קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים קשה תינוקת: 1. לפנינו עוד מקרה מזעזע כתוצאה מתאונת דרכים שהביאה לשיתוק ולפגיעה מוחית בתינוקת לכל ימי חייה ולסבל בל ישוער להוריה. מטבע הפגיעה שהיא מצריכה גם מתן פיצויים בראשי נזק רבים, תוצאת לואי של אותה תאונה. 2. המדובר בתביעת הילדה X (להלן: "התובעת") ילידת 17/3/1986, אשר נפגעה באורח קשה מאד בתאונת דרכים שארעה לה ביום 17/5/1987, בהיותה כבת שנה (בת ארבעה עשר חודשים). ההורים גם הם הגישו יחד עם התובעת תביעה באשר לנזקים שנגרמו להם במישרין, כגון נזקים נפשיים בעקבות התאונה, הפסדי שכר, שונים בשל הטיפול בתובעת, וזאת, בנוסף להגשת תביעת הקטינה כאפוטרופסים. לאחר מספר ישיבות בהן הובאו ראיות ולאחר מו"מ ממושך הגישו ב"כ הצדדים ביום 13/10/1993 לבית המשפט "הודעה ובקשה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975", (להלן: "חוק הפיצויים"), שלשונה כדלקמן: " 1. מודע בזה שהצדדים מסמיכים את כב' בית המשפט (כב' השופט ח.אריאל), ליתן בתיק זה פסק-דין כאמור בסעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, על תנאי שיתאפשר לצדדים להביא בכתב עמדותיהם למתן פסק-הדין המבוקש על-ידם על דרך של הגשת עיקרי טיעון מורחבים. 2. ב"כ הנתבעים יסכם עמדתו תוך 60יום מיום אישור בקשה זו וב"כ התובעים יסכם עמדתו תוך 60יום לאחר מכן. 3. אשר על כן, מתבקש כב' בית המשפט: א. לאשר ההסדר הנ"ל. ב. לבטל מועדי ההוכחות שנקבעו בתיק". בית-משפט זה החליט ביום 18/10/93, לאשר את הסכמת הצדדים למתן פסק-דין בדרך פשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים. מהסכמה זו נובע, כי בית המשפט הוסמך על-ידי הצדדים לפסוק על דרך הפשרה בעניין זה, בכל השאלות הכרוכות בפסיקת פיצוי לתובעת, היינו הן לעניין סכום הפיצויים שיש לפסוק והן לבסיס שעל-פיו יש לפסוק אותו סכום, על כל שאלות המשנה הכרוכות בכך, שכן מוסכם על הכל כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ועל כן, אין מחלוקת בשאלת האחריות. ב"כ הצדדים הגישו טיעונים בכתב בצורה רחבה ביותר, והדבר גרם להשהייה משמעותית במועד הגשתם. בתאריך 19/10/94, נקבע לבקשת ב"כ הצדדים, כי הם ישלימו את סיכומיהם בכתב, בטיעונים בעל-פה. אכן ביום 24/11/94 התקיים דיון זה. אביא עתה, בקצרה, חלק מהשתלשלות העניינים ומטענות ב"כ הצדדים בשאלות העיקריות השנויות במחלוקת ביניהם. 3. התובעת נפצעה מפגיעת מכונית - בעגלת התינוקות בה שכבה ואשר הובלה על-ידי אמה, בעת חציית כביש. במכונית נהג הנתבע הראשון. הנתבעת השנייה היא חברת הבטוח אשר ביטחה את השימוש ברכב שפגע בתובעת. כאמור, ביום התאונה היתה התובעת תינוקת כבת שנה וחדשיים ( 14חודשים) וכיום היא בת שמונה שנים ועשרה חודשים. כתוצאה מן התאונה נגרמו לתובעת נזק גופני-מוטורי ונזק מוחי קשה ביותר, כאמור בחוות דעתו של פרופ' שאקו, המומחה השיקומי מטעם בית המשפט, מיום 25/9/90 שם נאמר, בין היתר: "נגרם נזק מוחי ופריקה של חוליות הצוואר העליונות. בגלל החבלה נגרמה פגיעה מוטורית קשה בארבע הגפיים ושרירי הגב ופיגור שכלי ניכר. מאחר שהתפתח הידרוצפלוס, נותחה והוכנס מנקז קבוע חדרי-צפקי כמו כן, נעשה קיבוע של חוליות הצוואר. הפגיעה המוחית הקשה לוותה בהתכווצויות דבר שהצריך מתן תרופות נוגדות כפיון". על נזקיה הגופניים, המוחיים והמוטוריים של התובעת הלוקה בפגור שכלי ומשותקת בארבע גפיה, אין חולק, והנתבעת שילמה תשלומים תכופים (ראה ההחלטות בדבר גובה התשלום והערות בית-המשפט בעניין זה). הצדדים תמימי דעים כי לתובעת, בעטיו של מצבה הפיזי והשכלי הקשה, צרכים מרובים ומגוונים, אולם הם חלוקים בדעתם באשר לחלק מהם, באספקטים שונים של מתן מענה לצרכים אלה ובדבר עלותם ודרכי ביצועם. למעשה, עיקר המחלוקת בין הצדדים, היא בשלוש שאלות (מחוץ לשאלות הכרוכות בצרכים ובעלותם): א. קיצור תוחלת חייה של התובעת ובעיקר משמעות המסקנה הרפואית בעניין זה ותוצאותיה. ב. האם יש לנקוט בדרך הפיצוי בסכום חד-פעמי או בשיטה של תשלום עיתי? ג. באיזו מסגרת ראוי לה לתובעת להיות מטופלת - האם במוסד או בבית הוריה, ואיזוהי המסגרת החינוכית והטיפולית הראויה? 4. הצדדים תמימי דעים, לאור חוות הדעת של המומחים בתחומים השונים, אשר ניתנו בעניין התובעת, כי תוחלת חיי התובעת נתקצרה בשעור של עשרה אחוזים (%10). עם זאת, טענת ב"כ התובעת היא, כי יש לתת את הדעת לכך שעניין לנו בילדה עולת-ימים, ושניתן, במידה רבה של סבירות, להעריך לעתיד את תוחלת חייה, בכפוף לחוות הדעת הרפואיות, מעל להערכות הסטטיסטיות, המבוססות מטבע הדברים על נתוני העבר. ב"כ התובעת מבקש ללמוד מן הגידול הרצוף בתוחלת חייהם של ילדים בקבוצת גיל זו, בין השנים 1975-1991, על-פי הטבלאות הסטטיסטיות (תקופה המתחלקת לשתי תקופות משנה), ולהסיק מכך, כי עקב התפתחות הרפואה והתקדמותה המעשית והפוטנציאלית תגדל תוחלת החיים של ילדה בגילה של התובעת בשעור הגבוה מעשרה אחוזים, כך שלאמיתו של דבר לא ייגרם כל קיצור בתוחלת חייה של התובעת, אלא נהפוך הוא, חייה אף יתארכו, יחסית למצב דהיום. ב"כ התובעת מבקש, לפיכך, להעריך את תוחלת חיי התובעת (בהתחשב באמור לעיל לעניין קיצור תוחלת החיים מחד גיסא ובהארכתה מאידך גיסא), ב- 79 שנים נוספות. ב"כ הנתבעים מתבסס לעניין זה על חוות דעתו של פרופ' שאקו, המומחה בתחום זה שנתמנה על-ידי בית המשפט וטוען כי התחשבות בכל גורמי הסיכון לקיצור תוחלת החיים, במקרה קשה זה, ובמצטבר, תוביל למסקנה כי הקיצור בתוחלת חיי התובעת הוא בשעור גבוה מ-%10, עד כדי - %.15 גם ב"כ הנתבעים מבקש להסתמך על נתונים סטטיסטיים. אך מזווית הראייה של הנתבעים מלמדים הנתונים הסטטיסטיים כי תוחלת החיים של נכים, קטנה מתוחלת חייהם של מי שאינם נכים, וככל שדרגת הנכות גבוהה יותר, כך הקיצור בתוחלת החיים משמעותי יותר. זאת הוא למד גם מתקנות הבטוח הלאומי (הוון) התשל"ה- 1978מעיון בלוח החיים לנכים בתוספת השנייה, המבוססות על נתונים ממוצעים, ללא קשר לדרגת הנכות. בעניין דנן, טוען ב"כ הנתבעים, הוכח קיצור תוחלת חיים של עשרה אחוזים לפחות, ובהתחשב בכל יתר גורמי הסיכון, ההערכה עומדת על %15. ב"כ הנתבעים מאבחן את עניינה של התובעת מעניין איה מוסקוביץ (ע"א 283/89, עירית חיפה ואח' נ' איה מוסקוביץ ואח' ניתן ביום 11/6/93, פ"ד מז'(2) 718) וגורס כי במקרה ההוא לא התייחסו המומחים לפגיעה המוחית של איה בעניין הגורם המקצר של תוחלת החיים, אלא צפו כי התקצרות החיים תבוא כתוצאה מהיווצרות של זיהומים ומפקקת ורידית, היינו-מגורמים אחרים. מאחר שלא היתה התייחסות של המומחים לפגיעה המוחית בהקשר זה של קיצור החיים, קיבל שם, לדעתו, בית-המשפט בערכאה הראשונה, את עדות המומחים שלפיה ניתן להתגבר על הבעיות האמורות באמצעות טיפול והשגחה מסורים, שתקבל התובעת בבית. פרופ' שאקו, המומחה שהעיד בעניננו (ובעניין איה מוסקוביץ), סבר, כך ממשיך ב"כ הנתבעים וטוען, כי חרף הדימיון בין המקרים לא ניתן למנוע את הקיצור בתוחלת החיים של התובעת לפנינו, אפילו תקבל טיפול טוב ומסור בביתה. בדעתו זו מסתמך ב"כ הנתבעים גם על האמור על-ידי השופטת נתניהו בעניין איה מוסקוביץ הנ"ל (אף כי היא לא הכריעה בשאלה זו), כי לא ניתן למנוע כליל את הסיכון להתקצרות החיים הצפוי במשך השנים (ראה שם פ"ד מז' (2) 718, 725). יתר על כן, מזכיר ב"כ הנתבעים כי פרופ' שאקו שינה במהלך המשפט את דעתו באשר לקיצור תוחלת החיים בבססו את עמדתו על מאמר שהגיע לידיעתו לאחר הכנת חוות הדעת, והוא סבור, לפיכך, כי יש לצפות במקרה כגון זה של התובעת לקיצור של % 10 בתוחלת החיים, בעוד שלפני כן, לא היה מוכן לקבוע קיצור תוחלת חיים כלל. לאור האמור, מבקש ב"כ הנתבעים לקבוע כי הקיצור בתוחלת החיים של התובעת - גבוה מעשרה אחוזים, כהערכת המומחה, ולהעמידו על %15. 5. לשאלת תוחלת החיים השפעה על סוגיית אופן הפיצוי - האם בדרך של סכום חד פעמי או על-ידי תשלום עיתי. הצדדים טרחו לציין בפני בסיכומיהם בכתב ובטיעוניהם בעל-פה, את יתרונותיה של כל שיטה ואת חסרונותיה על בסיס החומר שלפני ועל בסיס הפסיקה, לרבות בעניין איה מוסקוביץ, זה בכה וזה בכה. ב"כ התובעת טוען, בין היתר, כי על בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו לצורך הכרעה בסוגיית שיטת התשלום, שני עניינים: האחד, שיעור הקיצור המשוער בתוחלת החיים והשני, מידת הבטחון באשר למצבה הכלכלי של הנתבעת לאורך שנים רבות (במקרה דנא מדובר בחוסנה הכלכלי של חברת הבטוח המבטחת, לדעתו באי-חוסן מספיק). לטענתו של ב"כ התובעת, מאחר שצפוי, במקרה הגרוע, קיצור בתוחלת חייה של התובעת בשעור של % 10 בלבד, אין לנקוט בשיטת התשלום העיתי, ואין, לדעתו, לאמץ את הלכת איה מוסקוביץ לעניין זה. מה עוד, שלטענתן גם ב"כ הנתבעים אינו חולק על קיצור תוחלת חיים לפי עדותו של פרופ' שאקו ועל כל פנים לא יותר מ-%15. ב"כ התובעת מוסיף כי אפילו ניתן להשוות, לעניין קיצור תוחלת החיים, את המקרה דנן למקרה של איה מוסקוביץ, גם אז אין להעדיף את שיטת התשלום העיתי, מאחר שהנתבעת במקרה זה הינה חברת ביטוח (ולא והמדינה או העירייה, כפי שהיה בעניין מוסקוביץ) ואין לסמוך, כאמור, על חוסנה הכלכלי, שהרי אין לך בטחון מוחלט שזו לא תתמוטת ביום מן הימים. תימוכין לגישתו זו, מוצא ב"כ התובע בדברי השופט ברק בעניין ע"א 357/80 נעים נ' ברדה לו(3) 762; "כל עוד לא נעשה הסדר תחוקתי או מנהלי להבטחת התשלומים העיתיים, יש להגביל את יישום השיטה למקרים בהם המזיק הוא המדינה, וגם כשניתן לבטוח במעמדו הכלכלי של המזיק יש לנקוט שיטה זו רק במקרים שהערכת הנזק מבוססת על סיכוי עתידי, שהערכתו קשה, באופן שטעות בהערכת הסיכוי בעתיד עלולה להיות קשה לשני הצדדים". הערות בעניין זה מצאו ביטוים גם בעניין איה מוסקוביץ הנ"ל בדברי השופטת נתניהו (עמ' 728לפסק הדין מול האות ג'). ב"כ התובעת מוסיף עוד מדברי בית-המשפט העליון בעניין איה מוסקוביץ, אשר הדגיש את החשש לכשל כלכלי של המממן שבו תלוי הניזוק לקבלת הפיצויים הדרושים לו לאורך זמן, ואשר הוא, כך דעת בית המשפט, חסרונה העיקרי והמהותי של שיטת התשלומים העיתיים. ב"כ התובעת מביע בשם הורי התובעת את רצונם של ההורים לטפל בילדה, מדגיש את חובתם לדווח באופן שוטף לאפוטרופוס הכללי כנאמנים מכוח הדין על כספי התובעת, ואת חוסר האפשרות לבצע דיספוזיציות כלשהן בכספים, לרבות קנית נכסים ומכירתם, אלא באישור בית המשפט. כמו כן, מציין ב"כ התובעת כי ההורים מבקשים להביא לידי גמר את ההליכים המשפטיים הממושכים, בעוד פיצוי בדרך התשלומים העיתיים יותיר עניינים משפטיים בלתי פתורים כשיבואו לדון בהגדלת הסכומים החודשיים מפעם לפעם על-פי העניין. לפיכך, עותר ב"כ התובעת לפסוק לה פיצוי בסכום חד פעמי. מנגד טוען ב"כ הנתבעים כי שיטת התשלומים העיתיים מגשימה טוב יותר את העקרון של השבת המצב לקדמותו, מאשר שיטת הפיצוי החד פעמי; תימוכין לדעתו זו, לומד ב"כ הנתבעים מדברי השופט ברק בעניין נעים נ' ברדה האמור לעיל ומדברי השופטת נתניהו בעניין איה מוסקוביץ. בעיקר גורס, ב"כ הנתבעים, כי העיקרון המוסרי המחייב להבטיח את צרכי הנפגע לכל שנות חייו מבטא עצמו טוב יותר דווקא באמצעות שיטת התשלומים העיתיים, אשר יתרונה בכך, שהיא מותירה את דלתות בית המשפט פתוחות לשינויים בעתידו של הנפגע. בכך, כך דעתו, ניתן מענה לחששו של בית המשפט כפי שהתבטא בעניין איה מוסקוביץ, כי טעות בהערכת תוחלת חייה של הניזוקה עלולה להשאיר אותה ללא פיצוי ובמחסור קשה, אם מסיבה כלשהי וחרף ההערכות לקיצור תוחלת חייה, תוסיף התובעת (במקרה ההוא איה מוסקוביץ) לחיות מעבר לכך. מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען כי הערכה אופטימית עלולה להביא לעיוות ולאי-צדק מבחינת הנתבעים, דבר שגם עליו, כך ב"כ הנתבעים, יש לתת את הדעת. אף שאין הוא חולק על קיצור תוחלת החיים כפי שקבע פרופ' שאקו, (%10) [והוא מבקש להגדילו במעט (%15)], סבור ב"כ הנתבעים, כי למען הזהירות טוב יהא, לכאן ולכאן לקבוע פיצוי עתי. ב"כ הנתבעים, מציין כי, כמובן, יש לבית המשפט הסמכות לפסוק תשלומים עיתיים אף ללא הסכמת הצדדים. ב"כ הנתבעים מבקש ללמוד גזרה שווה מענין איה מוסקוביץ לעניין זה, משסבורה היתה השופטת נתניהו כי הוא המקרה המתאים להפעלת שיקול הדעת לעניין התשלומים העיתיים. בהגינותו, מונה ב"כ הנתבעים גם כמה מחסרונותיה הבולטים של השיטה, כגון הפגיעה בעקרון סופיות הדיון והחשש מפני התמוטטות כלכלית של הנתבע אשר יחוייב בתשלום הסכומים העיתיים. עם זאת, מבקש ב"כ הנתבעים להבטיח את עמדתם של מרשיו תוך הרחבת תתחולתם של העקרונות שנקבעו בעניין איה מוסקוביץ כדי לאפשר דיון חוזר הן בהגדלה של גובה התשלום שנקבע והן בהקטנתו, במקרה שיתרחש מאורע כגון כניסת התובעת למוסד; אם לא תורחב תחולת העקרונות לשינוי, כאמור, מבקש ב"כ הנתבעים לפסוק לתובעת, מתוך זהירות, תשלום עיתי, אשר יתן מענה לצרכיה של התובעת ומצבה תוך התחשבות באפשרות של שיפור במצבה וירידה בהיקף הצרכים. בכך, מבקש ב"כ הנתבעים למנוע תרחיש שעיקרו הערכה גבוהה מדי של תשלום עתי, תוך נעילת דלתות בית-המשפט בפני הנתבעים, על-פי חוק הפיצויים והתקנות על-פיו, בעוד שהתובעת תוכל בכל עת לפנות לבית המשפט בבקשה להגדלת הסכומים העיתיים. ב"כ הנתבעים גם מציין, שמרשתו מוכנה לעשות את כל הסידורים שידרשו להבטחת הסכומים תוך שהוא ער לכך שמדובר מבחינת הבטחון בחברת בטוח בלבד ולא בגוף כמו המדינה או העירייה. 6. גם באשר לשאלה באיזו מסגרת חינוכית וטיפולית ראוי לה לתובעת להשתלב, חלוקים הצדדים בדעותיהם. המומחים, בחוות הדעת השונות, עמדו על מצבה של התובעת: פרופ' שאקו, מומחה רפואי שיקומי מטעם בית המשפט, העריך כי לתובעת נכות בשעור % 100לצמיתות, בשל הפיגור השכלי החמור ובשל הפגיעה המוטורית הקשה בארבע גפיה. הרופא מציין, כי כשהיתה התובעת כבת שש וחצי שנים תיפקדה כתינוקת בת 7-6 חודשים, ללא שינוי צפוי במצב הנכות. פרופ' הרשובסקי בחוות דעתו בתחום האורטופדי בלבד, העריך כי לתובעת נכות בשעור של % 50 לצמיתות, תוך שהוא צופה, שיהיה צורך לנתח את התובעת בעתיד ניתוח אחד או שניים. אין חולק כי מצבה של התובעת הן מבחינה פיזית-שכלית והן מבחינה תיפקודית הוא קשה ביותר וגם זאת בלשון המעטה. ההורים הביעו רצונם שהתובעת תשהה במחיצת בני משפחתה, לפחות כל עוד הם חיים, וגם אחר כך במחיצת אחיה ואחותה, ולא במוסד לנכים. ב"כ התובעת, מטבע הדברים, טוען, כי הוא מבקש למצוא לה את המסגרת החינוכית והטיפולית הטובה ביותר שניתן להשיג, מבלי להתחשב כלל בסיכויים לשיפור מצבה של התובעת מהיבטים שונים. לגרסתו, כל שיפור והתקדמות במצבה הפיזי, המוטורי והשכלי של התובעת, יהא זה זעיר ביותר, הוא שיפור עצום ביחס לנקודת המוצא. אין לקחת בחשבון, לטענתו, את עלותה הכספית של המסגרת החינוכית האמורה, ובלבד שתיתן לתובעת את המענה הטוב ביותר לצרכיה השונים. ב"כ הנתבעים גורס לעומת זאת, כי חלק מהמסגרת המתאימה לתובעת היא זו האמורה בחוק חינוך מיוחד התשמ"ח 1988, בסעיף 3, ובהתאם לכך זכאי ילד חריג לחינוך מיוחד חינם במוסד לחינוך מיוחד באיזור מגוריו. אם לא נמצא מוסד כאמור באיזור מגוריו, אחראית רשות החינוך המקומית על מתן חינוך לאותו ילד, במוסד מתאים קרוב ככל האפשר לאיזור מגוריו. ב"כ הנתבעים סבור, כי יש לתת את הדעת, ואף להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, בכך שמימון עלות שהייתו של ילד במסגרת חינוכית כאמור, בא מכספי המדינה, במסגרת שירותים וולנטריים והנטל אינו נופל על משפחתו של הילד הנפגע. מעיר על כך ב"כ התובעים, כשהוא חולק על כך כי מסגרת זו מתאימה לתובעת ומוסיף, כי כאשר האמור בשירותים הניתנים חינם על-ידי המדינה, הרי הם אליבא דב"כ הנתבעים, שירותים מבורכים אשר ייטיבו עם התובעת וישפרו את מצבה ומאידך כאשר צרכים מיוחדים אלה עשויים להיות ממומנים על-ידי הנתבעים, הופכים אותם צרכים, אליבא דב"כ הנתבעים, למיותרים עבור התובעת וב"כ הנתבעים מבקש שלא לחייב את מרשתו בגין צרכים אלה. 7. לאור כל טענותיו מבקש ב"כ התובעת מבית המשפט, ליתן לתובעת פיצוי בסכום חד פעמי המגיע כדי -.000, 140, 12 ש"ח, נכון למועד הגשת הסיכומים (לא כולל תשלומים תכופים ואחרים, ריבית והוצאות משפט). פיצוי זה נדרש, בין היתר, עבור טיפול סיעודי, מגורים, ניידות, משחקים, אביזרים וציוד רפואי, תקשורת תומכת, ריפוי בעיסוק, פריטי הגיינה, מזון מיוחד, נזק לא ממוני, הפסדי השתכרות וצרכי ההורים, לעבר ולעתיד ועוד כמפורט בטענותיו ובסיכומיו . ב"כ התובעים התחשב, בתביעת הסכום האמור, בתשלומים התכופים שקיבלה התובעת במהלך המשפט, שנתמשך על-פני שנים, ובתגמולי המוסד לבטוח לאומי בעבר ובעתיד. בהתאם לכך, מבחין ב"כ התובעים בין התשלומים התכופים "ברוטו" לבין הסכומים "נטו", היינו- בניכוי שכ"ט עו"ד ומע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה, אך לא כולל ריבית. אשר על כן, לפי גרסתו, מסתכמים התשלומים התכופים בסך של-.714,749, 1 ש"ח, נכון לחודש יולי .1994 מאז חלפו ששה חודשים, בהם קיבלה התובעת (עפ"י הערכתו) עוד כ-.000, 120 ש"ח כתשלומים תכופים. ב"כ התובעים אינו מוסיף לסכום האמור ריבית, כשם שאינו מחשב את הריבית על נזקיה המיוחדים של התובעת, לטענתו בסך-.000,892, 1 ש"ח עד כה; לטענתו ניתן לקזז את הריבית לגבי הסכומים הללו זה כנגד זה. מוסיף ב"כ התובעת וטוען כי תוספת ריבית, שכר טרחת עו"ד ומע"מ על סכומי ה"נטו" של התשלומים התכופים מחייבת תוספת ריבית גם לנזקיה המיוחדים של התובעת, כאמור. ב"כ הנתבעים מעריך, מנגד, את התשלומים התכופים ששולמו עד למועד הגשת סיכומיו, היינו-בחודש פברואר 1994, בסך 113,203, 2 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף, כך דבריו, תשלומים תכופים אשר שולמו לתובעת מאז ועד לחודש נובמבר 1994, בהתאם לרשימה מעודכנת אשר הוגשה לבית המשפט על-ידי ב"כ הנתבעים, בסכום של כ-. 000, 240 ש"ח. ברי, כי יש לקחת בחשבון את התשלומים התכופים עד למועד פסק-הדין, לרבות חודש זה (פברואר 1995). ב"כ הנתבעים מבקש מבית המשפט ל"יישר את הקו" ולאזן בין זכויות הניזוק לזכויות המזיק על-ידי החזר של סכומי כסף שונים מהוריה של התובעת לידי הנתבעים, זאת מאחר שלאמיתו של דבר, כך טענתו, שולמו סכומי כסף אלה, כתשלומים תכופים ביתר והותירו בידי הוריה של התובעת סכומים שהושקעו בתבונה על-ידיהם ונשאו פירות. במיוחד טוען ב"כ הנתבעת טענה זו, מאחר שהוא מבקש מבית המשפט לנכות את התשלומים התכופים מסכום הפיצוי החד-פעמי, אם יפסק כזה על-ידי בית- המשפט. בהסדר לפיצוי בדרך של תשלומים עיתיים, מבקש ב"כ הנתבעים כי בית-המשפט ימצא הסדר הולם לניכוי הסכומים, שכן לדעתו מגיע החזר מההורים לנתבעים במסגרת תביעתם הם. באשר לתגמולי המוסד לבטוח לאומי: ב"כ התובעת חישב סכומים אלה לעבר ולעתיד, והגיע לסך כולל של -.000, 523 ש"ח. באמצו חלקים נרחבים מחות-דעת האקטואר שי ספיר. ב"כ הנתבעים מסתמך על חוות-דעתו של האקטואר שי ספיר ומאמץ אותה במלואה, אך אינו נוקב בסכום אשר יש לנכות בסך הכל מן הפיצוי המגיע לתובעת ומשאיר לבית המשפט חישוב זה. יצויין, כי האקטואר לא נתן בחוות הדעת מטעמו חישוב חד משמעי אשר מתבסס על שעורי נכותה של התובעת, אלא מצא לנכון לחשב את הגמלאות לפי מספר חלופות בהתאם לדרגת אי-כושר צפויה אפשרית של התובעת ובהתאם למידות שונות של היזקקות התובעת לשירותים מיוחדים. ב"כ התובעת לקח בחשבון, מטבע הדברים, ובהתחשב במצבה של התובעת, את חלופת המקסימום, היינו - זו המעניקה % 100 מקצבת נכות כללית ליחיד (סה"כ -.096, 146 ש"ח) וזו המעניקה % 150 מקצבת שרותים מיוחדים ליחיד (סה"כ -.005, 228 ש"ח). עם זאת, הפחית ב"כ התובעת את מרכיב הריבית של תשלומי העבר מגימלת "ילד נכה" בתחשיב האקטואר, והגיע לסך של -.940, 148ש"ח, לעומת חישוב האקטואר שהגיע לסך -.717, 161ש"ח. מהערכותיו של ב"כ הנתבעים עולה, כי פיצוי בסכום חד פעמי מהוון למשך 25 שנה, בניכוי תשלומים תכופים וגמלאות המוסד לבטוח לאומי, אינו מותיר לתובעת כל יתרה חיובית לתשלום, כל זאת בהנחה שהתובעת תועבר בשלב כלשהו , אך לא לפני חלוף 25 שנה, למוסד. ב"כ הנתבעים מציע, כאפשרות נוספת, שאם ידחה בית המשפט טענות הנתבעים האמורות בהקשר זה, יהא סכום הפיצוי בתשלום חד-פעמי שאינו מביא בחשבון צורך עתידי להעביר את התובעת למוסד. בהתאם לתחשיביו באשר לחלופה זו, עומד הפיצוי על סך מיליון ש"ח ואף למטה מכך, לאחר ניכוי תשלומים תכופים וקצבאות המוסד לבטוח לאומי. עם זאת, בתשלום עיתי חדשי, יש לפצות, לדעתו, את התובעת בסכום חודשי של כ-.500, 5ש"ח -.500, 4 ש"ח. כמו כן, פסיקת פיצוי בדרך זו מאפשרת תשלום נוסף בסכום חד פעמי בסך -. 057,059, 1 ש"ח -.307,132, 1 ש"ח (התלויה בחלופה של רכישת רכב). לפי החלופה הראשונה (פיצוי בסכום חד פעמי מהוון למשך 25 שנה) התחייבו הנתבעים לשאת בעלות הטיפול במוסד בסכום שיקבע, כאשר תועבר התובעת למוסד, אך לא לפני חלוף 25 שנה מיום מתן פסק הדין, שכן חישוב הפיצוים האמור של ב"כ הנתבעים, מתייחס לתקופה מיום מתן פסק הדין ולמשך 25 שנה. אם יפסק פיצוי בדרך התשלום העיתי, מתחייבים הנתבעים לשאת בעלות הטיפול במוסד מיום שתועבר למוסד בפועל ובמסגרת התשלום החודשי. 8. לאחר שעיינתי בכל החומר הרב שלפני, בטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, בפסיקה ובספרות המשפטית, הגעתי למסקנה, כי יהא זה נכון, בנסיבות המקרה, לפצות את התובעת בסכום חד-פעמי ולא בסכום עיתי ובסכום זה יכלכלו אפוטרופסיה של הקטינה, באישור בית-המשפט, את צרכיה של התובעת ככל שהדבר ידרש לכל אורך חייה ולכל זמן שידרש על-פי התפתחות מצבה בעתיד, תוך שיתוף האפוטרופוס הכללי בתוכניות, עד כמה שיהא צורך בכך, מפעם לפעם, לצרכי התובעת, במסגרת הפיצוי. בפסיקת הסכום, נתתי דעתי על כך, שיש לתת לתובעת פיצוי הוגן (לאו דווקא מעולה, אך לא נחות). התחשבתי בכל הסכומים שנשתלמו ואשר ישולמו בעתיד ובין היתר, לעניין סכום התשלומים התכופים הגבוהים ששולמו והערותי בהחלטתי להורי הקטינה, מבלי לפגוע במסירותם באשר לטיפול האוהב והטוב שנתנו לבתם, באשר לצורך בתיכנון נכון של השימוש בכספים אלה. נתתי דעתי לכך, שמתוך תשלומים אלה, קיבלו התובעים (השני והשלישי - הוריה של הקטינה), את כל המגיע להם באשר לכל תביעותיהם. כמובן, נתתי דעתי לכל פריטי הנזק, צרכיה של התובעת הנפגעת, לעבר ולעתיד על כל מרכיביהם ועלותם וכמובן לא נעלמה מעיני שאלת קיצור תוחלת חייה על-פי חוות הדעת הרפואית והעדויות (לרבות הטבלאות הסטטיסטיות לעניין זה) וכל השאלות אשר עוררו ב"כ הצדדים בעניין זה. לא נסתרה מעיני טענת ב"כ התובעת כי תוחלת החיים עולה באופן רצוף מדי מספר שנים וכי מדובר כאן בתוחלת חיים לעשרות שנים ומנגד בתגובת ב"כ הנתבעים כי על בית המשפט לפסוק לפי הנתונים דהיום ולהתחשב בנתונים אלה בבואו להעריך את תוחלת החיים. נתתי גם דעתי לטענות ב"כ הצדדים באופן ספציפי ומפורט לכל אחד מפריטי הנזק שהועלו הן לשאלת הצורך והן לשאלת העלות ולא נשכחה ממני בקשת ב"כ התובעים לפרט את הסכום שיפסק לעניין ראשי הנזק, אף כי מדובר בפסיקה בדרך הפשרה. 9. הגעתי, לאחר כל הדברים האלה, לתוצאה כי על הנתבעים, אהדדי, לשלם לתובעת הראשונה, הקטינה, לאחר שנלקחו בחשבון כל הניכויים הצריכים בניכוי, ולאחר שנתתי דעתי לשאלת השערוך והריבית - סכום של -.000,750, 4 (ארבע מיליון ושבע מאות וחמשים אלף ש"ח), ואני מחייב את הנתבעים לעשות כן. כאמור, תביעת התובעים השני והשלישית - מוצתה. 10. כן ישלמו הנתבעים, לתובעת הראשונה, % 13 שכ"ט עו"ד, בצרוף מע"מ כדין, על הסכום האמור. עוד ישלמו הנתבעים, את אגרת המשפט וכן -. 000, 50 ש"ח הוצאות המשפט. 11. כל הסכומים האלה, ישולמו תוך 30 יום מהיום. 12. ב"כ התובעת, יגיש לבית המשפט תוך 21 יום מהיום תכנית להשקעת כספי התובעת. תאונת דרכים