו ובין על סמך דין וחשבון של מפקח עבודה, כי טיבם, מבנם או מיקומם, של מכונה, ציוד, מתקן ... העומדים לשימוש במקום עבודה יש בהם סכנה לשלומו או לבריאותו של אדם... רשאי הוא לעשות בצו אחד מאלה: (1) לאסור את השימוש במכונה, במתקן, בציוד או בחומר או בחלק מאלה כמפורש בצו או לאסור את השימוש עד שהורחק גורם הסכנה וניתן על כך אישור מאת מפקח העבודה". סעיף 7(א) לחוק הנ"ל קובע עוד כי: "צו לפי סעיף 6יעמוד בתוקפו כל עוד לא בוטל ע"י מפקח עבודה אזורי, או על ידי מפקח העבודה הראשי...". סעיף 7(ב) קובע כי: "נאסר בצו לפי סעיף 6שימוש במכונה, במתקן ובציוד או בחומר עד שהורחק גורם הסכנה והודיע המחזיק במקום העבודה כי הורחק גורם הסכנה, יבחן מפקח - עבודה את המצב תוך שני ימים מאז נתקבלה ההודעה ע"י מפקח עבודה איזורי או ע"י מפקח עבודה שנתן את הצו לאחר שהוסמך לפי סעיף 6(ד)". (הדגשות שלי מ.נ.). .6אין מחלוקת כי הנתבעת היתה אחראית להקמתו ולפירוקו של הפיגום (ר' עדותו של חזות פר' עמ' 37למטה). עפ"י ת/7, ההסכם בין התובע לש.פ.י.א, התחייב התובע לבצע את עבודות הטיח. התובע התחייב גם "לספק את המכונות, הכלים וכל הדרוש לצורך ביצוע העבודות, והתקנתם באתרים, על חשבונו הוא" (ר' סעיף 2.4להסכם ת/7). התובע אישר בעדותו, כי עלות הפיגום חלה עליו (ר' עדותו פר' עמ' 25ש' 27). התובע הוא שהתקשר עם הנתבעת לאספקת הפיגום, התובע התחייב לשלם בגינו לנתבעת, ולש.פ.י.א לא היה קשר כלשהו לפיגום, למעט העובדה שהפיגום הגיע לאתר שלה עפ"י הזמנת התובע. .7התובע העיד כי, "מר חזות (נציג הנתבעת - שלי מ.נ.) אמר לי שהוא ביצע תיקונים אחרי צו ההפסקה" (ר' פר' עמ' 22ש' 5). עוד העיד התובע כי "הסבירו לי במשרד העבודה איך מבטלים צו הפסקת עבודה" (שם ש' 23). כשנשאל התובע, מדוע לא הזמין ביקורת משרד העבודה לאחר שהודיע לו חזות על ביצוע התיקונים, על מנת לבטל את הצו, השיב "האיסור לעבוד נאמר לי ע"י זיגזג (נציג ש.פ.י.א באתר - שלי מ.נ.). כשמר חזות אמר שהוא ביצע תיקונים שאלתי את זיגזג אם אני יכול להמשיך והוא אמר שהאתר סגור כל עוד הוא לא מקבל תשובה אחרת על צו הבטיחות" (פר' עמ' 22ש' 10-12). התובע המשיך עוד והצהיר "אם במשך 10שנים לא היה מתבטל צו ההפסקה לא הייתי מתחיל את הטיח חוץ" (שם ש' 17) וכן "אני לא התקשרתי למשרד העבודה כי יש לי מנהל אתר וזה התפקיד שלו" (שם ש' 14). כזכור, לפי סעיף 7(ב) לחוק הפיקוח, ביטול צו הפסקה נעשה ע"י הודעה כי גורם הסכנה הורחק. עפ"י אותו סעיף מחוייב מפקח לבדוק בתוך יומיים את האתר. התובע שידע, כיצד מבטלים צו הפסקה עבודה, ישב ולא עשה דבר ולא טרח לפנות למשרד העבודה. הוא אף לא לחץ על זיגזג להודיע למשרד העבודה כי הליקויים תוקנו. (יש לציין, כי כשהסתבר לתובע ששיפוצי לימור עובדים בשטח, כן פנה למשרד העבודה, ובעקבות פנייתו יצא ת/2) (ר' עדות התובע פר' עמ' 21ש' 28-29). העד זיגזג העיד גם הוא כי פנה לחזות "והוא הביא אנשים לתקן" (פר' עמ' 17ש' 4), והוא ממשיך ומעיד "אבל כנראה שזה לא היה בסדר", העד לא סיפר כי חזר ופנה למשרד העבודה, ולכן הצהרתו בעניין זה לא ברורה. מלבד העובדה שתמוה כיצד לא פעל התובע, בהתאם לחוק הפיקוח לשם ביטול הצו, אם אכן רצה להמשיך בעבודה ולהרוויח את תמורתה, תמוהה ביותר התנהגות התובע ועדותו לפיה היה זה תפקידו של מנהל האתר. כאמור, ההסכם של הנתבעת היה איתו, האחריות להבאת כל הדרוש לעבודתו - היתה עליו, ועל כן האחריות לתיקון הפיגומים ולהמשך העבודה חלה עליו מבחינתה של ש.פ.י.א. נראה לי שנסיונו של התובע להטיל האחריות על ש.פ.י.א לבטל האיסור בגין הפיגומים הלקויים יש בה יותר מחוסר תם לב. חסר תם לב יש גם בהתנהגותו בסגנון "שב ואל תעשה" בכל הנוגע לצו ההפסקה. לאור האמור עד כאן, אני מעדיפה את גירסת הנתבעת ואת עדותו של אלי אלעזרא לפיה הסיבה האמיתית להפסקת העבודה ע"י התובע איננה קשורה לצו הבטיחות, ובדיעבד מנסה התובע להיבנות מצו זה, ולבסס עליו תביעת נזקים. חיזוק למסקנתי זו אני מוצאת בעדויות ובנסיבות כדלהלן: התובע פיגר בעבודות טיח החוץ עוד קודם לצו הבטיחות. אין מחלוקת כי התובע לא ביצע עבודות טיח חוץ כלשהן (ר' עדות התובע עמ' 21ש' 17). עפ"י נספח ג' של ת/ 7- הסכם התובע עם ש.פ.י.א, אמור היה התובע לסיים חזית מזרחית בחדש שבין 7/10ועד 8/10, צו הבטיחות הוצא רק ב- .16.8.95טענת התובע בעדותו כאילו הפיגומים הורכבו באיחור לא נטענה קודם לכן ע"י התובע בשום מקום אחר. חזות העיד כי רק במהלך יולי 1995נתבקש ע"י התובע להשכיר לו הפיגומים לבנין (ר' תצהירו סעיף 7). עדות זו נתמכת בתצהיר התובע כי ביולי 1995הזמין את עבודת הרכבת הפיגומים (ר' תצהירו סעיף 3). חזות לא נחקר בשאלת האיחור בהרכבה בחקירה נגדית, על כן אני קובעת, כי לא הוכח כי האחור נבע מנסיבות התלויות בנתבעת. דווקא העובדה שהזמנת הפיגומים נעשתה רק בחדש יולי 95(ולא ידוע אם לא בסוף החדש) כאשר במהלך חדש זה כבר היה אמור התובע לבצע עבודות טיח חוץ, יש בה להצביע על כך, כי האיחור הוא בעטיו של התובע. התובע מסכים, כי הפיגומים לא היו דרושים לעבודות טיח הפנים. כשנשאל התובע מדוע לא השלים את עבודות הפנים השיב "ברגע שלקחו לי את החוץ לא רציתי להמשיך גם בפנים" (אותו "רגע" הוא הרגע בו גילה את שיפוצי לימור לטענתו ב-15.10.95). עפ"י נספח ג' של ת/ 7טיח הפנים של שתי הקומות העליונות אמור היה להתחיל ביום 15.8ולהסתיים ביום 2.10על כן ברור, כי ביום בו החליט התובע להפסיק גם את עבודות טיח הפנים היה כבר בפיגור של חדשיים בעבודות אלה. מעבר לכך, גירסתו של התובע כאילו הפסיק העבודות בפנים עקב כך שנלקחו ממנו העבודות בחוץ איננה סבירה מבחינה הגיונית וכלכלית. "בחירה" זו מתיישבת יותר עם העובדה, כי עקב נסיבות של התובע כמו חוסר בפועלים הוא לא יכול היה להמשיך בעבודות, ובדיעבד הוא תולה גם הפסקת זו בנסיבות חיצוניות. בחקירתו הנגדית של עד ההגנה מר אלי אלעזרא שהיה אז מנהלה של ש.פ.י.א הוא נשאל אם התבקש ע"י התובע להעביר כספים לחברת כח אדם "עמית" העד השיב כי זכור לו דבר כזה. העד התחייב להעביר את הוראות התשלום שנתן לו התובע אם ימצא אותה. ביום 14.3.99העביר מר אלעזרא את ההוראה כפי שהתחייב, והמסמך סומן על ידי מ/ .1מסמך זה הוא מאת התובע לחברת ש.פ.י.א ביום 23.10.95בו מורה התובע לש.פ.י.א להעביר כספים לחברת עמית בע"מ. בסוף המסמך כותב התובע: "אני מתחייב בזאת לבצע את כל הפעולות הדרושות שקשורות לטיח פנים. כולל מרפסות וחדרי מדרגות בבנין מס' 3(לא כולל תיקוני פנלים). טיח חוץ יבוצע ע"י קבלן אחר מטעמכם" מנוסח המכתב לא עולה טרוניה כלשהי כלפי ש.פ.י.א על כך שקבלן אחר מבצע את עבודות טיח החוץ ומשתמע כאילו מדובר בהסכמה. תאריך המכתב מתיישב עם מועד תחילת שכירת הפיגום ע"י שיפוצי לימור ביום 25.10.95, דהיינו בסמוך להסכמה שמוצאת ביטוי במ/ .1נוסח זה, מתיישב עם עדותו של אלעזרא, כי הבעיה של התובע היתה בעיה של פועלים, וכי התובע מעולם לא טען בפניו דבר לגבי צו הבטיחות. אלעזרא העיד כי "אני אומר בודאות שהתובע לא הפסיק את העבודה בגלל צו הבטיחות" (פר' עמ' 43למטה). "אני מעולם לא שמעתי מפי התובע שהפסקת העבודה על ידו היא בגלל הפיגום" (פר' עמ' 43למטה) "התובע גם הודה באיזה שהוא שלב שהוא לא יכול להמשיך" (פר' עמ' 44למעלה). .8מסקנתי היא על כן כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי הפסיק העבודה בבנין עקב צו הבטיחות, ועל כן אין הוא זכאי להפסדים הנטענים על ידו בגין כך. אמנם היה צו בטיחות שהפסיק העבודה בבנין, ואולם מאחר והאחריות לפיגומים היתה על התובע - מבחינת ש.פ.י.א, הרי שהאחריות להסרת צו הבטיחות שניתן עקב הפיגומים הלקויים חלה עליו. משלא עשה התובע דבר לשם הסרת צו הבטיחות, למרות שהנתבעת הודיעה לו ולזיגזג כי הליקויים תוקנו - אין לו להלין אלא על עצמו. אפילו נכונה טענת התובע, כי ת/ 2מלמד כי הליקויים לא תוקנו מאז צו הבטיחות ת/1, אין בכך כדי להוכיח כי הפסקת עבודתו של התובע חלה עקב צו הבטיחות, וכאמור אני שוכנעתי כי אין קשר בין הדברים. חוזה יש לקיים בתם לב. אפילו לכתחילה הפרה הנתבעת חיוביה לספק פיגום תקין, הרי משהצהירה כי תיקנה הליקויים היה על התובע לנקוט את כל הצעדים האפשריים על מנת להמשיך את העבודה ולהקטין את נזקיו. לא כל שכן אמור הדבר לגבי עבודות טיח הפנים שהופסקו על ידו ללא סיבה כלשהי. .9מעבר לדרוש אציין, כי אפילו שוכנעתי, כי הסיבה היחידה והאמיתית להפסקת עבודתו של התובע בבנין היתה צו הבטיחות, היתי פוסקת לו אך את הפסד רווחיו בגין טיח חוץ. משבחר התובע לא להשלים את טיח הפנים עקב שיקוליו הוא מבלי שהיתה מניעה להשלמת העבודה על ידו, אין הוא זכאי לפיצוי על כך. אשר לפגיעה במוניטין, מלבד טענתו הסתמית של התובע לא הוכח על ידו דבר. ב"כ התובע לא חקר כלל את אלעזרא נציג חברת ש.פ.י.א שכלפיה כביכול נפגע מוניטין התובע - לטענתו, ואני סבורה שיש באי החקירה של העד הרלבנטית כדי לערער את טענת התובע. זאת ועוד. מר אלעזרא העיד כי הוא יודע שהפסקת העבודה אין לה כל קשר לצו הבטיחות, וכי לו, לא אמר התובע דבר בעניין זה. על כן ה"מוניטין" של התובע כלפי ש.פ.י.א אם נפגע, נפגע עקב הסיבות שאותן ראה אלעזרא כנציג התובעת כסיבות להפסקת העבודה, ולא הסיבות להן טוען התובע. .10התביעה שכנגד א. כזכור, תביעת הנתבעת כנגד התובע היא בגין יתרת דמי השכירות וההרכבה של הפיגומים ותביעה בגין חוסרים. ב. דמי השכירות הנתבעת טוענת, כי הוסכם עם התובע כי ישלם בגין הרכבת הפיגומים בבנין, סך של 000, 50ש"ח ואילו התובע טוען כי הוסכם ע"ס 000, 45ש"ח בלבד. אין מחלוקת, כי שיפוצי לימור שילמו לנתבעת סך של 000, 45ש"ח בגין הפיגום שהורכב בבנין. בעניין זה אני מעדיפה את גירסת התובע. חזות הודה, כי לגבי בניין 1הוריד לתובע את המחיר שנקבע, והסכים לקבל 000, 50ש"ח גלובלי במקום 3$ למטר פיגום, לפי ההזמנה. גם בהסכם עם שיפוצי לימור נקוב סכום של 000, 45ש"ח, כאשר 000, 5ש"ח הם מותנים (ר' נ/3), מהאמור עולה שהנתבעת גמישה ופתוחה לשינויים בעניין התשלום. על כן גם סביר שהנתבעת נתנה לתובע הנחה, כקבלן שעובד איתה על בנין שני באותו אתר, הן משום שהיא מעוניינת להמשיך ולעבוד עימו, והן משום שבמקרה זה, למשל, היא חסכה דמי הובלה לאתר. הנתבעת לא הביאה ראיה באשר למשך הזמן המוסכם שבגינו הוסכם שישולמו דמי שכירות בגין הפיגום בבנין ע"י התובע לנתבעת. חזות טען, כי כששיפוצי לימור התחילו לעבוד (אוקטובר 95) התובע אמור היה כבר לסיים (פר' עמ' 39למטה) טענה זו נסתרת בעובדה שלשיפוצי לימור לקח פרק זמן של כ- 5חדשים להשלים העבודות ולכן לא יתכן שאותה עבודה היתה לוקחת לתובע רק חדשיים. על כן לא ברור בכמה התארכה, אם בכלל התקופה בה החזיקה שיפוצי לימור בפיגום מעבר לתקופה בה היה התובע מחזיק בהם אילו המשיך העבודה. נציג שיפוצי לימור העיד כי עבד בבנין כארבעה - חמישה חדשים (פר' עמ' 32באמצע), מכאן שמאז צו הבטיחות ועד לתחילת עבודתה של שיפוצי לימור (כחדשיים) אין זה זמן מספיק להשלמת העבודה כולה. עפ"י ההסכם בין הנתבעת לשיפוצי לימור השכירות היא מיום 25.10.95ללא הגבלת זמן, ובתנאי שמשך כל הזמן יעבדו על הפיגום (ר' נ/ 3סעיף 2). לא מצינו הסכם דומה בין הנתבעת לתובע ועל כן לכאורה חופפת השכירות של שיפוצי לימור את שכירות התובע ואין מקום לזכות את הנתבעת בכפל תשלום דמי שכירות בגין אותה תקופה. מה גם שאין מחלוקת כי התובע שילם סכום של 700, 11ש"ח ע"ח הפיגום, ונראה לי כי סכום זה מכסה את תקופת השימוש שלו בפיגום. אין מחלוקת, כי הפיגומים היו לקויים, וכי בגינם הוצא צו הבטיחות. מכאן שלפחות תקופה מסויימת לא ניתן היה להשתמש בפיגומים. משלא הוכח מהו אורך תקופה זו, ולאור העובדה שלא הוכח כי משך החזקת הפיגומים ע"י התובע הוגבלה, נראה לי כי אין לפסוק לנתבעת דמי שכירות נוספים מהתובע. ג. חוסרים נציג הנתבעת, חזות, טען בתצהירו כי התובע לא החזיר לנתבעת 190מיטות פיגום ו- 190מזרונים ושאלה נעלמו כשהיו באחריות התובע. מעדותו של חזות עולה, שטענתו היא למעשה, כי כשפורק הפיגום מבניין מס' 1ועשו חבילות של הפריטים אז נתגלו החוסרים והנתבעת נאלצה להביא כמות נוספת על מנת להרכיב אותה כמות שהיתה בבנין מס' 1(פר' עמ' 37באמצע). אינני מקבלת טענה זו של הנתבעת. טענתו של חזות מהווה שינוי חזית לעומת כתב ההגנה ויותר מכך. ההגיון מחייב שאילו כך היו פני הדברים היה חזות מחייב את התובע, קודם שהסכים להעביר לו את הפיגום מבנין 1ל-3, בגין החוסרים. העובדה שחזות טען כי בגין בנין 3הוסכם על מחיר זהה כמו בבנין 1מלמד, כי חוסרים כאלה, בשלב הנטען - לא היו. זאת ועוד. מהמשך עדותו של חזות עולה, כי גם שינוי החזית האמור אינו הגירסה הסופית. חזות העיד: "אני מניח שהפיגומים נגנבו בשלב הביניים כאשר היו מפורקים מבנין 1ולפני הרכבתם בבנין 3" (פר' עמ' 37למטה). וכשנשאל מדוע בשלב זה, שהפיגומים לא מורכבים אחראי התובע הוא השיב: "יש אתרים שבהם מועברים פיגומים מבנין לבנין והאחריות על המזמין. הפועלים שלי מפרקים את הפיגום הם מעבירים אותו והם מרכיבים אותו מחדש" (שם - למטה). לא הובאה ראיה, כי הצדדים במקרה זה הסכימו, כי האחריות בשלב הביניים היא על התובע, ומכיוון שמעדותו של חזות עולה, כי זהו עניין של הסכמה, ומשלא הוכחה הסכמה כזו, האחריות על הנתבעת. גם הדין מחייב, כי בשלב זה האחריות תהיה על הנתבעת. עפ"י חוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971"המשכיר חייב למסור את המושכר לשוכר בהעמדת המושכר לרשותו" [סעיף 5(א)] המושכר בענייננו הוא פיגום מותקן ועומד, שכן אין מחלוקת שחובת ההתקנה על הנתבעת. כל עוד אין הפיגום מותקן, לא נמסר המושכר והאחריות חלה על הנתבעת. רק עם המסירה חלה האחריות על התובע - כשוכר. סוף דבר אני דוחה את תביעת התובע, ואת התביעה שכנגד של הנתבעת. אין צו להוצאות. פיצוייםהפסקת עבודהצוויםבטיחות בעבודה