קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שעות נוספות לעובדי מס הכנסה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי מורל - אב-בית-הדין; ה"הארצי ובאום - נציגי ציבור; תב"ע מו/98-4). .2לענייננו נציין את העובדות כדלקמן: א) עובדי יחידת פקיד שומה חקירות תל-אביב והמרכז של אגף מס הכנסה (להלן - העובדים), חייבים לערוך מדי פעם מבצעי חיפוש בשעות בלתי רגילות ובשעות נוספות; ב) ביום 26.6.1984ניתן בבית-הדין האזורי בתל-אביב פסק-דין (בהסכמה) בתיק מד/77-4, לפיו חל חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951(להלן חוק שעות עבודה ומנוחה) על העובדים (להלן - פסק-הדין); ג) ביום 30.10.1985 ניתן היתר על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, לפיו רשאית המשיבה (להלן - המדינה) להעסיק 120מפקחים, חוקרים ראשיים וחוקרים, פעמיים בשבוע עד חמש-עשרה שעות ביום, ובלבד שלא יועסק עובד ביותר מחמישים ותשע שעות בשבוע (להלן - ההיתר); ד) לאחר שניתן פסק-הדין - התקיימו מגעים בין נציגות העובדים והמדינה במגמה להגיע להסכם בדבר עבודה בשעות נוספות, אד ללא תוצאות; ה) החל בפברואר 1985החלו העובדים לצמצם את שעות עבודתם, וסרבו לעבוד שעות נוספות, זאת בהסתמכם על פסק-הדין; ו) מגעים נוספים בין הצדדים ליישוב המחלוקת ביניהם העלו חרס; ז) ביום 4.3.1986הוציא מר נח קופרמן, סגן נציב מס הכנסה, מכתב אל פקיד שומה חקירות תל-אביב והמרכז שזה לשונו: "זה מספר חודשים אין העובדים ביחידת פקיד שומה חקירות תל-אביב והמרכז עובדים במתכונת המקובלת וכמתחייב מאופי העבודה וזאת בניגוד ליתר עובדי יחידות החקירות. כן עלי לציין, כי למרות ההיתר שניתן כחוק בתאריך 30.10.1985 על-ידי מר אלי פז, סמנכ"ל משרד העבודה, בדבר העסקתם של עובדי יחידות החקירות עד 59שעות בשבוע, בהם פעמיים בשבוע עד 15שעות עבודה ליום, אין העובדים מקיימים את סדרי העבודה כנדרש על-פי צורכי העבודה. לאחר שמוצו הליכי ההידברות עם העובדים, ועד העובדים והסתדרות עובדי המדינה ללא תוצאות, הנני להודיעך כדלהלן: .1הואיל וסדרי עבודתם של העובדים אינם תואמים את צורכי העבודה ואין היא מצריכה העסקתם בשעות נוספות, אין להעסיק את העובדים בעבודה בשעות נוספות. .2מאחר ובמתכונת העבודה על-פיה נוהגים העובדים לא ניתן לקיים מבצעי חיפוש, לא יהיו זכאים העובדים לגמול חיפוש. .3לאור האמור בסעיפים 1ו- 2לעיל, אין הצדקה לשימוש ברכב פרטי על-ידי העובדים לצורך נסיעות בתפקיד, במידה ויידרשו העובדים לבצע נסיעות בתפקיד, ייעשה מאמץ להעמיד לרשותם רכב משרדי, לפיכך, לא יהיו זכאים העובדים להחזר הוצאות עבור רכב (קבועות ומשתנות). תוקפן של הוראות אלה הן מיום 5.3.1986" (להלן - המכתב); ח) ביום 10.3.1986הגישו העובדים תביעה לבית-הדין האזורי, בה עתרו למתן פסק-דין הצהרתי (תב"ע מו/68-4) שיקבע שההיתר איננו בר-תוקף, וכן למתן צו מניעה אשר יאסור על המשיבה לבצע את האמור במכתב; ט) ביום 24.3.1986הושג הסדר בין הצדדים, על-פיו התחייבה המדינה שלא תפעל על-פי המכתב, והעובדים התחייבו לעבוד לפי צורכי העבודה. הסדר זה הוארך מזמן לזמן, ולאחרונה - עד שתינתן החלטה בפסק-הדין נשוא הערעור. .3עיקר טענות ההסתדרות והעובדים, כפי שהועלו בבית-הדין האזורי היו: א) על המדינה לנהל משא-ומתן איתם כדי להגיע להסדר בדבר תנאי העבודה של העובדים בשעות נוספות; ב) ההוראות החד-צדדיות שניתנו במכתב בדבר קיצוץ השעות הנוספות, הפגיעה בגמול החיפוש וביטול תשלום הוצאות רכב הם בניגוד להסכמים קיימים, מהווים פעולה שלא בתום לב, ולחץ בלתי-הוגן על העובדים, כדי להביאם לכך שיתרצו לעבוד לפי דרישות המדינה תוך שבירת כוחם הארגוני. וכתוצאה מכך ביקשו את הסעדים הבאים: .1הצהרה, כי כפיית עבודה בשעות נוספות ללא הסכם עם ההסתדרות הוא מעשה המנוגד להסכמים ולהוראות הדין המחייבות ביחסים בין הצדדים. .2הצהרה, כי המכתב בטל, ומתן צו לפיו מנועה המשיבה לבצע את האמור בו. .4המדינה טענה, כי לא בסכסוך קיבוצי הנופל בגדר סעיף 24(א) (2) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין) עסקינן; לעצם העניין טענה, כי חובת העבודה בשעות נוספות נובעת מהתקשי"ר, כי המעביד אינו חייב להעביד את עובדיו בשעות נוספות, וכי מי שאינו מבצע חיפוש אינו זכאי ל"גמול חיפוש". כן טענה, כי המעביד רשאי להעמיד לרשות עובדיו רכב, ואינו חייב לזכותם בתשלומים בגין שימוש ברכבם הפרטי. .5הסוגיה הראשונה - מהות הסכסוך - קיבוצי או אינדיבידואלי. א) בית-הדין האזורי קבע, כי בסכסוך קיבוצי עסקינן - ובכך צדק; ב) "מבחינת ה'לגיטימציה' (של הצדדים) פתוחים שערי בית-דין אזורי, לכניסה לסעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה, בפני 'מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי', היינו הם כשירים להיות צד להליך במסגרת אותו סעיף" (דב"ע מג/3- 5[1], בע' 104). אין חולק שהמדינה וההסתדרות יכולות להיות צד להסכם קיבוצי מיוחד; ג) נותרה שאלת העילה. טענת ההסתדרות מעוגנת בזכות ההתאגדות ובחופש המשא-ומתן הקיבוצי. משכך הדבר - אליבא לטענתה, זכאית היא לתבוע, כי נושא העבודה בשעות נוספות חריגות יוסדר בהסכם קיבוצי. אין די בטענה זאת, אף אם היא נכונה במלואה, כדי להיכנס לגדרו של סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין, מאחר ועדיין אין הסכם קיבוצי באותו נושא, ומכוח הרישה לסעיף - רק עילה "בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי" נופלת בגדר הסעיף; ד) לדעתנו - סמכותו של בית-הדין נופלת בגדר הסיפה לסעיף 24(א) (3) לחוק בית-הדין. המחלוקת רובה, אם לא כולה, עניינה "פירושו של דין". ולענייננו - חוק שעות עבודה ומנוחה, ומשכך הדבר - התמלאו שני התנאים המצטברים להקנות לבית-הדין סמכות עניינית מכוח סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין; ה) בשולי הדברים בסוגיה זאת נציין, כי מר קופרמן הגיש ביום 28.5.1986 תצהיר לבית-הדין האזורי בתמיכה לגרסת המדינה בסכסוך, ובו נאמר: "על-פי ייעוץ משפטי שקיבלתי (1) רק ההסתדרות יכולה להיות צד נכון לבקשה בתיק מו/98-4" (הוא ההליך נשוא הערעור). תצהיר זה נחתם בפני פרקליטה מפרקליטות תל-אביב, פרקליטות עליה נמנה עורך-הדין שטען למדינה בבית-הדין האזורי ולפנינו. מן הראוי שטענה והיפוכה לא תועלה כלל, ובסכסוך קיבוצי - על אחת כמה וכמה. .6הסוגיה השניה - חובתם של העובדים לעבוד שעות נוספות. בית-הדין האזורי קבע, כי אין המדינה רשאית לכפות על העובדים עבודת שעות נוספות ללא הסכם עם המבקשים. נראה לנו, כי לא היה כלל מקום להתייחס בהליך זה לשאלה, אם רשאית המדינה לכפות עבודת ששות נוספות אם לאו - למרות שההסתדרות דרשה הצהרה זו - מן הטעם, שהמכתב, נשוא המחלוקת, אינו דן כלל ב'כפיה' של שעות נוספות. נהפוך הוא - נאמר בו מפורשות, כי "אין להעסיק את העובדים בעבודה בשעות נוספות", וכפי שיוברר בהמשך - מלינים העובדים על כי נמנע מהם לעבוד חלק מהשעות הנוספות אותן עבדו עד כה. משכך הדבר, אין אנו מוצאים לנכון להתייחס לסוגיה הנכבדה בכל היקפה - האם הוראות התקשי"ר, שהן הוראות בתחום האינדיבידואלי, המחייבות עבודה בשעות נוספות, יפות אף למקרה של סירוב קיבוצי לעבוד שעות נוספות, לאור השוני בין המישור האינדיבידואלי והקיבוצי (דב"ע לב/4-4; לב/3- 4[2], בע' 235-236; דב"ע לה/8- 4[3], בע' 153ואילך) וכן האם הסירוב לעבוד שעות נוספות בנסיבות אלה מהווה 'שביתה בלתי-מוגנת כמשמעה בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, לאור המגבלות שנקבעו שם, בהגדרת "שביתה", לחובה לעבוד שעות נוספות. .7הסוגיה השלישית - הרשאית המדינה לפעול על-פי המכתב. א) טוענת ההסתדרות, כי המדינה לא היתה רשאית לפגוע בתנאי עבודתם ובהכנסתם של העובדים, ויש לראות במכתב "מעשה גמול" נוכח סירוב העובדים לעבוד שעות נוספות ער שייחתם הסכם קיבוצי שיסדיר את תנאי העבודה באותן שעות; עוד טען, כי יש לראות במעשה המדינה "השבתה חלקית" למעשה של העובדים; ב) "גמול חיפוש", חוקה עליו כי כשמו כן הוא: הוא משתלם עבור חיפושים אותם מבצעים עובדי מחלקת החקירות. משאין העובדים מבצעים את אותם חיפושים - נופלת התשתית של הזכאות לאותו גמול. "חוקה" נאמר - וזאת מן הטעם, שההסכם או ההסדר בעניין הגמול לא הוצג בבית-הדין. מודעים אנו לכך שתוספות שונות אינן "תוספות" כלל, אלא חלק מהשכר, דהיינו שאין תשלומן מותנה במילוי תנאי כל שהוא, אך הטוען לכך - עליו נטל הראיה; ג) אשר להוראה שלא להעסיק את העובדים בשעות נוספות. טען מר זוארץ, יו"ר ועד מחלקת חקירות במס הכנסה תל-אביב, בתצהירו (סעיף 9), כי "ידוע לו" שקיים הסכם בין הנהלת אגף מס הכנסה לוועד הארצי, על-פיו כל עובד הרוצה בכך זכאי לעבוד 25שעות נוספות בחודש. בחקירתו (ע' 8) אמר מר זוארץ, כי אינו יודע אם ההסכם הוא בכתב או בעל-פה וכי נודע לו אודותיו מפיו של מר גינסטלר, ששימש יו"ר הוועד הארצי של עובדי מס הכנסה; תצהיר מטעמו של מר גינסטלר לא הוגש, אף כי הוועד הארצי של עובדי מס הכנסה צורף כמבקש לבקשה שפתחה בהליך. מר קופרמן בתצהירו הכחיש טענה זו מכל וכל, ובית-הדין האזורי לא קבע ממצא עובדתי בנדון. אף אם צודק מר זוארץ בטענתו - חוקה על הסדר כזה, אם היה, כי הוא מיועד לביצוע עבודה הדרושה למשרד, על-פי קביעת מנהלי היחידות. משסרבו העובדים באופן מאורגן לעבוד שעות נוספות, לפי קביעת ההנהלה, אין לאמר שביטול ההסדר, אם היה כזה, נעשה בחוסר תום לב. את ועוד - עבודת שעות נוספות אינה זכות המגיעה לעובד והופכת במשך הזמן לחלק מתנאי עבודתו; ד) נותרה סוגיית הוצאות הרכב. בעניין זה אמר מר זוארץ (ע' 8), כי קיים הסכם בסוגיה בין שר האוצר לשעבר ובין הוועד הארצי, ובהמשך (בע' 9) "כל בעל רכב שאושר לו 'רכב שירות' או 'רכב אישי' באגף מדווח על הוצאות הרכב ומקבל על-פי זה החזר". אין בדברים אלה תימוכין לגרסת ההסתדרות, על-פיה קיימת זכאות "אוטומטית" להחזר הוצאות רכב אף אם אין משתמשים בו: נהפוך הוא מדברי מר זוארץ משתמע כי ההחזר הוא מכוח דיווח. מכאן, משלא נדרש העובד לבצע פעולה ברכבו הוא, אלא מועמד לרשותו לצורך זה רכבו של המעביד, אין הוא זכאי להוצאות רכב. ואם הטענה היא, שאין מעביד רשאי לאמר לעובדו: "אל תשתמש ברכבך למטרות העבודה, אלא השתמש ברכבי אני" - טענה זאת אין לקבלה; ה) אין לראות במעשי המדינה "מעשה גמול" או "השבתה חלקית". עובד הנוקט עיצומים, במסגרת מאורגנת, אינו זכאי לשכרו המוסכם, אלא לשכר ראוי. עובד שאינו עובד שעות נוספות, בין מסיבה אישית ובין עקב "פעולה מאורגנת", אינו זכאי לתשלום בגין אותן שעות על כל הנלווה לכך; עובד שאינו מבצע מטלה מסוימת שתשלום מיוחד בצידה - אינו זכאי לאותו תשלום; בכל אלה אין "מעשה גמול" של המעביד או "השבתה חלקית"; ו) העולה מכל האמור הוא, שצדק בית-הדין האזורי בסרבו להענות לבקשת ההסתדרות למתן צו המונע מן המשיבה לפעול על-פי המכתב. .8התוצאה היא, איפוא, שערעור המדינה מתקבל והערעור שכנגד של ההסתדרות - נדחה. נציג העובדים (מולק): אני מסכים לאמור בפסק-דינו של הנשיא וברצוני להוסיף: נראה לי שהפלוגתה בתיק זה בין הצדדים נובעת מ"הכורח" שחשים מעסיקים במשרדים ציבוריים (בעיקר בממשלה) לעתים לחרוג מהמגבלות של המדיניות המקצועית הכוללת וההסכמים הקיבוציים הארציים. הצורך הזה מתעורר מצרכים ספציפיים מקומיים או ארציים או תחת לחץ של ארגוני העובדים במקומות ולעתים גם איגודים ארציים בכדי להקל על מצוקתם של העובדים. שני הצדדים סיגלו לעצמם שיטה המוכרת בשם: "בעזרת השם". במסגרת הזאת נכללות כל מיני תוספות שהמדיניות וההסכמים מתירים להעניק לעובדים על ביצוע העבודה בפועל. אולם ידוע לכל והפך כמעט לנוהל שמשתמשים בהיתרים לפתור את הבעיות דלעיל, כאשר זה ידוע לכל שזו הסוואה המכשירה את החריגה. נראה לי שהפלוגתה בין המערערת לבין המשיבים נגזרת מהנהלים דלעיל, לכן העובדים לא יכולים לבקש סעד משפטי על הפרות לכאורה של התחייבויות למתן התוספות עבור תפקידים ועבודות שכלל לא התבצעו או התבצעו בחלקם, אם כי היה ידוע - לפי דעת העובדים - לשני הצדדים מה היתה הכוונה המוסכמת האמיתית של מתן התוספות. מבלי להתייחס לעצם הנוהל, נראה לי שאם העובדים מאמינים בצדקת תביעתם עליהם לגונן על הישגיהם - אם אמנם היו מוסכמים - באותה דרך שהשיגו אותם, קרי האיגוד המקצועי. יש להעדיף שדרך ההסוואה בהסכמים תעקר מתוך מערכת יחסי העבודה, והיחסים יושתתו על כבוד הדדי, מוסר עבודה וצדק חברתי. עד שזה יוגשם הלכה למעשה נראה שהעובדים ייטיבו לעשות אם ינסו להוכיח עלידי עדות שהדרך בה הלכו להשגת ההסכם עם המעסיק בעניין התוספת היא נורמה מקובלת וידועה בציבור - באם הם חושבים, שהיתה אומנם הפרה מצד המעסיק. מאידך איני יכול להשתחרר מהרושם, שהיה חוסר תום לב לכאורה מצד מר קופרמן, שבא לידי ביטוי במכתבו למס הכנסה בעניין הנדון. תוכן מכתבו עלול - גם אם לא התכוון - להתפרש כלחץ לא מקובל ועקיף על נציגי העובדים ולכפות עליהם תנאים במשא-ומתן בניגוד לרצונם. מר קופרמן, בתוקף תפקידו, מכיר היטב את הנהלים הנהוגים ביחסי העבודה ובמשרדי הממשלה, לכן נראית לי תמותה התמימות שמר קופרמן מגלה, כאשר הוא קובע, שקיימת התניה מוחלטת בין התוספות שהיו נשוא הסכסוך לבין מילוי התפקידים האלה כפועל. לשם הבהרה רק כמה דוגמות: רכב: השתתפות בהחזקת רכב מוענקת - בדרך כלל - מדרגה מסוימת ומעלה או במקום תוספת שכר. אם קביעתו של סגן נציב שירות המדינה נכונה, שתוספת החזקת רכב מוקנית לצורך יציאה עם המכונית ל"חיפושים", מתעוררות כמה שאלות: מה גורל התוספת בתקופה שלא יוצאים לחיפושים? ומה שיותר חשוב - הרי לחיפוש יוצאים העובדים בקבוצות. האם כל אחד מהעובדים שמקבלים תוספת רכב מתוך הקבוצה נוהג ברכבו בעת היציאה בצוותא לחיפוש? "תוספת חיפוש": אם יש בעבודה הזאת סיכון, או אי-נעימות חברתית, למה העובד לא מפוצה על-ידי קביעת דרגת שכר מתאימה? גם במקרה זה נשאלת השאלה, מה גורל התוספת בתקופת העבודה במשרד ואלה תקופות ארוכות יותר מאשר זמני החיפוש. כוונתי בזמנים רגילים שלא בעיתות סכסוך. אולי כדאי להזכיר, שבאחר האגפים במשרד האוצר היתה נהוגת תוספת כסף "קבועה" שהיתה מכונה בפי כל תוספת "בושה". לפי זה יוצא איפוא שאת התוספת היה העובד מקבל רק כשהתבייש בפועל?... בסיכום: מאחר ואני הגעתי - מתוך נקודות מוצא שלי - לאותה מסקנה שאותה מבטא כבוד נשיא בית-הדין הארצי בפסק-הדין, ביחס לערעור שכנגד, אני פטור מלהגיע למסקנה מוחלטת הנוגעת לתום הלב של מר קופרמן שבמכתבו למס הכנסה.שעות נוספותמיסיםמס הכנסה