קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה קשה בקרסול: .1התובע, יליד ה- 12בנובמבר 1958, הועסק על ידי הנתבעת מס' 1(להלן - הנתבעת) כמסגר-רתך. ב- 13במאי 92, תוך כדי ועקב עבודתו, נפל התובע ונחבל קשה בקרסול רגל שמאל (להלן - התאונה). הצדדים הגיעו לפשרה לפיה שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, תכרנה (עקרונית) באחריות לנזקי התובע כתוצאה מן התאונה אך תפצנה אותו רק ב- % 72.5מגובה הנזק שיוכח במשפט. בעודף ישא התובע מחמת רשלנות תורמת מצידו. לפיכך - ולבקשת ב"כ בעלי הדין - ניתן לפשרה הזו, ב- 12ביולי 94, תוקף של פסק דין חלקי (עמ' 20). בפסק דין זה תידון איפוא רק סוגיית גובה הנזק - וכל הקשור אליה. .2מיד לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים בילינסון. הרגל שנחבלה הושמה בגבס והוא שוחרר לביתו בצרוף הוראות להיות במעקב אצל רופא המשפחה. רופא זה היפנה את התובע לאורטופד, ד"ר מיכאל היים, שהורה על צילום רנטגן של הקרסול. בצילום נתגלה, כי העצם השבורה לא הושבה למקומה הנכון (לפני גיבוס הרגל) וכי הרצועה האחורית, שתפקידה לייצב את הקרסול, קרועה. נקבע מועד קרוב לניתוח וב 19במאי 92הוחזרה העצם למקומה ונקבעה בעזרת ברגים וחוטי מתכת, ונתפרה הרצועה הקרועה (ת/2). לאחר מכן, שוב הושמה רגלו של התובע בגבס (למשך ארבעה חודשים) ומשהוסר הגבס, ניתן לו גם טיפול פיזיוטרפי, במשך כחודשיים (עמ' 19). בכך הסתיים הטיפול הרפואי בקרסול הפגוע אך, כפי שיתברר להלן, מצבו של התובע לא איפשר לו לחזור לעבודתו. .3בעת שהיה כבן 13נפצע התובע בתאונת דרכים (להלן - התאונה הראשונה). היתה זו פציעה קשה, "שבר פתוח עם ריסוק בירך עצמו" (עמ' 35). וכתוצאה מכך, התקצרה רגלו ב- 8ס"מ ונקבעה לו נכות צמיתה של % 40(שם). הוא אף תבע וקיבל פיצויי נזיקין בגינה. מגבלות אלה, כמסתבר, לא מנעו אותו מלעבוד - לפני קרות התאונה - בעבודה גופנית קשה, ששה ימים בשבוע ושעות רבות (בין 12ל- 14שעות) - בכל יום. הרופא המומחה מצד התובע, ד"ר היים, חיווה דעתו (ת/1, עמ' 3) ואף העיד, כי לאחר התאונה התובע איננו מסוגל עוד לשוב לעבודתו הקודמת. וכל כך למה? "רגל שמאל היה אפשר להגיד סוס העבודה, בגלל הקיצור של רגל ימין רוב משקל הגוף היה מונח על רגל שמאל. היום רגל שמאל במצב יותר גרוע מרגל ימין, לכן לדעתי האיש לא יכול לחזור לעבודה פיזית ולעבודה שדורשת עמידה על הרגליים" (עמ' 9- 10). דורית קינן, עובדת המוסד לבטוח לאומי (להלן - המל"ל) השיבה, בין היתר, לשאלת ב"כ הנתבעים (שמטעמם נקראה להעיד) כי: "... הרופא [התעסוקתי - ש.ב.] הגיע למסקנה שלא יכול להמשיך באותו מקצוע והמליץ על הסבה והכשרה מקצועית. לימדו אותו הנהלת חשבונות ולתקופה זו קבענו לו דרגת אי כושר מלאה. דרגת נכות זו הסתיימה ב- 1בפברואר 95" (עמ' 44). ואכן, החל ב- 1במרס 95, החל התובע עובד (כמנהל חשבונות ו"כלבוייניק", עמ' 36) בחברת ש. י. פביאן בע"מ במשכורת של 500, 2ש"ח (נטו) לחודש (וראה: בת/14, פיסקה שניה). האורטופד המומחה מצד הנתבעים, ד"ר שמואל וייס, חיווה דעתו ואף העיד, כי התובע "מסוגל לחזור לעבודתו כמסגר" (חווה"ד נ/3, בעמ' 2). ברם, בחקירה הנגדית של המומחה הזה, נתערערה בעיניי לחלוטין חוות דעתו בענין כושר ויכולת התפקוד של התובע. עדותו וחוות דעתו, נתגלו למרבה הצער, כמגמתיות, תמוהות ובלתי משכנעות (ולא רק בנושא זה, אלא גם בסוגיית נכותו הצמיתה של התובע). כדי לסבר את האוזן, אסתפק בדוגמא אחת (מכל הדוגמאות הרבות שעליהן הצביע ב"כ התובע בסיכומיו): "ש. והנה פה רופא תעסוקתי כן הגביל וגם רופא המל"ל? ת. הסיבה העיקרית [לאי כושרו לעבוד במסגרות] היא בגלל הקיצור של ה- 8 ס"מ. אף רופא לא יכול לקחת אחריות. ש. שמא הצטברות שני המקרים זה השיקול המכריע? ת. לא, אם היה בא לפני השבר בקרסול גם לא [היה ממליץ בפניו לעסוק במסגרות] ש. והצטברות של שתי הפגיעות קל וחומר שלא יכול לחזור? ת. בהחלט". סיכומו של דבר, עדיפות בעיניי חוות הדעת של הד"ר היים ושל הרופא אשר יעץ למל"ל (והשווה, לענין זה, ע.א. 448/87, פ"ד מג(3) 810, בעמ' 818ה') לפיהן איבד התובע בגלל התאונה את כושרו ויכולתו לחזור לעבודתו הקודמת כמסגר-רתך (או לעבודה פיזית אחרת כלשהי) ולפיכך הסבת מקצועו ושיקומו בסיוע המל"ל הם המירב שניתן היה לעשותו בנדון זה. .4הצדדים נחלקו בעמדותיהם גם בשאלה מהי הנכות הצמיתה שנגרמה לתובע כתוצאה מן החבלה שנחבל בתאונה. הד"ר היים גורס כי לתובע "קשיון נוח" בקרסול רגל שמאל וכי נכותו, בגין מגבלה זו, היא בשעור % 20לצמיתות, על פי סעיף 48(3)ב. שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956(להלן - התקנות). לכך הוא מציע להוסיף עוד %10, בשל חוסר יכולתו של התובע לחזור לעבודתו הקודמת, ולכן, בסך הכל, הוא מעריך את נכות התובע ברגל זו ב- % 30לצמיתות. הד"ר וייס סבור כי הסעיף המתאים למגבלות התובע הוא סעיף 35(1)ב. שבתקנות וזאת מכיוון ש: "בבדיקה אצלי יש רק הגבלה קלה בתפקוד הפרק ..." (נ/3, עמ' 2). שיעור הנכות הצמיתה שהוא מציע לקבוע, בהתאם לסעיף הנ"ל, הוא %.10 לאחר ששתי חוות הדעת הללו עמדו במבחן החקירה הנגדית, אין לי כל קושי לקבוע כי חוות דעתו של הד"ר היים משכנעת (ומהימנת) הרבה יותר מזו של הד"ר וייס. הד"ר היים פירש, הסביר והציג את דבריו, בצורה משכנעת ביותר, בעדותו ובפרסומים מדעיים (ת/5, ת/ 6ו- ת/7) שלא נסתרו. הליכתו של התובע באולם בית המשפט (עמ' 8) הדגימה, המחישה ואישרה את דבריו של הד"ר היים כיצד התובע הולך בצליעה, ללא תנועות בפרק הקרסול וכשרגלו השמאלית מוטה כלפי חוץ מפני ש: "יש לו פחות מעשר מעלות גם בדוסיפלקציה וגם בפלנטיפלקציה ... הוא הולך ללא תנועת הקרסול, הוא לא משתמש בזה בתור פרק אלא בתור פלטה. הוא מסובב את הרגל מהירך החוצה ואז אתה משתמש בעצם הירך כמו במקל" (עמ' 8). גם החוקרים שעקבו בסתר אחר מהלכי התובע, ציינו במכתבם אל ב"כ הנתבעים כי: "בהליכתו ניתן להבחין בצליעה ורגלו השמאלית מופנה כלפי חוץ" (נ/5, עמ' 3, סעיף 3.9). אמנם, הועדה הרפואית שליד המל"ל אשר בדקה את התובע בעקבות תביעתו לקצבת נכות, קבעה את נכותו הצמיתה בשיעור של % 15בלבד. ואולם, כנגד זאת, ניתן להצביע על תוצאות האיבחון שערך לתובע (ואף זאת עבור המל"ל) רופא מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום - לפיהן - ליקויי התובע בקרסול שמאל, כתוצאה מ"תאונת העבודה", מעניקים לו נכות בשעור % 30לפי סעיף 48(3)ג. (וראה: בתצלום טופס האיבחון, ת/8). סעיף 48(3)ג. ענינו "קשיון לא נוח בקרסול" והוא אף חמור יותר מזה שנבחר ע"י הד"ר היים (% 30לעומת %20). .5בין כך ובין אחרת, קביעת שעור נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מן התאונה איננה משליכה, במקרה זה, על קביעת הפסדיו בראש הנזק של אבדן כושר ההשתכרות אלא, בעיקר, על הנזק הבלתי ממוני. זה לא מכבר נקבע, בפסק דין עקרוני (שדן בהגדרות "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"הפסד כושר ההשתכרות") כי: "... אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כושר השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה ... ונדגיש שוב, אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני בית המשפט, יפסוק בית המשפט על פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון, בפועל כושר השתכרותו - בית המשפט יפסוק על פי נתונים אלה. אך באין נתונים כאלה, יכול אחוז הנכות לשמש מודד לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות" (ע.א. 3049/93, גירוגיסיאן נגד רמזי ואח’, פס"ד מיום 8ביוני 95, טרם פורסם, בעמ' 7). במשפטנו הוצגו נתונים מספיקים, די והותר, שבאמצעותם ניתן לקבוע בכמה קטן (או עשוי לקטון) בפועל כושר השתכרותו של התובע. ולפיכך, אין צורך להיזקק לשיעור הנכות אשר נגרמה לו כמודד לקביעת הפסד זה. .6סוגייה אחרת, מרכזית וחשובה הרבה יותר, שאודותיה נחלקו הצדדים והאריכו כל אחד למעניתו, היא, האם יש לסווג מקרה זה כמקרה של "גולגולת דקה" (כטענת התובע) או של "ריבוי מעוולים" (כטענת הנתבעים). לשיטת הנתבעים: "זהו מקרה של אדם הסובל משני נזקים, אשר נגרמו כל אחד על ידי מזיק אחר, ולכן יש לסווגו, מבחינה משפטית כמקרה של ריבוי מעוולים, כאשר כל מעוול גרם לנזק נפרד, האחד לפגיעה ברגל ימין והשני לפגיעה ברגל שמאל, ועל כל מעוול לשאת בנזקים שהוא גרם ובהם בלבד" (עמ' 2, בסיכומיהם, ההדגשה במקור). את ההפרדה והחלוקה בין המעוולים ניתן לערוך, לדעת הנתבעים: "בדרך סבירה ויעילה, למשל, על בסיס אחוזי הנכות שגרם כל אחד מהמזיקים" (עמ' 3, שם). נזקים אלו ניתנים להפרדה ולחלוקה במקרה מסויים זה (עמ' 4, שם) ולכן - כימות תרומתו של כל אחד מהמעוולים לפי שעור הנכות שכל אחד מהם תרם, וחלוקת הנזק ביניהם, רק היא תוביל לתוצאה "הנכונה והצודקת בנסיבות המקרה" (עמ' 6, שם). הנתבעים מוסיפים ומצביעים גם על אסמכתאות שונות התומכות, לדעתם, בעמדה המבוארת ומוסיפים עליהן גם שיקול של מדיניות משפטית, דהיינו: "אם יחוייב מעביד במקרה כזה לפצות על נזקים מוגברים, שנגרמו עקב מומים קודמים, ירתעו מעבידים מהעסקת עובדים שכאלה" (עמ' 9, סעיף 47). על כל אלה, ממשיכים הנתבעים וטוענים, כי נטל הוכחת היקף הנזק היחסי שנגרם ברשלנותם שלהם הוא על התובע - ולכן - אם ייקבע כי לא ניתן להפריד בין הנזקים שגרמו כל אחת מהתאונות, התוצאה תהיה כי יש לדחות את התביעה. לענין "הגולגולת הדקה" מקדימים הנתבעים וטוענים, בין היתר, כי אין להחיל עקרון זה במקרה שבו אותה הגולגולת הדקה נגרמה על ידי מעוול אחר (בתאונה אחרת, נפרדת). כמו כן, טוענים הם, כי עקרון "הגולגולת הדקה" לא ניתן להחלה ולישום אלא באותם מקרים שבהם "הגולגולת הדקה" היתה סמויה או נסתרת אך לא במקרה שבו היא גלויה וידועה לכל. בסוף סיכומיהם, ולחילופין, מבקשים הנתבעים כי אם ייקבע שהתובע זכאי לפיצויים על בסיס אובדן מלא של כושר ההשתכרות, ינוכה מהם שוויים הנוכחי של הפיצויים שקיבל התובע בגין התאונה הראשונה (נ/4) - אחרת - נמצא כי: "התובע מקבל כפל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה הראשונה" (עמ' 25, שם). עיינתי בכל הטענות הללו ובאלה שנגזרו מהן - ולא פורטו כאן. עיינתי גם בתשובות התובע, בסיכומיו, על כל אלה, ושקלתי גם אותן. בסיכומו של דבר, באתי למסקנה, כי ראוי, נכון וצודק יותר יהיה לפסוק על בסיס עובדות המקרה הזה בהתאם לעקרון "הגולגולת הדקה" או, למיצער, ברוח עקרון זה. ואבאר: (א) התובע תואר, בסיכומי פרקליטו, כ"אדם מיוחד במינו". ואכן, הוכח בראיות כי כזה הוא. אפילו מנהל הנתבעת מס' 1, מר ראובן וייס, שעדותו (מטעם הנתבעים) לא נועדה לסייע לתובע (וזה בלשון המעטה) השיב, בין היתר, בחקירתו שכנגד, כי: "[התובע] מסגר טוב וחרוץ" (עמ' 53); "אין הרבה אנשים כמוהו היום במדינה" (עמ' 54). כבר הוזכר לעיל כי חרף קיצור רגלו הימנית ב- 8ס"מ (ונכות צמיתה של %40 כתוצאה מכך) עבד התובע, הן במפעל הנתבעת הראשונה והן במקומות אחרים, בעבודות פיזיות קשות ביותר והיתה לו הכנסה נכבדה למדי חרף מומו הישן. (ב) הנזק שנגרם לתובע בתאונה הראשונה, היקפו ותוצאותיו, כבר התבררו והתגבשו לפני יותר מעשרים שנה (על אף שהפיצויים בגינו שולמו רק ב1980). ולכן, נקודת המוצא לחישוב הפסד כושר השתכרותו, היא, מה (או כמה) השתכר ערב התאונה נשוא התביעה במצבו הגופני כפי שהוא לאחר התאונה הראשונה, לעומת מה שהוא מסוגל להשתכר היום לאחר התאונה נשוא התביעה. זוהי, לדעתי, הדרך הנאותה היחידה ליישום עקרון השבת המצב לקדמותו במקרה כגון זה, שבו יש לנו ידיעה ברורה מהו הפער שבין כושר השתכרותו של התובע במומו הראשון לבין כושר ההשתכרות שנותר בו לאחר התאונה ובגללה. (ג) תמים דעים אני עם ב"כ התובע בטענו כי "מקרה שתום העין" המובא בספרו של ד. קציר (פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה שלישית, חיפה, תשנ"ג, בעמ' 996) תואם להפליא גם את המקרה הנדון בתיק זה. ושותף אני לתשובה, המתבקשת מאליה, לשאלה (הרטורית) שאותה מציג המחבר (שם, בסופה של הפיסקה הראשונה) לאמור: "אך, אם נניח, שהנפגע תיפקד היטב עם עינו האחת, איזה צידוק יהיה לשלול ממנו את הפיצוי עבור אבדן הכושר המלא, שנגרם לו עקב שלילת מאור עיניו?". (ד) אינני רואה מקום לאבחן בין עוורון בעין אחת למום (בדרגת נכות צמיתה של %40) ברגל אחת כאשר גם במקרה השני מוכח, כפי שהוכח במקרה זה, שרגלו השמאלית של התובע היא שהיתה "סוס העבודה" (עמ' 9) שלו ובלעדיה (לענין עבודתו הקודמת ועבודה פיזית בכלל) כמוהו כמי שהתעוור. (ה) אינני רואה מקום לאבחנה בין מום נסתר למום גלוי לענין הפעלת "עקרון הגולגולת הדקה". אדרבא! הפעלתו של עקרון זה במקרה של מום נסתר מן הטעם שעל המזיק "לקבל את הקרבן כמות שהוא" (ע.א. 237/55, סטוצ'ינר נגד פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050, בעמ' 1058) מעמיסה על שכמו של "המזיק הפוטנציאלי" סיכון ואחריות גדולים יותר, מאשר במקרה שהמום הקודם גלוי לעין. (ו) אכן, ניתן לעורר טענות ולהתווכח, על צדקת התוצאות של חיוב המזיק בקבלת הקרבן כמות שהוא. ברם, ככל שהדבר נוגע לנזקים הנגרמים ברשלנות בתאונות עבודה, פוחתת מאד עצמתן וניטל עוקצן של כל הטענות הללו. חברה ותיקה - דוגמת הנתבעת - המייצרת, בין היתר, מיכלי אשפה ממתכת בגודל של ארגזי משאית ( 6- 7מטר 2.5xמטר - עומק) הבוחרת להעסיק בבניית אותם מיכלים מסגר-רתך שנכותו ניכרת ובולטת לעין, נוטלת על עצמה, מרצונה וכדבר שצריך להיות מובן מאליו, גם את הסיכונים וגם את הסיכויים, שהתממשו בפועל, במקרה הזה. התובע העיד, ולא הוכחש, כי מר זיטמן (מבעלי המפעל) שהוא נכה בעצמו, ידע על נכותו, ושהם אף שוחחו על כך פעמים רבות (עמ' 18). רשמתי לעיל, "כדבר הצריך להיות מובן מאליו", משני טעמים. הראשון; כאשר ביקש התובע להתקבל לעבודה נקל היה להתנות את קבלתו בכל תנאי סביר הנגזר ממצבו הגופני המיוחד שהיה, כאמור, גלוי לעין מעבידו. קבלת אנשים לעבודה, בהגבלות אישיות כאלה ואחרות, איננה מעשה כה נדיר, ואינני שותף לחשש שמעוררות הנתבעות ("מטעמי מדיניות") שמא ציבור המעבידים ימנע מהעסקת נכים מפני הסיכון (או האפשרות) שיצטרכו לפצותם גם על נכותם הקודמת. והשני; כל מעביד בר דעת מבטח את עצמו ואת עובדיו מפני תאונות עבודה. ואם הוא מעסיק נכה (או נכים) הדעת נותנת כי הדבר יובא בחשבון (תרתי משמע) גם בתנאי פוליסת הביטוח. (ז) לאור כל המבואר, עד הנה, אינני מוצא בסיס עיוני, או מעשי, שמכוחו ניתן להבחין בין מום קודם שמקורו מלידה או מפציעה רגילה לבין מום קודם שנגרם בעוולה, לענין הפעלת "עקרון הגולגולת הדקה" או פסיקת פיצויים ברוחו של עקרון זה. כאמור, בכל אחד מן המקרים נקודת המוצא היא מה היה כושר השתכרותו של התובע במצבו (הנכה) כמות שהוא, תהא אשר תהא הסיבה למום הקיים בו ערב התאונה. (ח) מקובלים עלי דברי ב"כ התובע (בעמ' 9) שאותם רואה אני להביא כלשונם, לאמור: "הנזק במקרה שלנו אכן ניתן להפרדה. מאז התאונה הראשונה חלפו שנים רבות. התובע היה בן 13ופוצה על נזקיו מאת המעוול הראשון. מאז, שיקם את עצמו עבד והשתכר משכורות גבוהות ואז ארע המקרה השני, נשוא התביעה. הפגיעה הנדונה ברורה, המגבלה ברורה, כושר ההשתכרות של התובע במומו לאחר התאונה הראשונה ברור גם הוא, משגרמה התאונה השניה לאבדן מוחלט של כושר השתכרותו כמסגר הרי שכאן חייב המזיק השני לפצות את הנפגע על הנזק שגרם לו, שהוא, במקרה דנן, אבדן כושר השתכרותו כמסגר" (ההדגשה במקור ש.ב.). (ט) כל הנימוקים הללו, ביחד ולחוד, הוליכו אותי גם למסקנה כי אין לקבל אף את עתירתן החילופית של הנתבעות לנכות את סכום הפיצויים שקיבל התובע בגין התאונה הראשונה מזה שייפסק לו בפסק דין זה. ואין צורך להאריך. .7(א) מה היה כושר השתכרותו של התובע ערב התאונה? התובע החל לעבוד במפעלה של הנתבעת, באפריל 90, במעמד של שכיר. כעבור שנה וחצי לערך הוצע לו, לדבריו, לעבוד "על פרמיות" (עמ' 33) כלומר, לקבל שכר לפי תפוקה. המפעל מעסיק עוד כ- 7עד 8קבלנים ששכרם משתלם כנגד חשבוניות. ברם, העסקת התובע כשכיר המתוגמל על פי תפוקתו, היתה זולה יותר מזו של הקבלנים (שם, וכן בעמ' 34) וכך קרה שהעבודה שהוקצתה לו גברה ונתעצמה ואף הצטברה לעוד כחצי שנה (לאחר התאונה, שם). מפעלה של הנתבעת הוא מפעל ותיק מאד ובעל חוג לקוחות רחב ביותר כגון: צה"ל, עיריות ומועצות מקומיות "רוב הרשויות בארץ" (וייס, עמ' 53). העבודה, הרכבת מיכלי מתכת גדולים, מתבצעת על פי הזמנות המתקבלות במפעל, מזה 40שנה לערך, על פי צרכי הלקוחות הללו. הרכבת מיכל וריתוכו נעשית בזוגות, מסגר-רתך ועוזר, וכולה מתבצעת בעמידה (עמ' 32). התובע עבד, לפני התאונה "מינימום 12שעות ביום" ולאחר שניכו מן המגיע לו את שכר העוזר נשאר לו (ב- 1991) "בין 12ל- 14אלף ש"ח" (בחודש, עמ' 33). הוא עבד גם בימי שישי (כשהמפעל היה סגור) והעוזר היה מוכן לבוא (שם). ברגיל, המפעל נפתח בשבע בבוקר, אך התובע היה מגיע לעבודתו כבר בשעה שש "והייתי עובד עד 8, 9בלילה. עבדתי קשה" (עמ' 33). מרבית העובדות הללו לא הוכחשו - ובחלקן הארי אף נתאשרו - גם בראיות הנתבעים. הכנסתו החודשית (ברוטו) הממוצעת של התובע (כולל כל ההפרשים וה"מענקים החד פעמיים" וכיוצ"ב) מאז שהחל להיות מתוגמל לפי תפוקתו (יוני 91) הגיעה, לפי תלושי השכר אשר הוגשו (ת/12) ל- 303, 11ש"ח. סכום זה יש לשערך להיום, ב- % 80של המדד, מאמצע התקופה (12.91). התובע מגיע, בסיכומיו - ולאחר שיערוך כאמור - לסכום של 176, 21ש"ח ברוטו (עמ' 13). ברם, סיבת הדבר נעוצה בכך שהוא עורך את הממוצע החודשי רק על פני 5.5חודשים ומצרף רק אל המשכורות שנתקבלו במהלכם את: המענק, הפרמיה, תשלום חד פעמי וחופשה, המסתכמים בסך 589, 33ש"ח, ששולמו לתובע בדצמבר 92, כחצי שנה לאחר התאונה (וראה: בתלוש נפרד, לחודש זה, בת/12). לאור שיטת התשלומים שהונהגה לתיגמול התובע עבור עבודתו לפי תפוקה, אינני מוכן לסמוך על עדותו שלו, לבדה, כדי לקבוע כי התשלום המאוחר הזה מתייחס רק לעבודתו לפי תפוקה בשנת .92כמו כן, מאחר ואני מתכוון לקבוע את הפסד כושר עבודתו של התובע על פי הכנסותיו לפי התפוקה (ולא על פי הכנסת מסגר-רתך שכיר, כפי שמציעים הנתבעים) דומני כי צודק יותר יהיה לערוך את הממוצע לכל 11.5חודשי עבודתו, בשיטה זו, ולא ל- 5.5חודשים בלבד. אמור מעתה, "השכר החודשי הבסיסי" שעל פיו ייקבע הפסד שכרו בעבר והפסד כושר השתכרותו, בעתיד, של התובע, הוא 303, 11ש"ח בצרוף % 80מהפרשי ההצמדה למדד מחודש דצמבר 91ועד היום (להלן - השכר הבסיסי). (ב) הנתבעים טוענים כי: (1) בהתחשב באופיה הקשה של העבודה ובהשלכותיה של נכותו הראשונה של התובע על מצב בריאותו הכללי, הוא היה נתון בסיכון מתמיד, והיה חדל מלעסוק בעבודה זו, בגיל .55 (2) עבודה כזו, 12- 14שעות ביום, ששה ימים בשבוע, איננה יכולה להמשיך לאורך זמן. אדם רגיל, בעל משפחה, ההולך ומתבגר, איננו יכול להתמיד בעבודה כזו, שעות רבות כל כך, בכל יום מימות השבוע. (3) השתכרותו הגבוהה של התובע, בשנה שלפני התאונה, היתה זמנית, בעקבות "מכרז" או "פרויקט" מסויים, ובעתיד הוא לא היה צפוי להשתכר משכורות גבוהות כאלה. הטענה הראשונה מבין הטענות הללו דינה להידחות. "כדי שבית המשפט יסטה מהחזקה בדבר גיל פרישה, יש להוכיח בראיות של ממש שכך מקובל באותו ענף מקצועי בו עבד הנפגע, או שקיימות ראיות מיוחדות במקרה הנדון המצביעות על כך" (ע.א. 3049/93 הנ"ל, בעמ' 4- ההדגשה לא במקור, וראה גם: ע.א. 60/87 וע.א. 575/88, 652הנזכרים שם. וכן: קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 188- 189, ו- 193- 194). ראיות של ממש לענין זה - להבדיל מהנחות או השערות - לא הוצגו על ידי הנתבעים. על כל פנים, לא להנחת דעתי. התובע הזה, שמעטים עובדים כמוהו בארץ (גם לדעת מנהלי הנתבעת) בוודאי שהיה ממצה את תקופת תוחלת חיי העבודה עד תומה וחזקה עליו כי היה מתמיד בעבודתו עד גיל 65, לפחות, חרף נכותו הראשונה ושאר המיחושים (כגון, כאבי גב) שהיו, בדרך הטבע, מצטברים עליה. כנגד זאת, מקובלת עלי טענתם השניה של הנתבעים, לפיה, אין להניח שהתובע היה מתמיד בעבודת " 12שעות מינימום ליום" ששה ימים בשבוע. הנחה כזו, גם בשים לב לאופיו ולתכונותיו המיוחדות של התובע המיוחד הזה, נוגדת את ההגיון ואת נסיון החיים הכללי. קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להעלות על הדעת ולקבל (או לקבוע) שאדם נכה בשעור % 40ברגלו, יתמיד בעבודת פרך (ואין בפי, לצערי, כינוי מתאים יותר לעבודת התובע כפי שתוארה על ידו בעמ' 32) 12שעות מינימום בכל יום חול, יותר מאשר שנים ספורות. לאחר מכן, מניח אני גם בהביאי בחשבון את אישיותו של התובע, שהוא היה מצמצם את היקף עבודתו לפחות ב- % 25(ל- 9שעות עבודה בכל יום חול) ולפיכך - גם השכר הבסיסי היה פוחת, באותו היחס. הדיון בטענתם השלישית של הנתבעים מצריך הכרעה בשאלות של אמון בין התובע למנהל הנתבעת, מר וייס. בסוגייה זו, מקובלות עלי טענות ב"כ התובע בסיכומיו לפיהן עדות התובע הנתמכת בראיות חיצוניות - אמינה מזו של מנהל הנתבעת (שהיא עדות יחידה של בעל דין, הנוגע בדבר, ואין לה חיזוק או סיוע ממשי). תמים דעים אני עם ב"כ התובע גם בטענו כי אילו באמת ובתמים עבודת התובע לפי תפוקה נבעה רק מ"מכרז" או מ"פרויקט" בן חלוף, נקל היה על הנתבעים להוכיח זאת בראיות נוספות = אחרות וכי העובדה שלא נעשה כל נסיון כזה מצידם אומרת דרשני. אינני רואה צורך להכנס לכל פרטי התמיהות והסתירות המרובות בעדותו של מר וייס שעליהן הצביע ב"כ התובע בסיכומיו. די לי בכך שאוסיף כי אף אני שוכנעתי בכך שמגמתיות (מודרכת), ניכרה מתשובותיו של העד בנושא מסויים זה דווקא. ולסיכום - אני דוחה את טענת הנתבעים בדבר "זמניות" העבודה לפי תפוקה. .9מהו כושר השתכרותו של התובע לאחר התאונה? כזכור, התובע החל עובד בשכר של 500, 2ש"ח נטו בחודש החל ב- 1במרס 95(ת/14). בנסיבות אלה, הוא מבקש כי כושר השתכרותו להיום ייקבע ל- 000, 3ש"ח בחודש, ברוטו. הנתבעים, על יסוד עדותו של מר ראובן וייס, לפיה, מנהלת חשבונות אצלו במפעל מרויחה 500, 3ש"ח בחודש (עבור עבודה מ- 09: 00עד 14:00) טוענים כי התובע יכול להשתכר שכר כפול מזה. שתי העמדות הללו, כאחת, אינן מקובלות עלי. הראשונה, מפני שהיא מצניעה את כושר ההשתכרות של התובע ואיננה לוקחת בחשבון את חריצותו ואת המוטיבציה הכללית שלו לעבוד. והשניה, מפני שהיא איננה אלא אומדן מוגזם - ותו לאו. לדידי, בשים לב שחשבון הפסד ההשתכרות נערך בערכי היום, סבורני כי השכר המתאים להפחיתו מן השכר הבסיסי (החל מן ה- 1במרס 95ואילך) הוא 500, 4ש"ח. .10חישוב הנזק (א) כאב וסבל הנתבעים מציעים לבסס את הפיצוי בראש נזק זה על נכות בשעור % 10ולהכפיל את המגיע לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן - חוק הפיצויים) - בשל נכות כזו - פי .2.5הסכום המתקבל ממכפלה זו הוא 681, 26ש"ח. התובע מבקש לפסוק לו 000, 70ש"ח בלויית ריבית כחוק. כזכור, קיבלתי את חוות דעתו של הד"ר היים וקבעתי כי שיעור נכותו של התובע (לאחר שימוש בתקנה 15שבתקנות) הוא % .30הואיל ולענין נזק שאינו של ממון אין מביאים בחשבון לפי חוק הפיצויים את אחוזי הנכות המתווספים לפי תקנה 15הנ"ל (ע.א. 644/84, החברה הערבית לבטוח שכם ואח' נגד מסווידה, תקדין-עליון, כרך 87(2)194, בעמ' 195) שיעור הנכות המתאים לעריכת החישוב, לשיטתם של הנתבעים, הוא % .20הצעתם לכפול את הפיצוי המגיע לפי שעור נכות זה ב- 2.5נראית בעיני סבירה. ולכן, אני פוסק לתובע בראש נזק זה, את הפיצוי המגיע עבור נזק שאיננו של ממון לפי חוק הפיצויים ותקנותיו בגין נכות של % 20(לאחר הניכוי הנדרש בהתחשב בגילו) בתוספת ריבית חוקית מיום התאונה ועד התשלום בפועל. (ב) הפסד השתכרות בעבר (1) לתקופה שמיום 14במאי 92ועד 28בפברואר 95, סכום השווה לשכר הבסיסי - כשהוא משוערך להיום - עבור כל חודש, בלויית ריבית כחוק ומאמצע התקופה. (2) לתקופה שמיום 1במרס 95ועד ליום פסק הדין, סכום השווה לשכר הבסיסי - כשהוא משוערך להיום - לכל חודש, בניכוי 500, 4ש"ח. (ג) הפסד השתכרות לעתיד החישוב יערך בהכפלת מקדם ההיוון המתאים (ריבית %3) בסכום שנותר לאחר הפחתת 500, 4ש"ח מ- % 75מן השכר הבסיסי, כשהוא משוערך להיום (בהנחת תוחלת חיי עבודה עד הגיע התובע לגיל 65). (ד) עזרה בעבר ובעתיד בפריט זה מבוקש פיצוי "גלובלי, צנוע, בסך 000, 50ש"ח", בגין אבדן תרומת התובע לעבודות משק הבית. אשתו של התובע לא העידה כלל, ואילו הוא בעצמו, הסתפק בזה שאמר כי: "היה לי סידור שבסוף שבוע אני הייתי צריך לנקות את הבית" (עמ' 38). הדגשתי את התבות "הייתי צריך" משום שהתובע, שבדרך כלל הקפיד על האמת, נמנע לדעתי במתכוון מלהעיד כי הוא עסק בפועל בעבודות אלה. אינני מעלה על הדעת שאדם נכה, העובד קשה מאד שעות כה רבות בכל יום חול ומשתכר סכומים נכבדים, יטרח - בנוסף על אשתו - לעסוק בסופי השבוע (בשבת?) גם בנקיון הבית, קניות וכיוצ"ב. הנני דוחה את עתירת התובע לפיצויים בראש נזק זה. (ה) ניידות בהסתמכו על חוות דעתו של הכלכלן מר משה קצין (ת/4) מבקש התובע לפסוק לו בראש נזק זה 908, 439ש"ח - ולחילופין - עבור דמי נסיעה במוניות 575, 234ש"ח. הנתבעים בדעה כי אין לפסוק לתובע דבר בגין ניידות. גם עובר לתאונה היתה ניידותו מוגבלת והוא השתמש ברכב פרטי. התאונה לא החמירה (או שלא שינתה) את מצבו מבחינה זו. הפיצוי שלו זכאי תובע כהוצאות רכב בגין פציעתו בתאונה הוא: "... רק בגין אותה תוספת של הוצאות חודשיות שהוא נדרש להן עקב נכותו, והזדקקותו לרכב שיתאים לו בנכותו" (ע.א. 2596/92, 2675, הסנה בע"מ נגד כהן ואח’, תקדין-עליון, כרך 95(1) עמ' 576, בעמ' 579). ובעניננו. התובע החזיק לפני התאונה ומחזיק גם כיום ברכב פרטי בעל תיבת הילוכים רגילה (עמ' 39). התאונה נשוא התביעה גרמה וגורמת לו כאבים ברגל שמאל (עמ' 43) ולכן, יהא זה אך סביר לקבל ולקבוע כי הוא זקוק לרכב עם תיבת הילוכים אוטומטית, על כל הכרוך בהחזקת מכונית כזו. מר קצין ערך את תחשיבו הבסיסי למקרה הנדון למכונית עם תיבת הילוכים אוטומטית, תוך שהוא מציין, כי: "... אם הנכה יוכל לנהוג במכונית עם תיבת הילוכים רגילה תקטן העלות בסדר גודל של %5" (ת/4, עמ' 6, סוף פיסקה 7). לפיכך, תוספת ההוצאות החודשיות שהתובע נזקק להן (עפ"י ההלכה שבע.א. 2596/92, 2675הנ"ל) מתבטאת רק בסכום המשקף את שיעור ההפרש של אותם % 5שעליהם כותב מר קצין (החל מהחלפת מכוניתו הרגילה למכונית אוטומטית בנפח מנוע של 1300סמ"ק (עמ' 7, שם) ואילך). וזהו הפיצוי שאני פוסק לתובע בראש נזק זה. .11ניכויים (א) תגמולי המל"ל - נכות בעבודה כזכור הועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשעור של % 15שבגינה הוא קיבל מענק. כמו כן, שולמו לו דמי פגיעה בתקופות אי הכושר וקצבאות נכות שוטפות (עד לקביעת שיעור הנכות הסופי). על אף שמאוחר יותר אובחן הליקוי שנגרם לתובע בקרסול רגל שמאל כנכות בשיעור % 30(לפי סעיף 48(3)ג. שבתקנות) (ת/8) ועל אף שרופאו האישי של התובע, ד"ר היים, קבע גם הוא את נכותו ל- % 30התובע לא טרח אפילו לערור על החלטת הועדה לקבוע את נכותו בשעור % .15וכשנשאל מדוע לא הגיש ערר, השיב: "...שאני אלחם עם המל"ל? מספיק מלחמות היו לי איתם לאורך כל הדרך מאז הפציעה שלי והמון בעיות שעברתי, נתנו לי קורס שלחו אותי לשיקום ונתנו לי נכות, אמרו לי שמגיע לי שיקום בהתאם למצבי. ש. לא הגשת ערר ת. לא, מה זה היה עוזר לי" (עמ' 42). על רקע זה, טוענים הנתבעים (תוך ציטוט מע.א. 727/87, פ"ד מד(3) 142, בעמ' 148) שהתובע לא נהג בסבירות (ובתום לב) וכי יש לנכות מן הפיצויים שיפסקו לו את סכום הגימלה המהוון שאותו היה זכאי לקבל אילו היה מגיש ערר לועדה הרפואית לעררים והיתה נקבעת לו נכות בשעור %.30 הנתבעים מבחינים בין הדרישה להתדיין עם המל"ל בערכאות, שאיננה נחשבת כסבירה, לבין הגשת ערר, שהיא בהחלט בגדר התנהגות סבירה המצופה מכל תובע-נכה הנוהג בענינו בסבירות ובתום לב. ואכן, דעתי כדעתם, במיוחד ככל שהדבר נוגע למקרה כגון זה, שבו ישנה סיבה טובה להניח שעררו היה מתקבל. עיינתי בכל תגובות ב"כ התובע בסוגייה זו (עמ' 28, בסיכומיו) ושקלתי אותן אך לא שוכנעתי - מאיזו מהן - כי קיים הצדק סביר כלשהו לאי הגשת ערר על רקע ובסיס ת/ 8וחווה"ד ת/ .1המשמעות הכלכלית והפער הכספי המשמעותי הנובעים מנכות צמיתה של % 15ומנכות של % 20ומעלה ידועים לכל ושאלת התובע, על אף שעמדה לרשותו תשתית ראייתית רפואית של ממש להגשת ערר "מה זה היה עוזר לי?" איננה נראית לי כנה (וראה: ע.א. 10/89 פד"י מו(2) 456, בעמ' 461ובעיקר 462ד'). לפיכך, אני קובע כי מתוך הפיצויים המגיעים לתובע ינוכו דמי הפגיעה וקיצבאות הנכות הזמנית שקיבל בפועל ובנוסף עליהן גם שווי הסכום המהוון של הגימלה שהיתה מגעת לו אילו הגיש ערר כאמור והועדה הרפואית לעררים שליד המל"ל היתה קובעת את שיעור נכותו הצמיתה ל- %.30 (ב) פיצויי הפיטורין (עפ"י המוצג ת/13) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום ינוכו אף הם. (ג) הסכום שהצטבר לזכות התובע במבטחים (עפ"י המוצג ת/20) הגיע ל- 466.68, 11ש"ח. הנתבעים תובעים לנכות את כולו והתובע טוען שאין לנכות סכום זה כלל. מסתבר כי הסכום הנ"ל מקורו בהפרשה של % 8.5מן השכר שנוכתה משכר התובע, ובהפרשה נוספת של % 9שאותה שילם המעביד להבטחת זכויות פנסיוניות (ת/18). הוא הוחזר לתובע מפני הפסקת עבודתו אצל הנתבעת. סכומים אלה אינם טעונים ניכוי ואני דוחה איפוא את עתירת הנתבעים לנכותם. (ד) אין חולק כי יש לנכות את כל התשלומים שקיבל התובע ממחלקת השיקום ולכן הם ינוכו, כמוסכם. (ה) עתירת הנתבעים לניכוי קיצבת נכות כללית נדחית משהוכח (בנספח א', מיום 5ביוני 95, שצורף לסיכומי התובע) כי תביעתו לקצבה כזו נדחתה. ולאחרונה, אין צריך (אולי) לומר, כי כל הניכויים שהוכרו ינוכו מסכום הפיצויים המגיע לאחר שיופחתו ממנו תחילה הסכומים הנגזרים מן הרשלנות התורמת המוסכמת (%27.50). .12סיכום הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את כל הפיצויים המגיעים לו כמפורט לעיל. חישובם ייערך על ידי חשבונאי או אקטואר שעליו יוסכם בין הצדדים (ואם לא יגיעו להסכמה כזו יקבע זאת בית המשפט על פי פנייתו של מי מהם). בנוסף על כך, ישלמו הנתבעים לתובע את כל יציאותיו במשפט ובהן שכר טרחת עורך דין בגובה % 17מן הסכום הפסוק (לאחר הפחתת הרשלנות התורמת והניכויים הנ"ל) ומע"מ. כל הסכומים המגיעים לתובע יהיו צמודים למדד וישאו ריבית חוקית מירבית מיום 14באוגוסט 95ועד לתשלומם המלא בפועל. קרסול