קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוחד עובד בכיר ברשות המסים: 1. בפני ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד י. תלרז -אב"ד,עו"ד חנן אהרון ועו"ד משה ארד) (להלן גם- בית הדין) בתיק בד"מ 22/09 שניתן ביום 15/7/09. במסגרת גזר הדין נגזרו על המשיב אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פסילה משירות המדינה לפרק זמן של 15 שנה מיום גזר הדין, פסילה מלמלא כל תפקיד ברשות המיסים לצמיתות. 2. המדינה ,שעתרה בבית הדין למשמעת לגזור על המשיב אמצעי משמעת של פסילה לצמיתות משירות המדינה, מערערת אך על כך שבית הדין דחה את בקשתה והסתפק בפסילת המשיב מן השירות ל-15 שנה. לדבריה, אין הפסילה המוגבלת הולמת את חומרת המעשים בהם הורשע המשיב ואת הקלון שדבק במעשיו. הרקע לערעור וההליכים שקדמו לו 3. המשיב שימש בין השנים 1989 ו-2007 כעובד אגף המכס ברשות המסים. בתקופה הרלבנטית לתובענה המשמעתית בה הורשע המשיב הוא שימש בתפקיד מנהל פרויקטים (חקירות) באגף המכס. 4. ביום 5/7/05 הורשע המשיב בת"פ 40346/00 של בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט צ' גורפינקל) , יחד עם נאשמים אחרים, בעבירות של קבלת שוחד, הפרת אימונים, הברחת טובין, קשירת קשר לביצוע פשע וזיוף מסמכים - עבירות לפי הסעיפים 284,290 (א),418 ו-499(א)(1) לחוק העונשין וכן בעבירה לפי סעיף 211 (א) (1) לפקודת המכס. זאת לאחר ניהול הוכחות. לאחר מתן הכרעת הדין נמלט המשיב לרוסיה ממנה הוסגר כעבור זמן לישראל. ביום 30.1.07 נגזר דינו ל-4 שנות מאסר בפועל בגין עבירת ההברחה ו-5 שנות מאסר בין עבירת השוחד אשר ירוצו בחופף, שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 300,000 ₪. ערעור על גזר הדין שהגיש המשיב בע"פ 9823/07 של בית המשפט העליון נדחה ביום 19/1/09. 5. בקליפת אגוז, העבירות בהן הורשע המשיב עוסקות בפרשת הברחה לישראל של מכולות ובהן סיגריות במסווה של ייבוא רהיטים. המשיב ,שהיה באותה תקופה מתוקף תפקידו בעל נגישות למערכות המידע והמודיעין של המכס ,פנה לאדם בשם יצחק סדן (להלן-סדן) והציע לסייע לו להבריח מכולות. בהמשך צורפו לקשר מעורבים אחרים ובהם קרובי משפחה של המשיב ועובדים אחרים באגף המכס (להלן-המעורבים). המעורבים בפרשה פעלו לאיתור חברות המייבאות רהיטים מתוך ידיעה שהטובין שייובאו על שמן ינותבו למסלולים בהם לא נבדקים טובין ע"י רשויות המכס. בהמשך נרכשו ע"י המעורבים סיגריות מזויפות אשר אוחסנו במכולות ששטרי המטען שלהן זויפו ונחזו לשאת חתימה של מורשה מטעם החברה לייבוא רהיטים שעל שמה בוצע הייבוא. על פי עובדות כתב האישום בהן הורשע המשיב, הבריחו המעורבים תשע מכולות הדרך המתוארת תוך השתמטות ממכס בסכום של כ-37 מיליון ₪. המעורבים בפרשה ובכללם המשיב קיבלו מסדן תשלומים בסך מאות אלפי דולרים עבור חלקם בקשר. מעבר לכך נקבע ,כי המשיב עצמו היה מעורב במימון רכישת המכולות ואף נסע לסין יחד עם אדם נוסף כדי לרכוש את הסיגריות המזויפות שהוברחו לישראל. 6. לאחר שהרשעת המשיב הפכה לחלוטה ,הגישה נציבות שירות המדינה לבית הדין כתב תובענה נגד המשיב שייחס לו, בגין ההתנהגות בה הורשע בהליך הפלילי, עבירות לפי הסעיפים 17(1),(2,)(3),(4) ו-(6) לחוק שירות המדינה משמעת התשכ"ג-1963 (להלן -חוק המשמעת). ביום 3/6/09 הרשיע בית הדין את המשיב בעבירות שיוחסו לו וביום 15/7/09 ניתן גזר הדין. גזר הדין של בית הדין למשמעת 7. בית הדין למשמעת פירט בהרחבה בגזר דינו את עובדות המעשים בהם הורשע המשיב ואת חלקו המוביל בפרשה כולה. בית הדין הדגיש את החומרה המיוחדת הנודעת לעבירת השוחד בה הורשע המשיב ואת השלכותיה על טוהר מידותיו ותדמיתו של השירות הציבורי ועל אימון הציבור בו.בין היתר ציטט את שנאמר בעניין זה בעש"מ 3088/99 נרגיזה אליאלשוילי נ' מדינת ישראל (פסה"ד מיום 16/6/99 ) מפי כב' השופט י' זמיר: "עבירת השוחד היא חמורה ביותר. תמיד היא מביאה נזק לשירות המדינה, גם משום שיש בה כדי להביא את עובד המדינה, הנוטל שוחד, לסטות מן השורה במילוי תפקידו, גם משום שהיא עלולה להשחית עובדי מדינה נוספים וגם משום שהיא פוגעת במעמד ובתדמית של שירות המדינה בעיני הציבור הרחב. קל וחומר כך כאשר אין מדובר במקרה יחיד של שוחד, אלא בשיטה של קבלת שוחד, במקרים רבים, לאורך תקופה ממושכת" 8. לעניין עבירת הפרת האימונים שבה הורשע כתב בית הדין כי: "במעשיו של הנאשם היה יסוד של מעילה באימון,הממונים על נאשם ברשות המיסים, האמינו כי הנאשם כעובד מיומן מסור ומשכיל, ימלא בנאמנות את תפקידו ולא יוביל פרויקט של התחמקות ממסים והערת כיסוי לסוגיהן כמפורט ברישת גזר הדין ,העשרת כיסו וכיסם של אחרים". 9. בית הדין ייחד דברים נרחבים לאופיין ומהותן של עבירות המשמעת ששכללו עבירותיו הפליליות של הנאשם ובהן פגיעה במשמעת שירות המדינה, אי קיום המוטל עליו כעובד מדינה על פי נוהג חוק או תקנה, התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה,התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו והרשעה בעבירה שיש שעמה קלון. בית הדין ציין ,כי מידה מכבידה עד מאוד של פסול בולטת על פני מעשיו של המשיב ,כי תפקידו במדרג הניהולי בתחום החקירות מוסיף נופך מיוחד של חומרה למעשיו וכי המשיב חרג ממסגרת תפקידו ברכשו לעצמו ולאחרים טובות הנאה כספיות וגרע סכומים ניכרים מרשויות המס. בית הדין ציין בסיכום פרק זה: "אין ספק כי קלון דבק במעשיו של הנאשם. מידתו של הקלון במקרה זה בולטת בשל כך שהמעשים נעשו במסגרת תפקידו כעובד בכיר ברשות המיסים" 10. בית הדין גם ייחד פרק נרחב בהכרעתו לניתוח תכליתם של אמצעי המשמעת וציין כי אלה אינם מוטלים בחלל ריק אלא לצורך השגתה של תכלית ברורה, שהיא הגנה על השירות הציבורי, על תדמיתו של השירות ובמיוחד כדי להרתיע עובדים אחרים במעמדו של הנאשם שלא ייכשלו במעשים מסוג זה. בית הדין הדגיש את מימד האימון הנדרש מעובד ציבור ובוודאי מעובד מדינה בכיר ואת התכלית ההרתעתית של אמצעי המשמעת וציטט בהרחבה מפסיקת בית המשפט העליון ופסיקת בית המשפט המחוזי ,בשבתם כערכאת ערעור , בעניין זה. עם זאת ציין, בהסתמך על אותה פסיקה, כי בה בעת נדרשת בעת קביעת אמצעי המשמעת מידתיות ראויה והתחשבות מאוזנת לא רק באופי העבירה וחומרתה אלא גם במכלול נסיבותיו של הנאשם ובמכלול היסודות הפועלים לקולא בעניינו. 11. בעניין נסיבותיו האישיות של המשיב ציין בית הדין את העובדה שרכש השכלה אקדמאית ואת העובדה שהשלים 18 שנות עבודה ברשות המיסים עד שהופסקה עבודתו בה, עקב ההליכים הפליליים, וכן את העובדה שעד שכשל בתפקודו היה עובד תורם ואיכותי. כמו כן ציין את היותו נשוי ואב לשלושה ילדים קטינים כשבת זוגו מועסקת במשרה חלקית. 12 . בסיכומם של דברים החליט, כאמור, בית הדין להטיל על המשיב אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פסילה לצמיתות ממילוי תפקיד ברשות המיסים ופסילה משירות המדינה למשך 15 שנה מיום גזר הדין. בעניין משכו של אמצעי זה, שהוא השנוי במחלוקת בהליך שפניי, קבע בית הדין כי הפסילה עצמה נועדה להוות "חסימת שער" הכרחית בפני המשיב מלהיכנס מחדש לשירות הציבורי לנוכח הפגיעה שהסב לתדמית השירות. באשר למשך אותה פסילה ציין כי החליט להעמידה על 15 שנים "לאחריהם אם דרכו של הנאשם לאחר שיסיים לרצות עונשו, תהא נורמטיבית ונטולת רבב, יוכל להיפתח צוהר של תקווה לבקש ולשוב לשירות הציבורי, על בסיס הרציונל המגולם בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים-התשמ"א-1981 ". הערעור טענות המערערת 13. המערערת טוענת כי מתן אפשרות למשיב לחזור לשירות המדינה, לאחר שהורשע בעבירות כה חמורות, במספר אישומים רב ובהיקף כספי גדול חוטאת לתכלית ההרתעתית של אמצעי המשמעת. לטעמה, הציבור אינו יכול לתת מבטחו באדם כמו המשיב ולהאמין שיירת אותו נאמנה לדבריה הגבלת תקופת הפסילה מעבירה מסר בעייתי לציבור בכלל ולציבור עובדי המדינה בפרט כי אדם שחטא במעשים חמורים כדוגמת אלו בהם הורשע המשיב, יוכל לשוב ולשמש כעובד מדינה. המערערת טוענת כי בית הדין העניק משקל יתר לאינטרס האישי של המשיב אל מול האינטרס הציבורי וכי התעלם מכך שלא מדובר במי שמעד מעידה חד פעמית אלא הורשע בשורה של עבירות חמורות שנמשכו עלפני תקופה והוסיף חטא על פשע בהימלטו מן המדינה לאחר שהורשע בדינו וטרם מתן גזר הדין. 14. המערערת מוסיפה וטוענת כי הסתמכותו של בית הדין על תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 14(א)(2) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א- 1981 (להלן- חוק המרשם) כאמת מידה לקביעת משך הפסילה מן השירות היא מוטעית. זאת, משום שמדובר בשתי מאטריות שונות. לדבריה המחוקק בחוק המשמעת קבע במפורש אמצעי של פסילה לצמיתות על אף האמור בדין הפלילי ושני החוקים פועלים במישורים שונים. 15. המערערת גם מצביעה על אמצעי המשמעת שנגזרו ע"י בית הדין במסגרת תיק בד"מ 105/06, במסגרת הסדר טיעון, על אחד משותפיו של המשיב לפרשת ההברחה יעקב מנע (להלן-מנע), ששימש בעת ביצוע העבירות כמבקר חשבונות בכיר באגף המכס ומע"מ. על מנע הוטלו אמצעי משמעת של פיטורין לאלתר נזיפה חמורה ופסילה מלכהן בשירות המדינה לפני הגיעו לגיל 65. המערערת מצביעה על כך שחלקו של מנע בפרשה היה קטן בהרבה והוא נדון בהליך הפלילי רק ל-30 חודשי מאסר בפועל. לפי חישובה, תקפת הפסילה הקצובה שהוטלה על המשיב תאפשר לו, תיאורטית, לנוכח גילו ביום מתן גזר הדין (42), לחזור לשירות המדינה בהגיעו לגיל 57 ובכך יש, לטעמה, פגיעה בעקרון אחידות הענישה. עמדת המשיב 16. ב"כ המשיב טוען כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין של בית הדין למשמעת, רק כאשר העונש איננו מידתי ובענייננו אין הדבר כך. לטענתו, גזר הדין אינו מקל כלל ומאזן בין כלל האינטרסים הרלבנטיים וכולל פסילה לצמיתות לעבודה ברשות המסים וכן פיטורין לאלתר ממקום העבודה. 17. מאחר שהמערערת לא צירפה להודעות הערעור את גזר הדין בעניינו של מנע ואף לא אסמכתאות רלבנטיות בסוגיית הפסילה לצמיתות אפשרתי לה לעשות כן, תוך מתן זכות תגובה לב"כ המשיב. ב"כ המדינה אכן הגישה הודעה משלימה אליה צורפו הן גזר הדין בבד"מ 105/06 והן מספר פסקי דין של בית המשפט העליון בהם אושר אמצעי של פסילה לצמיתות שהוטל על עובדים שהורשעו בעבירות נגד טוהר המידות, בעיקר עבירות שוחד.ב"כ המשיב בחר, על אף שהדבר אופשר לו, שלא להגיב על הודעה זו. דיון והכרעה 18. על דרך הכלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב במידת העונש שגוזר בית הדין למשמעת אלא במקרים חריגים בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. "ההנחה הפועלת לעניין התערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי "חזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו". עש"ם 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה (פסק דין מיום 11/4/07 ) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, בפסקה 20 לפסה"ד. 19. השאלה היא לכן, האם קיימים בנסיבות העניין חוסר סבירות ממשי או חוסר מידתיות קיצוני בין חומרת העבירות בהן הורשע המשיב לבין אמצעי הפסילה הקצוב שהוטל עליו, כטענת המערערת , או שאמצעי המשמעת המוגבל שננקט נופל בתוככי "מתחם הסבירות השיפוטי של בית הדין" ואין להתערב בו, כגרסת ב"כ המשיב. 20. בהקשר זה יש לבחון שתי שאלות: הראשונה, האם האנלוגיה שערך בית הדין בין הרציונאל הגלום בחוק המרשם הפלילי לבין קציבת תקופת הפסילה הייתה אנלוגיה נכונה והשניה, האם העונש לגופו אכן לוקה בחוסר מידתיות או בחוסר סבירות קיצוני לקולא. 21. באשר לשאלה ראשונה, סבורני ,כי עצם היזקקותו של בית הדין להוראות חוק המרשם, כמקור השראה להתייחסות למשך תקופת הפסלות, הייתה היזקקות לגיטימית. זאת באשר ביסוד אותו חוק מגולם הרעיון החשוב שאדם שהורשע בפלילים, נשא את עונשו ולא חזר לבצע מעשי עבירה בחלוף פרק הזמן הקבוע בחוק, זכאי לכך שעברו הפלילי יימחק או כי האפשרות להתחשב בעברו הפלילי תהא מוגבלת עקב התיישנות ההרשעה. כל זאת, במטרה לאפשר לו להשתלב מחדש בחברה ולעסוק במקצועות שנחסמו בפניו בעבר בשל הרשעתו בפלילים. רעיון זה שאוב מעקרון "תקנת השבים" במשפט העברי,שלפיו "שורת הדין, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם. ובני אדם, אף על פי שאינן יודעים הנסתרות, ואין להם אלא הנגלות, כעבר זמן הרבה, ואין נראה עליו, לא בגלוי ולא בסתר, דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר - מקבלין אותו". דברים אלה מפי רב האי גאון, מגאוני בבל במאות י-י"א לספירה, המתמצתים את אותו עיקרון, צוטטו במלואם בדברי ההסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (ה"ח 1514, תשמ"א, עמוד 216), תוך שצוין כי "ההצעה מאמצת את גישת ההלכה לנושא". אולם, דומני, שעיון נרחב יותר בהוראות אותו חוק, עשוי היה להוליך את בית הדין לתוצאה שונה ומחמירה יותר ביחס למשך הפסילה שהוטלה על המשיב.במה דברים אמורים: 22. עיקר פועלו של חוק המרשם, מבחינת הנושא בו עסקינן, הינו בקביעת רשימת הגופים הזכאים לעיין במידע הנמצא במרשם הפלילי ובמהות השימוש שהם זכאים לעשות באותו מידע, בכל הנוגע לקבלת החלטות בעניין העסקתו של אדם שהורשע בעבר בפלילים או לגבי כשירותו לשמש במקצוע או בתפקיד מסוים. החוק מבחין לעניין זה בין שתי תקופות: תקופת ההתיישנות ותקופת המחיקה. תקופת ההתיישנות, המוסדרת בסעיף 14 לחוק, נקבעה באופן מדורג ונגזרת ממשך עונש המאסר שהוטל על הנידון. במקרהו של המשיב דנן, שדינו נגזר ל-5 שנות מאסר, התקופה הרלבנטית הינה 10 שנים במצטבר לתקופת המאסר ותחולתה מיום מתן גזר הדין, דהיינו בסה"כ 15 שנים מאותו יום. לפי סעיף 19 לחוק, פועלה של ההתיישנות הוא בשלושה מישורים: ראשית, אין למסור מידע מהמרשם הפלילי על הרשעה שהתיישנה ואין להתחשב בהרשעה כאמור לצורך הענקה, ביטול או חידוש של רישיון, זכות עיסוק או "זכות" אחרת כמשמעותה בסעיף 6 לחוק. שנית, סעיף 19(ב) לחוק קובע כי לצרכים המנויים בסעיפים 6 עד 9 לחוק, אין אדם חייב לגלות את דבר הרשעתו שהתיישנה אף אם הוא נשאל על עברו הפלילי, והוא לא יישא באחריות פלילית או אחרת בגין אי גילויו. שלישית, קובע סעיף 19(ג) לחוק, כי פסלות שנקבעה בחיקוק בשל הרשעה תפקע בתום תקופת ההתיישנות. בעניין זה קיימת רשימה של מקצועות, עיסוקים ותפקידים ציבוריים, שבחיקוקים המסדירים אותם נקבעה תקופת פסלות לצמיתות או פסלות קצובה בזמן מלעסוק או לשמש בהם, לגבי מי שהורשע בעבירה, בעיקר בעבירה שיש עמה קלון. פועלה של ההתיישנות קוטע את אותה תקופה. 23. לאחר תקופת ההתיישנות, בשלב מאוחר ומתקדם יותר, מגיע שלב המחיקה המתרחש בחלוף 10 שנים מתום תקופת ההתיישנות והקבוע בסעיף 16 לחוק. תוצאותיה של מחיקת ההרשעה רחבות-היקף. בראש ובראשונה, על-פי הוראות-החוק בסעיף 20(א) "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע". בנוסף לכך, בכפוף לחריגים מצומצמים,נקבע בסעיף 16 לחוק, כי אין למסור מידע מהמרשם הפלילי על אודות הרשעות שנמחקו. פועל נוסף של המחיקה הינו כי "מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לענין כל דין" (סעיף 20(ה) לחוק). חוק המרשם מוסיף וקובע כי ככלל "ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על-פי דין" (סעיף 20(ב) רישא לחוק). בנוסף,לפי סעיף 20(ד) לחוק, אין אדם חייב לגלות את עברו הפלילי שנמחק על-אף חובה המוטלת על-פי דין או הסכם, והוא לא יישא באחריות פלילית או אחרת בשל הימנעותו מגילוי הרשעתו שנמחקה. פועל נוסף של המחיקה, וזהו הנתון העיקרי הרלבנטי לעניינו, הינו הוראת סעיף 20(א), לפיה בעקבות מחיקת ההרשעה בטל, מיום המחיקה, כל פסול שנפסל אדם בשל הרשעתו "בין מכוח חיקוק ובין מכוח פסק דין, לרבות פסק דין בהליך משמעתי ;אולם אין במחיקה כדי להשפיע על מה שנעשה עקב ההרשעה" (הדגש לא במקור-מ.ה.). לדיון נרחב בהבדלים שבין התיישנות עבירות למחיקתן ראו פסק דינו של בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, בדנ"פ 9384/01 מוחמד אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל - הועד המרכזי (פסק הדין ניתן ביום 15/11/04). 24. עיקר חשיבותה של הוראת סעיף 20(א) הנ"ל לענייננו הינה בכך, שהיא מבטאת את השקפת המחוקק, כי מבחינת עקרון "תקנת השבים", נקודת הזמן הרלבנטית, שבה ראוי לפתוח צוהר של תקווה למי שנפסל ע"י בית הדין למשמעת מלעבוד בשירות המדינה או ביחידה מיחידותיו , לצמיתות או לתקופה קצרה יותר הארוכה מתקופת המחיקה, בשל הרשעתו בפלילים, חלה רק בחלוף תקופת המחיקה ולא בחלוף תקופת ההתיישנות של ההרשעה. שהרי,המחוקק יכול היה לקבוע, גם לגבי תקופת פסילה שנקבעה בפסק דין משמעתי, כפי שעשה לגבי תקופת פסילה שנקבעה בחיקוק,כי היא מסתיימת כבר בחלוף תקופת ההתיישנות של ההרשעה שהולידה את הפסילה ולא רק בחלוף תקופת המחיקה, ובמודע לא עשה כן. מן הכלל אל הפרט בעניינו של המשיב דנן, ברי שתקופת המחיקה של הרשעתו, במובחן מתקופת התיישנותה, תחל רק בחלוף 25 שנה מיום גזר הדין שניתן בעניינו בהליך הפלילי. זאת, בהנחה שלא יעבור עבירה נוספת עד לאותו מועד. אין באמור לעיל, בשום פנים, משום הבעת עמדה לפיה, מקום שבית הדין למשמעת גוזר על עובד שהורשע בעבירה משמעתית,שהורתה בהרשעתו בעבירה פלילית, אמצעי משמעת של פסילה מן השירות, עליו להתאים את אורך תקופת הפסילה הנקבעת לתקופת המחיקה, הנגזרת מאורכו של עונש המאסר שהוטל על העובד הנידון לפניו. זאת, מאחר ששיקוליו של בית הדין בקביעת אמצעי המשמעת,הן לקולא והן לחומרה, רחבים ומגוונים הרבה יותר ועקרון "תקנת השבים" הוא רק אחד מאותם שיקולים ובוודאי שלא המרכזי שבהם. אולם, ככל שבית הדין מבקש לסמוך על חוק המרשם הפלילי, כמקור השראה לעניין קביעת אורך תקופת הפסילה, ראוי שישים לנגד עיניו את השקפת המחוקק בעניין זה, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 20 (א) לחוק המרשם . השקפה זו מצביעה, כאמור, על מועד מחיקת ההרשעה ולא על מועד התיישנותה,כסברת בית הדין במקרה שבפניי,כעל נקודת הזמן, שבה גובר עיקרון תקנת השבים על מכלול השיקולים המשמעתיים והאינטרסים הציבוריים , המצדיקים את פסילת העובד מן השירות. 25. לאחר שהתייחסנו לשאלה הראשונה, שעניינה היזקקותו של בית הדין לעקרונות שביסוד חוק המרשם והשבנו עליה, ראוי לדון כעת בשאלה השנייה והיא, האם רכיב הפסילה הקצוב שקבע בית הדין בגדר אמצעי המשמעת אכן לוקה בחוסר מידתיות או בחוסר סבירות קיצוני לקולא ,כגרסת המערערת, ויש להאריכו או שאין מקום להתערב בנקבע בעניין בגזר הדין, כגרסת המשיב. 26. בעניין זה, כפי שצוין בצדק ע"י ב"כ המערערת, אין חפיפה בין הרציונלים המנחים את הענישה בתחום הפלילי לבין אלה המנווטים את בית הדין בבואו לקבוע את אמצעי המשמעת , המהווים מענה הולם לאותם מעשים במישור המשמעתי. כדברי בית המשפט העליון בעש"מ 11976/05 הנ"ל, בפסקה 22 "אמצעי המשמעת אינם מסתכמים בענישת הנאשם בלבד. הם נועדו להגשים תכלית רחבה מזו של הענישה הפלילית. הענישה הפלילית פניה אל העבריין על רקע צורכי החברה בביטחון ובשמירה על חוק וסדר. פניהם של אמצעי המשמעת נשואות לא רק אל הנאשם אלא גם אל השירות הציבורי, במגמה להגן על מעמדו ותדמיתו בעיני הציבור. מכאן, כי משקלן היחסי של נסיבותיו האישיות של הנאשם פוחת בדין המשמעתי". 27. עוד נאמר באותו הקשר, בעניין אמצעי המשמעת שיש לגזור על עובד שהורשע בנטילת שוחד, כמו המשיב, כי "אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות. לכן, השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה". עש"מ 5282/98 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (5) 57, בעמ' 93-94, מפי כב' השופט י' זמיר. 28. אמנם, בצד שיקולי תדמית השירות ופעולתו התקינה ועל אף הרציונלים המיוחדים לענישה המשמעתית, אין בית הדין רשאי לפטור עצמו מהתייחסות גם לנסיבותיו האישיות של העובד. בתחום זה נקבע, כי "יש להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון... וכך, יש לחתור למידתיות בענישה המשמעתית אשר תעוצב בהתאם למידותיה של העבירה, למאפייניו הקונקרטיים של המקרה, ולנסיבותיו האישיות של הנאשם". ער"ם 8372/05 בארנו גבריאלוב נ' עיריית ת"א-יפו מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה , בפסקה 6 לפסק הדין. (פסק הדין מיום 14/3/06 ). 29. בנסיבות עניינו סבורני כי צודקת המערערת בטענתה, שבהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, בתפקידו הבכיר ברשות המיסים, במעמדו, במהות העבירות אותן עבר , בחלקו המוביל במסכת העבריינית, בריבוי האישומים נגדו ובקלון שדבק במעשיו, הרי שמעשיו נמצאים ברף החומרה העליון של עבירות המשמעת ולפיכך ראוי לנקוט כלפיו את אמצעי המשמעת המצויים ברף החומרה המרבי שהדין מאפשר . עוד צודקת היא בטענה, כי במצב זה גובר האינטרס הציבורי על שיקוליו האישיים של המשיב ולפיכך ראוי היה להורות על פסילתו לצמיתות משירות המדינה. המשיב ניצל בצורה בוטה וחמורה את הכלים, הידע הסמכויות והמשאבים שניתנו בידו לצורך ביצוע תפקידו כנאמן הציבור וכממלא תפקיד בכיר במערכת, ועשה בהם שימוש כדי למעול באותו אימון, לגרום לנזק משמעותי ביותר לקופת הציבור ולהפיק רווח כלכלי ניכר להנאתו האישית.בנסיבות אלה, מסר ממנו עולה שהמשיב, לאחר שפעל באופן האמור, יוכל לשוב לשירות המדינה בעתיד הנראה לעין בתפקיד כלשהו, הינו מסר בלתי ראוי. מסר כזה מקל עם המשיב באופן בלתי מידתי תוך פגיעה באינטרס הציבורי ובאימון הציבור בטוהר המידות בשירות המדינה,אימון שהמשיב פגע בו פגיעה חמורה. את שיקומו יוכל המשיב למצוא, לאחר שחרורו ממאסר, במסגרות תעסוקה אחרות ויש לקוות כי כך יקרה. אולם, שירות המדינה אינו יכול לשמש כאחת מאותן מסגרות 30. באשר לטענת המערערת כי גזר הדין בעניינו של המשיב ,בהשוואה לגזר דינו של מנע, פגע בעקרון אחידות הענישה , אינני סבור כי מדובר בטענה בעלת משקל. מנע הורשע במסגרת הסדר טיעון בינו לבין המערערת, שבו נקבעו בהסכמה אמצעי המשמעת שהוטלו עליו כולל משך תקופת הפסילה משירות המדינה. בית הדין, על אף שדעתו לא הייתה נוחה לגמרי מן ההסדר, החליט לכבדו. זאת, לאור הפסיקה הקובעת שככלל ייטה בית הדין למשמעת לכבד הסדרי טיעון המוגשים לו והמקיימים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין טובת ההנאה שניתנה הנאשם, תוך שהוא משווה לנגד עיני את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון. ראו עש"מ 4592/97 אליהו סבג נ' נציבות שירות המדינה,פ"ד נ"א (5),593. מאחר ששיקולי הצדדים לקביעת מידתם ומשכם של אמצעי המשמעת שהוסכמו בהסדר לגבי מנע לא נפרסו לפני בית הדין , לא היה בגזר דינו של האחרון כדי להוות נקודת השוואה או נקודת מוצא לצורך גזירת דינו של המשיב . 31. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה, שחלף פסילת המשיב לתקופה של 15 שנה משירות המדינה ,ייפסל המשיב מן השירות לצמיתות. יתר חלקי גזר הדין ייוותרו על כנם. 32. בשולי הדברים יוער, כי בהנחה שהמשיב יתמיד לאחר שחרורו ממאסר בהתנהגות חיובית ולא יעבור עבירות נוספות, הרי שבהתחשב בגילו כיום ובמועד מתן גזר הדין בהליך הפלילי, עתידה הרשעתו להימחק בהגיעו לגיל 65, אם לא יוקדם מועד המחיקה ע"י החלטה של נשיא המדינה על פי סעיף 18 לחוק, ולפי האמור בסעיף 20(א) לחוק המרשם הפלילי, תתבטל באותו מועד גם הפסילה. שוחד