האם קיים קשר סיבתי בין הארועים הקשורים לעבודה ביום ובמיוחד שיחת הטלפון האחרונה, לבין ההתקף שהסתיים במותו של המנוח ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר סיבתי בין אירוע בעבודה להתקף לב: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי, שדחה את עתירת המערערת להכיר בה כזכאית לקצבת תלויים מכוח סעיף 75לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח 1968, בגין מות בעלה, ביום .13.4.1985 .2את עובדות המקרה קבע בית-הדין בהחלטתו מיום 22.2.1988, כלהלן: " המנוח היה מנהלה של חברה שנכנסה לקשיים כספיים מספר חודשים לפני פטירתו. המנוח השקיע מרץ רב במגמה להוציא את החברה מהמצב שנקלעה אליו. במסגרת מאמציו אלה היו לו מגעים עם נושים וסוכנים שגרמו לו מצבי לחץ ומתח. ביום 12.4.1985עבד התובע בביתו, ועבודתו כללה שיחות טלפוניות הקשורות במצב החברה. למחרת, ביום 13.4.1985(שהיה יום שבת), יצא המנוח לטיול קצר ברגל עם משפחתו. לאחר שגמרו את ארוחת הצהרים, ישב המנוח לעבוד והיו גם שיחות טלפוניות. השיחה הטלפונית האחרונה היתה שיחה קשה שהביאה אותו לידי התרגשות וכעס, וכחצי שעה אחריה התלונן על הרגשה לא טובה, איבד את הכרתו ולא התעורר עוד". .3משנחה דעתו, כי נתמלא התנאי של "תוך כדי" עבודה במשמעות החוק והפסיקה, מינה בית-הדין האזורי את הפרופ' להמן כמומחה יועץ-רפואי, לבירור שאלת הקשר הסיבתי ("עקב") בין האירוע בעבודה לתאונה, והציג לפניו שאלות אלה: "א) האם קיים קשר סיבתי בין הארועים הקשורים לעבודה ביום 13.4.1985ובמיוחד שיחת הטלפון האחרונה, לבין ההתקף שהסתיים במותו של המנוח? ב) האם האירועים הנ"ל, ובמיוחד שיחת הטלפון האחרונה, החישו את הופעת ההתקף, כך שאילולא האירועים יכול שההתקף היה נדחה למועד מאוחר יותר ו/או לא היה מופיע כלל? ג) האם מותו של המנוח נגרם בשל ההתקף שבו לקה ב - 13.4.1985?" .4בחוות דעתו ציין הפרופ' להמן כי בכרטיס קופת-חולים של המנוח אין אלא פרטים דלים הרלבנטיים לעניין: תלונה על כאבים בבית החזה בשנת 1970עם א.ק.ג. תקין, וכן ערכים גבוליים של לחץ דם בשנים 1985- .1983בהעדר אבחנה מדוייקת אודות סיבת המוות - "דום לב" איננו אבחנה מספקת - ומאחר שלא נעשתה נתיחה שלאחר המוות, לא היה באפשרותו של המומחה "להתייחס לקשר בין מותו של המנוח לבין 'האירועים' לפני מותו", וגם לא להשיב תשובות חד-משמעיות לשאלות שנשאל. ואלה תשובותיו, לפי הסדר: "א) אם מניחים שהפרעות קצב גרמו למוות פתאומי, אין להניח שהאירועים ב- 13.4.1985גרמו למותו של במנוח; ב) אם מניחים שהפרעות הקצב היו תוצאות של אוטם שריר הלב, ברור ששיחות הטלפון לא גרמו להופעת אוטם שריר הלב, אלא המנוח היה צריך להיות חולה למדי לפני האירועים ב-13.4.1985; ג) יתכן שמותו של המנוח היה כתוצאה מהחמרה של מחלה ב-13.4.1985". .5בא-כוח המערערת ביקש להציג לפרופ' להמן סדרה של שאלות הבהרה. בקשתו נדחתה עקב התנגדותו של המוסד. .6בפסק-דינו התייחס בית-הדין האזורי להשגותיו של בא-כוח המערערת בדבר אי-הוודאות שבחוות דעתו של הפרופ' להמן, שכל כולה השערות וספקולציות, ופסק כי " .7אכן, המומחה לא דיבר בחוות דעתו בלשון חד-משמעית ונקט לשון של "יתכן. הוא גם הסביר את הסיבה לכך, והיא - שלא נעשתה נתיחה שלאחר המוות. אולם חוסר זה פועל נגד התובעת, שעליה נטל הראיה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי. אין בידינו לומר שהתובעת הרימה נטל זה". .7בהודעת הערעור חזר הפרקליט המלומד וטען שלא היה מקום לסמוך על חוות דעת רפואית העומדת כולה בסימן של "שמא", השערות והרהורי לב, עת הוכח שהמנוח לא לקה בכל מחלה, כל שכן במחלה הקשורה לתפקוד הלב, לא עישן לא שתה משקאות חריפים לא לקה בעודף שומנים בדם וכו', והפרופיל הרפואי שלו בצה"ל הורד מ - 97ל - 76בגין ליקוי בברך. בטיעוניו בעל-פה הוסיף כי משרתו הוכיחה את אשר היה עליה להוכיח, היינו שהמנוח, בהיותו בבריאות מלאה, התרגש התרגשות יתרה תוך כדי שיחה טלפונית נרגזת וקולנית בענייני עבודה, שבעקבותיה נראה מרוגש, כפי שלא נראה אי-פעם. סמוך לאחר מכן התחיל לחרחר, איבד את ההכרה ומת. על סמך מה ניתן לקבוע, או אף לומר - הקשה הפרקליט המלומד - שהשפעת האירוע בעבודה היתה פחותה הרבה מהשפעת "גורמים אחרים", שלא הוכחו? .8באת-כוח המוסד ביקשה לקעקע את הקביעות העובדתיות מן היסוד, וטענה כי האירוע הנטען אירע בשבת ולא בעבודה, וכי לא הוכח שהשיחה הטלפונית היתה בענייני העבודה ולא בעניין פרטי כלשהו. ועוד: הפרופ' להמן שלל אפשרות שמשיחה טלפונית קרה מה שקרה, אם כי היה סבור שהעניין הועבר אליו לאחר קביעת "אירוע חריג" בשעת העבודה, בעוד שהוכח כי המנוח היה נתון במתח רב בגלל מצב העסקים, כבר חודשיים ימים. על כך השיב בא-כוח המערערת שהמתח הממושך לא השפיע, ואילו השיחה המרגיזה והקשה הביאה להתמוטטות, והיא הנותנת שהשיחה הנ"ל הפכה מתח סתם למתח בלתי-רגיל וחריג. עד כאן טענות הצדדים. .9בטרם נדון בערעור, יש לתת את הדעת לטעות שנפלה בפסק-הדין נשוא הערעור. בסעיף 7של פסק-הדין (צוטט בסעיף 6דלעיל) נקבע כי התובעת (המערערת) לא הרימה את "נטל הראיה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי", ולא היא. הלכה פסוקה מקדמת דנא היא כי במסגרת סעיף 39לחוק הביטוח הלאומי, חובת ההוכחה, מוטלת על שכמו של המוסד, גם לגבי הסיפה של הסעיף, שכן: "... על המוסד להוכיח קיומם של 'גורמים אחרים' שהשפיעו על אירוע התאונה, וכי העבודה השפיעה על אירוע התאונה השפעה 'פחותה בהרבה' משהשפיעו אותם גורמים אחרים" (דב"ע לא/66- 0[1], בע' 55סעיף 11). .10המערערת טוענת שיצאה ידי חובתה: שומה היה עליה להוכיח קיומה של התרגשות יוצאת דופן תוך כדי עבודה, ואת זאת עשתה להנחת דעתו של בית-הדין, שעיין בהודעת המערערת לחוקר המוסד (נ/1), בתצהירה ובתצהירו של מר זילברמן וגם התרשם, התרשמות ישירה, משניים אלה, עת נחקרו לפניו חקירה נגדית. מסקנתו היתה כי במהלך העבודה היו מספר שיחות טלפוניות והאחרונה היתה "שיחה קשה שהביאה אותו לידי התרגשות וכעס". .11לטענת המוסד שהמקרה אירע בשבת בביתו של המנוח ולא בעבודה, וכי אין לדעת עם מי היתה השיחה הנסערת, יש להשיב שבית-הדין קמא העריך ושקל נכונה בטרם החליט כפי שהחליט, כולל מינויו של מומחה הרפואי לבירור השאלה השניה השנויה במחלוקת: עניין הקשר הסיבתי ("עקב"). המסיבות הנסיבתיות שנתגלו במהלך המשפט מאמתות את נכונות קביעתו של בית-הדין האזורי: השבוע האחרון לחיי המנוח היה שבוע של חול המועד פסח. המנוח עבד בביתו, בעזרת תיקים ומסמכים ושיחות טלפוניות. ערב מותו ביום ו', ביקר אצלו מר זילברמן (סוכן ביטוח) בשעות הצהרים כפי שנהג לעשות מידי פעם כדי "לדבר על עניינים יותר בניחותא". את יום השבת בילה המנוח המנוחה, טייל עם משפחתו ברגל, ורק לאחר ארוחת הצהרים חזר לעסוק בענייני המשרד, ועבד עד לאותה שיחה טלפונית מסעירה, שבעקבותיה נראה "מרוגש כועס וכולו מוכה תדהמה". ואף אם היה איזה שהוא ספק בלבו של בית-הדין קמא, הרי שבית-הדין הרחיקו מניה וביה בלא להזכירו, ובדין עשה כך בשים לב לאפשרות - "...לפסוק במקרה של ספק לאו דוקא תוך מיצוי מלא של הכלל על חובת ההוכחה, אלא תוך הזדקקות למידת הסבירות, לכל חומר הראיות, כולל חומר החקירה שבתיק המוסד לביטוח לאומי, כשנגד עיני הפוסק גם השיקול של 'עוול מול עוול'". (דב"ע ל/10- 0[2], בע' 10). .12ועתה לשאלה האם הוכיח המוסד את המוטל עליו כדי שהתאונה לא תיחשב לתאונת עבודה לפי סעיף 39סיפה? פרופ' להמן הודה ביושר ובאומץ לב שאין באפשרותו "להתייחס לקשר בין מותו של המנוח לבין 'האירועים' לפני מותו". לשון אחר: כאיש הרפואה אין ביכולתו להביע דעב בדבר קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין המוות (התאונה) לבין העבודה, ותשובותיו היו עיוניות, לפי חלופות שונות. מחוות דעתו אין ללמוד על "גורמים אחרים" שיש להניחם בכף השניה של המאזניים, ומשרצה בא-כוח המערערת להציג למומחה שאלות הבהרה, התנגדה לכך באת-כוח המוסד התנגדות טוטלית, וההתנגדות נתקבלה. .13אין זאת אומרת שבהעדר גורם סיכון ספציפי גלוי וידוע, יש לראות את המנוח כאדם שהיה בבריאות שלימה. נהפוך הוא, בית-הדין זה צבר במשך השנים ידע רב וניסיון בסוגית אוטם שריר הלב, הודות לאין ספור תיקים שבהם טיפל, וידיעתו עולה כדי ידיעה שיפוטית. ברי לנו שהמנוח לא היה נפטר לפתע, כפי שאכן אירע, אלמלא נשא בקרבו מצב פתולוגי רעוע מאד. אלא שהכרעתנו, הכרעה משפטית, תלויה בתשובה שתינתן לשאלה: האם הוכח שהשפעת העבודה על בוא התאונה (המוות) במועד שבאה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים? אין בידנו לומר שאכן הוכח הדבר. משכך - הרי שדין הערעור להתקבל. .14הערעור מתקבל ואנו קובעים שמותו של יעקב ורד ביום 13.4.1985היה כתוצאה מתאונת עבודה. המשיב ישלם למערערת, בשתי הערכאות, הוצאות משפט בסך 000, 1ש"ח.קשר סיבתיהתקף לב / אוטם שריר הלב