קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מכונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מכונה: 1. התובע נפגע בעת שעבד אצל הנתבעת מס' 1בכף ידו הימנית שנתפסה במכונה הידועה בשם "מערבל כפות" (להלן: המכונה הנ"ל), ושלוש אצבעות של יד זו נקטעו, (להלן: התאונה הנ"ל). הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח, שבה היו עובדי הנתבעת מס' 1מבוטחים בעת אירועה של התאונה הנ"ל ב- 14/6/93. מיד לאחר קרות התאונה הנ"ל הובהל התובע לבית החולים רמב"ם, בחיפה, שבו טופל ובשלב מאוחר יותר הועבר להמשך טיפול לבית החולים ע"ש ד"ר שיבא בתל השומר. במהלך אישפוזו בשני בתי החולים הנ"ל נותח התובע שלוש פעמים. הזרת והאגודל בידו הימנית של התובע קובעו ושלושת האצבעות, אשר נכרתו בתאונה הנ"ל חוברו מחדש. מכיוון שבחלוף ימים מספר הופיע נמק באצבעות שחוברו, לא היה מנוס מקטיעתם. התובע נזקק גם להשתלת עור בכף ידו הפגועה ולצורך כך נלקח עור מירכו הימנית. אישפוזו של התובע נמשך עד ל- 25/7/93. 2. העובדות הנוספות, הצריכות לעניין ואינן שנויות עוד במחלוקת, הן כדלקמן: א. התובע, שמקצועו הוא שרברב - מסגר, נולד ב- 02/1/85 ועלה ארצה בשנת 1991. בתחילת שנת 1993 התחיל התובע לעבוד במפעלה של הנתבעת מס' 1ובמסגרת תפקידו עסק גם בתיקון מכונות. ב. ביום, שבו קרתה התאונה הנ"ל, נתבקש התובע לתקן ליקוי שנתגלה במכונה הנ"ל והוא עשה כמיטב יכולתו. לאחר התיקון בקעו מתוך המכונה הנ"ל רעשים בשעת פעולתה. במהלך מתן הסבר לאחד משני מנהלי הנתבעת מס' 1מהו מקורם של הרעשים הנ"ל נפגע התובע בתאונה הנ"ל. ג. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה הנ"ל כ'תאונת עבודה' ובגינה נקבעה לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור של % 100 עד 31/12/93, ומ- 01/01/94 הועמדה דרגת נכותו הרפואית הצמיתה על % .44.4 לאחר שהוספו לתובע אחוזי נכות בשל הפעלת תקנה 15 של התוספת לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, הגיע שיעור נכותו ל- %67. 3. בחוות דעתו של המהנדס רייפנברג - ת/ 1תואר המבנה של המכונה הנ"ל ומחמת חשיבותו של תיאור זה מן הראוי לצטטו: "המכונה בה נפגע התובע הינה מערבל כפות הבנוי כדלקמן: במרכזו של תוף עגול, אופקי, מותקן ציר שעליו מרותכות מספר זרועות ועליהן כפות ערבול. הציר ממוסב בשני קצות התוף ומונע ע"י מנוע חשמלי באמצעות תמסורת של שרשרת גלילים. לצורך הפעלת המנוע והדממתו מותקן על קיר המבנה מפסק חשמלי. חלקו העליון של התוף פתוח לכל אורכו, ברוחב של כרבע מההיקף. פתח זה משמש להזנת החומר המעורבל אל תוך התוף. מעל פתח ההזנה מותקנת רשת שדרכה ניתן לשפוך את החומר ומעליה מותקן מכסה. הן הרשת והן המכסה מצויידים בצירים המאפשרים את פתיחתם. בצידה השמאלי העליון של המכונה הותקן בזמנו מפסק משולב שתפקידו היה למנוע את האפשרות להפעלת המכונה כשהמכסה פתוח. בעת המקרה היה המפסק מקולקל ועל כן התאפשרה הפעלת המכונה עם המכסה פתוח. יצויין, כי המפסק, כפי שהותקן, לא ענה על דרישות הבטיחות המתייחסות למפסקים משולבים. כפות העירבול היו מסתובבות... והמרווח בינן לבין הדופן הפנימית של התוף, בצידה הקדמי של המכונה, אינו עולה על 10 מ"מ. המרחק בין חזית המכונה לבין איזור המלכודת הינו כ- 20 ס"מ". כאמור בהמשך לתיאור, שזה עתה צוטט מחוות הדעת - ת/1, חרף הסיכון הרב הטמון במכונה הנ"ל היא לא גודרה לבטח וניתן היה להפעילה כשהרשת והמכסה פתוחים. ייאמר כבר כאן, כי הנתבעות נמנעו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמן והאמור בחוות דעתו של המהנדס רייפנברג ובעדותו לא רק שלא נסתר, אלא שלא נעשה כלל נסיון לסתרו. 4. לטענת התובע, התאונה הנ"ל נגרמה בשל רשלנותה של הנתבעת מס' 1 ולחילופין בשל כך, שהפרה חובה חקוקה ולפיכך יש לחייבה בתשלום פיצויים בגין הנזק שהוסב לו בתאונה זו. ברור, כי הנתבעת מס' 1, כמעבידתו של התובע בעת קרות התאונה הנ"ל, היתה חבה לו חובת זהירות מושגית. בנסיבותיו של מקרה זה, כפי שתובהרנה בהמשך, הנתבעת מס' 1היתה גם חבה לתובע חובת זהירות קונקרטית. חובתו של המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח שעובדיו יוכלו לבצע את מלאכתם מבלי שיאונה להם כל רע הוכרה בפסקי דין רבים (ראה ע"א 663/88, פ"ד מז' (3) 225, 229 והאסמכתאות הנזכרות שם). לאחר עיון בסיכומי טענותיו של בא כח הנתבעות ניתן לומר לשבחו של הפרקליט המלומד, כי אין הוא כופר עוד בחבותן של שתי הנתבעות לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו בתאונה הנ"ל. ברם, לטענת בא כח הנתבעות יש לראות בהתנהגותו של התובע אשם תורם להתרחשותה של התאונה הנ"ל והוא מציע להעמיד את אשם זה על %25. התובע טוען, כי בנסיבותיו של מקרה זה לא היה כל אשם תורם מצדו. 5. גירסת התובע היא, כי לאחר שתיקן את המכונה הנ"ל הוא התבקש על ידי אחד משני מנהלי הנתבעת מס' 1 להפעילה ועשה זאת. תוך כדי פעולתה של המכונה הנ"ל פנה לתובע המנהל חנן חונגה ושאלו לפשר הרעשים הבוקעים מתוכה. התובע ניגש עם מנהל זה למכונה הנ"ל ושניהם עלו במדרגות המוליכות אליה, הנראות בתצלום מס' 1 המצורף לחוות דעתו של המהנדס רייפנברג - ת/1. משטח המדרגה, שעליו עמדו התובע וחנן חונגה, נועד לשמש את הפועל שעבד ליד המכונה הנ"ל ועמידתם של שניים על משטח זה גרמה לצפיפות מסויימת. לדברי התובע (בעמ' 19), בעמדו על המדרגה ליד חנן חונגה ניסה להסביר לו מהו, לדעתו, מקור הרעשים הנשמעים בשעת פעולתה של המכונה הנ"ל. תוך כדי שמיעת ההסבר חנן התכופף ובעשותו זאת, בהיסח הדעת, דחף בכתפו את ידו של התובע לעבר המכונה הנ"ל וגרם לאירועה של התאונה הנ"ל. התובע בהעידו (בעמ' 19), הכחיש, שחנן הנ"ל הזהירו בפני הכנסת יד לתוך המכונה הנ"ל בשעת פעולתה או שהורה לו להפסיק את פעולתה עד שובו של אחיו חביב חונגה. נהפוך הוא, לדברי התובע, חנן אמר לו שיש הזמנה דחופה לחומר שנוצר באמצעות המכונה הנ"ל ויש לדאוג לביצועה. 6. גירסתו של חנן חונגה באשר לאירועה של התאונה הנ"ל היא כלהלן: בעת שהוא עמד ביחד עם התובע ליד המכונה הנ"ל ניסה האחרון להצביע באצבעו על מקור הרעש תוך כדי פעולתה. עד זה, לדבריו (בעמ' 25), תפס את ידו של התובע והעמידו על הסכנה שבדבר. בשלב זה החל עד זה לרדת במדרגות והורה לתובע להפסיק את פעולת המכונה הנ"ל ולהמתין לשובו של אחיו חביב, שהינו המנהל השני. לפתע נשמעה צעקה ובהפנותו את פניו לאחור ראה את ידו של התובע תפוסה בתוך המכונה הנ"ל. לדברי חנן (בעמ' 25), המשטח של המדרגה שעליה עמד הוא עם התובע היה נרחב דיו והם שניהם עמדו עליו מבלי שנוצר מגע פיזי כלשהו ביניהם. 7. לאחר סקירת גירסותיהם של התובע ושל מר חנן חונגה נראה לי לסביר להניח, שעקב מגע בלתי רצוני של חלק מגופו של מר חונגה בזרועו של התובע נדחפה כף ידו של האחרון לפתחה הסמוך של המכונה הנ"ל והתרחשה התאונה הנ"ל. המשטח המצומצם של המדרגה עליו עמדו מר חונגה והתובע, כפי שנראה בתצלום מס' 1המצורף לחוות הדעת - ת/1, לא איפשר לאחד מהם להתנועע מבלי שיווצר מגע פיזי ביניהם. לשאלה, האם יתכן, כי בעת שהסתובב על מנת לרדת במדרגות דחף בחלק מגופו את ידו של התובע, מר חונגה השיב (בעמ' 27): "אני לא יודע, אילו כך קרה הייתי מרגיש בזה". ברם, לא מדובר בדחיפה שנעשתה ביודעין או תוך הפעלת כוח, אלא במגע פיזי שנוצר בהיסח דעת ומגע כזה יכול להיות בלתי מורגש. זאת ועוד, בעת שמר חונגה הסתובב על מנת לרדת במדרגות לא יכול היה התובע להצביע בפניו על דבר מה בתוך המכונה הנ"ל ולא היתה לו עוד סיבה לקרב את אצבעו לפתחה. מכאן שההנחה, כי בנסיבות האמורות לעיל נוצר בהיסח הדעת מגע פיזי בין חלק מגופו של מר חונגה לזרועו של התובע, אשר בעקבותיו נדחפה כף ידו של האחרון לעבר פתחה של המכונה הנ"ל, היא בעלת סבירות גבוהה והיא מקובלת עלי. אוסיף, כי לא נעלמו ממני דברי התובע בפני חוקר מטעם הנתבעת מס' 2, הרשומים בתמליל - נ/ 4 ולפיהם אין התובע יודע להסביר כיצד בדיוק התרחשה התאונה הנ"ל. יש לזכור שהתובע טרם רכש לעצמו שליטה בעברית והוא מתקשה להתבטא בשפה זו. לדברי החוקר (בעמ' 28), "התמליל משקף רק את החלקים שנקלטו היטב ברשמקול" ומכאן שנאמרו דברים שלא מופיעים בו. יצויין גם, כי החקירה היתה מגמתית, לוחצת והיא נקטעה מבלי שניתן הסבר כלשהו לקטיעתה. במצב דברים זה המשקל שניתן לייחס לדברים הרשומים בתמליל - נ/ 4 הוא זניח. 8. בסיכום חוות דעתו של המהנדס רייפנברג- ת/1, נכתב כלהלן: "המכונה בה נפגע התובע הינה מסוכנת ביותר ועל כן אסור, בשום פנים ואופן, שתהיה אפשרות להפעילה כשהמכסה פתוח, כולל לצרכי בדיקות ותיקונים. חרף הסיכון הרב הקיים במכונה, היא לא היתה מגודרת לבטח וניתן היה להפעילה עם מכסה פתוח. התקנתו של גידור מתאים למכונה זו, הינה פשוטה ביותר ואילו היה מותקן, היתה נמנעת התאונה בה נפגע התובע". כאמור כבר, המפסק המשולב שנועד היה למנוע את הפעלת המכונה הנ"ל כשהמכסה שלה פתוח היה מקולקל בעת קרות התאונה הנ"ל. לדברי המהנדס רייפנברג, שכאמור לא נסתרו, מבנה של המכונה הנ"ל "מאפשר לבדוק את כל חלקיה ודרך פעולתם תוך הפעלתם באמצעות המנוע כשהמכסה סגור, או ע"י סיבוב ידני, כשהמכסה פתוח". מכאן, שלא היה כל צורך לבצע בדיקה במכונה הנ"ל כשהיא בתנועה וגם אם הייתי יוצא מתוך הנחה שהיה צורך כזה, הרי לא היה מקום להטיל את ביצועה על התובע, שאיננו "אדם כשיר" כמשמעותו של מונח זה בפקודת הבטיחות בעבודה, [נוסח חדש], תש"ל- 1970(להלן: הפקודה הנ"ל). עיניינו הרואות, כי הנתבעת מס' 1לא רק שלא טרחה כלל לנקוט אמצעי זהירות אלמנטריים כדי שהתובע לא ייפגע במהלך עבודתו, אלא גם התעלמה כליל מהוראת סעיף 37 לפקודה הנ"ל, בדבר גידור מכונות וחלקיהן לבטח. הנתבעת מס' 1 הפרה, איפוא, את חובת הזהירות שהיא חבה לתובע והפרה גם חובה חקוקה. 9. בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי שלפני נראה לי, שאין לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה הנ"ל. יצויין, כי נפסק כבר, שהפרת חובה חקוקה על ידי המעביד מוסיפה משקל לנטיית בית המשפט להחמיר עמו בדין ועל מנת להמחיש זאת מן הראוי לצטט קטע מפסק-דין שניתן בע"א 453/72, (פ"ד כח' (1) 197, 199), שזו לשונו: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם מפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". לגבי המקרה הקונקרטי שלפני ניתן לומר ללא היסוס, שהוא אינו נמנה עם אותם המקרים הנדירים שבהם ייוחס לעובד אשם תורם. בפסיקה נקבעו שני מבחנים עיקריים לבחינת האשם התורם. הראשון בהם הוא מבחן האדם הסביר, היינו, האם אדם סביר היה נזהר יותר מן הנפגע. המבחן השני הוא "מידת האשמה", המציב את התנהגותם של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראה ע"א 449/81, ע"א 492/81, פ"ד לח' (4) 70, 75). בהקשר למבחן השני מן הראוי לצטט קטע מפסק-דין, שניתן בע"א 435/85, (פ"ד מא' (4) 524, 528), אשר זו לשונו: "מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא, הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסויים, בעל כישורים מסויימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד. העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק. רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתור דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". במקרה זה שלפני המעביד הוא, שיצר את הסיכון הרב לכל מי שעליו להימצא בקירבת המכונה הנ"ל בשעת פעולתה. בהסתמך על האמור עד כאן, אין לייחס לתובע אשם תורם והאשם לקרות התאונה הנ"ל רובץ כולו לפתחה של הנתבעת מס' 1. אין חולק, כאמור כבר, כי הנתבעת מס' 2 נושאת באחריות כמבטחת של הנתבעת מס' 1. 10. משהבעתי את דעתי בשאלת האחריות והיקפה נותרה להכרעה שאלת שיעורו של הנזק. א. כאב וסבל בא-כוחו של התובע מבקש לחשב את הפיצוי בראש נזק זה על בסיס שילוש הסכום המירבי שהיה מגיע לתובע לפי הוראותיו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בא-כוחן של הנתבעות מבקש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על מחצית הסכום המוצע על ידי בא-כוחו של התובע. אינני רואה צורך להיזקק להוראותיו של חוק פיצויים הנ"ל. לפני תביעה לפיצוי בגין תאונת עבודה הנשענת על פקודת נזיקין [נוסח חדש], שאין בה תקרה לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון והוא נקבע על-פי הערכתו של בית המשפט. בסיכום חוות-דעתו של ד"ר ליברזון, אורתופד, שהוגשה מטעם התובע - ת/ 13- נרשמו דברים אלה: "לפנינו גבר עם פגיעה בידו הדומיננטית, סובל מעיוות צורה וקשיון לא נוח של אגורל שלא מאפשר אחיזה (pinch), סובל מקטיעה של אצבעות 2, 3 ו- 4 עם חלקים ניכרים מטכרפליים, סובל מעיוות וקשיון לא נוח של הזרת, סובל מתסמונת הפרעה תחושתית על רקע פגיעה אוטונומית (rsd) שמתבטאת בשינויים טרופיים בעור, הזעת יתר, תחושת יתר, ירידה בתחושה ושינויים אופיניים בצלום הרנטגן. סובל מצלקת מכוערת ביד והגבלה בתנועות שורש כף יד והמרפק ואינו מסוגל לחזור לעבודה ולשרת את עצמו. חבלה הנ"ל לא רק הותירה אותו עם יד מחוסרת תועלת ולא פועלת אלא גם גורמת לו כאב רב וגם פגם במראה". התובע נחבל, איפוא, קשות בידו הדומיננטית ולא רק שנשללה ממנו היכולת להשתמש בה, אלא שיד זו גורמת לו כאבים והמראה שלה איננו אסטטי. בעת קרות התאונה הנ"ל היה התובע בן 35 ובעקבותיה נזקק לשלושה ניתוחים. הסבל, שמקורו בתאונה הנ"ל והיה מנת חלקו של התובע עד היום, ימשיך ללוות אותו לאורך חייו. בנסיבות אלה נראה לי, כי סכום של 000, 150 ש"ח למועד מתן פסק-הדין יהווה פיצוי הולם בפריט זה. ב. הפסד השתכרות בעבר בתקופה שתחילתה ביום קרות התאונה הנ"ל, היינו ב-13/6/93, וסיומה ב- 31/12/63 נקבעה לתובע דרגת נכות זמנית של % 100 ואין חולק על כך שבפרק זמן זה, המשתרע על 6.5חודשים, הפסד השתכרותו היה מלא. בארבעה החודשים שקדמו לקרות התאונה הנ"ל שכרו הממוצע של התובע בשני מקומות העבודה שבהם הועסק הגיע לסך של -.966, 2 ש"ח, המהווה % 91 משכר הממוצע במשק באותו פרק זמן ועמד אז על 243, 3 ש"ח. מכיוון, שהשכר הממוצע במשק במועד מתן פסק-הדין זה עומד על 899, 5ש"ח % 91ממנו מסתכמים ב-368, 5 ש"ח. הפסד השתכרותו של התובע במשך 6.5 חודשים במועד מתן פסק-הדין - (368, 5- ( 6.5x מסתכם, איפוא, ב-892, 34 ש"ח. סכום אחרון זה בתוספת ריבית כחוק מגיע לסך של - 870, 41 ש"ח. מה- 1/1/94 נקבעה לתובע, כאמור כבר, דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של % 44.4 ולאחר הפעלת האמור בתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הועמדה דרגת נכותו על %.67 ד"ר ליברזון קבע בחוות דעתו - ת/13, כי שיעור נכותו הרפואית הצמיתה הוא % 66 ולאחר הפעלת האמור בתקנה 15 הנ"ל מגיע הוא ל- % 99. בא-כוחו של התובע מבקש לאמץ את קביעת המוסד לביטוח לאומי ולהעמיד את דרגת נכותו התיפקודית של התובע על %67. לדעת בא-כוחן של הנתבעות נכותו התיפקודית של התובע אינה עולה על % 30 ורק לחילופין מוכן הוא לראות בדרגת נכותו הרפואית הצמיתה, ששיעורה הוא %44.4, דרגה המשקפת גם את נכותו הפונקציונאלית. מטעמים השמורים עם התובע החליט הוא שלא להיזקק לשירותי השיקום של המוסד לביטוח לאומי. התובע, כפי שעולה מעדותו, לא קפא אמנם על שמריו וניסה למצוא מקום עבודה בכוחות עצמו, אולם הדבר לא עלה בידו. נראה לי, שהתובע היה מיטיב לעשות אילו נענה להזמנתו של הממונה על מרכז השיקום במוסד לביטוח לאומי באשקלון, שבמסגרתו היה לומד לדעת מהן אפשרויות התעסוקה במומו והיה מכין את עצמו לקראתן. עובר לקרות התאונה הנ"ל התובע מצא את פרנסתו בעבודת כפיים במקצועו כשרברב - מסגר ומקור פרנסה זה נחסם בפניו. התובע עלה ארצה בשנת 1991וטרם רכש לעצמו שליטה בשפה העברית. במצב דברים זה יתקשה התובע במומו למצוא עבודה ואם יעלה הדבר בידו שכרה יהיה זעום. בנסיבות האמורות לעיל נראה לי לראוי ולצודק להעמיד את דרגת נכותו התיפקודית של התובע על % 67 ועל בסיס נכות זו לחשב את הפסד השתכרותו החל מ- 1/1/94. כאמור שכרו החודשי של התובע עובר לקרות התאונה הנ"ל הגיע במועד מתן פסק-דין זה לסך של -.368, 5 ש"ח ו- % 67 משכר זה מסתכמים ב- - 597, 3 ש"ח. מה- 1/1/94 חלפו 58 חודשים ו- 10 ימים ובפרק זמן זה הפסד השתכרותו של התובע מגיע לסך של ( 3.597-.813, 209-( 58.33x ש"ח. סכום זה בתוספת ריבית כחוק מסתכם ב- -.664, 230 ש"ח. ג. הפסד השתכרות בעתיד התובע כאמור נולד בתחילת שנת 1958 ולפניו 24 שנים וכ- 3 חודשים עד הגיעו לגיל הפרישה מעבודה. חישוב הפסד השתכרותו ייעשה על ידי הכפלת השכר של -386,5. ש"ח ב- % 67 ובמקדם ההיוון המתאים שהינו 206.5783 והתוצאה היא -.062, 743 ש"ח. ד. הוצאות שונות בא-כוחו של התובע מבקש לפסוק פיצוי בשל הוצאות שונות שהיו לתובע בעבר ותהיינה לו בעתיד בסכום כולל של -.000, 8 ש"ח. לא הוגשו קבלות כלשהן באשר להוצאות הנ"ל והפרקליט המלומד לא טרח לפרט את מהותן. לכאורה, איפוא, חסרה התשתית, שעליה ניתן להשעין פסיקת פיצוי בפריט זה. ברם, בנסיבותיו של מקרה קונקרטי זה שלפני היה מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' במשק ביתו, אך פיצוי זה לא נתבקש בכתב התביעה המתוקן ואף בסיכומי טענות מטעם התובע אין למצוא כל התייחסות אליו. הכלל הוא, כי "לעולם לא יפסוק בית המשפט לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו נתברר במהלך הדיון, כי היה זכאי לקבל יותר" (ראה ע"א 769/86, פ"ד מב(3) 581, 589, ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, 162). במצב דברים זה נראה לי לנכון ולצודק לפסוק את הפיצוי המבוקש בסך של - 000, 8 ש"ח בגין הוצאות שונות. 11. בהסתמך על האמור עד כאן הפיצוי למועד מתן פסק הדין מורכב מפריטים אלה: א. כאב וסבל - - 000, 150 ש"ח. ב. הפסד השתכרות בעבר - - 664, 272 ש"ח. ג. הפסד השתכרות בעתיד - - 062, 743 ש"ח. ד. הוצאות שונות - - 000, 8 ש"ח. סה"כ - 726,173, 1 ש"ח. מסכום זה של - 726,173, 1 ש"ח יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי המסתכמים במועד מתן פסק הדין ב- - 098, 722 ש"ח ובתוספת ריבית כחוק על תגמולים שכבר שולמו מגיעים לסך של - 300, 734 ש"ח (במעוגל). לאחר הניכוי היתרה היא - 426, 439 ש"ח. 12. על יסוד כל האמור לעיל הריני מחייב את שתי הנתבעות, יחדיו ולחוד, לשלם לתובע סכום של - 426, 439 ש"ח. כמו כן, על הנתבעות לשלם לתובע את הוצאות המשפט לרבות שכ"ט עו"ד בשיעור % 20 מהסכום הנ"ל וזאת בלווית מע"מ. הסכומים, שבתשלומם חויבו הנתבעות, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו.קטיעת איבראצבעותתאונות עבודה עם מכונהתאונת עבודה