בית המשפט ציין כי במקום שסיבת המוות היא ברורה לגמרי, כדוגמת מקרה בו אדם נהרג מיידית בתאונת דרכים, אין, לכאורה, צורך בניתוח הגופה. במקרה שכזה יש הוכחה מעבר לספק סביר למות הנפגע כתוצאה מהתאונה (ראה ע"פ 29/79, בעמ' 123; ורע"פ 4336/91. במקרים, בהם סיבת המוות אינה כה ברורה נפסק בע"א 744/76, בעמ' 120, מפי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז): "ניתוח שלאחר המוות יכול היה להבהיר את הנושאים העובדתיים השנויים במחלוקת בצורה החלטית יותר, אך אי-ביצוע הניתוח אין בו כדי לסתום את הגולל על סיכוייו של בעל דין להוכיח סיבת מוות, אם ניתן להסיקה מן הראיות"... כשהמדובר במשפט פלילי, דרושה מידת הוכחה הנעלה מכל ספק סביר. וממשיך בית המשפט ואומר, בעמ' 121, שאין "להתעלם מכך שיתכנו גם מקרים הפוכים שבהם ימנע העדר הניתוח הסקת כל מסקנה בדבר סיבת המוות והיא תישאר בגדר נעלם או בגדר ספק המונע הטיית כפות המאזניים במידה הדרושה". ##להלן פסק דין בנושא קשר סיבתי בין מוות לתאונת דרכים:## 1. לפנינו ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופט פוקס) שניתן ב-ת"פ 807/60549, מיום 6.12.92, לפיו זוכה המשיב מעבירה של גרימת מוות בהתרשלות על פי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיף 64לפקודת התעבורה, והורשע בעבירה של נהיגה בלא זהירות שגרמה לתאונת דרכים, בה נחבל אדם חבלה של ממש, על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 וסעיף 38(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. בית-משפט קמא גזר על המערער עונש של קנס בסך 800ש"ח, או 8ימי מאסר, ופסלו מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה בפועל לתקופה של 6חודשים, בניכוי 60ימי פסילה מינהלית. 2. העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין הן הבאות: ביום 10.2.87, סמוך לשעה 40: 21 ברחוב יותם בחיפה, פגע רכב פרטי נהוג על ידי המשיב בהולך רגל, המנוח אריה וינשל ז"ל, שחצה את הכביש משמאל לימין, כיוון נסיעת הרכב. בית-משפט קמא קבע, כי המשיב התרשל בנהיגתו משלא הבחין בהולך הרגל מייד עם תחילת חצייתו את הכביש ופגע בו, לאחר שהספיק לעבור 6מטרים מרוחב הכביש כשהוא גלוי לעיניו. בנסיבות אלה עמדו לרשותו של המשיב מרווח של זמן ומרחק מספיקים לבלימת רכב ולמניעת פגיעה בהולך הרגל, אלא שהוא לא הבחין בו במועד וממילא לא נקט צעדים כלשהם למניעת פגיעה בו. 3. בו ביום התאונה, ב-10.2.87, אושפז הולך הרגל בבית-חולים "כרמל" ולמחרת הועבר לבית-חולים רמב"ם, כשהוא סובל מפגיעה אונתית במוח ומשבר מרוסק ברגלו. ב- 10.5.87 הועבר המנוח לבית-חולים "לווינשטין", וב- 25.8.87 לבית חולים "אלישע" שם נפטר ב-12.10.87, כעבור כ- 8 חודשים מיום פציעתו. לא נערכה נתיחת גופת המנוח. בית משפט קמא סקר את עדות הרופאים שהעידו לפניו ואת החומר הרפואי שהוצג לפניו וקבע כי מומחים אלה "לא הסיקו ממנו, בעדויותיהם אם סיבת המות היתה קשורה לתאונה וביהמ"ש איננו יכול למלא את החסר שבעדויות מומחים אלו". בנסיבות אלה קבע בית-משפט, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מות המנוח לבין תוצאת התאונה. הוא זיכה את המשיבה מעבירה של גרימת מוות בהתרשלות והרשיעו בנהיגה רשלנית שגרמה לחבלה של ממש. על כך נסב ערעור המדינה לפנינו. 4. אין חולק, כי במקום שסיבת המוות היא ברורה לגמרי, כדוגמת מקרה בו אדם נהרג מיידית בתאונת דרכים, אין, לכאורה, צורך בניתוח הגופה. במקרה שכזה יש הוכחה מעבר לספק סביר למות הנפגע כתוצאה מהתאונה (ראה ע"פ 29/79, בעמ' 123; ורע"פ 4336/91, שצורף לסיכומי בא-כוח המשיב). במקרים, בהם סיבת המוות אינה כה ברורה נפסק בע"א 744/76, בעמ' 120, מפי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז): "ניתוח שלאחר המוות יכול היה להבהיר את הנושאים העובדתיים השנויים במחלוקת בצורה החלטית יותר, אך אי-ביצוע הניתוח אין בו כדי לסתום את הגולל על סיכוייו של בעל דין להוכיח סיבת מוות, אם ניתן להסיקה מן הראיות"... וכשהמדובר במשפט פלילי, דרושה מידת הוכחה הנעלה מכל ספק סביר. וממשיך בית המשפט ואומר, בעמ' 121, שאין "להתעלם מכך שיתכנו גם מקרים הפוכים שבהם ימנע העדר הניתוח הסקת כל מסקנה בדבר סיבת המוות והיא תישאר בגדר נעלם או בגדר ספק המונע הטיית כפות המאזניים במידה הדרושה". 5. בענייננו נפטר המנוח שמונה חודשים לאחר קרות התאונה ולא נערך בגופו ניתוח לאחר המוות להבהרת סיבת מותו. השאלה היא, אם ניתן להסיקה מן הראיות שבאו לפני בית-משפט קמא. אשת המנוח, העדה טליה וינשל, העידה, כי המנוח היה בריא והוסיפה שלא נתנו לה הסבר לפטירתו, לא זכור לה שפנו אליה בבקשת רשות לניתוח הגופה (עמ' 3,4). ד"ר למברגר מומחה לנוירולוגיה הגיש את סיכום המחלה (ת/1) מה-17.4.87 המתייחס ל"שיפור דרמטי במצבו" של המנוח והמלצה להמשך טיפול שיקומי בבית לווינשטיין. ד"ר למברג פירט בעדותו (ע/6), בין היתר, כי המנוח לקה בפגיעה דו-צדדית של האונות הקידמיות, אך אין הדבר חייב להוות בעיה מנטלית בשיקומו. כן נגרם שבר מרוסק ברגלו שהגבילו בשכיבה ובתנועה, וכתוצאה מכך נגרמו לו פצעי לחץ. ב- 26.2.87לקה המנוח בדלקת ריאות דו-צדדית שממנה החלים. המנוח נותח ברגלו ומצבו מבחינת פגיעה זו התייצב, לא שופר אך גם לא הורע (עמ' 6). בעת הניתוח לקה בדום-לב ובוצעה החייאה. הסיבה לדום הלב אינה ידועה לעד. ד"ר למברגר התייחס לסיבות רבות שיכלו לגרום למותו והוסיף, כי כדי לקבוע בבירור את סיבת המוות היה צריך "לעשות פוסט מורטום" (עמ' 9-8). ד"ר חורש, אורטופד בבית החולים "אלישע" ערך את דו"ח האישפוז (ת/8) מ- .13.10.87מהדו"ח עולה, כי מצבו של המנוח היה יציב ובתאריך 12.10.87בשעה 00: 23נפטר באופן פתאומי. לדעת רופא זה, התאונה היא שגרמה לפציעתו הקשה של המנוח ולסיבוכים שנבעו הימנה, אשר גרמו בעקיפין למותו. מאידך גיסא, הרופא אינו יכול לומר שאילמלא פציעתו לא היה נפטר מסיבה אחרת (עמ' 15). לדעתו "ללא נתיחה קשה לקבוע את סיבת המוות... "ואין הוא שולל את האפשרות שסיבת המוות אינה קשורה בתוצאות התאונה. רופא זה שמומחיותו היא בתחום האורטופדי לא מצא סיבה אורטופדית למות המנוח. ד"ר סטינגר שערך את חוות הדעת (נ/1) סקר את המקרה מבחינת רפואית והגיע למסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה ותוצאותיה לבין מות המנוח. הוא ייחס את סיבת המוות, לאחר חלוף 8חודשים, לדום-לב על רקע של מחלת לב טרשתית (ראה עדותו בעמ' 24ואילך). לדעתו, רק נתיחת הגופה היה בה כדי לקבוע את סיבת המוות. 6. באי-ביצוע ניתוח שלאחר המוות, כפי שציינו, אין כדי למנוע הסקת מסקנה על פי חומר הראיות שהיה לפני בית המשפט לעניין קביעת סיבת המוות. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עד הסוף על שכם התביעה. בית-משפט קמא, לאחר שקילת הראיות לא שוכנע בקיום קשר סיבתי בין תוצאות התאונה לבין מות המנוח. פציעתו הקשה של המנוח והטיפול הרפואי והממושך בו עד מותו מהווים, ללא ספק, גורם חשוב בשיקולי בית המשפט, אך עדיין אין בהם, כשלעצמם, כדי הוכחת סיבת המוות. יש לזכור, כי אנו במשפט פלילי עסקינן המחייב מידת הוכחה מעל לכל ספק סביר. דעתו של ד"ר חורש, שפירטנו לעיל, היתה בבחינת אפשרות. הוא עצמו הסתייג ממנה בהמשך הדברים, בקבעו לעניין נסיבות מקרה זה, כי בלא נתיחת הגופה "קשה לקבוע את סיבת המוות". לא מצאנו בטענות של בא-כוח המערער עילה להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא ששמע את הראיות, שקלן כראוי והגיע למסקנה שאליה הגיע. התוצאה היא, שבהיעדר הוכחה מעל לכל ספק סביר לעניין סיבת המוות, אין ניתן, לאור משך הזמן הארוך שחלף, והראיות שבאו לפני בית-משפט קמא, לקבוע בבירור אם הפציעה החישה את מותו של המנוח, או שמא סיבת המוות היא ללא כל קשר עם הפציעה ותוצאותיה. בנסיבות אלה אין, ולו מחמת הספק הסביר, לראות את המשיב כגורם למותו של המנוח. 7. מידת התרשלותו של המשיב היא חמורה. ניתן היה, אילו הקפיד לראות את הנעשה לפניו, למנוע תאונה זו. נהגים שכאלה מסוכנים לתנועה. למערער הרשעת תעבורה קודמת ונראה לנו כי בית-משפט קמא הקל עמו יתר על המידה בעונש הפסילה, מאידך גיסא, בית-משפט של ערעור המחמיר בעונש אינו ממצהו לחומרה. אנחנו מחליטים לקבל את הערעור בכך שאנו מעמידים את עונש הפסילה בפועל על 18 חודשים במקום התקופה שהטיל בית-משפט קמא. יתר חלקי גזר הדין ישארו ללא שינוי. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותקשר סיבתי