קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בתביעות ביטוח לאומי: .1לפנינו שני ערעורים ברשות שניתנה על-ידי הנשיא, אשר הדיון בהם אוחד, ואשר עניינם - החלטתו של השופט כנפי שלא לפסול את עצמו מלשבת בדין בתיקים אלה אשר המוסד לביטוח לאומי צד בהם. .2השופט כנפי הינו "נכה עבודה" שהוכר בתור שכזה על-ידי המוסד לביטוח לאומי ונפלה מחלוקת בינו לבין המוסד בקשר לזכויותיו בגין נכותו. .3משדחה המוסד את תביעתו הגיש תביעה לבית-הדין ובעקבותיה ערעור (דב"ע מו/22- 0[1] ולאחר מכן עתירה לבג"צ 221/86(טרם פורסם). כל התקופה שבה התנהלו הליכים משפטיים בין השופט כנפי לבין המוסד לביטוח לאומי, השופט פסל את עצמו מלשבת בדין בתיקים אשר המוסד לביטוח לאומו צד בהם. .4שני התיקים נשוא הערעור נקבעו לשמיעה אצל השופט כנפי לאחר שנשמע הטיעון בעתירה לבג"צ, אך טרם מתן פסק-הדין באותה עתירה; המוסד ביקש מהשופט שיפסול את עצמו מלשבת בדין, ונימוקו: "כבוד השופט כנפי פסל עצמו מלשבת במשפטים נגד המוסד לביטוח לאומי". השופט כנפי דחה את הבקשות, באומרו: "אינני רואה כל סיבה לפסול עצמי מלדון בעניין זה". .5בערעור לפנינו טענה הפרקליטה שייצגה את המוסד שתי טענות. הראשונה, מרחיקת הלכת - כי שופט שבמשך שנים ניהל התדיינות עם המוסד מן הראוי שלא ישמע תיקים אשר המוסד צד להם משך פרק זמן משמעותי. והשניה - כי לשופט כנפי עדיין שיג ושיח עם המוסד בקשר להשלכותיה של פסיקת הבג"צ בעניינו. שני המשיבים, אשר אינם מיוצגים בבית-הדין קמא, לא התייצבו לערעור, מן הסתם מהטעם שכל עניינם שתביעתם תתברר בערכאה שיפוטית מבלי לנקוט עמדה מיהו השופט שישב בדין. .6שני סוגים עיקריים בפסלות שופט והם אובחנו במאמרו של הנשיא שמגר [12] ("על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" שפורסם בספר "גבורות לשמעון אגרנט", בע' 104): "יש מקרים בהם הפסלות היא אוטומטית ונובעת מיניה וביה ממערכת הנסיבות שנתקיימה ויש מקרים בהם מקדימים ובודקים אם אכן נוצרה אפשרות ממשית של משוא פנים". ענייננו נופל לסוגיה אם יש לפנינו מקרה שבו לשופט עניין אישי, כספי או קנייני, בתוצאות המשפט, ובלשונו של השופט חשין בבג"צ 174/54, [2] (בע' 462): "כל 'נגיעה' כספית או חפצית בנשוא הדיונים, קטנה או גדולה, משמשת פסול אוטומטי, לפי שבמסיבות אלה מניח החוק משוא פנים". מובן שדברים אלה יש לפרש בהיבטם הרחב, אך לא עד כדי הגעה לידי אבסורד; שופט שדן בפירוש חוק מיסים יש לו אינטרס שהחוק יפורש כך שהמס המוטל עליו יהיה קטן יותר ואין בכך כדי להביא למסקנה, כי יש לו "נגיעה כספית" בנושא הדיונים. אם נבחן את הסוגיה לענייננו, הרי שהמחלוקת שנפלה בין השופט כנפי לבין הביטוח הלאומי יושבה, ואין להניח כי נשאר בלבו של השופט משקע אשר ימנע ממנו לשפוט משפט צדק בכל עניין ונושא אשר הביטוח הלאומי צד בו, ועל כך יורחב הדיבור להלן. לעניין ה"נגיעה הכספית" נוסיף, כי התיקים בהם עסקינן אינם דנים בזכויותיו של נכה שקצבתו הוונה, נושא אשר לגרסת הביטוח הלאומי טרם בא לידי סיום חרף הפסיקה, כך שאין כל חשש של "נגיעה כספית". ואף אם היה חשש כזה הרי שהשלב שבו הדברים עומדים היום הוא שלב של יישום נכון של פסיקה משפטית, נושא הפתוח לערעור לבית-דין זה, אם יהיה צורך בהכרע משפטית נוספת. .7בדב"ע מו/36- 3(ברנוביץ - מדינת ישראל; לא פורסם) התייחס בית-דין זה לסוגיית פסלות שופט ונביא את הדברים הצריכים לענייננו במלואם: "הקו שהנחה את שופטי בית המשפט, בשורה ארוכה של מקרים בדונם בבקשה לפסילת שופט היה: "אין פוסלים שופט מלשבת בדין אלא אם מצליחים להראות על אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת, וחשד או חשש בלבד אינם מספיקים לענין זה". (בג"צ 179/80[3], בע' 413; ב"ש 48/78[4]; ע"פ 5/82[5]; ע"פ 619/82[6]; ע"פ 633/83[7]). עוד נפסק באותו עניין: "פעמים רבות נקבע בערעורים הרבים, המגיעים לבית-משפט זה, על סירוב ביתמשפט לפסול את עצמו, כי לא רגישות סובייקטיבית מיוחדת של נאשם היא הקובעת, אלא השאלה היא, אם הוכחה אפשרות ממשית מבחינה אובייקטיבית למשוא פנים בניהול המשפט" (ע"פ 371/83[8], בע' 308). ומיהו ה"אדם הסביר" לעניין הקביעה האובייקטיבית? על כך ענה בית-המשפט העליון: "את האדם הסביר מייצג לעניין זה בית-המשפט, הדן בבקשת פסילה או בערעור על סירובו לפסול עצמו, ולא הנאשם או (אף לא 'נאשם סביר') על מעורבותו האישית המיוחדת בדבר" (ע"פ 862/81[9], בע' 588)". .8על אותו מבחן של אפשרות ממשית אומר הנשיא שמגר במאמרו (שם [12], בע' 105): "מבחן האפשרות הממשית, אין משמעותו כי לשם גיבוש המסקנה בדבר קיום האפשרות של נגיעה פסולה, יש לתהות לפני ולפנים בהלך מחשבותיו (state of mind) של השופט. המשמעות של המבחן של האפשרות הממשית היא כי מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה". .9על תפקידה של ערכאת הערעור בסוגיה נאמר (שם [12], בע' 106): "עם תום ההערכה חייב בית-המשפט שלערעור להחליט על-פי אמות מידה אובייקטיביות, לפי הנסיבות החיצוניות, אם לדעתו יובל שופט סביר להוסיף ולדון בעניין, על-פי שיקול דעת משוחרר שאינו נושא עמו מטען עובדתי או רגשי כזה שיסיט את השופט מראש מן הטיפול נעדר-הפניות במחלוקת שבפניו". נראה לנו, כי לפי כל אמת מידה שהיא יוכל שופט סביר להוסיף ולדון בעניינים אשר הביטוח הלאומי צד להם. "חזקה על שופט שהוא יודע לחסן עצמו בפני השקפות פסיכולוגיות כאלה, ואף ההזדקקות למימרה הידועה שצדק חייב לא רק להיעשות וכו' לא היתה לעניין" (ע"א 487/66, 500/66[10], בע' 596-597). לא נטען לפנינו כי השופט כנפי נוקט במשוא פנים, בחומרה יתירה, או בהתנהגות שיש להקיש הימנה כי טינה בליבו על המוסד שלא קיבל גירסתו שלו מלכתחילה, מה עוד שבסופו של דבר זכה השופט כנפי בריבו עם המוסד. מכאן, שאף חשד אין בלבו של המוסד המבקש את הפסילה כי התנהגותו של השופט עשויה להביא למשוא פנים, אלא השערה בעלמא שלא ברור לנו על מה היא מבוססת. .10הן הבקשה לפסילתו של השופט כנפי והן החלטתו שלא לקבלה היו קצרות ביותר ובלתי-מנומקות, אבל חזקה על השופט, שעה שכתב בהחלטתו "אינני רואה כל סיבה לפסול עצמי מלדון בעניין זה", כי שקל היטב טרם החלטתו, ומשכך הדבר אין לנו אלא להביא את דבריו של השופט לנדוי (כתוארו אז): "בית המשפט בוודאי יתן משקל רב לעמדת השופט הנוגע בדבר, ויתערב רק במקרה קיצוני בחוות-דעתו שהוא יכול לשבת בדין. בית-המשפט ינהג כך ביחס לעובדות המקרה, שהן יראה את השופט נאמן על דיבורו, וכן ביחס למסקנות הנובעות מהן, כי חזקה על השופט שבחן את עצמו כראוי, בזכרו את הצהרת האמונים שהצהיר 'לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים'" (המ' 525/63[11], בע' 465). .11לא נוכל אף להתעלם מההיבט המעשי עליו אומר הנשיא שמגר במאמרו המקיף הנ"ל (שם [12], בע' 107): "לא למותר להוסיף גם היבט מעשי; אם בית-המשפט יטה להרחיב את הפתח ולאמץ אמת מידה של מראית פני הדברים כדי להפיס דעתו או חששותיו של הנוגע בדבר, יביא בכך תוך זמן קצר, לפגיעה למעשה בהליכים: אם יתרבו הפסילות בשל כל חשש, ירבו גם השופטים הדנים בתיקים מראש בהיענות על אתר לבקשות פסילה כדי לא להיפסל לאחר מכן על-פי פסיקתה של ערכאת ערעור, שתסתפק לצורך הכרעתה בחשש או במראית פני הדברים ולא תעניק אשראי ליכולתו של השופט להרים עצמו מעל להשפעותיה או השלכותיה של כל הערה וגערה או כל ידיעה על הנאשם ועברו". לענייננו - בבית-הדין בחיפה מכהנים שלושה שופטים בלבד, ומספרם של תיקי הביטוח הלאומי הממתינים לדיון ולהכרעה שיפוטית רב ביותר. אם ייגזר על אחד משופטיו של אותו בית-דין שלא לשבת בדין בכל תיק שהביטוח הלאומי צד בו - יגדל משך הזמן שבו על המגישים תביעות נגד המוסד לביטוח לאומי להמתין לבוא תורם להישמע. .12עיון בכל פסיקתו של בית-המשפט העליון בסוגיית הפסילה, בפסיקתם של בתי-הדין ובמאמרו של הנשיא שמגר, מביא למסקנה, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת ערעור בהחלטתו של שופט שלא לשבת על מידין בעניין מסוים ומקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים. מן האמור עולה, כי דינו של הערעור להידחות. אנו מניחים, כי השופט כנפי ידע לפסול עצמו מלשבת בדין כל אימת שתבוא לפניו לדיון סוגיה אשר להכרעה בה יכול ותהיה השפעה על מימוש זכויותיו-הוא מן המוסד. .13שניים מחברי המותב היו בדעה, כי ערעורו של המוסד בדין יסודו ויש לקבלו, ואלה נימוקיהם: המקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות במינן, ראוי להתייחסות מיוחדת כמידת המיוחד שבנסיבותיו. א) מאז החלה להתברר תובענתו נגד המוסד לביטוח לאומי (18.7.1984) נמנע השופט כנפי מלדון בתביעות שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחים בו. לשאלה, מדוע נקם צעדו זה, יכולות להיות שתי תשובות: 1) חששו של השופט פן לא יעמוד לו החוסן הנפשי לשפוט משפט צדק בהליכים בהם מעורב המוסד לביטוח לאומי, אשר נגדו מנהל הוא משפט בו מתבררים עניינים כספיים כבדי משקל; 2) לאימרה הידועה האומרת שצריך שהצדק גם ייראה, יש במקרה דנן כפל משמעות: "ייראה" לעיני מי? לעיני המוסד - יריבו במשפט, או לעיני "הציבור" - שהידיעה על המשפט הגיעה לאוזניו? או לעיני שניהם?. ב) עולה השאלה: על שום מה החליט השופט כנפי ב-19.1.1987, שאין עוד כל סיבה לפסול את עצמו בשני תיקים (תב"ע מו/62- 3ו-מו/65-3) חרף בקשתו של המוסד לביטוח לאומי? התשובה העולה מעצמה היתה, כי אותה עת ידע השופט שה"פור נפל". ההליך לפני בית-הדין הגבוה לצדק הגיע בשלב שלפני מתן פסק-הדין לאחר שהצדדים סיימו את השמעת טענותיהם וציפו להכרעה כי תיפול לכאן או לכאן. לפיכך, מסתמא, סבר השופט שהוא משוחרר מהכבלים בהם כבל את עצמו ואין עוד חשש שלא "ייראה" כי צדק נעשה; ג) משסבר כך, גילה בדיעבד כי לא פעל אצלו מלכתחילה הטעם הראשון (סעיף (א) (1) דלעיל) של חשש פן לא יהא לו חוסן נפשי לעשות צדק בהליכים של ביטוח לאומי, שהרי למן הרגע בו סבר שסולק המכשול של "ייראה", ראה עצמו כשיר לדון בהליכים אלה. בזאת טעה; ד) טעותו היתה, בין השאר, בכך שלא הביא בחשבון ב-19.1.87, בעת מתן שתי החלטותיו בערעור, שאם יזכה בבג"צ תיפתח לפניו זירה חדשה של דין ודברים עם המוסד בעניינים הקשורים לזכאותו במסגרת חוק הביטוח הלאומי והסכם הניידות, ומפי באת-כוח המוסד נשמע יותר מרמז על כך שיש דברים בגו. נתברר איפוא בדיעבד, כי הטעם השני ("ייראה") המשיך להתקיים, אך לא רק בעיני המוסד, כי אם גם בעיני ציבור המבוטחים המתדיינים עימו והיודעים כי על כס המשפט יושב אדם הנמנה אף הוא על המבוטחים התובעים טובות הנאה מהמוסד; ה) חברינו הסוברים שיש לדחות את הערעור ציינו בחוות-דעתם, כי שני התיקים בהם עסקינן בערעור זה "אינם דנים בזכויותיו של נכה שקצבתו הוונה" ולכן אין בהם, לגבי דידו של השופט כנפי, אבקה של "נגיעה כספית" (סעיף 6של פסק-דין הרוב). לנו נראה שאין זה מן ראוי או מן הרצוי, שיראו שופט כפסול או כשיר, לסירוגין, לדון בתיקים אלה או אחרים של הביטוח הלאומי, כך שתהא חלוקת תיקים בינו לבין שאר השופטים לפי נושאים או ענפי ביטוח במסגרת חוק הביטוח הלאומי: ו) גם השיקול של יעילות אינו יכול להכריע בסוגיה דנן (סעיף 11של דעת הרוב). משעלה הנושא יש להעיר, שמזה שלוש שנים אין השופט כנפי שומע משפטים בענייני ביטוח לאומי ונעשו מאמצים לתגבר את צוות השופטים היושבים בבית-הדין האזורי בחיפה. העומס שנוצר באותו בית-דין בנושאים אחרים נבע מסיבות שאינן קשורות לענייננו. .14התוצאה היא שהערעור נדחה ברוב דעות. אין צו להוצאות.שופטיםפסלות שופטביטוח לאומי