קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים ממדינת ישראל על ירי חייל צה''ל: .1 זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף. מהנטען בכתב התביעה שהוגש בתיק זה עולה מסכת עובדות כלהלן: א. התובע הינו יליד שנת 1968ותושב מחנה הפליטים"יבנה" ברפיח. ביום 18/6/88, בהיות התובע עושה את דרכו ברחובה של שכונתו הידועה בשם , .n.p.kעצרו חיילי צה"ל נער על מנת לבדוק את זהותו ומיד עם מעצרו היכוהו ללא כל סיבה. עוברי אורח התערבו וניסו למנוע את הכאתו של הנער, נוצרה מהומה, שבמהלכה ירה אחד החיילים צרור כדורים לעבר התובע ושניים מהם פגעו ברגלו הימנית וריסקו את ברכו. ב. לאחר פציעתו הובא התובע לבית חולים בחאן יונס, שבו אובחן שבר מרוסק ברגלו. בשלב מאוחר יותר הועבר התובע לבית חולים "אלמאקאסד" בירושלים, שבו אושפז ובמהלך אישפוזו הממושך נותח 12פעמים. התובע טוען, כי הוא נפגע מירי של חיילי צה"ל אשר בוצע שלא כדין ולחילופין פציעתו נגרמה בשל התרשלותו של אותו חייל והנתבעת נושאת באחריות ישירה או שילוחית למעשיו. בכתב ההגנה המתוקן, המשתרע על 7עמודים, מוכחש כל הנטען בכתב התביעה והנתבעת מנערת את חוצנה מכל אחריות גם אם יעלה בידי התובע להוכיח שהוא נפצע מירי של חייל צה"ל. .2 לאחר עיון בחומר הראיות שהונח לפני במהלכו של משפט זה ובסיכומי הטענות שהוגשו בכתב ניתן לומר, כי אין עוד מחלוקת לגבי עובדות אשר להלן: א. ביום 18/6/88, בשעות אחה"צ, התפתח עימות בין חיילי צה"ל לבין מספר תושבי מחנה הפליטים "יבנה", שבמהלכו הושלכו אבנים לעבר החיילים שאחד מהם ירה מנשקו ופצע את התובע, (להלן: האירוע הנ"ל). ב. לאחר פציעתו הובא התובע לבית חולים בחאן יונס וכעבור יומיים הועבר לבית החולים "אלמאקאסד" בירושלים ובו אושפז עד לשחרורו ביום 13/9/89 (ראה ת/ 1א' ו- ב'). ג. כתוצאה מפציעתו נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה. המומחה הרפואי מטעם התובע, ד"ר שרביט, העמיד נכות זו על % 30בגין קשיון נוח של הברך הימנית, % 10בגין קיצור הגפה ו- % 5בגין צלקות באותה רגל, (ראה חוות דעתו - ת/2). פרופ' נרובאי, המומחה הרפואי מטעם הנתבעת, הסכים לקביעותיו של ד"ר שרביט עד כמה שהן מתייחסות לנכות בגין קשיון נוח של הברך וקיצור הגפה, אך נמנע מלקבוע אחוזי נכות בגין הצלקות שלדעתו "לא מפריעות" כלל לתובע, (ראה חוות דעתו - נ/4). ד. התובע בסיימו את לימודיו בבית הספר התיכון החל ללמוד בסמינר למורים ובגמר שנת הלימודים הראשונה בו התרחש האירוע הנ"ל. התובע נשוי ובעת מסירת עדותו היה אב ל- 4ילדים. .3מעדותו של התובע (בעמ' 10- 11) עולה, כי ביום קרות האירוע הנ"ל, שהיה יום שבת, הוא יצא את ביתו ובדרכו למסגד ראה חיילי צה"ל שעצרו ילד והיכו אותו. בהמשך דרכו החיילים בהוליכם את הילד שעצרו חלפו על פניו ונשים, קרובות משפחה של הילד, פתחו בצעקות והגיעו ילדים שיידו אבנים לעבר החיילים. לשמע הצעקות הפנה התובע את ראשו וראה חייל המכוון אליו את נשקו ויורה בו. התובע נפגע ונפל ושניים מתושבי השכונה ניגשו אליו והרימוהו כדי להביאו למרפאה, אך בדרכם אליה הגיעו חיילים, שהיכו את התובע והסיעוהו לתחנה שבה הגישו לו עזרה ראשונה ורופא צבאי טיפל בו. מהתחנה הועבר התובע למרפאה "אבו אלווליד" וממנה לבית חולים בחאן יונם. התובע אישר בהשיבו לשאלות בחקירה שכנגד (בעמ' 13), כי מאז תחילת ה"אינתיפדה" רבו הפרות סדר במחנה הפליטים "יבנה", שהיו מלווות יידוי אבנים לעבר חיילים והבערת צמיגים. לדברי התובע (בעמ' 14), בהיותו עסוק בלימוד הוראה ועל מנת שלא ייפגע עתידו נמנע מליטול חלק כלשהו בהפרות הסדר או ביידוי אבנים. לדברי התובע (בעמ' 18), לשמע צעקות הוא הסתובב ואז נורה ונפל מבלי לראות בדיוק את החייל שירה. במהלך החקירה שכנגד (בעמ' 20), העיד התובע, כי ב- 21/2/91נפגע פעם נוספת מירי חיילי צה"ל אלא שבפעם זאת היה זה כדור גומי שפצע את רגלו השמאלית. בסיום עדותו (בעמ' 23), סיפר התובע, כי בתחנה שבה קיבל עזרה ראשונה נלקחה ממנו תעודת זהות ולאחר שנרשמו פרטיו הרופא הצבאי החזיר לו אותה. .4מטעם התובע העיד בן דודו, פתחי יוסף אלהמס, אשר לדבריו (בעמ' 24), עובר לקרות האירוע הנ"ל ובמהלכו ישב בפתח חנותו של אביו וראה את התרחשותו. תיאור האירוע הנ"ל, כפי שהוא עולה מעדותו של עד זה, תואם בקווים כלליים את התיאור שנתן התובע בעדותו. בהשיבו לשאלות בשלב של החקירה שכנגד העיד עד זה, כי ראה את התובע כשהוא הולך ולא ראה אותו מיידה אבנים ובהמשך חקירה זו הוסיף, כי האבנים שהושלכו לא הגיעו כלל עד לחיילים. .5מטעם התובע העיד גם אחיו אברהים, אשר סיפר, כי בזמן הרלוונטי לנשוא משפט זה התגורר הוא ביחד עם התובע בחדר שהיה ממוקם בקומה השניה של בית אביו. לדברי עד זה (בעמ' 30), ביום שבו התרחש האירוע הנ"ל יצא התובע את הבית בדרכו לתפילה במסגד. בעומדו על מרפסת חדרו ראה עד זה, לדבריו, את מסלול הליכתו של התובע כשהוא מתקדם בו לכיוון המסגד ובאותה העת ראה חיילים אשר בהוליכם נער השיגו אותו וחלפו על פניו. אחרי החיילים הופיעו נשים צועקות ואחריהן כ- 30- 40ילדים, שיידו אבנים לעבר החיילים, אולם בהיות הילדים מרוחקים כ- 50מטר עד 70מטר מהחיילים האבנים לא הגיעו ליעדם. בשלב זה הבחין עד זה בחייל יורה וראה את אחיו נופל. בראותו זאת הודיע עד זה לאמו על פציעתו של התובע וביקש ממנה לגשת למקום האירוע. בשובו למרפסת ראה עד זה חיילים מכים את התובע ומכניסים אותו לג'יפ שהגיע למקום. דבריו של אברהים תומכים, איפוא, אף הם בגירסה העולה מעדותו של התובע. מעדותו של אברהים עולה גם, כי הוא מועסק זה 10שנים על ידי נפתלי פינק במפעלו שבראשון לציון ועבד בו גם במהלך ה"אינתיפדה". בתחילה עבד שם עם אביו, אשר מחמת גילו פרש בינתיים מעבודה ועתה הוא עובד במפעל זה עם אחיו האני. בימי חופש מלימודים בסמינר למורים התובע היה עובד גם הוא במפעלו של נפתלי פינק. .6ייאמר כבר כאן, כי לא התעלמתי מסתירות שנתגלו בעדותו של התובע. כך למשל, בהעידו בשלב של חקירה ראשית סיפר התובע, כי ראה את החייל מכוון את נשקו כלפיו ויורה ובהשיבו לשאלות בחקירה שכנגד הוא העיד, כי לא ראה זאת בדיוק. ניתן למצוא גם בעדותו של התובע דברים, שאינם חופפים את תשובותיו לשאלות הכלולות בשאלון שהופנה אליו. אוסיף, כי בכנותו את מי שנעצר על ידי החיילים "ילד" בעוד שאחיו אברהים תיאר אותו כנער בן 18גילה התובע נטיה להנמכת גילם של המעורבים באירוע הנ"ל וכוונתי למיידי האבנים. בא כוחה של הנתבעת מצביע בסיכום טענותיו (בעמ' 3) על כך, שבסיכומיו טען התובע כי: "חזר מעבודתו בישראל, התרחץ ויצא לכיוון המסגד", בעוד שבבית המשפט העיד, כי באותו יום לא הלך לעבודה ונשאר בבית וביקש לראות בכך סתירה משמעותית בדבריו. בבקשו זאת הפרקליט המלומד לא דייק, שכן לא התובע הוא, שסיכם את טענותיו אלא בא כוחו עשה זאת ותוך כדי העשייה טעה. מכאן, שהתובע לא סתר את דבריו בנקודה זו. אין לשכוח, כי מבחינתו של התובע מדובר באירוע טראומתי שלא כל פרטיו בשעת התרחשותו נקלטים ונחרטים בזכרון. מה גם, ומאז האירוע הנ"ל ועד למסירת עדותו של התובע בבית המשפט עברו למעלה מ- 9שנים. יודגש, כי לא הובאה כל ראיה הסותרת את גירסת התובע וברשום ביומן המבצעים נ/6, שהוגש מטעם הנתבעת, נמצא אישור לכך, שהתובע אמנם נפצע בתאריך הנטען על ידו וכי בתאריך זה בהפרות סדר שהיו ברפיח נורה רק כדור אחד. ער אני לקושי שעמד בפני הנתבעת לאתר את החיילים, שהיו מעורבים באירוע הנ"ל. ברם, משעלה בידי הנתבעת לאתר מפקד גדוד וסגנו, שבפרק הזמן הרלוונטי לנשוא משפט זה שרתו ברפיח, ניתן היה לרדת בסולם הדרגות, ולהגיע ליחידה שאחד מחייליה ירה את הכדור הבודד המוזכר ביומן המבצעים - נ/6, שכן כל מג"ד מכיר את מפקדי הפלוגות שבגדודו, כל מ"פ את מפקדי המחלקות שבפלוגתו וכל מ"מ את מפקדי הכיתות שבמחלקתו. אין בעדותו של סא"ל אביטל, אשר במסגרת תפקידו עסק באיסוף ראיות המתייחסות לאירוע הנ"ל, כדי להראות שהוא ניסה להגיע לכיתת החיילים שנטלה בו חלק בדרך האמורה לעיל, או בדרך אחרת. העדתם של מפקד הגדוד וסגנו היתה מיותרת. מר וינטרשטיין, סגן מפקד הגדוד, בהעידו אמר: "לגבי האירוע הספציפי הזה שאירע בשבת, 18/6/88שאליו מתייחס הדיון לא זכור לי דבר". מפקד הגדוד, מר עמית, העיד, כי קשה לו לומר שהוא זוכר אירועים ספציפיים שהתרחשו ב- 18/6/88, אך הוא יכול לומר באופן כללי, שבאותה תקופה הפרות סדר והתקהלויות היו חזיון נפרץ ועל כך איש לא חלק מלכתחילה. .7בא כוחה של הנתבעת התקשה כנראה לקבל כעובדה, שגירסתו של התובע, כפי שהיא עולה מעדותו, לא נסתרה, והצביע על נ/ 8ו- נ/9, דברים שנרשמו על ידי חוקר פרטי, מר שחאדה, המיוחסים למוכתר של מחנה הפליטים "יבנה" ותושב אחר של מחנה זה, דברים שאינם עולים בקנה אחד עם גירסה זו ולפיהם נטל התובע חלק בידויי אבנים. יתרה מזאת, הפרקליט המלומד, בהסתמכו על האמור ב- נ/ 8וב- נ/9, טען בסעיף 12ב' של סיכום טענותיו, כי: "התובע היה פעיל ביידוי האבנים, שותף מלא להתעמתות עם הצבא, ונורה בעת שירה בחיילים, בנסיונו לפגוע בהם, להטיל בהם מום ונכות" (הדגשה במקור - נ.ק.). יוטעם, כי לטענה שהתובע ירה בחיילים אין כל אחיזה ברשום באימרות נ/ 8ו- נ/.9 בהסתמכו על נ/ 8ו- נ/ 9הסיח הפרקליט המלומד את דעתו מכך, שבבקשו להגישם נרשמו מפיו (בעמ' 39) דברים אלה: "מבקש להגיש את שני המסמכים והתרגומים של האמור בהם רק לצורך העדתם של שני האנשים אשר חתומים על מסמכים אלה". למטרה זו ורק למטרה זו נתן בא כוחו של התובע הסכמתו להגשת שני המסמכים הנ"ל. משאיש מהשניים, שלהם מיוחסים הדברים שנרשמו ב- נ/ 8וב- נ/ 9לא התייצב בבית המשפט ולא העיד אין לראות בשני המסמכים הנ"ל ראיה במשפט זה ויש להתעלם כליל מהאמור בהם. במאמר מוסגר יצויין, כי במהלך הדיון התברר ששיחותיו של החוקר הפרטי, מר שחאדה, עם השניים, אשר דבריהם נרשמו ב- נ/ 8וב- נ/ 9הוקלטו והקלטת נמסרה לנתבעת ונמצאת בידי בא כוחה. ניתן היה לצפות, שבא כוחה של הנתבעת יגלה עניין בתוכנה של קלטת זו המצויה ברשותו וידאג לתימלולו ותירגומו לעברית. ברם, בא כוחה של הנתבעת לא טרח לבדוק את תוכנה של אותה קלטת וממחדלו זה ניתן אולי להסיק, שלא ייחס משקל רב לפעולתו של החוקר הפרטי. אוסיף, אגב אורחה, שהדרך בה נגבו האימרות - נ/ 8ו- נ/ 9ותוכנן מעוררים שאלות, שלאור האמור לעיל אינן דורשות מענה. .8לסיכום הדיון בגירסת התובע ייאמר, כי עיקריה של גירסה זו נראים לי סבירים והם מקובלים עלי. גירסתו של התובע, כאמור, לא נסתרה ואף נמצא לה סיוע וחיזוק בדברי בן דודו פתחי, שעשה עלי רושם של אדם הדובר אמת, ובדברי אחיו אברהים. למועד פציעתו של התובע נמצא אישור ביומן המבצעים - נ/6, ועל השלכותיה של פציעה זו ניתן ללמוד מהרישומים הרפואיים - ת/ 1א' ו- ב' וחוות הדעת - ת/2 ו- נ/.4 גירסתו של התובע פורטה לעיל בסעיף 3של פסק דין זה ואין צורך לחזור עליה. אציין רק, שלדברי התובע הוא לא נטל חלק כלשהו בעימות עם החיילים והוסיף, כי האבנים שהושלכו לעבר החיילים לא הגיעו כלל עד לחיילים בשל המרחק שהפריד בינם לבין מיידי האבנים. ואמנם לא הובאה לפני כל ראיה על פגיעה באחד החיילים במהלך האירוע הנ"ל. .9השאלה הנשאלת עתה היא, האם בנסיבותיו של מקרה קונקרטי זה שלפני נושאת הנתבעת באחריות לפיצוי התובע בגין הנזק שנגרם לו על ידי הירי שפגע בו. אין חולק על כך, שעל הנתבעת לשמור על הסדר ועל שלום הציבור בשטחים הנתונים לשליטתה ובמסגרת מילוי מטלה זו חבה היא חובת זהירות מושגית כלפי תושביהם. תפקידה זה של הנתבעת חייב אותה למנוע תופעות אלימות המסכנות את הציבור והעלולות לפגוע בו גם אם מניעתו היה כרוך בהפעלת כוח. ברם, הכוח המופעל צריך היה להיות כוח סביר ולא מעבר לנדרש בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון. בפסק הדין המנחה שניתן בע"א 145/80, בעניין ועקנין, (פ"ד ל"ז (1) 113, 127) נאמרו, בין היתר, דברים אלה: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". אזכיר, כי מדובר בתובע שנפגע ברגלו כתוצאה מירי, אשר בוצע על ידי חיילי צה"ל שפעלו מטעם הנתבעת. מכיוון, שביצוע ירי כרוך בסיכון בלתי סביר מוטלת בגינו על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית והשאלה היא, האם יצאה הנתבעת ידי חובתה זו. .10אין חולק על כך, כי במקרה זה שלפני הופר הסדר כאשר עשרות צעירים, שגילם לא הוברר די הצורך, השליכו אבנים לעבר החיילים, אולם, כאמור כבר, התובע לא נטל חלק בהפרת הסדר והוא נקלע לאירוע הנ"ל בדרכו למסגד. לא יהיה זה למותר לחזור ולציין, שהנתבעת הסתפקה בהעדתם של מפקד הגדוד וסגנו, אשר פיקודיהם פעלו בזמן הרלוונטי בגיזרת רפיח, על אף שאיש מהם לא ידע דבר על התרחשותו של האירוע הנ"ל ועל אף שניתן היה לאתר חיילים שהיו מעורבים בו. בבואי לקבוע, האם בביצוע הירי בנסיבותיו של מקרה זה שלפני יש לראות אמצעי סביר להשלטת סדר, עלי להקדים ולברר באיזה ירי מדובר, בירי כדורים "חיים" או כדורי גומי או פלסטיק. .11לטענת התובע, נפגע הוא על ידי ירי חי. ברישומים ת/ 1א' ו- ב' צויין, כי התובע נפגע על ידי - . High velocity bulletבא כוחה של הנתבעת הסכים אמנם להגשת הרישומים - ת/ 1א' ו- ב', אך הסתייג מההתייחסות לתכונת הכדור כל עוד לא יתאפשר לו לחקור את מי שחתום על הרישומים הנ"ל. מכיוון שהחתום על הרישומים - ת/ 1א' ו- ב' לא נקרא להעיד עלי להתעלם מהמילים high velocity bulletהכתובות בהם. בעמ' 2של יומן המבצעים - נ/6, המתייחס ליום האירוע הנ"ל, נרשם, בין היתר: " .n.p.kהתקהלות של 100איש מלווה ביידוי אבנים... ביצוע ירי חי מקומי נפגע ברגל הועבר למרפאת רפיח". בעמ' 3למטה של היומן - נ/ 6נרשם: "פצוע בירך ימין נמצא בבי"ח ח"י שמו: נאג'י X, ת.ז. X ". וזהו מספר תעודת הזהות של התובע. ובעמ' 4למטה של יומן זה נרשמו דברים אלה: "בשיחה עם המז' והקמב"ץ ברפיח עולה שהיום במהלך הפרות סדר נורה כדור אחד בלבד 1) נאג'י מחמד מחמוד אלהס, בן 18, פצוע בירך ימין מצב בינוני קל". הקטעים, שזה עתה צוטטו מיומן המבצעים - נ/6, מצביעים על כך, שביום בו התרחש האירוע הנ"ל בוצע ירי חי, ובמהלך הפרות הסדר באותו היום נורה כדור אחד שבין הנפגעים ממנו היה גם התובע. מכאן, שהתובע נפגע מכדור חי והנזק הקשה שנגרם לעצמות הרגל מתיישב עם פגיעה כזאת. מן הראוי להוסיף, כי בחקירה הראשית של מפקד הגדוד, מר עמית, הופנתה תשומת לבו לקטע ביומן - נ/6, שבו מדובר בהתקהלות ובירי חי, ועד זה הגיב באמרו, שאירוע כזה לא זכור לו והוסיף (בעמ' 37): "אני רוצה להדגיש שירי חי בהתקהלות כזאת לא זכור לי". בהשיבו לשאלות בחקירה שכנגד (בעמ' 38) אמר עד זה, כי: "היו נוהלי פתיחה באש והירי בכדור חי התאפשר אך ורק כשנשקפה סכנת חיים לאותו חייל". יצויין, כי במהלך עדותו של מפקד הגדוד, מר עמית, הוא לא נשאל כלל האם חיילי גדודו היו מצויידים בתחמושת של כדורים חיים בלבד, או שסופקו להם גם כדורי גומי או כדורי פלסטיק. בהסתמך על האמור עד כאן הריני קובע, כי התובע נפגע מכדור חי. .12משנקבע, כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית לתובע וכי הוא נפגע מירי חי ניתן לחזור לשאלה, האם בנסיבותיו של האירוע הנ"ל יש לראות בירי זה אמצעי סביר להשלטת הסדר. על מנת להשיב לשאלה זו עלי להתחשב במה שהתחולל בשטח בעת התרחשותו של הארוע הנ"ל, כאשר אבנים הושלכו לעבר החיילים והנשים השמיעו צעקות. ברם, גם במצב דברים זה מן הראוי היה שלא לחרוג מ"הוראות הפתיחה באש" ולא לבצע ירי חי לעבר גופם של מפירי הסדר וקל וחומר לעבר גופו של עובר אורח תמים. במאמר מוסגר יצויין, כי לא נעלמה ממני טענת ב"כ הנתבעת לפיה אין לדון בהפרת "הוראות פתיחה באש" מכיוון שהפרתן לא נטענה בכתב התביעה ולפיכך הדיון בה יהווה הרחבת חזית. ייאמר מיד, כי אין ממש בטענה זו. בסעיף 6ג' לכתב-התביעה נטען, כי הירי בוצע ללא הצדקה, ללא צורך ומבלי שסכנת חיים נשקפה לחיילים במהלך הארוע הנ"ל, ובסעיף 6ד' נטען כי הנתבעת לא דאגה להעביר לחיילים את ההוראות והפקודות המתיחסות לפגיעה בתושבי השטחים. דינה של טענה זו, איפוא, להדחות והיא נדחית בזה. בנסיבותיו של מקרה זה, כפי שפורטו לעיל, ברור הוא, שהיתה חריגה מ"הוראות הפתיחה באש", אשר בהן, בין היתר, נאמר: "לצורך פיזור מתפרעים ניתן לירות באויר בלבד, ובשום מקרה אין לעבור משלב של ירי באויר לשלב של ירי לעבר הגוף". ההוראות הנ"ל מתירות ירי חי רק "כאשר נשקפת סכנה ממשית ומיידית לחייהם" וגם ירי זה יתבצע לאחר השמעת אזהרה בערבית וירי באוויר. לא מקובלת עלי טענת בא כוחה של הנתבעת, לפיה יש לראות בהוראות הנ"ל הנחיות פנימיות בלבד, שסטיה מהן אינה מצביעה על התרשלות דווקא. בהעדר התרחשות חריגה במהלך פיזור התקהלות והשלטת סדר, המעמידה בסכנה מוחשית וחמורה חיילים, הפרה בוטה של "הוראות פתיחה באש" מהווה התרשלות. לא הובאה כל ראיה על כך, שחייל מהחיילים מהאירוע הנ"ל נפגע פגיעה כלשהי במהלכו ואין בנסיבות התרחשותו כדי להצביע על סכנת חיים ממשית ומיידית שנשקפה לחיילים או לאדם אחר. יצויין גם, שכעולה מהיומן - נ/6, היו בידי צה"ל פרטיו של התובע ואילו נטל חלק בהפרת הסדר, שהצדיק ביצוע ירי לעברו, ניתן היה לצפות שיועמד לדין על כך. אי נקיטת צעדים משפטיים נגד התובע מאששת את גירסתו. זאת ועוד, פעילותם של החיילים בגיזרת רפיח בפרק הזמן הרלוונטי, התמקדה כדברי מפקד הגדוד, מר עמית, בפיזור התקהלויות וטיפול בהפרות סדר כדי להביא לרגיעה. פעילות כזאת היא בעלת אופי משטרתי מובהק ואין לראות בה "פעולה מלחמתית". בקשתו של בא כוח הנתבעת לראות בפעילות החיילים במהלך האירוע הנ"ל "פעולה מלחמתית", חסרה תשתית ראייתית ולא מקובלת עלי. אין, איפוא, לראות בביצוע ירי חי בנסיבותיו של מקרה זה שלפני אמצעי סביר להשלטת הסדר. בבצעם את הירי במהלך האירוע הנ"ל חרגו החיילים ממסגרת הסבירות והמסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהיא חבה לתובע ועליה לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו מהירי. לאור המסקנה שאליה הגעתי כאמור לעיל יש להשיב לשאלה, שנשאלה בתחילת סעיף 9של פסק דין זה, בחיוב. מסקנתי זו מייתרת את הדיון בשאלה, האם ביצוע הירי באירוע הנ"ל מהווה עוולת תקיפה, לפי סעיף 23לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שיעור הנזק: .13כאב וסבל: בבואי עתה לדון בשיעור הנזק של התובע, יצויין שמחוות הדעת ת/ 2ו- נ/4, עולה, כי שני המומחים הרפואיים, ד"ר שרביט מטעם התובע ופרופ' נרובאי מטעם הנתבעת תמימי דעים באשר לנכותו הרפואית של התובע עד כמה שהיא מתייחסת לקישיון נוח של הברך ברגלו הימנית ולקיצור רגל זו, ומעמידים אותה על % 37לצמיתות. לדעת ד"ר שרביט יש להוסיף לנכות הרפואית האמורה לעיל של התובע % 5בגין הצלקות הנרחבות שנותרו ברגלו ולהעמידה על % .40.65לצורך חישוב הפיצוי בגין כאב וסבל נראית לי דעתו של ד"ר שרביט. בא כוחו של התובע מבקש לפצות את מרשו בגין כאב וסבל בסכום של -.000,180 ש"ח ואילו בא כוחה של הנתבעת מבקש להסתפק בפסיקת סכום של -.000, 50ש"ח. בעת קרות האירוע הנ"ל היה התובע בן 20, סטודנט בסמינר למורים. בעקבות פציעתו אושפז התובע במשך 15חודשים ובמהלך אישפוזו נותח מספר פעמים ברגלו הפגועה. רגלו הימנית של התובע קוצרה ב- 5ס"מ ואין ביכולתו לכופפה בשל קישיון של הברך. בהתחשב בגילו של התובע והסבל שעבר עליו עד לשלב זה ויהיה מנת חלקו לאורח חייו נראה לי כי סכום של -.000, 150ש"ח למועד מתן פסק-הדין יהווה פיצוי נאות בפריט זה. .14הפסד השתכרות בעבר: כאמור כבר, עד לקרות האירוע הנ"ל, סיים התובע שנה אחת של לימודים בסמינר למורים. סביר להניח, שאילולא נפצע היה התובע ממשיך בלימודיו עד להסמכתו כמורה, ולאחר ההסמכה היה מוצא את מקור פרנסתו בהוראה. בשל פציעתו התובע אושפז למשך 15חודשים. בזמן אישפוזו נבצר מהתובע לחזור אל בין כותלי הסמינר על מנת להמשיך את לימודיו. גם אם אצא מתוך הנחה, כי התובע נזקק לפרק זמן נוסף לאחר שיחרורו מבית החולים כדי להסתגל למומו, הרי פרק זמן זה לא עלה על 9חודשים. מכאן, שבמשך שנתיים, לא היה התובע מסוגל לחזור ללימודיו. גם לאחר שחלפו שנתיים ימים ממועד קרות האירוע הנ"ל, לא חזר התובע ללימודיו בסמינר על מנת לסיימם, שכן לדבריו לא היה מסוגל לכך מבחינה נפשית. ייאמר כבר כאן, כי לא הובאה לפני כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בדבריו הנ"ל של התובע ולא נראה לי שיש בהם ממש. לפי הלכה פסוקה, על הנפגע לנקוט אמצעים סבירים כדי להקטין את נזקו ואי נקיטתם של אמצעים כאלה תביא להקטנת הפיצויים שייפסקו, (ראה ע.א. 449/81 פ"ד ל"ח (4) 70, 78וכן ע.א. 320/87 פ"ד מ"ה (1) 743). התובע, מטעמים השמורים עמו, לא השלים את לימודיו בסמינר למורים ולא מצא עד כתיבת דברים אלה תעסוקה פרט לכך, שהוא מידי פעם עוזר בחנותו של אחיו. יהיה זה מן הראוי לציין, כי אילו השלים התובע את לימודיו והיה עוסק בהוראה, מגבלותיו הנובעות מהאירוע הנ"ל לא היו באות לביטויין המלא. אוסיף כאן, כי גם לאחר מתן פסק-דין זה ייטיב התובע לעשות אם ישלים את לימודיו ויכשיר את עצמו להוראה. מאז קרות האירוע הנ"ל עברו למעלה מ- 10שנים שמתוכן שנתיים התובע לא היה כשיר לעבודה. לאחר חלוף השנתיים היה על התובע כאמור לעשות מה שאדם סביר במקומו היה עושה כדי להקטין את הנזק ובנסיבותיו של מקרה זה שלפני, היה עליו להשלים את לימודיו. בתקופת השלמת לימודיו הפסד השתכרותו של התובע היה מתבטא בשכר שהיה מקבל תמורת עבודה במפעל "פיאו בע"מ", שבו נהג לעבוד ביחד עם שני אחיו בימי החופש מלימודים. בא כוחו של התובע מציע בסיכום טענותיו לקבוע, כי שכר זה הסתכם ב- -.619, 2ש"ח לחודש וזאת בהסתמך על תלושי השכר של אחיו - ת/.4 לדעת בא כוחה של הנתבעת הצעת בא כוח התובע היא מופרזת ואין לקבלה, והוא מפנה לתשובת התובע לשאלון שהופנה אליו, לפיה שכרו במפעל הנ"ל עמד על -. 60ש"ח ליום. בא כוחה המלומד של הנתבעת הסיח את דעתו מהעובדה שהשכר היומי של -. 60ש"ח בשנת 1988לאחר שיערוכו מתקרב ל- -. 200ש"ח במועד מתן פסק-הדין. נראית לי, איפוא, הצעת ב"כ התובע ומכיוון שסיכום טענותיו הוגש ב-23/10/98, יש לשערך את השכר הנ"ל למועד מתן פסק-הדין, ולהעמידו על -.732, 2ש"ח. חופשה מלימודים במוסד אקדמאי נמשכת כשלושה חודשים בשנה ומכאן שבשתי שנות הלימוד בסמינר הפסיד התובע שכר של 6חודשי עבודה המסתכם ב- -.392, 16ש"ח ובצירוף ריבית כחוק מגיע לסך של -.474, 21ש"ח. בשל פציעתו של התובע חל איחור של שנתיים בתחילת עבודתו בהוראה ובשל כך מגיע לו פיצוי. חוות דעתו של מר קצין - נ/ 7עולה, כי שכרו של עובד ברצועת עזה בחודשים פברואר - מרץ 1997הסתכם בכ- 40ש"ח ליום עבודה ולפיכך במועד מתן פסק הדין מסתכם הוא ב- 45ש"ח. סביר יהיה להניח, כי שכרו של מורה הוא גבוה יותר משכרו של פועל וניתן להעמידו על סכום של -.500, 1ש"ח לחודש. מכאן, שהפסד השתכרותו בתקופה של שנתיים מסתכם ב- 000, 36ש"ח, ובצירוף ריבית כחוק מגיע סכום זה ל- לסכום -.480,.42 יש לקחת בחשבון, כי על התובע בחפשו מקום עבודה להתמודד עם אחרים, המחפשים אף הם מקום עבודה ואינם סובלים ממוגבלויות כמוהו. כאמור אין במומו של של התובע כתוצאה מפציעתו כדי לפגוע קשות בתפקודו כמורה. אולם, התובע לא יוכל לעסוק בחינוך גופני, לא יוכל ללוות את תלמידיו בטיולים הנערכים מטעם בית הספר ומוגבלויותיו תהוונה מכשול במסלול קידומו. בנסיבות אלה, מן הראוי לפצות את התובע וסכום של -.000, 25ש"ח למועד מתן פסק הדין יהווה פיצוי נאות לגבי העבר. .15בבואי לדון בהפסד השתכרותו של התובע בעתיד אזכיר את הנטל הרובץ עליו להקטין את נזקו על ידי נקיטת צעדים סבירים. מדובר בתובע שבחר בהוראה כתחום עיסוקו בעתיד ואילולא קרה האירוע הנ"ל היה משלים את לימודיו בסמינר למורים ומממש את בחירתו. נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, העומדת על %40.65, נקבעה בשל פגיעה קשה ברגלו הימנית, ברם, בהוראה ובכל עיסוק אחר, שניתן לעסוק בו בישיבה, נכותו התיפקודית של התובע אינה מגיעה לדרגת נכותו הרפואית ומן הראוי להעמידה על %.25 התובע יליד שנת 1968ולפניו 35שנים עד הגיעו לגיל הפרישה מעבודה. כאמור שכרו החודשי של מורה ברצועת עזר המגיע ל- -.500, 1ש"ח. הפיצוי בגין הפסד השתכרותו של התובע יחושב על ידי הכפלת השכר החודשי בשיעור נכותו התיפקודית ובמקדם ההיוון המתאים, היינו: 500 259.8413, 1x% 25xוהתוצאה היא -.440, 97ש"ח. .16התובע כאמור נפגע קשה למדי ברגלו הימנית אך אין בפגיעה זו כדי למנוע ממנו לעשות שימוש באמצעי תחבורה ציבוריים. יחד עם זאת, יש מקום לפיצוי צנוע בגין ניידות מוגברת. לפי אומדן גס אך זהיר יועמד פיצוי זה על סכום כולל של -.000, 15ש"ח ליום מתן פסק הדין. לא הונחה תשתית ראייתית שתצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג'. .17בהסתמך על האמור עד כאן, נזקו של התובע מורכב מפריטים אלה: א. כאב וסבל -.000, 150ש"ח ב. הפסד השתכרות בעבר -.954, 88ש"ח ג. הפסד השתכרות בעתיד -.440, 97ש"ח ד. ניידות מוגברת -.000, 15ש"ח סה"כ -.394, 351ש"ח .18על יסוד כל האמור לעיל, הריני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום הנ"ל של -.394, 351ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלומו. כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של % 20מהסכום שנפסק וזאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ובלווית מע"מ. תעופהצבאפיצוייםצה"לחייליםמקרי ירי