שינוי גובה המזונות

הכלל הוא, שמזונות "סופיים" הנפסקים בפסק-דין, גם בפסק-דין מוסכם, אינם בבחינת סוף-פסוק, וישנם מקרים, בהם יהא ניתן לשנות את שיעור המזונות שנפסק, אם וכאשר מתקיימות נסיבות חדשות המצביעות על קיומו של שינוי מהותי שנוצר מאז מתן פסק הדין ועד למצב העכשווי. רק נסיבות חדשות כאלה, היורדות לשורשו של פסק הדין הקודם - דהיינו, היכולות להשפיע בצורה ממשית על עצם החבות של החייב במזונות, או כאלה הפוגעות או היכולות לפגוע בגובה החיוב, כאשר פגיעה זו היא אכן שורשית ועניינית שאין להתעלם ממנה - רק נסיבות חדשות כאלה תהוונה את "השינוי המהותי" הדרוש, כדי שלבית המשפט תהיה האפשרות שבדין לבחון ולשקול מחדש את עניין שיעור המזונות שנפסק בזמנו (ראה: ע"א 749/83 [1] בעמ' 128; ע"א 442/83 [2], בעמ' 770-771; ע"א 363/81 [3], בעמ' 188). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי גובה המזונות: פסק דין זה עוסק בשתי תביעות שעניינן שמירת זכויות בן הזוג ומזונות של משפחה אלמונית, הן התביעות בתיק מ"א 957/93ותיק מ"א 958/.93 בהחלטה מיום 11.11.93, אוחד הדיון בתיקים הנ"ל ונקבע כי הדיון המאוחד והפרוטוקול המאוחד יהיו בתיק מ"א .958/93 תיק מ"א 957/93 - התביעה הראשונה - בתיק זה הוגשה תובענה/בקשה, שהוכתרה בכותרת "כתב תביעה", במסגרת סעיפים 7ו- 11לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, בה עתרה האשה (התובעת 4) לחייב את הבעל (הנתבע) ליתן ידיעות מתאימות ביחס לכל החשבונות הכספיים המתנהלים על ידי הבעל, כולל זכויותיו הכספיות והאחרות שרכש הבעל מאז נישואי בני הזוג (6.8.80). בתובענה נעתרו עתירות נוספות, כגון: רישום הערה מתאימה במרשם המקרקעין לגבי הבית בהרצליה; רישום הערה במשרד הרישוי לגבי הרכב; לצוות על הבעל ליתן ערבויות מתאימות להבטחת זכויותיה של האשה ברכוש המשותף וליתן כל סעד מתאים והולם כדי שזכויותיה של האשה בחלקה ברכוש המשותף תישמרנה. התביעה הנ"ל הוגשה ביום .23.2.93 תיק מ"א 958/93 - התובענה השנייה - זוהי תביעה שהגישו אשה (התובעת 4) ושלושה ילדים קטינים ת' (התובע 1) י' (התובע 2) ו-ד' (התובע 3) נגד בעל-אב ובה עתרו להגדלת שיעור המזונות אותם משלם הנתבע ולהעמידם על סך של 870, 17ש"ח לחודש, וכן לקבוע כי הילדים הקטינים יהיו בחזקת האם ותחת משמורתה. גם תביעה זו הוגשה ביום .23.2.93 כללי: התובעת 4והנתבע נישאו זה לזו כדמו"י ביום 6.8.80ומנישואין אלה נולדו להם שלושה ילדים.יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון, ומצב הדברים כיום הוא שבני הזוג מתגוררים בנפרד. התובעים 1- 3מתגוררים עם אימם. ביום 28.11.91ניתן פסק דין בעניין בתיק מ"א 4590/90. בפסק הדין הנ"ל, חויב הנתבע לשלם לבניו הקטינים (למזונותיהם) ולאשתו (להשלמת הכנסותיה), דמי מזונות בסך של 800, 2ש"ח לחודש (מדד חודש ספטמבר 1990), ובנוסף לכך חויב הבעל לשאת בהוצאות החזקת הבית בו מתגוררים התובעים. עלות דמי המזונות מגיעה היום (מדד חודש מרץ 1994) לסך כ-215, 4ש"ח לחודש. כיום, כאמור, עותרים התובעים להגדלת סכום זה. לעניין המזונות: הכלל הוא, שמזונות "סופיים" הנפסקים בפסק-דין, גם בפסק-דין מוסכם, אינם בבחינת סוף-פסוק, וישנם מקרים, בהם יהא ניתן לשנות את שיעור המזונות שנפסק, אם וכאשר מתקיימות נסיבות חדשות המצביעות על קיומו של שינוי מהותי שנוצר מאז מתן פסק הדין ועד למצב העכשווי. רק נסיבות חדשות כאלה, היורדות לשורשו של פסק הדין הקודם - דהיינו, היכולות להשפיע בצורה ממשית על עצם החבות של החייב במזונות, או כאלה הפוגעות או היכולות לפגוע בגובה החיוב, כאשר פגיעה זו היא אכן שורשית ועניינית שאין להתעלם ממנה - רק נסיבות חדשות כאלה תהוונה את "השינוי המהותי" הדרוש, כדי שלבית המשפט תהיה האפשרות שבדין לבחון ולשקול מחדש את עניין שיעור המזונות שנפסק בזמנו (ראה: ע"א 749/83 [1] בעמ' 128; ע"א 442/83 [2], בעמ' 770-771; ע"א 363/81 [3], בעמ' 188). שינוי מהותי כנ"ל, צריך להיות שינוי היורד לשורשו של החיוב, או לשורשה של החובה, או לשורשו של סכום המזונות. בכתב התביעה נטען שינוי בצורכיהם של התובעים, מחד גיסא, ושינוי בהכנסות הנתבע, מאידך גיסא. בכתב התביעה נטען, כי התובעים זקוקים למזונותיהם לסך 710, 18ש"ח בחודש, אולם, כך נטען, מכיוון שהתובעת משכירה דירה הנמצאת בבעלותה תמורת 300$ לחודש - הועמד סכום התביעה על סך 870, 17ש"ח. בכתב ההגנה נאמר כי כבר בפסק הדין המקורי נקבע כי הצדדים ניהלו רמת חיים גבוהה מהממוצע בארץ וכי התביעה הקודמת הועמדה, בעת הגשתה, על סך 840, 5ש"ח לחודש (ערכה בעת מועד הגשת התביעה הנוכחית הינו כ-600, 7ש"ח). דרישתם הנוכחית של התובעים למזונות בסך 870, 17ש"ח לחודש היא פי 2.5מהסכום שדרשו לפני שנתיים, וכי "רק הכנסתה משכה"ד לא משתנה ונותרה 300$". ראוי לציין, כי בסכום שנעתר על ידי התובעים נכללו הוצאות החזקת הבית, חרף העובדה שהנתבע נושא בהן מאז מתן פסק הדין הקודם, ועל פי החיוב הקבוע בו. הנתבע הוסיף וטען, כי לא חל כל גידול ספציפי בצורכיה של התובעת 4מלבד הצהרתה הכללית. בפרק 5לסיכומי הגנתו טען הנתבע, כי התובעת אינה זכאית למזונות, וזאת, בשל היותה "מורדת" בעבודות הבית. אולם, משום שלא הוגש כתב תביעה שכנגד - העותר להקטנת דמי המזונות - אין מקום לדון בטענה זו לגופה; וביחס לצורכיהם של התובעים 1- 3נאמר בכתב התביעה כי בנוסף לגידול שחל בכל הוצאותיהם של הקטינים, קיימת הוצאה בסך 640ש"ח לחודש, עבור לימודי פסנתר לבן. בסעיף 27לכתב ההגנה נטען, כי "צורכי התובעים נקבעו בפסק הדין לפני שנתיים וצרכים אלה לא השתנו, פרט לבזבוזיה של התובעת... וגם אם חלו שינויים, אין בהם כדי להצדיק שינוי פסק הדין שניתן". אין ניתן לומר שלימודי פסנתר ניתנים להיכלל בהגדרה של שינוי נסיבות מהותי. לעניין זה יש לציין גם כי צורכיהם של ילדים קטינים ושל זכאי מזונות, נמדדים במהלך התקופות השונות בהתאם להתייקרות הצרכים והמצרכים שלהם, בהתאם לעליות במדד יוקר המחיה. זוהי גם הסיבה שבגללה מוצמדים מזונות הזכאים למדד יוקר המחיה. המטרה והכוונה הנעוצות בכך הן שמזונותיהם אכן יוגדלו עם הגידול במדד יוקר המחיה, כך שהם לא יצטרכו לפנות אחרי תקופה זו או אחרת לבית המשפט בבקשה להגדלת מזונות (ראה: ע"א 175/74 [4], בעמ' 48; ע"א 469/84 [5], בעמ' 203). זאת וגם זאת: כאשר ניתן פסק הדין המקורי נבדקו צורכיהם של התובעים וכבר אז נלקחה בחשבון רמת חיים גבוהה, יחסית, בה חיה המשפחה, כאשר השלום שכן במעונם. האשה לא הרימה את נטל ההוכחה שאכן קיימים צרכים חדשים המחייבים את הגדלת שיעור המזונות. בכתב התביעה נטען גם, כי בעת הגשת התביעה המקורית עבד הנתבע כמהנדס העיר בעירייה פלונית והשתכר כ-000, 5ש"ח נטו לחודש, וכן עסק בעבודות פרטיות עבור גורמים שונים. בעדותו בישיבת בית המשפט מיום 11.9.91- בעת ההליך המשפטי הקודם - טען כי אין הוא מתעתד לפרוש מן העירייה. פסק הדין למזונות ניתן תוך הערכת הכנסותיו של הנתבע בסך של 800, 6ש"ח, אולם בפועל, כך נטען על ידי התביעה, עלו הכנסותיו של הבעל על סכום זה, ועומדות למעשה על סך של 182, 15ש"ח לחודש. אין מחלוקת על כך שבחודש דצמבר 1991פרש הנתבע מעבודתו כמהנדס העירייה והקים חברה בה הוא מעסיק מספר מהנדסים שכירים. אולם, בסעיף 23לכתב הגנתו טען הנתבע, כי "לצורך המזונות החישוב הוא צורך התובעים ולא תחזיות המבוססות על הפוטנציאל הגלום בפרויקטים השונים שטרם מומשו..." לאור החומר הנמצא בתיק בית המשפט ניתן להניח שהכנסותיו של הבעל אכן גדלו במידה ניכרת. אכן, על-מנת לשנות פסק-דין מוטל על התובעים נטל ההוכחה שנתקיים שינוי נסיבות מהותי, היורד לשורשו של חיוב, או של גובה החיוב, ואשר נוצר מאז מתן פסק הדין ועד למצב העכשווי; וכן, כי הנסיבות החדשות שנוצרו פוגעות בגובה החיוב ושלא ניתן להתעלם מפגיעה זו. בעת שהשלום שרר בין בני הזוג ועובר להגשת התביעה הראשונה, עבד הבעל כשכיר בעירייה, וכפי שנקבע בפסק הדין הקודם, השתכרותו הכוללת היתה כ-800, 6ש"ח לחודש. כאמור, הוכח בפני בית המשפט כי הכנסתו של הנתבע גדלה במידה ניכרת; גם אפשרויות הכנסתו הן כאלו המצביעות על הכנסה פוטנציאלית גדולה בהרבה מזו שהיתה לו בעת מתן פסק הדין הנ"ל. אם היה מדובר בהכנסה, שגדלה במידה קטנה, זו או אחרת, לעומת הכנסתו הקודמת, כי אז היה מקום לטעון שמטרתם של דמי המזונות הינה לשמר את המצב הקיים, אולם לא בהכרח לשפר אותו. אם כיום היתה עולה השתכרותו של הנתבע, במידת מה, על זו שהיתה בעת היו היחסים בין בני הזוג תקינים, עדיין לא היה מקום לטעון כי חלה פגיעה בתובעים בהמשך קיומו של פסק הדין הקודם. הכלל הוא שהאשה "עולה עימו ואינה יורדת", וככל שרמת החיים האמורה היתה גבוהה יותר - יחויב הבעל להמשיך ולספק לאשתו רמה זו, ואכן בפסק הדין הקודם נלקחה בחשבון רמת החיים עפ"י שבני הזוג חיו בה - וגם אם היתה עלייה גבוהה ברמת חייו של הבעל בנפרד - הרי עובדה זו, כשלעצמה, יש בה משום שינוי מהותי שיש לקחתו בחשבון ובחישוב, שאם לא תעשה כן, כי אז תיפגענה זכויותיהם של האשה והילדים. אכן, אין מקובל הדבר שבית המשפט יוטרד מדי שנה וחצי על-מנת לקבוע את דמי המזונות, אולם כאשר מדובר בשינוי מהותי של הכנסת הבעל, כאשר הכנסה כזו "צמחה" וגדלה במידה ניכרת, כי אז יש מקום לשקול שיעור המזונות מחדש. אכן, מודה הנתבע בכתב הגנתו (על פי הרצאת הפרטים ועל פי אישור רואה החשבון שצורף לכתב ההגנה), כי לחודשים אפריל 1992עד מרץ 1993, היתה הכנסתו, ברוטו, של הנתבע סך של כ-000, 393ש"ח, והכנסתו נטו היתה - לאותה תקופה של 12חודשים - בסך כולל של כ-000, 188ש"ח (דהיינו כ-600, 15ש"ח לחודש, נטו). הנתבע כאמור מצביע על עצמו כמי שמרוויח היום כפליים ממה שהרוויח בעבר (תוך עריכת חישוב ערכי המדד מאז להיום), ודי בכך כדי לומר שהכנסה גדולה כזו, שישנה היום לנתבע, מהווה אכן שינוי מהותי, שהרי צורכיהם של זכאי המזונות נקבעים הן לאור צורכיהם שלהם, והן לאור הכנסתו ואפשרויות הכנסתו של הנתבע חייב המזונות. לאור הנ"ל, ולאור הדברים שעליהם הצביע הנתבע בעצמו, בכל מה שקשור בגידול הכנסותיו, איני רואה כל צורך להיכנס לטיעוניו המפורטים של בא-כוח התובעים לעניין שיעור הכנסותיו של הנתבע, אלה הריאליים ואלה האפשריים, מאחר שלצורך עניין השינוי המהותי ועניין קביעת שיעור המזונות המוגדלים, שראוי לקבעם בתביעה זו, די בדברים של הנתבע עצמו. שיעור המזונות המוגדלים: בשים לב לכל הנסיבות שהובאו לעיל, ובשים לב לרמת החיים, הגבוהה יחסית, של בני המשפחה (עליה עמד בית המשפט כבר בפסק הדין הקודם), ובשים לב לגידול הניכר בהכנסותיו של הנתבע, נראה לי שיש מקום להגדיל את דמי המזונות שעל הנתבע לשלם לתובעים (וזאת גם תוך לקיחה בחשבון שלאשה הכנסה של עד כ-000, 1ש"ח לחודש מהשכרת נכס שיש לקחת זאת בחשבון על פי סעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959), לסך של 200, 6ש"ח לחודש, וזאת, ממועד הגשת התביעה. להבדיל מ"איזון משאבים", הרי נושא המזונות ושיעורם אינו עניין של חלוקה שוויונית בין החייב במזונות לבין הזכאי למזונות. לצורך הנ"ל יש לבחון אכן מה צורכי הזכאים (ולעניין ילדים - גם צרכים מ"דין צדקה"), למה זקוקים הם לכל מחסורם הכולל, וכן מהן אפשרויות הכנסתו של החייב במזונות. בהקשר לכך אומר, כי בפריטי המזונות כפי שבאו לידי ביטוים בכתב התביעה, הופיעו שיעורים מוגזמים, במידה זו או אחרת, ואין לכן לזכות את התובעים בסכומי מזונות כה מוגזמים, כאשר אין להם - לעניין המזונות - כל צורך בסכומים כה גבוהים, כפי שנדרש הדבר בכתב התביעה. כאמור, כל הנ"ל נלקח בחשבון בעת קביעת שיעור המזונות המוגדל כנ"ל. כל זאת הוא רק בעניין שיעור המזונות. כל יתר החיובים שבפסק הדין הקודם יעמדו בתוקפם. לעניין המשמורת: בכתב תביעתה עתרה התובעת 4לקבוע כי הבנים הקטינים יהיו תחת משמורתה, ובסעיף 27נאמר כי "קשריו של הנתבע עם התובעים שואפים לאפס וכמעט אינם קיימים. הנתבע מעליב את התובעים ונוהג בהם בגסות רוח ובאלימות מילולית ברוטלית אשר גרמה לילדים הקטינים נזק בל ישוער... כבוד בית המשפט יתבקש להורות כי במידה והצדדים יתגוררו בנפרד, יהיו הקטינים במשמורתה של התובעת". הנתבע בכתב הגנתו טען, כי אמנם קיים נתק מסוים בינו לבין הילדים, אבל "הנתק נגרם בגין הסתת התובעת את הילדים נגד הנתבע. אין עילה לשינוי פסה"ד הקודם בעניין המשמורת". בפסק הדין המקורי לא ניתן צו אופרטיבי בעניין המשמורת, וזאת, בשל העובדה שהצדדים התגוררו אז תחת קורת גג אחת. מתוך עדותה של התובעת 4בבית המשפט ביום 11.11.93, עולה כי הנתבע עזב את דירת הצדדים בחודש אפריל 1993, ומכיוון שמצב הדברים כיום הוא שהצדדים אינם מתגוררים יחדיו, יש לשקול מחדש את עניין המשמורת. בסיכומי הגנתו לא הביע הנתבע כל התנגדות לתת את המשמורת לתובעת 4, וכן לא הוכחה כל בעיה כנגד מסוגלותה ההורית - ולפיכך, יש "לצלם" את המצב הקיים, וניתן לקבוע, כי הילדים הקטינים יישארו בחזקת אימם - התובעת 4- ותחת משמורתה. בסיכומיו עתר הנתבע לשמור על זכות ביקוריו את הילדים "כלומר, פעמיים בשבוע, כל סוף שבוע שני, מחצית החגים וחופשות ביה"ס, וכמו כן לחייב את התובעת שלא לגרום ניתוק בינם לבין הנתבע ולשתף פעולה בהצלחת הביקורים המבוקשים". אני נעתר לבקשת הנתבע, ומקווה שעניין זה (הפגישות הקבועות) יבוא לידי תיקונו, ללא כל צורך בהתערבות שיפוטית של בית המשפט. טוב יעשו שני ההורים אם ישכילו להבין שהסדרים לפגישות קבועות וסדירות בין האב לבין הילדים, הם עניין של טובת הילדים, ויש לקדם טובתם של הילדים, ללא כל "קשר" לעניין "הריב" שבין שני ההורים. אני מקווה, ששני ההורים, בעזרת באי-כוחם המלומדים, יסדירו עניין הפגישות הנ"ל, ללא צורך בהתערבות "אקטיבית" של בית המשפט. לעניין העתירה לשמירת זכויות (התביעה שבתיק מ"א 957/93): - בכתב התביעה נטען, כי "הנתבע נהג בעבר ונוהג גם כיום, להפקיד לחשבונה של אשת חברו - סכומי עתק על-מנת להקשות באיתורם. כמו כן נטען כי הנתבע ניהל מספר פרויקטים בנוסף לעבודתו כשכיר בעירייה וכי הכנסתו עולה על זאת שהצהיר עליה. כן נטען כי "נוכח כל האמור, חוששת התובעת כי הנתבע יעשה פעולות חד-צדדיות שיביאו לפגיעה בזכויותיה הממוניות... התגלה לתובעת כי הנתבע פעל ופועל בצורה מתוחכמת ושיטתית בהברחת כספים המגיעים לו מהשתכרותו". בסעיף 12נאמר כי: "לאחרונה, הסתבר לתובעת כי בשנת 1990, הגיש הנתבע דו"ח למס הכנסה ובו הצהיר על הכנסותיו בסך 046, 414ש"ח...". בכתב הגנתו טען הנתבע כי דו"ח מס הכנסה הנ"ל אינו "הצהרת הנישום כי אם שומה בהעדר הצהרה, ואם בכלל השומה נוגעת לאחד מבני הזוג יותר מאשר לרעהו, הרי שהיא נוגעת לתובעת ולא לנתבע כי מופיעות שתי עובדות המקשרות בין התובעת לבין אותו מסמך...", מכיוון, שראשית, מופיע תואר מסוים ושנית, מופיעה כתובת משרדה של האשה. לעניין הכספים שהועברו לחשבונה של אשת החבר, טען הנתבע בכתב הגנתו כי מדובר "בעסקת הלוואה ולא בעסקת הברחה..." בכתב התביעה נאמר, כי "לתובעת נודע כי לאחרונה קיבל הנתבע פיצויים בסך כ-000, 70ש"ח מן העירייה.." אולם הנתבע בכתב הגנתו טען "כי משך 440, 19ש"ח פיצויים בלבד והתגמולים נשארו בביטוח המנהלים שממשיך להתקיים". במסגרת התובענה הוחלט ביום 18.3.93, כי אין מקום, על פי דין, ליתן סעד זמני שיהיה זהה לסעד הסופי ואשר ירוקן מתוכן את העתירה גופה, אולם באותה החלטה חויב הנתבע למסור ידיעות כאמור בסעיף 11(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. ביום 30.3.93הגיש הנתבע תצהיר אשר תמך בטענתו כי הפעולות הכספיות המתוארות על ידי האשה כ"דיספוזיציה מלאכותית", הינן, למעשה, כך טען, הן הלוואה מחברים והן הלוואה מסחרית. הנתבע טען כי מיד עם הגשת תביעת המזונות הראשונית ובעטיו של המצב הכלכלי הדחוק בו היה שרוי, פנה הבעל לעזרה אל חברו "בתחילת נובמבר... שיגר... הנ"ל מסר בכתב ידו ובו הוא מודיע... על פתיחת חשבון בבנק הבינלאומי סניף סביון על שם אשתו. הסכום של 000, 4ש"ח הנזכר בסעיף .30א. 1לבקשת המבקשת... הינו רק חלק מאותו סכום ראשון... עליו התווספו עוד 000, 15ש"ח ובסך הכל 000, 19ש"ח". עובדה זו נתמכה בעדותו של עד הגנה 2, בישיבה מיום .14.11.93הנתבע הוסיף וטען, כי עקב קשייו הכלכליים החליט לפרוש מתפקידו בעירייה ולייסד חברה עצמאית. הנתבע טען בסעיף 3לתצהירו כי הפעולות הכספיות שנעשו על שם גב' פלונית "ראשיתן באונס וסופן ברצון, דהיינו, כאשר נפתח החשבון היה זה בעת שהמבקשת הגישה את תביעת המזונות... וביקשה להטיל עיקולים על מה שניתן ולא היה ניתן לעקל... ולכן חששתי שהיא תשיג עיקולים גם על כספי הלוואות החברים... לאחר מכן, ולמען אי-עירוב תחומים, המשכתי לנהל את חשבון ההלוואות הנ"ל באותו חשבון בנק בו התחלתי ודרך אותו חשבון החזרתי את ההלוואות למלווים...". טענה זו נתמכה גם בתצהירה של הגברת הנ"ל, שהוגשה לבית המשפט בתיק בק' 1795/93; אולם, מאידך גיסא, נאמר בסיכומי התביעה כי "הכספים שהופקדו לחשבונה של גברת זו והיו 'הלוואה' על פי גרסתו של הנתבע, לא היו הלוואה כלל, אלא פיקציה על מנת לקבל את הכספים שהגיעו לו מפרויקט מודיעין. אלה הועברו תחילה בתור 'הלוואה', הוחזרו על ידו...". טענה זו נתמכת גם בעדותו של עד תביעה 1ובמוצג ת/.1 בסיכומי הגנתו טען הנתבע, כי התפיסה הבסיסית העוברת כחוט השני לאורך התביעה והמרצותיה, היא ש"התובעת מתייחסת לכספו של הנתבע ולעסקו כשותפה מלאה.. וזאת תוך התעלמות מוחלטת מהוראותיו של חוק יחסי ממון, על פיהן אין שיתוף רכוש כי אם איזון משאבים ביום פקיעת הנישואין", ואל לבן הזוג להתערב בניהול עסקיו של בן הזוג השני. הנתבע הוסיף וציין, כי יש להביא לפני בית המשפט נסיבות המצביעות על קיום כוונה לבצע פעולה לסיכול הזכות, אולם טען, ש"המבקשת לא הביאה, ולו גם לכאורה, סיבה מתקבלת על הדעת או נסיבות מיוחדות כלשהן, המחייבות את התערבות ביהמ"ש". אין מחלוקת בעובדה, כי בני הזוג נישאו לאחר יום .1.1.74מכאן, שעל פי סעיף 14לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973(להלן: החוק), הרי "סעיף 3 ושאר הוראות הפרק השני (של החוק - ע' ז') לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה", כלומר, הוראות החוק חלות על ענייני הממון ואיזון המשאבים של בני הזוג. סעיף 19לחוק קובע: "תחילתו של חוק זה ביום ז' בטבת תשל"ד ( 1בינואר 1974)". לאור הנ"ל, הרי סעיף 3לחוק והפרק השני לחוק, חלים - כאמור - על בני הזוג כאן. מכיוון שבין בני הזוג הנ"ל לא נערך הסכם ממון, "נכנסים" הם בגדרו של סעיף 3לחוק ושל הפרק השני לו. ייחודו של החוק שהוא עצמו יוצר, כביכול, הסכם ממון בין בני זוג נשואים, וזאת, אם הם לא ערכו ביניהם הסכם ממון בכתב, והסכם כזה שהוא יצירת החוק (בסעיף 3שבו) הוא "איזון המשאבים" שבין בני הזוג. סעיף 3לחוק קובע, שאם "לא עשו בני הזוג הסכם ממון... יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף...". סעיף 5לחוק מסביר "איזון משאבים" מהו, וקובע, כי "עם פקיעת הנישואין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג...". כלומר, כאשר לא נעשה הסכם ממון בין בני זוג, כפי שהוכח בענייננו, כי אז קובע החוק הנחה חוקית שקיים איזון משאבים בין בני הזוג, דהיינו, שכל אחד מבני הזוג - זכאי עם פקיעת הנישואין - למחצית כלל הנכסים, על פי שוויים, של שני בני הזוג (להוציא נכסים שהוצאו במפורש מכלל "איזון המשאבים" מכוח סעיף 5לחוק). להלכה, אין כל צורך בכך שבן זוג יפנה היום לבית המשפט ויבקש להצהיר על בעלותו במחצית הנכסים המשותפים של בני הזוג (כפי שהדבר היה נחוץ לפני חקיקת החוק הנ"ל). עובדה זו של קיום זכות במחצית הנכסים של בני הזוג, שלא ערכו הסכם ממון בכתב ושנישאו לאחר 1.1.74, נקבעה במפורש בחוק. אולם במקרה ש"עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידית של בן הזוג השני... או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת..." (סעיף 11לחוק), כי אז רשאי בית המשפט ליתן צווים שיהיה בהם משום שמירת זכויותיו של הצד האחר במחצית הנכסים שהינם בבעלותו על פי הלכת איזון המשאבים. במקרה הנדון לפנינו, ניתן בהחלט לומר, כי הבעל ביצע פעולה שיש בה משום חסימת זכויות האשה בנכס זה או אחר. בוודאי ניתן לומר כי קיים חשש סביר שהבעל עלול לעשות פעולות שיהיה בהן כדי לסכן ולסכל מימוש זכויותיה של האשה במחצית הנכסים של בני הזוג. זאת אני אומר, גם לאור הצהרתו המפורשת של הנתבע עצמו כי פתיחת החשבון על שם גברת פלונית נועדה לסכל אפשרות עיקול כספים על ידי התובעת 4(ראה תצהירו מיום 30.3.93). עובדה זו והתנהגותו של הבעל בעבר, מספיקה כדי שבית המשפט יפעל בהתאם לאמור בסעיף 11לחוק. מתוך מניעיו בעבר והתנהגותו של הנתבע ניתן להקיש ולומר כי קיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזו גם בעתיד. זאת וגם עוד: במקרה הנדון לפנינו, אין כל ספק שהיחסים בין בני הזוג הגיעו לידי משבר חריף, ובמקרים כאלה קיים תמיד החשש הסביר שבן זוג אחד (זה שבידו נמצאת מרבית נכסי בני הזוג) יעשה ניסיונות להבריח נכסים מ"ידיו" של בן הזוג השני. ראוי, אכן, לפרש את "החשש הסביר" האמור בסעיף 11לחוק, בצורה רחבה וגורפת, ואין צורך להוכיח את "החשש הסביר" הנ"ל דווקא במעשה מסוים שנעשה על ידי בן הזוג. עצם העובדה כי התעורר משבר חריף בחיי הנישואין - כמו שהדבר כאן בענייננו יש בה כדי להוות חשש סביר, כזה הדרוש על פי האמור בסעיף 11לחוק, ובית המשפט רשאי לפעול למתן צווים מכוח סעיף זה כדי לשמור זכויות בן הזוג השני במחצית כלל הנכסים של בני הזוג. כפי שכבר ציינתי, נראה לי שקיים "חשש סביר", בנוסף ומעבר לעובדה שיחסי בני הזוג עלו על שרטון. יש לשמר עכשיו את הזכויות האמורות, כנאמר בסעיף 11לחוק, שהרי אין עכשיו כל אפשרות לממש את זכויותיו של בן הזוג באופן פוזיטיבי ו"לתפוש" בהם בעלות כבר עתה, אלא רק עם פקיעת הנישואין (כאמור בסעיף 5לחוק). לאור כל הנ"ל נראה לי, כי נתמלאו התנאים על פיהם ובגינם יהיה מקום ליתן את הצווים מכוח סעיף 11לחוק. ובהקשר לנ"ל, ברצוני להוסיף, במאמר מוסגר, כי הצווים הספציפיים האמורים בסעיף 11לחוק אינם בבחינת "רשימה סגורה" של צווים שרשאי בית המשפט ליתן על-מנת לשמר זכויותיו בנכסים של בני הזוג. הדבר נלמד ברורות מנוסח הסעיף הקובע, כי "... רשאי ביהמ"ש... לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר (ההדגשה שלי - ע' ז') רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה..." (וכאן באה רשימת הצווים - שלושה במספר - ע' ז'). מהאמור לעיל, עולה ברורות, שרשימת הצווים בסעיפים הקטנים (1), (2) ו-(3) שבסעיף 11היא חלקית, והצווים הם רק "בין שאר" הצווים אותם רשאי בית-משפט ליתן כדי לשמר זכויותיו של בן הזוג בחלקו בכלל הנכסים של שני בני הזוג. לאור כל האמור לעיל, יש להיעתר לבקשתה של התובעת-האשה, וליתן צווים לעניין שמירת זכויותיה במחצית נכסי בני הזוג, כאמור. אין צורך להרבות במילים כי הזכות לשיתוף ("איזון משאבים") עומדת ותקפה רק לתקופה שניתן לראות בה מקור ועוגן לשיתוף הנ"ל, דהיינו, עד לפירוק המעשי שחל בין בני הזוג (בחודש אפריל 1993), כאשר הבעל עזב את הבית סופית. ולסיכום אני פוסק כדלקמן: .1עד ליום 28.2.93ישלם הנתבע את דמי המזונות ויתר החיובים כפי שהושתו עליו בפסה"ד מיום 28.11.91בתיק מ"א 4590/90. החל מיום 1.3.93ועבור התקופה המתחילה ביום 1.3.93ואילך ישלם הנתבע דמי מזונות לתובעים כאמור להלן. .2אני מחייב את הנתבע לשלם לאשתו ולשלושת ילדיו הקטינים, והכל לידי אמם, דמי מזונות בסך של 200, 6ש"ח לחודש, החל מיום 1.3.93ובכל 1בחודש של החודשים הבאים. דמי המזונות יהיו צמודים למדד יוקר המחיה והם יעודכנו כל שלושה חודשים מבלי שהעדכון יחול למפרע. הבסיס לחישוב ההצמדה הוא מדד חודש פברואר .1993 .3כל סכום ששילם הנתבע לידי התובעים, או לידי ועבור מי מהם, מאז 1.3.93, ינוכה ויקוזז מסכום המזונות בהם חויב הנתבע על פי האמור בסעיף 2של פסק דין זה. .4- - - - - - - - - - - - - - - .5כל יתר החיובים וההתחייבויות שנקבעו ונפסקו בפסק הדין הקודם מיום 28.11.91- שרירים וקיימים. .6הבנים הקטינים, יהיו בחזקת אמם ותחת משמורתה. אין בקביעה זו משום פגיעה באפוטרופסות הטבעית של האב (הנתבע) על בניו הקטינים הנ"ל. הפגישות בין האב (הנתבע) לבין ילדיו הקטינים, והסדרי הראייה ביניהם, יהיו ברוח שנאמרה בגוף פסק הדין. .7אני מחייב את הנתבע ליתן ידיעות מתאימות ביחס לכל החשבונות המתנהלים על שמו ו/או על-שם מי מטעמו וכן לגבי זכויותיו הכספיות המגיעות לו ו/או נרכשו על ידיו החל ממועד נישואיו לתובעת ב-6.8.80, ועד לפירוד המעשי (דהיינו, עד לאפריל 1993). .8תירשם הערה מתאימה בפנקס רישום המקרקעין בנתניה, לפיה לא תבוצע כל דיספוזיציה ו/או פעולה כלשהי לגבי הבית, וזאת עד להסדר איזון המשאבים שבין בני הזוג. .9תירשם הערה מתאימה בפנקס משרד הרישוי בחולון, לפיה לא תבוצע כל דיספוזיציה או פעולה כלשהי ברכב מסוג אאודי 80, וזאת, עד להסדר איזון המשאבים שבין בני הזוג. .10הנתבע חייב למסור לתובעת דיווח מלא ומפורט על הכספים ש"נאספו" לזכותו בקופת התגמולים במקום עבודתו, בקרנות ההשתלמות שלו, בביטוחי מנהלים על שמו, וכל כספים וזכויות אחרות שיש לו בבנקים ו/או בכל גוף או מוסד אחר. כל זאת עבור התקופה שמאז נישואי הצדדים ועד לחודש אפריל 1993, דהיינו, כל הרכוש הנ"ל ש"קנה" הנתבע בתקופה האמורה וש"נאסף" על שמו. .11על הנתבע לבצע האמור בסעיפים 7ו- 10הנ"ל תוך 45יום מהיום. .12אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, לידי התובעת 4, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 3ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה כחוק. מזונות