תאונת דרכים בשיעור נהיגה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בשיעור נהיגה: תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים. המחלוקת 1. ביום 5.3.1993 נהגה התובעת במכונית, כתלמידה בשיעור נהיגה. לקראת תום השיעור היא עצרה את המכונית בצד הדרך לבקשת מורה הנהיגה, על מנת לאסוף תלמיד אחר, שאמור היה להגיע למקום ולהצטרף לנסיעה. היא כיבתה את מנוע המכונית. היא והמורה ישבו במכונית והמתינו לבואו של התלמיד. לא חלף אלא זמן קצר (דקות אחדות), והנתבעת הגיחה מאחור כשהיא נוהגת במכוניתה מסוג "פיאט אונו", ופגעה במכונית בה ישבה התובעת (עדיין במושב הנהג). כתוצאה מההתנגשות בין שתי המכוניות נפגעה התובעת בגופה. מכאן תביעתה, לפיצוייה על נזק הגוף שנגרם לה בתאונה. 2. מלכתחילה הגישה התובעת את תביעתה נגד מורה הנהיגה (מי שהיה הבעלים של הרכב בה ישבה התובעת בעת התאונה) ונגד חברת הביטוח שביטחה את המכונית בביטוח "חובה". בשלב כלשהו של ההתדיינות תיקנה התובעת את תביעתה, ובמקום מורה הנהיגה וחברת הביטוח שביטחה את מכוניתו - הופיעו כנתבעים הנהגת שנהגה במכונית הפוגעת (נתבעת 1, ולהלן נכנה אותה - הנתבעת) - וחברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח חובה (נתבעת 2). 3. לטענת התובעת, פגיעתה אינה נובעת משימוש שהיא עשתה במכונית בה היא שהתה בעת ההתנגשות, כי אם כתוצאה מן השימוש שעשתה הנתבעת (בלבד) במכוניתה היא. משמע - יש לראות את התובעת כהולכת רגל שנפגעה על ידי מכוניתה של הנתבעת, ומכאן עילת תביעתה נגד הנתבעות. מאידך טוענות הנתבעות, כי מדובר בתאונה בה היו מעורבות שתי מכוניות, כאשר הן התובעת והן הנתבעת עשו "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן - חוק הפיצויים). על כן - כך טענת הנתבעות אין בידי התובעת עילת תביעה לפי חוק הפיצויים כנגד הנתבעות. היה עליה לתבוע את חברת הביטוח שביטחה את המכונית שבה היא נהגה. זוהי המחלוקת בין הצדדים. העובדות 4. ממסכת הראיה שהונחה בפניי אני קובע, כי סיפור המעשה הוא זה שהובא בפתח פסק הדין למעלה. על מסכת עובדות זו העידה התובעת ועדותה נאמנה עליי. היא הותירה רושם חיובי בעדותה, ואני נותן בה אמון. העיד על כך גם מורה הנהיגה, ואף את עדותו אני מקבל. אין בידי לקבל את הטענה, כי התובעת נעמדה באמצעו של הכביש, באמצעו של נתיב נסיעה או במקום חניה אסור, כפי שביקשו הנתבעות לטעון. טענות אלו לא הוכחו בראיות. אין אני מקבל את עדותה של הנתבעת לעניין זה, כאילו היא הופתעה בעצירת פתאום באמצע הכביש על ידי התובעת. אני מבכר את עדותה של התובעת, שהעידה כי עצרה ודוממה את המנוע בצד הדרך, בהמתנה לתלמיד הבא. דימום המנוע והמתנה עד כי יגיע התלמיד הבא אינם מתיישבים עם עצירה באמצע הכביש או באמצעו של נתיב נסיעה. בשולי הדברים אציין, כי לתובעת אין כל אינטרס לשכנע, כי התאונה ארעה דווקא בעת שהיא עמדה בצד הדרך, באמצעה של הדרך, במקום חניה מותר או אסור. בין אם יש לראותה כמי עשתה "שימוש" במכונית (כמשמעו בחוק) ובין אם אין לראות אותה כמי שעשתה "שימוש" במכונית, יש לפצותה על נזק הגוף שלה (שאלה שונה היא חברת הביטוח שצריכה לפצות את התובעת על נזק הגוף שנגרם לה, ובכך נדון בהמשך הדברים). עובדה זו יש בה כדי לחזק את מהימנות עדותה. "שימוש ברכב מנועי" 5. כפי שפרשנו בתחילת הדברים, המחלוקת בין הניצים מתמקדת בשאלה, האם התובעת עשתה "שימוש ברכב מנועי" כאשר ישבה במכונית במושב הנהג, והמתינה לתלמיד הבא. אמרנו, כי התובעת טוענת, כי היא לא עשתה "שימוש ברכב מנועי" בשיבתה במכונית. משמע - לטענתה ה"שימוש" במכוניתה נסתיים בעת שהחנתה את המכונית עד כדי עצירתה המוחלטת וכיבוי המנוע. ההמתנה במכונית לא היתה חלק אינטגרלי מן הנסיעה. ואילו הנתבעות טוענות, כי ההמתנה במכונית היתה חלק בלתי נפרד של ה"שימוש" במכונית, בין אם מדובר היה בסיום הנסיעה ובין אם פסק זמן בנסיעה שלקחו התובעת ומורה הנהיגה שלה. 6. סעיף 1לחוק הפיצויים מגדיר: ""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד." 7. על פרשנותו של המונח "שימוש" שבסעיף 1לחוק הפיצויים אמר בית המשפט העליון ברע"א 8061/95 - עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח’, פ"ד נ(3), 532, 569(כב' הנשיא ברק): "מושג מפתח בהגדרה הבסיסית הוא זה של "שימוש" ברכב מנועי. בחוק הפיצויים המקורי לא הוגדר ביטוי זה. מלאכת מתן המובן לדיבור "שימוש" הוטלה כל כולה על כתפי הפסיקה. ואחד החידושים העיקריים בתיקון מס' 8 הוא במתן הגדרה בחוק לדיבור "שימוש ברכב מנועי"ו. תפקידו של בית המשפט הוא עתה לתת מובן לחלקיה השונים של הגדרה זו. בעשותו כן ניתן להמשיך ולהבחין בין שימושים עיקריים ושימושי לוואי. 8. בצדק ציין הנשיא שמגר, כי "המושג 'שימוש' ברכב הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו מלבד עם הנהיגה ברכב גם פעולות נילוות שונות הקשורות בהפעלת הרכב ובשימוש בו ככלי תחבורה" (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327,334). עם זאת, התוכן אשר יש לצקת לשימוש העיקרי ולשימוש הלוואי (או המשני) אינו התוכן שניתן לו לפני תיקון מס' .8 עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור "שימוש" ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית. בדרך זו נוכל לקיים את האחדות וההרמוניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכליתית ראויה. אכן, המבחן התעבורתי מוצא את ביטויו בהגדרה הבסיסית לא רק במרכיב של "למטרות תחבורה", אלא גם בפירוט העניינים הפרטיקולריים המופיעים בהגדרת הדיבור "שימוש"ו " .8 אם כך, כאמור בדברי כב' הנשיא ברק (שם), חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א- 1990(לעיל ולהלן - תיקון מס' 8) הגדיר את המונח "שימוש ברכב מנועי", בעוד שעד לתחיקתו של השינוי לא היתה קיימת הגדרה שכזו. מכאן ואילך, נוכח תחיקתו של התיקון, עלינו לתת "מובן לחלקיה השונים של הגדרה זו", על מנת לקבוע אם עניין לנו ב"שימוש". שניים הם החלקים הרלוונטיים לענייננו בהגדרה "שימוש": אלו הם "הנסיעה" ו"ההחניה". קיומו של אחד משני אלה (או שניהם) יוליך אותנו למסקנה, כי התובעת עשתה "שימוש" במכונית. 9. בהיבט העובדתי ראינו, כי התובעת הפנתה את המכונית לצד הדרך, החנתה אותה בסמוך למדרכה, עצרה עצירה מוחלטת וכיבתה את המנוע. מעובדות אלה עולה, כי פעולת ההחנייה של המכונית תמה ונשלמה. לא נותר עוד לתובעת לבצע כל פעולה, על מנת להשלים את פעולת ההחניה. על כן - אין לנו עניין בחלק שבהגדרת ה"שימוש", הנוגע להחניית המכונית. 10. האם יש לראות את ישיבתה של התובעת במכונית, בהמתינה לתלמיד על מנת לאוספו, כ"נסיעה" במכונית? בטרם נשיב על שאלה זו נעיר מספר הערות: ראשית, המונח "נסיעה" אין פירושו בהכרח, כי המכונית מצויה בתנועה (להבדיל ממנוחה) במובן הפיזיקלי כל העת. במהלך הנסיעה יכולה המכונית לעצור, ואף לפרקי זמן ארוכים, ועדיין עניין לנו בנסיעה. כך הוא המצב בעצירה ב"פקק תנועה", שאז המכונית עומדת ממש, ולעתים זמן רב, ונהיר כי המכונית מצויה במהלך "הנסיעה"; כך הוא המצב בעצירה ברמזור; וכיו"ב. הערה שניה: החלקים השונים שבהגדרת "שימוש" אינם מכסים את מלוא הפעולות שעשוי המשתמש במכונית לעשות, למן הפעולה הראשונה הקבועה בהגדרה שבחוק, משמע - "כניסה" לרכב, ועד הפעולה האחרונה בסדרת הפעולות שבהגדרה, משמע "ירידה ממנו". מלים אחרות, אין רציפות מבחינת קיומה של עילת תביעה על פי חוק הפיצויים, למן הכניסה לרכב ועד היציאה הימנו. כך יתכן, למשל, כי אדם ייפגע בגופו לאחר שהוא נכנס למכוניתו ובטרם התניע את מנוע המכונית - והוא לא ייחשב כמי שנפגע כתוצאה מ"שימוש", שכן "נסיעתו" לא החלה, והוא איננו כבר בבחינת מי ש"נכנס" למכונית, שכן "כניסתו" הושלמה כבר (ראה לעניין זה את דבריו של כב' השופט א. ריבלין בספרו הערנו הערה אחרונה זו על מנת להמחיש, כי יתכן מצב, כגון זה שבענייננו, שאדם השלים להחנות את מכוניתו, ובטרם הוא ירד ממנה - משמע, בעוד הוא מצוי במכוניתו צ הוא נפגע בגופו (בדרך כלשהי), ועדיין אין לראותו כמי שנפגע כתוצאה ("עקב") מ"שימוש" שהוא עשה במכונית, ועל כן לא תהא לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. 11. ובכן, דומה כי זהו המצב במקרה שלפנינו. אין חולק, כאמור, כי פעולת ההחנייה הושלמה. ומרגע שהושלמה ההחניה - שהתה התובעת במכונית יחד עם מורה הנהיגה מספר דקות, כשהם ממתינים לתלמיד אחר. וכעבור מספר דקות של המתנה ארעה התאונה, כשהמכונית של הנתבעת פגעה במכונית בה שהתה התובעת. מכלול הנסיבות שסבבו את האירוע מוליכים אותנו למסקנה, כי התובעת לא היתה ב"נסיעה", כמשמעה בהגדרת ה"שימוש" שבחוק. בפירושה של ההגדרה וישומה על המקרה שלפנינו הבאנו בחשבון מספר נסיבות, שאף כי יתכן וכל אחת מהן, כשהיא לעצמה, לא היתה מוליכה למסקנה האמורה, הרי שמשקלן המצטבר של הנסיבות שסבבו את האירוע מחייב את המסקנה אליה הגענו, משמע - התובעת לא נפגעה במהלך "נסיעתה" במכונית. ואלה הנסיבות: א. המכונית לא היתה בתנועה כי אם בעמידה (אף שכבר אמרנו, כי יכולה מכונית להיות "בנסיעה" אף שהיא עומדת מלכת, כגון בעמידה ברמזור). ב. מנוע המכונית היה דומם (אף שברור, כי יכול ומכונית תהא "בנסיעה" בלא שמנוע המכונית פועל; טול לשם הדוגמא את המקרה, שמנוע המכונית דומם לפתע במהלך הנסיעה (במובנה הפשוט), והמכונית ממשיכה בתנועתה מכוח ההתמדה). ג. הבאנו בחשבון את הזמן שחלף מעת שעצרה התובעת את המכונית וכיבתה את המנוע - ועד לפגיעתה על ידי הנתבעת. פרק זמן זה מלמד על סיומה של הנסיעה, שהושלמה בהחניית המכונית, להבדיל מעצירה זמנית - כגון עצירה ברמזור - שאיננה מביאה לידי סיום את "הנסיעה". ההפסקה בהסעת המכונית, בנסיבות העניין, מלמדת על סיומה של הנסיעה, עד לתחילת נסיעה מחדש. ד. והבאנו בחשבון השיקולים את העובדה, כי בעת שישבה התובעת במכונית בהמתנה לתלמיד אותו היא ביקשה לאסוף - לא שימשה המכונית כי אם אכסניה נוחה להמתנה, עם מושבים נוחים, עם מחסה מפני השמש (או אולי הגשם) וכו'. באותה מידה יכולים היו התובעת ומורה הנהיגה לשבת על ספסל לצד הדרך ולהמתין לתלמיד. ישיבתם במכונית לא היתה חלק מן הנסיעה, שבאה לידי סיום עם החניית המכונית ודימום המנוע שלה. ישיבתה במכונית לא היתה שימוש למטרות תחבורה. לא היה בה משום סיכון תעבורתי. וכבר אמרנו (ראה דברי כב' הנשיא ברק, שם), כי המבחן התעבורתי ("למטרות תעבורה") מוצא את ביטויו בתוך ההגדרה הבסיסית של המונח "שימוש". 12. לסיום פרק זה נביא את דבריו של כב' השופט א. ריבלין בספרו הנ"ל (ע' 100 סעיף 92): "חניה, במקום שמותר לחנות בו, שוב אינה באה - לאחר תיקון החוק - בגדר "שימוש ברכב". כאשר נפגע אדם, בדרך כלשהי, בהיותו מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר בחניה - לא נתקיים "שימוש ברכב" (בעצם ההמצאות בתוך הרכב) והנפגע אינו זכאי לפיצויים לפי החוק." וראה פסק הדין בע"א (חיפה) 4248/96 אמאל אבו חמד נגד עיסמי אמין ואח’, תקדין מחוזי, כרך 97(2), תשנ"ז/תשנ"ח 1997מ' 419. 13. מכל אלה אנו באים לכך, כי התובעת לא נפגעה "עקב שימוש" שעשתה במכונית בה היא שהתה בעת הפגיעה, כי אם עקב שימוש שעשתה הנתבעת במכוניתה היא בעת שהיא פגעה מאחור במכונית בה שהתה התובעת. ומכיוון שכך - קמה לתובעת עילת תביעה נגד הנתבעת לפי חוק הפיצויים, כאילו היתה הולכת רגל הנפגעת ממכונית. ראה בעניין זה את דבריו של כב' השופט א. ריבלין בספרו הנ"ל ע' 100 סעיף 92 לאמור: "נוסע אשר נפגע בהיותו מצוי בתוך רכב חונה, שלא נעשה בו "שימוש" במובן סעיף 1לחוק, עשוי להיחשב כמי שאינו בא בגדר הוראת סעיף 3(א) לחוק וממילא אין הוא יכול לתבוע את מבטח רכבו, ואף כמי שאינו בא בגדר הוראת סעיף 3(ב) לחוק - משום שאין המדובר בתאונת דרכים, בה מעורבים מספר כלי רכב (שנעשה בהם "שימוש"). אלא שאז תקום חובת הפיצוי כלפיו מכח החבות הכללית הקבועה בסעיף 2(א) לחוק. האחראי לפצותו יהיה המשתמש ברכב הנוסע. דינו של הנפגע היושב ברכב החונה כאמור יהיה אז כדין הולך רגל, למשל, אשר נפגע על ידי הרכב הנוסע." הנזק והפיצוי בגינו 13. בעת פגיעתה היתה התובעת בחודש הרביעי להריונה. היא חשה כאבים בצווארה, בגבה ובבטנה (ראה עדותה של התובעת והמסמכים הרפואיים שהגישה). ממקום התאונה הסיע אותה מורה הנהיגה לבית הוריה. בשעות הערב הגיע בעלה של התובעת מעבודתו, והסיע אותה לבית החולים "האנגלי" בנצרת. התובעת נצטוותה לנוח בביתה, וכך עשתה. היא היתה בשמירת הריון. התובעת קיבלה מספר טיפולים פיסיותרפיים. 14. לתובעת היו שלושה ילדים אותה עת. עובר לתאונה התובעת לא עבדה באורח מסודר, ומכל מקום היא לא עבדה בשכר כי אם סייעה קמעא לאחיה במשרדו. גיסתה של התובעת סייעה לה בעבודות הבית. 15. התובעת טענה לתקופת הגבלה של שלושה חדשים. היא ביקשה בסיכומי טענותיה פיצוי בסך של 000, 3 ש"ח בגין עזרת צד ג' לה היא נזקקה, וכן פיצוי בסך של 000, 8 ש"ח בגין כאב וסבל. כמו כן היא ביקשה להשיב לה סכומי כסף שהיא הוציאה בבתי החולים לצרכי טיפול. 16. מעדותה של התובעת ומן החומר הרפואי שהונח בפניי התרשמתי כי פגיעתה של התובעת היתה פגיעה קלה יחסית. לא נמצא כל ממצא אובייקטיבי פגיעתה. כל תלונותיה היו סובייקטיביות. מכל מקום - פגיעתה היא פגיעה, ויש לפצותה על כך. בנסיבות אלה יש לפצות את התובעת בגין כבב וסבל בסך של 000, 5 ש"ח. עבור עזרה שקיבלה התובעת מגיסתה יש לפצותה בסך של 500 ש"ח. נתקבל הרושם, כי יותר משהעזרה ניתנה בשל הפגיעה - היא ניתנה בשל היותה של התובעת בהריון כשהיא מתקשה לתפקד כרגיל. אשר להוצאות שהוציאה התובעת בקשר עם טיפולים רפואיים, אלה מגיעים כדי סך 800 ש"ח. סך כל פיצוייה של התובעת מגיע כדי 300, 6 ש"ח. 17. אשר על כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך 300, 6 ש"ח, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של % 13 מסכום זה ומע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כן תשלמנה הנתבעות לתובעת אגרת משפט שהיא שילמה בעת שהוגשה התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה ועד לתשלום בפועל.משפט תעבורהתאונת דרכיםשיעורי נהיגה