קניית רכב עם עיקולים ללא ידיעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית רכב עם עיקולים ללא ידיעה: המחלוקת 1. לגירסת התובע, ביום 8.2.1994 הוא רכש משאית מן הנתבע מס' 3 (להלן נכנה אותו - אחמד). לטענתו - באותו יום הוא הסדיר במשרד הרישוי את העברת הבעלות במשאית על שמו. מועד המבחן השנתי של המשאית חל ביום .14.11.1994 אלא שהתובע לא קיבל עד אותה עת את מסמכי הרישוי השנתי, כמקובל, ועל כן ניגש למשרד הרישוי לשם קבלת המסמכים. או אז נסתבר לו, כי על המשאית רובצים עיקולים על המשאית, שהוטלו לאחר שרכש את המכונית ולאחר שהעביר את זכויותיו בה לשמו. העיקולים הוטלו על ידי נושים של אחמד, ובהם הנתבעת מס' 2. לאחר תלאות - עלה בידו של התובע להסיר את העיקולים, ואז חודש רשיון הרכב של המשאית. בתקופה שמאמצע חודש 11/1994 ועד יום 1.2.1995 היתה המשאית מושבתת, בשל כך שרשיונה לא חודש (בשל העיקולים). 2. התובע טוען לנזקים שנגרמו לו בשל פרשה זו, בין בשל הטרדה והטרחה שנגרמו לו בטיפול בהסרת העיקולים וכל שנלתווה לכך, ובין בשל כך שנמנע ממנו להפעיל את המשאית ועל כן הפסיד רווחים. 3. התובע מטיח בכל אחד משלושת הנתבעים את האחריות לנזקיו. אלה בתמצית הן טענותיו של התובע כלפי כל אחד מן הנתבעים (פירוט יתר של הטענות ראה בכתב התביעה): - כלפי הנתבע 1 טוען התובע, כי הוא לא השלים את העברת הזכויות על שמו כבר בחודש 2/1994 ובכך איפשר את רישומם של העיקולים לאחר מועד הרכישה. - כלפי הנתבעת 2 טוען התובע, כי העיקול המזיק הוטל לבקשתה. היא התרשלה כלפיו בכך שביקשה להטיל עיקול על משאית, שהיתה שלו ולא של מי שחב לה כפסים. - וכלפי אחמד הוא מתריס, כי בגלל חובותיו הוטלו העיקולים שגרמו לנזיקו. 4. הנתבעים התגוננו מפני התביעה, כל אחד בטיעוניו הוא: אחמד התגונן בטענה, כי לא ידע כלל אודות שני העיקולים. אשר לעיקול שהוטל לבקשת הביטוח הלאומי - מייד כשפנה אליו התובע הוא פעל להסרתו. ואשר לעיקול לטובת הנתבעת 2- הוא כלל לא ידע עליו, עד להגשת התביעה. הנתבעת 2 התגוננה בטענה, כי היא היתה רשאית לבקש את הטלתו של העיקול בשל חוב שחב לה אחמד, ואשר המשאית - לפי הרישום במשרד הרישוי - היתה רשומה על שמו. מכל מקום, למן הרגע שפנה אליה התובע - היא הסכימה להסרת העיקול, לאחר שהוכח לה כי הוא אכן רכש את המשאית מאחמד בחודש 2/1994. הנתבע 1 הכחיש כל רשלנות שיוחסה לו. גירסת התובע 5. התובע העיד לעצמו. הוא סיפר, כי עובר לרכישת המשאית הוא ניגש - יחד עם אחמד - למשרד הרישוי, שם נאמר להם כי על המשאית רובץ שעבוד של בנק. אחמד קיבל הסכמה כתובה של הבנק לשחרר את השעבוד, והשעבוד אכן שוחרר, לאחר שהתובע הביא את מכתב השחרור למשרד הרישוי. השניים - התובע ואחמד - פנו למשרד של בנק הדואר, ושילמו את אגרת העברת הבעלות. התשלום נעשה על פי שובר ישן, שסכום האגרה הנקוב בו היה 126ש"ח. לפי בקשת פקיד משרד הדואר הם שילמו 146 ש"ח (סכום האגרה המעודכן). 6. על התשלום על סך 146 ש"ח, שנעשה על גבי שובר בלתי מעודכן של "אישור זמנו לרישום שינוי בעלות רכב" שבמקורו היה נקוב סך 126 ש"ח, מעיד המסמך ת/1. המסמך מאמת את עדותו של התובע בעניין זה. שים לב במיוחד לתיקון שנעשה לסכום בכתב יד, וכן לחותמת בנק הדואר, ממנה ניתן להיווכח, כי התשלום בפועל היה 146 ש"ח (ולא 126 ש"ח). ועוד ניתן ללמוד מ-ת/1, כי התשלום נעשה ביום 8.2.1994 (שוב - ראה חותמת בנק הדואר על גבי האישור). 7. את השובר, החתום בחותמת בנק הדואר, נטלו התובע ואחמד, ומסרוהו לפקידת משרד הרישוי. זו מסרה להם, כי העברת הבעלות במשאית לשמו של התובע הושלמה בכך. התובע קיבל לידיו את המשאית לאחר ששילם לאחמד את מלוא תמורתה, והחל עובד בה. 8. עוד עולה מעדותו של התובע, כי מועד חידוש רשיונה של המשאית היה 14.11.1994 לקראת מועד זה הכניס התובע את המשאית למוסך, לשם הכנתה לקראת המבחן השנתי ("טסט"). מאחר והתובע לא קיבל עד אז באמצעות הדואר את המסמכים לחידוש הרשיון הוא פנה למשרד הרישוי על מנת לקבל את מסמכי חידוש הרשיון. במשרד הרישוי נסתבר לו, כי על המשאית רובצים שני עיקולים. התובע פנה לאחמד, ואחמד דאג להסרת העיקול שהוטל לטובת הביטוח הלאומי. העיקול לטובת הנתבעת 2לא הוסר אלא לאחר תלאות שעבר התובע, ולאחר שפנה בעצמו ללשכת ההוצל"פ בהרצליה, שהטילה את העיקול. לאחר שהסיר את העיקולים - קיבל, בתחילת 2/1995, את הרשיונות ויכול היה לשוב ולעבוד עם משאיתו, שהושבתה למין אמצע חודש 11/1994. אחריות הנתבע 1- משרד הרישוי 9. טענת התובע כלפי הנתבע 1היא לרשלנות שהתרשל כלפיו, בכך שלא השלים את הרישום בחודש 2/1994ובכך איפשר הטלת עיקולים בשל חובו של אחמד, אף שלא היה עוד הבעלים האמיתי של המשאית. כעולה מעדותו של התובע, הוא ואחמד עשו כל שנתבקשו לעשותו בשעתם (בעת שהתובע רכש את הרכב מאחמד) על מנת שהבעלות במשאית תעבור לשמו של התובע ברישומי משרד הרישוי. ולאחר שעשו את כל הפעולות - מסרה להם הפקידה במשרד הרישוי כי "הכל בסדר" והבעלות עברה לשמו של התובע. עדותו של התובע כי פעל להעברת הבעלות ככל שנדרש נתמכת הן באישור ת/ 1 החתום בחותמת הבנק המעידה על תשלום האגרה, והן ברישומי משרד הרישוי (ת/2) מהם עולה, כי התובע לא נרשם כבעלים של המשאית, משום תשלום חסר של האגרה. והיום אנו יודעים, כי אף שהסכום הנקוב בשובר אותו שילם התובע (ת/1) היה על סך של 126 ש"ח בלבד, התובע שילם את הסכום הנכון, המלא, משמע 146 ש"ח. שובר זה נמסר לידי משרד הרישוי לאחר ששולם במלואו, והואיל וזה האחרון סבור היה, בטעות, כי הסכום איננו מספיק - לא רשם את התובע כבעלים, כי אם כ"מחזיק" משום מה. מלים אחרות, אי-רישומה של הבעלות במשאית על שמו של התובע נבע מטעות של הנתבע 1, שסבר כי תשלום האגרה נעשה בחסר. 10. אלה הן, אם כך, העובדות הנוגעות לענין אחריותו של הנתבע 1. האם יש בהן כדי להטיל עליו אחריות בנזיקין? כאמור, עילת תביעתו של התובע כנגד הנתבע 1מתבססת על עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח’, פ"ד לז(1), 113, 114קובע כב' בשופט (כתוארו אז) ברק: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזקו הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובהו שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. " 11. ישומה של ההלכה לענייננו מחייב את המסקנה, כי משרד הרישוי חב חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שעשוי להיפגע בדרך זו או אחרת מן הרישום שמנהל המשרד. אקדים ואומר, כי שאלת טיבו ומשמעותו של הרישום במשרד הרישוי, היינו - האם הוא יוצר זכויות או רק מצהיר עליהן, איננה מעלה ואינה מורידה בענייננו. כאן אנו שואלים, האם על משרד הרישוי, כמי שמנהל רישום של הזכויות ביחס לכלי רכב במדינת ישראל, לנקוט אמצעי זהירות שכאלה, שיהא בהם כדי למנוע נזקים דוגמת אלה שנגרמו לתובע. ותשובתנו לכך, כאמור, חיובית. מבחני הציפיות צ הטכנית והנורמטיבית - מתקיימים שניהם במקרה שלפנינו. משרד הרישוי יכול לצפות (טכנית) וצריך לצפות (בחינת דרישה נורמטיבית), כי ייגרמו נזקים למי שמקבלים את שירותיו בקשר עם הרישום בפנקסיו, אם יפעל שלא כהלכה בניהול הרישום. מדיניות משפטית ראויה מחייבת הטלת חובת זהירות על משרד הרישוי, כי ינהל את הרישום באופן נטול תקלות ככל שניתן, למען יימנעו נזקים דוגמת זה שארע לתובע, ונזקים אחרים הנובעים מן הרישום או כל הנובע הימנו. 12. ועוד יש לומר, כי משרד הרישוי חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע דלפנינו ולנזק שארע לתובע, ואף הפר אותה. משרד הרישוי חייב זהירות כלפי התובע כמי שקנה כלי רכב וביקש לרושמו על שמו. והוא יכול היה וצריך היה לצפות כי ייגרם נזק אם הרישום לא יושלם, נזק העלול להיגרם בעקבות הטלת עיקולים על ידי נושים של המוכר. 13. ולבסוף - משרד הרישוי גם הפר את חובת הזהירות כלפי התובע, בכך שלא רשם את התובע כבעלים של המשאית, ועל ידי כך איפשר רישום של עיקולים לטובת נושיו של אחמד-המוכר, דבר שגרם, בסופו של עניין, נזק לתובע. 14. אין בידי לקבל את טענת הנתבע 1, כי ת/ 1 איננו מהווה אלא בקשה להעביר את הבעלות על שמו של התובע, ועל כן התובע לא היה צריך לקפוא על שמריו משך תשעה חדשים בהם נסע ברשיון שעל שמו של אחמד והיה עליו, כך הטענה, לפנות למשרד הרישוי ולבקש את הרשיונות. התובע פעל כפי שהיה פועל כל אדם סביר, משמע צ"מעביר" על שמו את הזכויות במשרד הרישוי מייד עם רכישת כלי הרכב, ואחר כך ממתין עד כי יקבל את המסמכים לחידוש הרישוי השנתי מאת משרד הרישוי. ואשוב ואעיר את שהערתי לעיל: אם משרד הרישוי "גילה", כי המוכר או הקונה שילמו אגרה מופחתת, היה עליו לפנות הוא אליהם ולהעיר את תשומת ליבם לכך, ולא להסתפק ברישום משונה של התובע כ"מחזיק". אחריות הנתבעת 2 15. כאמור, התובע טען כלפי הנתבעת 2, כי התרשלה כלפיו בכך שביקשה להטיל עיקול על המשאית, שכבר לא היתה של אחמד (מי שחב לה כספים), ובכך שלא בדקה את פרטי רכושו של אחמד שעליהם ביקשה, לפי הטענה, להטיל עיקול. מקובל עליי, כי מי שמבקש הטלתו של עיקול חב חובת זהירות מושגית כלפי מי שיכול להיפגע מהטלתו של העיקול. מבחן הציפיות (הפיזית-טכנית והנורמטיבית) מחייב מסקנה זו. המבקש את העיקול יכול, בחינת יכולת פיזית, לצפות לכך, כי העיקול אותו הוא מבקש להטיל - עלול לגרום נזק לצד שלישי, אשר לו זכויות כאלה או אחרות בנכס נשוא העיקול. והוא - מבקש העיקול - צריך לצפות לנזק שכזה (בחינת ציפיות נורמטיבית), כי בעלי זכויות בנכס נשוא העיקול עלולים להינזק. ראוי לדרוש ממי שמבקש להטיל עיקול על כלי רכב, כי ינהג זהירות כלפי מי שיכולים להיפגע מן העיקול, אם הגוף השיפוטי שאליו מופנית הבקשה יטיל את העיקול כבקשתו. על כן חב הוא חובת זהירות מושגית כלפי בעלי זכויות בנכס נשוא בקשת העיקול. 16. תשובה שונה יש ליתן לשאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת 2 כלפי התובע, והפרתה של חובה זו. כפי שעולה מטענותיו של התובע עצמו, וכפי שעולה ממסמכים שהגיש (ת/2)- זכות הבעלות במשאית לא נרשמה על שמו של התובע במועד רכישת המשאית (ביום 8.2.1994). על פי רישומיו של משרד הרישוי, במועד הנטען להטלת העיקול לבקשת הנתבע 2 (חודש 9/1994) הבעלות במשאית היתה עדיין בשמו של אחמד, מי שחב אותה עת לנתבעת 2 כספים. על כן, התובע איננו מי שהנתבעת 2 צריכה היתה, ואולי גם יכולה היתה, לצפות שיינזק מן העיקול אותו היא ביקשה להטיל (ולבסוף אף הוטל ברישום). היא היתה חבה כלפיו חובת זהירות קונקרטית - אילו היה רשום כבעלים של המשאית. לעניין זה יש לומר, כי העובדה שהתובע היה רשום כ"מחזיק" של המשאית - אין בה כדי להטיל חובת זהירות על הנתבעת 2כלפיו - כמחזיק. נושה זכאי לעקל נכס שבעלות החייב, אפילו זה מוחזק על ידי אחר, ואפילו יש בעיקול כדי לפגוע במחזיק. אין בידי לקבל גם את הטענה, לפיה היה על הנתבעת 2 לתור אחר התובע ואחר המשאית, על מנת לבחון מבעוד מועד למי "באמת" נתונה הבעלות בה, שכן - כך הטענה - הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בטיבו. דרישה זו איננה דרישה סבירה ממי שמבקש להטיל עיקול על נכס של מי שחב לו כספים. היא מטילה משא כבד מידי על נושה המבקש לקבל את המגיע לו. די לו, לנושה כי יבדוק ברישומי משרד הרישוי, ואם גילה ברישום זה, כי החייב הוא בעל הזכויות בכלי הרכב - הוא איננו צריך לתור ולחקור למי עוד זכויות בכלי הרכב. מכל אלה אנו מגיעים לכך, כי הנתבעת 2לא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. כמי שאחמד - הבעלים הרשום של המשאית - חב לה כספים, פעלה ללא רבב כאשר ביקשה לעקל את המשאית, לפרעון חובו של אחמד כלפיה. פעולתה היתה פעולה סבירה של אדם סביר, בבקשה את הטלת העיקול. אשר על כן - דין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות. אחריות הנתבע 3 17. אף דינה של התביעה נגד הנתבע 3 להידחות. מן הגירסה אותה שטח התובע בעדותו עולה, כי אחמד עשה את כל שאדם סביר יכול היה לעשותו בנסיבות העניין, בעת שמכר את המשאית לתובע, על מנת להעביר את הזכויות על שם התובע במשרד הרישוי. אי רישומו של התובע כבעלים במשאית לא נבע ממעשה או מחדל רשלניים כלשהם של אחמד כלפי התובע. אילו היה משרד הרישוי מעביר את הזכויות במשאית לשמו של התובע בחודש 2/1994- כי אז לא ניתן היה להטיל כל עיקול על ידי כל נושה שהוא של אחמד על המשאית. הנזק והפיצוי בגינו 18. התובע טען, כי המשאית הושבתה בשל השתלשלות העניינים אותה תיארנו לעיל - משך 77 יום, ועל כן הפסיד הכנסה, אותה יכול היה לעשות אילו עבד עם משאיתו באותה תקופה. 19. התובע תיאר את קורותיו למן הרגע שנודע לו אודות העיקולים (מחצית חודש 11/1994) ועד שעלה בידו לקבל את הרשיון על שמו (תחילת חודש 2/1995). חובה חלה על הניזוק להקטין את נזקיו, והדברים ידועים. אין זה סביר ואין זה הגיוני, כי פעולה פשוטה כגון זו שתאר התובע לשם הסרת העיקולים והעברת הבעלות לשמו תארך 77 יום. אני מעריך, בנסיבות הענין, כי פעולה שכזו לא היתה צריכה להימשך, כל כולה, למעלה מ- 15 יום, ואף זאת בהפרזה רבה. כל שהיה על התובע לעשותו - לפנות למשרד הרישוי, לקבל את פרטי המעקלים ולפנות אליהם לשם ביטול העיקולים. ואת זאת, אגב, עשה התובע, אך הוא השתהה בפעולתו הנכונה משך שבועות רבים. על כן אין לפצותו על אבדן רווחים אלא לתקופה של 15 יום בלבד. 20. התובע ביקש להוכיח את הפסד רווחיו על ידי שהגיש דוחות מס הכנסה לשנים 94- 95. אלא שבאלה לא די היה בהוכחת הפסדים. אמנה טעמים מספר לכך: א. לדוחות אלה לא צורפו דוחות רווח והפסד, מהם ניתן היה לדלות את ההוצאות הכרוכות בהפעלת המשאית. מן הדוחות שהוגשו לא ניתן אלא לראות מהי ההכנסה, להבדיל מן הרווח, שעשה התובע באותן שנים. ב. לא ניתן לדלות מן הדוחות השנתיים את שיעור הכנסותיו של התובע למשך תקופה קצובה (77 יום כפי שטען התובע או 15יום כפי שהערכתי אני). הדוחות מתיחסים לשנת מס שלמה. ג. מחקירתו הנגדית של התובע עלה, כי הוא החזיק באותה תקופה במספר משאיות, ולא במשאית נשוא התביעה לבדה. יש לומר, כי עובדה זו הועלמה על ידי התובע בעדותו בחקירה ראשית. היא לא עלתה אלא בחקירתו הנגדית. מכל מקום, יוצא כי דוחות המס לאותן שנים מתיחסים להכנסה שנבעה ממספר משאיות ולא ממשאית אחת בלבד. התובע לא יכול היה, או שמא לא רצה, להעיד אודות מספר המשאיות בהן עבד באותן שנים. ברור הוא, מכל מקום, כי היו לו מספר משאיות. ד. התובע העיד, כי אחת המשאיות היתה מושבתת משך חודשים רבים. בכך יש כדי להוסיף לאי-הוודאות ולקושי שבדליית מידע אודות הכנסותיו של התובע, מתוך הדוחות השנתיים. לסיכום, כי בדוחות השנתיים לשלטונות מס הכנסה - שלא נתמכו בדוחות רווח והפסד - לא היה כדי להוכיח את הפסדיו של התובע. 21. התובע לא הביא הוכחות להפסדיו בפועל באותה תקופה. הוא לא הביא כל ראיה, לבד מעדותו בעל פה, כי היו לו הזמנות עבודה אותה עת, כי עבד באופן קבוע או בכל אופן אחר עם גורמים אלה או אחרים עם המשאית. בעדותו בעלמא לא די, במיוחד שהיה בידו להביא ראיות שכאלה, דוגמת חשבוניות מס, תעודות משלוח ושאר ראיות המעידות על הכנסות מעבודתו עם משאיותיו באותם ימים. הוא הביא חשבונית מס אחת, שממנה לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר. 22. מכל מקום ברור, כי השבתתה של המשאית, ששימשה את התובע בפרנסתו, לא הגדילה את רווחתו. ברור הוא, מטבע הדברים, כי ההשבתה גרמה לו הפסד, ואותו ניתן לקבוע בדרך של אומדנא: התובע העיד, כי הכנסתו מן המשאית עומדת על סך של 400- 500 ש"ח ליום. גם על אלה לא הביא התובע כל ראיה, אף שהיה בידו לעשות כן. יתר על כן, בכתב התביעה הוא טען לסכום אחר שהוא מכניס ביום ( 750 ש"ח), ובמכתב שהפנה לנתבע 1 (ת/3) הוא טען לסכום הכנסה אחר לכל יום של עבודה (400 ש"ח ומע"מ). מכל מקום נהיר, כי סכום זה הוא הכנסה ולא רווח, וממנה יש לנכות את הוצאותיו של התובע. בנסיבות אלה, והואיל ובאופן סביר יכול היה התובע להביא לפתרון בעייתו תוך 15 יום, ובהם היה מפסיד כ- 10 ימי עבודת משאית (אם אנו מוציאים את ימי המנוחה השבועיים), ומתוך עדותו אודות הכנסתו היומית - בזהירות המתחייבת מן הסתירות שבטיעוניו לעניין זה ומן העובדה כי מדובר בהכנסה ולא ברווח, אני קובע את הפסדיו של התובע באב נזק זה בסך של 000, 3 ש"ח. 23. נוסף על אלה, יש לפצות את התובע על נזקיו הכלליים (עגמת נפש, הוצאות שונות שנילוו לפעילותו להסדרת הרשיון וכו'). אני מעמיד את הפיצוי באב נזק זה על סך של 000, 3 ש"ח. אשר על כן - סך כל נזקיו של התובע - 000, 6 ש"ח. סיכום 24. אשר על כן אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה ככל שהיא מתיחסת לנתבעים 2 ו-3. הואיל והנתבע 3 לא טרח להתיצב לישיבות האחרונות, ובהן ישיבת ההוכחות, אין לפסוק לו הוצאות; אשר לנתבעת 2, אני מחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 000, 1 ש"ח ומע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ב. אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע סך 000, 6 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבע 1לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 000, 1 ש"ח ומע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. רכבעיקולקניית רכב