תאונת עבודה של פועל (פלסטיני) מהשטחים

מה הדין במקרה של תאונת עבודה תושב שטחים פלסטיני ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של פועל מהשטחים: מבוא 1. זוהי תביעה כספית לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לתובע, תושב השטחים שמעבר לקו הירוק, כתוצאה מתאונה בה נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבע ביום 9.1.94, עת נפל התובע מסולם בגובה כ - 6מ' ונחבל בגבו במהלך עבודתו בקטיף כאמור. בעבר ניתן פס"ד בתיק זה עקב שורת מחדלים של ההגנה (דאז), והוא בוטל ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש. ברלינר) בבר"ע 1624/98 הביטול היה "פרט לכך שהיא (המחלוקת שתידון לגופה - ש.מ.) לא תסוב על עצם האחריות", וכדי "לאפשר דיון בשאלת הרשלנות התורמת ובהיקפו של הנזק". בעקבות זאת הגיעו הצדדים בפניי להסכמה, כי הנכות הצמיתה שנגרמה לתובע הינה בשיעור % 10על פי קביעת המל"ל (בש"א 3299/98, החלטה מיום 20.1.99). 2. לאחר החלטת כב' השופט ברלינר דלעיל, לא היה הנתבע רשאי להעלות טענות שמשמעותן העדר אחריות מצידו. חרף זאת העלה הנתבע, בראיותיו ובסיכומיו, טענות שמשמעותן למעשה נסיון להתכחש לאחריותו כולה. יודגש, שתנאי מוקדם לבירור שאלת הרשלנות התורמת של התובע הינו הקביעה שהנתבע אחראי לתאונה ולנזק. הנתבע מנסה להתעלם מתנאי זה, וזאת בניגוד להחלטת כב' השופט ברלינר שמכוחה בוטל פסה"ד שניתן בהעדר בתיק זה. מובן שאתעלם מכל טענה של הנתבע, שבה נעשה נסיון לערער על עצם אחריות הנתבע ואדון-בהקשר של האחריות - רק באותן טענות שמהותן קביעת קיומו וגובהו של האשם התורם מצד התובע. כך גם אפרש ואיישם כל טענה הניתנת לפירוש כפול (העדר אחריות, וכן רשלנות תורמת גבוהה). שאלת הרשלנות התורמת: 3. חרף החילופים בייצוגו של הנתבע, לא תוקן כתב ההגנה מעולם. בכתב ההגנה לא נטען שהתובע היה "מנהל עבודה", וכן לא נטען שהתובע הכניס בעצמו שינויים בסולם שממנו נפל. טענות אלה "נולדו" לראשונה בשלב שלאחר ביטול פסק הדין. המינוח "מנהל עבודה" ביחס לתובע לא נזכר אפילו בנ/6, שהוא תצהיר העדות הראשית של הנתבע (!). שם ננקטה לשון "פועל ותיק העבודה ואת כללי העבודה ¬הכל, כאמור לעיל, לאור העובדה שהיה פועל ותיק, מנוסה ומיומן" (ס' 6לת/1). המונח "מנהל עבודה", שנעשה בו שימוש נרחב בסיכומי הנתבע, נולד לראשונה (!) במהלך ישיבת ההוכחות. זוהי "עדות כבושה" ללא כל הסבר לכבישתה, שהרי הנתבע עצמו טוען כי היות התובע "מנהל עבודה" היא בעלת חשיבות רבה מאוד בתיק זה. מדוע, אם כך, "נזכר" בכך רק במהלך ישיבת ההוכחות? 4. אינני מאמין לגירסה זו של הנתבע. באשר לשינויים שביצע התובע (לגירסת הנתבע) בסולם ממנו נפל, טענה זו מופיעה לראשונה ב - נ/.6 חרף זאת ולמרבה ההפתעה, לא נחקר התובע בחקירה נגדית כלל על שינויים שהכניס בסולם ממנו נפל (או בסולם כלשהוא). בנסיבות העניין, העדר חקירה נגדית בנקודה זו פוגם קשות בטענה זו של הנתבע. זאת ועוד: מדובר על עדות שמיעה, שכן התובע מעיד (ס' 10ל- נ/6) כי "לאחר זמן (מתי - לפני התאונה? אחריה? כמה זמן אחריה? - ש.מ) נודע לי מפי סארי (התובע - ש.מ) כי הוא הכניס שינויים באחד מסולמות... ולטענתו כפי שסיפר לי לאחר ה"תאונה", הוא נפל מהסולם הנ"ל בו התקין את השינויים". עדות כזו קבילה כראיה רק לכך שהדברים המיוחסים לתובע אכן נאמרו על ידו, אך לא לנכונותם לגופם. גם לאמירת הדברים העדות קבילה אך משקלה אפסי. חרף חשיבותה, היא "נכבשה" מאז הגשת התביעה בשנת 1994ועד לנ/ 6שנחתם - כנחזה בו - ביום .29.10.98אין הסבר לכבישת עדות זו זמן כה רב. גם אין כל פירוט מתי, באילו נסיבות ובאיזה הקשר נאמרו הדברים. אומרם (התובע) לא נחקר כלל לא רק על עצם הכנסת השינויים אלא גם על השאלה אם בכלל אמר זאת לנתבע. הטענה גם נטולת כל פירוט שהוא, לא רק לנסיבות האמירה המיוחסת לתובע, אלא גם לגופו של עניין. אילו "שינויים" נעשו וכיצד? הרי לא שמענו שהיה לתובע ציוד מסגרות בשטח, או שנטל עימו את הסולם למסגר שיכניס בו שינויים? מדוע לא בדק הנתבע את הסולם מייד לאחר שנודע לו דבר התאונה, או לפחות - לאחר שנודע לו על ה"שינויים"? ואם בדק - היכן הסולם והיכן ממצאי הבדיקה? כאשר נחקר הנתבע על עניין זה , לא ידע לומר מתי נאמרו לו הדברים שהוא טוען להם, ואמר שאין לו מושג (!) על איזה שינויים מדובר וכיצד ניתן לבצעם, ואף הוסיף שהוא סבור "שזה נתפר לצורך התביעה" (עמ' 24שורות 25-22). גישתי הפוכה. אני סבור שעניין ה"שינויים" אכן "נתפר" לצורך המשפט, אולם ע"י הנתבע. לתובע לא היה כל אינטרס לומר "לצורך המשפט" שהוא עצמו שינה את מבנה הסולם. אינטרס לטעון זאת במשפט יש לנתבע, ורק לו. אני גם מצפה ממעסיק סביר כי ימהר ויבדוק את הסולם מייד לאחר ששמע טענה כזו, אך הנתבע - לגירסתו - לא בדק זאת כלל, שהרי "אין לו מושג" (!) מהם אותם שינויים והוא עצמו אף חושד שלא היו דברים מעולם. חשד - ולא בדק. אני קובע לפיכך, כי התובע היה אמנם העובד הותיק ביותר באתר בעת התאונה (ובכך הוא עצמו מודה) אך לא היה "מנהל עבודה". אני קובע גם שהתובע לא עשה שום שינוי בסולם ממנו נפל. 5. בסיכומיו טוען הנתבע כי התובע הוא האחראי לנזקו, וכי עצם העובדה שהתובע נפל אינה מעידה על רשלנות של הנתבע (ר' למשל סעיפים 9,10, 11ו - 12לסיכומי הנתבע). כפי שכבר נאמר, זהו קו טיעון שהנתבע לא היה רשאי לנקוט בו כלל, לאחר החלטת כב' השופט ברלינר. בהמשך סיכומיו (ולחילופין) טוען הנתבע לרשלנות תורמת "מכרעת" של התובע (ס' 14לסיכומיו). אינני יודע מה פירושו של ביטוי זה ומה מקורו. נכון שאין בפי התובע טענה לפיה התריע בעבר על ליקוי בסולם, ואין חולק שהתובע עבד בקטיף אצל הנתבע שנים רבות עד לאירוע. גם אין להתייחס ברצינות לטענת התובע בסעיף 4לת/ 1(תצהיר התובע) כי "הסולם נבנה באופן פרטיזני", שכן אין בצידה כל פירוט ואין לה כל ראיה וכאמור לעיל, גם אין טענה שהיתה התראה על הליקויים. מצד שני, הנתבע אחראי לכלים שהוא מספק. רכישתם אצל סוחר העוסק בכגון דא (כטענתו בעדותו) אינה פוטרת אותו מאחריות. זאת ועוד: כבר נפסק פעמים רבות שאין לצפות מעובד להתריע בפני מעבידו על ליקויי בטיחות ברמה שהיה מקום לצפות לה מאדם אחר. מכאן, שהעדר התראה לכשעצמו אינו מקור לרשלנות תורמת (ר' למשל ע"א 655/80 מפעלי קירור נ' מרציאנו פד"י ל (2) 592, 603; ע"א 701/77 רשות הנמלים נ' ווספי פד"י ל"ג (1) 737, 742). הנתבע טוען, כי התובע הוא שהחליט לבצע בעצמו את הקטיף שבמהלכו נפגע אף כי לא היה חייב לעשות כן, והוא שבחר את הסולם אף שיתכן ויכול היה לקטוף פרי נמוך יותר. התובע כופר בכך, וטוען שנתבקש לקטוף פרי גדול המצוי רק בגובה של כמה מטרים. אין חולק, שלסולם (ולכל הסולמות בפרדס) היתה רק "כנף" אחת, כך שהיה עליו להישען על עץ, כאשר המשטח בוצי לעיתים ונושבת רוח (שכן הקטיף מתבצע בחורף), וכאשר העובד נושא על גופו שק לפרי שמשקלו יכול להגיע לכמה עשרות ק"ג. טענת הנתבע ש"הבקרה על איכות הסולמות היתה ע"י התובע" מעידה בעיניי דווקא על רשלנותו של הנתבע. הנתבע הוא המעסיק, ולא ברור על סמך מה החליט לגלגל את אחריותו לבטיחות ולתקינות הציוד אל התובע. התובע עצמו - אותו "מנהל" שהיה ¬כביכול - אחראי לתקינות הסולמות, לפיזורם באתר וכו', עבד בשכר יומי נמוך ובאופן לא רציף. הדבר מעיד עד כמה הנסיון להציגו כ"מנהל" וכ"אחראי" ל"בקרה על איכות הסולמות" הוא בלתי-רציני. אם אכן סמך הנתבע על התובע באופן מוחלט בענינים אלה, עשה כן על דעת עצמו וללא כל בסיס עניני ומשפטי ראוי, ואין מקום שגם ייבנה מחטאו זה ע"י הטלת אשם תורם על הנתבע. הנתבע אפילו הודה, שמנהל טוב אינו מפזר את הסולמות בין החלקות, ואף הודה כי ידע שהתובע עושה כן וכי ידע שהתובע "לא היה מנהל טוב" (עמ' 24שורות 6-2). האחריות חוזרת, אם כן, למקומה הטבעי: אל המעביד (הנתבע). על סדרי הפיקוח והבטיחות הרופפים תעיד העובדה, שהנתבע העיד כי התובע היה גם נוסע על הטרקטור, אף שהתובע מצידו העיד כי לא היה ברשותו רשיון נהיגה לטרקטור והנתבע לא העיד אחרת. כיצד מתיר מעביד לעובדו (ולמעשה אף יוצר מצב בו הדבר נדרש מהעובד, שכן מעבידו כלל אינו נמצא באתר) לנהוג בטרקטור מבלי שוידא כי ברשותו רשיון נהיגה מתאים? עניין זה מעיד יפה עד כמה נהג הנתבע להתנער מאחריותו לעבודה בכלל ולבטיחות בפרט. מכל מקום, לא מצאתי כאן בסיס להטלת אשם רשלנות תורמת על העובד לתאונה נשוא התביעה. 6. הנתבע טוען עוד שהימנעות התובע מהעדת אותו עובד שהרים מעליו את הסולם בעת הנפילה צריכה לפעול לחובת התובע. בעקרון הטענה נכונה, אך חוששני שאין בה כדי להועיל לתובע. 7. נקודת המוצא שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי היא, כי הנתבע אחראי לנזקו של התובע ולתאונה. הנטל להוכיח אשם תורם במצב כזה הוא על הנתבע, ומדובר בנטל המחייב אשם של העובד שהינו "בולט לעין" ושגרם לתאונה (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פד"י מ"ז (3) 225, 232). הנתבע לא עמד בנטל. העדרה של אותה עדות הנזכרת בסעיף 6מטעם התובע אינה יכולה לשמש כראייה להוכחת עובדות שעל הנתבע להוכיחן. הטענות בדבר היות התובע "מנהל עבודה" ובדבר שינויים שכביכול הכניס בעצמו בסולם נמצאו על ידי בלתי ראויות לאמון. פרט לכך לא מצאתי בשלל טענותיו של הנתבע כל בסיס מוגדר המצדיק קביעת קיומו של אשם תורם מצד התובע. לא מצאתי בפיו של הנתבע שום טענה עובדתית קונקרטית, שהסכמתי לקבל כממצא עובדתי, ואשר יש בה כדי להקים אשם תורם כלשהוא מצד התובע, והדברים נכונים גם לגבי הטענה שהתובע יכול היה, לו רצה, לדאוג שאדם אחר יבצע את אותו קטיף. החלטתו לבצעו בעצמו, גם אם נכון שיכול היה להטילה על אחרים, איננה רשלנית בשום בצורה ועל כן אינה מקימה שום אשם תורם. 8. התוצאה היא כי הנתבע נושא באחריות לכל נזקיו של התובע. שאלת גובה הנזק והפיצוי המגיע נכות רפואית: 9. כפי שכבר נאמר, הסכימו שני הצדדים (לאחר סדרת התפתחויות לא רגילות, אשר לא זה המקום לפרטן) כי ממצאי המל"ל לעניין הנכות הצמיתה יחשבו כמחייבים ומוסכמים בתיק זה. המל"ל קבע לתובע % 10נכות צמיתה בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני לפי פריט 37(7) (א) לתוספת לתקנות המל"ל בדבר דרגת נכות לנפגעי עבודה. הממצאים הרפואיים שמצאה ועדת הערר, כמשתקף ב- נ/1, כוללים בין היתר ירידה בתחושה באזור שוק ימין ובסולית כף הרגל, חוסר אפשרות להזדקף בצורה מלאה ודלדול בירך ובסובך ימין. 10. נכות תפקודית: התובע טוען כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. מדובר באדם יליד 17.5.55 (היינו בן 39בקירוב בעת התאונה וכ - 44כיום), אשר נראה כי עסק בעבודות כפיים חקלאיות לפני התאונה, ואף ניסה לעסוק בהן גם לאחר התאונה. נראה שהוא חסר השכלה עיונית או מקצועית. לא נראה שנתוניו מאפשרים לו עיסוק משרדי או אינטלקטואלי ואין ספק שיש פגיעה בכושרו לעבוד עבודה פיזית לאורך זמן. הנתבע טוען כי אין פגיעה בכושר העבודה (כלומר אין נכות תפקודית), או ששעורה אינו עולה על %10, כשעור הנכות הרפואית. לעניין זה הוא מסתמך על קביעת ועדת הערר של המל"ל, כמופיע ב - נ/1, כי "אין מקום להפעלת תק' 15מסוגל לעבודה". בכל הכבוד, נתפס הנתבע בענין זה לטעות משפטית וענינית כאחת. ענינית- כי אי הפעלת תק' 15אינה מעידה על העדר "נכות תפקודית" (פגעה בכושר השתכרות), אלא רק על כך שאין - לדעת המל"ל - מקום להעלות בשל פגיעה כזו את אחוזי הנכות לצורך חישוב הבסיס לתשלומי המל"ל לתובע. משפטית - משום שהצדדים הסכימו רק לכך שהנכות הרפואית הצמיתה הינה % 10על פי קביעת המל"ל, אך לא הסכימו לאמץ כראיה בכלל (וכראיה מכרעת מקל ומחומר) את ממצאי המל"ל בשאלת תק' 15, שאין ענינה ב"נכות רפואית"; וכן משום שקביעת "הנכות התפקודית" לעולם מסורה לבית המשפט, אפילו היכן שהדין עצמו מחייב אימוץ ממצאי המל"ל בדבר הנכות הרפואית. כפי שהפעלת תקנה 15ע"י המל"ל איננה מחייבת את בית המשפט וניתן לשכנעו כי הנכות התפקודית אינה עולה על הנכות הרפואית, כך גם ההיפך - אי הפעלתה אינה מחייבת את בית המשפט לקבוע כי אין נכות תפקודית או כי שיעורה אינו עולה על הנכות הרפואית. הוכח שזמן קצר לאחר שובו של התובע לעבודתו אצל הנתבע בעקבות האירוע, חדל התובע מעבודתו אצל הנתבע. הנתבע טוען בסיכומיו כי התובע חדל מלעבוד אצלו ביוזמתו (של התובע), אך בעדותו אמר הנתבע דברים אחרים. לדברי הנתבע, התובע עבד אצלו לאחר ששב לעבודתו בעקבות התאונה רק "מספר ימים" (עמ' 24, שורות 27-26), ואישר שהודיע לתובע כי לא יוכל לעבוד יותר כעובד קבוע, שכן "באותה תקופה התגבשה אצלי הבנה שאני צריך להיפטר ממנו, שיחזור להיות פועל מן המניין" (שם, למטה). בהמשך אומר הנתבע (עמ' 25), כי בשכר קבלני עובדים רק בחודשי הקטיף, ואילו בחודשי הקיץ בהם אין קטיף "יכול עובד כזה לעבוד בעבודות אחרות לפי דרישה בשכר יותר נמוך משכרו של קטיף". התובע טען, כי הפסיק לעבוד אצל הנתבע לאחר שבעקבות התאונה נדרש לעבור לשכר קבלני, אולם בשל הקושי הכרוך בכך סירב (ר' למשל, עמ' 17שורות 17-15; עמ' 19, שורות 19-18). נראה שהתובע דובר אמת. אין בפי הנתבע כל הסבר מדוע דווקא לאחר התאונה החליט "להיפטר" מהתובע ולהחזירו להיות "עובד מהשורה" בשכר קבלני, שבו נתבע העובד למאמץ גדול יותר כדי להשתכר. התובע תואר ע"י הנתבע כ"מנהל" שעל פיו יישק דבר באופן מלא. מדוע זה סר חינו דווקא לאחר התאונה? נראה בעליל שהנתבע ניסה ליצור מצב כזה שידע מראש שייקשה על התובע לעמוד בו לאורך זמן. נראה שאכן פגיעתו של התובע היא שהקשתה עליו לעמוד בשינוי אופן העבודה, אותו יזם הנתבע מסיבה שלא נתן לה כל הסבר ראוי ומתקבל על הדעת. בכך הגדיל הנתבע, ביוזמתו, את נזקיו של התובע. אם קודם יכול היה התובע לעסוק - לשיטת הנתבע - ב"ניהול" הקטיף, הרי הנתבע גרם לכך שהתובע יחוייב לאחר התאונה לעבוד רק בקטיף. אם קודם עבד התובע אצל הנתבע לאורך כל השנה (גם אם לא כל יום), הרי הנתבע יזם שינוי של עבודה עונתית בלבד. כל זאת דווקא מייד (או כמעט מייד) לאחר שהתובע נפגע בגבו במסגרת עבודתו אצל הנתבע. אירוע זה מעיד עד כמה משמעותית הפגיעה בתפקודו התעסוקתי של הנתבע עקב התאונה. נכון שהתובע עבד לאחר מכן בכמה מקומות (ונכון גם שלא גילה זאת אלא לאחר שנודע לו כי הנתבע יודע על כך), אך הדבר רק מעיד על רצונו הכן להקטין נזקיו. העדר התמדה במקומות העבודה השונים מעיד כי התובע מתקשה להצליח לאורך זמן בעבודות הפיזיות השונות שניסה לעסוק בהן. גם זה מעיד על פגיעתו התפקודית. בהתחשב במכלול הנתונים נראה לי כי יש לקבוע שהתובע הפסיד בגין התאונה % 20מכושר השתכרותו, כאשר אני לוקח בחשבון כי כשמדובר בעבודה פיזית יש לצפות שככל שיעלה גילו כך יגדלו קשייו ותגדל השפעתה השלילית של פגיעתו של יכולת עבודתו. % 20נראה לי שיעור משקף באופן הוגן וממוצע את היקף הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. 11. הפסדי השכר בעבר ובעתיד: שיעור השתכרות תחילה יש לקבוע את גובה ההשתכרות לפני התאונה. הנתבע מבקש להסתמך על תוכן תלושי השכר של התובע וכן על תקבולי המל"ל (המהווים % 75מהשכר המשמש בסיס לחישובי המל"ל) בגין ימי הפגיעה שאושרו. שוב נתפס הנתבע לכמה טעויות בטיעוניו בעניין זה. אשר לטענה שהתלושים הם מסמך בכתב המהווה "הודאת בעל דין" שנטל הראיה לסותרה גבוה (תוך הפניה לע"א 200/63 צוף נ' אושפיז), הרי הטענה מוזרה במקרה הטוב. אין דין תלושי שכר כדין הצהרת אדם למס הכנסה על הכנסתו, שהרי תלושי השכר נערכים ע"י המעביד באופן בלעדי, בעוד הצהרה על הכנסה נערכת על- ידי ובאחריות האדם שעל הכנסתו מדובר. התלושים מחייבים את עורכם - המעביד (הנתבע), אך אינם מחייבים את מקבלם - העובד (התובע). אין מקום גם לומר שמדובר בראיה בע"פ נגד מסמך בכתב שהרי הכללים בעניין זה חלים על מי שמנסה לתקוף מסמך שהוא שותף (לכל הפחות) לעריכתו, ולא על מסמך שתוכנו נשלט באופן מוחלט ע"י הצד שכנגד. תקבולי המל"ל הם פונקציה ישירה של השכר המדווח כמשתקף בתלוש, ואם התלוש יופרך - אין להסתמך גם על תקבולי המל"ל כאינדקציה לגובה ההפסד בעבר. זאת ועוד: למעשה הודה הנתבע, בעדותו בפניי, כי הרישום לא שיקף את כל ימי העבודה (וממילא את כל ההכנסה), שכן לא ניתן היה לדווח על עבודת התובע (תושב שטחים) בימי סגר, למשל. התרשמתי בבירור שגם מטעמים אחרים ובמקרים אחרים לא תמיד דיווח הנתבע באופן מלא על כל ימי עבודתו (ולכן גם על כל שכרו) של התובע אצלו. מכאן, שלא רק שהתלושים (ותשלומי המל"ל) אינם מחייבים את התובע אלא שיש בסיס ראייתי ברור, מעבר לעצם דברי התובע, לקבוע שהתלושים לא שיקפו את מלוא שכרו של התובע אצל הנתבע. עוד אוסיף כי הצדדים מעולם לא הסכימו כי קביעת המל"ל בכל עניין החורג מהנכות הצמיתה יחייבו כראיה בתיק זה, ולכן גם לא נכון לומר (כטענת הנתבע) שרק 81ימי אי הכושר שאישר המל"ל הם הפסד שניתן לתבוע. התובע טוען בסיכומיו כי השתכר 85ש"ח ליום, וכי יחד עם תוספת בשל עבודה בשבתות הגיעה השתכרותו ל - 500, 2ש"ח לחודש (ובשערוך להיום ל - 979, 3ש"ח). זאת בעוד הנתבע טוען להשתכרות של כ - 56ש"ח ליום במונחים לא משוערכים, סכום המתקבל מחלוקת השכר שבתלוש ( 600ש"ח לחודש) ל- 11ימי עבודה המוצהרים בתלוש השכר. כבר קבעתי שהתלושים כללו רק חלק מההכנסה, אולם לא מצאתי יסוד להאמין שהתלושים לא שיקפו נכונה את השכר היומי. גם לא סביר שהתובע עבד - כטענתו ¬בשבתות, ועוד פחות סביר לקבוע שעבד כל השנה בשבתות, ובכל שבת. אין מנוס אלא לקבוע את שכרו הנכון של התובע עובר לתאונה בדרך האומדן, ונראה לי שאומדן של 750, 1ש"ח לחודש, ובשערוך להיום - 785, 2ש"ח לחודש, משקף בצורה סבירה את הנתונים שבפניי ואת מידת האמון שמצאתי לנכון לתת בגרסאות כל אחד מהצדדים. 12. שיעור הפסדי העבר ותקופתם: אשר לתקופת אי הכושר בעבר, הרי המל"ל אישר 81ימי אי כושר (ברוטו), ועל כך אין חולק. התובע טען כי לא עבד במשך שנתיים, אולם הציע בסיכומיו לחשב את הפיצוי על הפסד השתכרות בעבר ל - 9חודשים בלבד, ולתקופת ביניים של 57חודשים נוספים לפצות בשיעור %.50 לדעתי, העובדה שהנתבע יזם למעשה את הפסקת עבודת התובע אצלו לאחר ששב לעבוד בעקבות התאונה גרמה להארכת תקופת ההפסדים. התרשמותי ממכלול הנתונים, לרבות נסיונות התובע לעבוד במקומות שונים לתקופות שבין 10ימים לכשבעה חודשים, היא כי ניתן לומר שבמשך 6חודשים לא היה התובע מסוגל לכל עבודה שהיא ולאחר מכן ירד שיעור פגיעתו בהדרגה ל - % 50במשך שנה ול - % 20לאחר מכן ועד עכשיו, במשך כ- 50חודשים (כשיעור הנכות התפקודית הקבוע). אני חוזר ומדגיש כי החלטת הנתבע "להפטר" מהתובע הגדילה את נזקיו, כך שהפך "נע ונד" ומחפש עבודה לאחר שעד אז עבד באופן קבוע אצל הנתבע. החלטה זו גם ממחישה היטב את הקשיים שאליהם נחשף התובע, אדם חסר השכלה והכשרה מקצועית, בגילו המתקדם יחסית ובמומו בעבודה פיזית, בבואו למצוא עבודה ובנסותו להתמיד בה. אין מקום לחשוד בתובע כי כדי להגדיל את הפיצוי שיקבל נמנע מלעבוד או מלמצות את כל כושרו. 13. הפסד שכר בעבר: התוצאה היא כי בגין הפסדי שכר בעבר יש לפסוק לתובע (במונחי היום) כדלהלן: א. בגין 6חודדשים של אי כושר מלא, לפי שכר משעורך להיום של 785, 2ש"ח לחודש - 710, 16ש"ח. ב. בגין 12חודשים של אי כושר בשיעור %50, לפי שכר כנ"ל - 710, 16ש"ח. ג. בגין 50חודשים של אי כושר בשיעור %20, לפי שכר כנ"ל - 850, 27ש"ח. בהתחשב בסכומים, מרכיב הריביות אינו מהותי ולכן לא נלקח בחשבון (מעבר לשיערוך השכר עצמו). סה"כ הסכומים בגין ראש נזק הינו 270, 61ש"ח להיום. 14. סכום הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד: החישוב יערך לפי % 20ירידה בכושר ההתשכרות, ושכר משוערך של 785, 2ש"ח לחודש, ויש לקחת בחשבון שהתובע יליד מאי 1955וצפוי היה לעבוד בעבודה פיזית עד גיל .65מטעמי נוחות החישוב ולאחר שממילא ההפרש אינו משמעותי, יערך החישוב לפי מקדם ההיוון ששני הצדדים לקחו בחשבון בסיכומיהם - 186.7957, היינו לפי 21 שנות עבודה. התוצאה היא: -.045, 104 ש"ח 186.7957 מקדם היוון xפגיעה תפקודית %785 20, 2xש"ח. 15. הוצאות בפועל בעבר: התובע טען שסכומן המשוערך (עפ"י נספח "ב" לסיכומיו) מגיע ל - -.116, 7ש"ח. החישוב כולל גם את ההוצאות שפסקתי ביום 17.8.98בבבש"א 1379/98 אולם החלטתי זו בוטלה ע"י בית משפט המחוזי (שהרי אני החלטתי שלא לבטל את פסה"ד ובית משפט המחוזי הורה על ביטולו), תוך חיוב הנתבע בהוצאות בסכום גבוה בהרבה מזה שאני עצמי פסקתי בבש"א 1379/98 הנ"ל. נראה לכן שאין מקום לחיוב זה במסגרת פסה"ד. הוא הדין באגרת ההוצל"פ על פסה"ד שניתן בעבר ובוטל כמבואר לעיל. הביטול הותנה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהוצאות גבוהות אשר נראה ששולמו בפועל ע"י הנתבע. נראה לי שאין הצדקה בנסיבות אלה לפסוק עכשיו לתובע, בנוסף, גם את אגרת ההוצל"פ של פסה"ד שבוטל. לפיכך, הסכום הנכון המגיע לתובע בגין הוצאותיו בעבר הינו -.816, 1ש"ח להיום. 16. כאב וסבל: הנתבע התייחס בסיכומיו, משום מה, לפיצוי בגין ראש נזק זה כאילו היה מדובר בתאונת דרכים (ואף לא טרח לציין זאת). התובע בסיכומיו ביקש סכום גבוה פי 3מזה שהיה ניתן אילו היתה כאן תאונת דרכים, היינו כ - 000, 44ש"ח. לדעתי ומבלי להיזקק לחישובים בתאונות דרכים (שאינם ממין העניין כאן), הרי בהתחשב בדו"ח חדר המיון ה"פשוט" מחד ובטיב הנכות מאידך, לרבות קיומן של דרגות נכות זמניות של % 100ל - 3חודשים ו - % 20לחודשים נוספים, סכום של 000, 35ש"ח להיום מהווה פיצוי נכון בגין כאב וסבל בנסיבות המקרה. 17. ניכוי תקבולי מל"ל: אין מחלוקת על העקרון, ואף אין מחלוקת על הסכומים. הנקודה היחידה הטעונה דיון והכרעה היא טענת הנתבע, כי יש לבצע "ניכוי רעיוני" אם ייקבע ששכר התובע היה גבוה מזה שנכלל בתלושים ושימש בסיס לתשלומי המל"ל. אינני מוכן לקבל טענה זו. "ניכוי רעיוני" יש לבצע כאשר תובע אינו פועל באופן סביר למיצוי זכויותיו במל"ל. לא זה המצב בעניננו שבו הנתבע הוא זה שרשם סכום חסר בתלושי השכר של התובע, ובכך גרם לכך שתקבולי המל"ל חושבו על בסיס נמוך מזה הנכון. אין "להעניש" על כך את התובע ע"י ניכוי רעיוני, שכן לא מחמת מעשה או מחדל שלו נגרעו תקבולי המל"ל שקיבל. אם יבוצע כאן "ניכוי רעיוני", יצא הנתבע נשכר מכך שלא רשם את מלוא השכר בתלושים, ואילו התובע לא יוכל - ככל הנראה - לקבל את ההפרש מהמל"ל, ולכן יצא התובע נפסד והנתבע נשכר. זו תוצאה לא ראויה. לפיכך יש להפחית את תקבולי המל"ל כפי שהם משתקפים ב - תנ/ 1שהוגש בהסכמה, ושסכומם המשוערך (המוסכם על שני הצדדים בסיכומיהם) 338, 7ש"ח, מהפיצוי המגיע לתובע. 18. הערות לפני סיום: פרט לראשי הנזק דלעיל ולתקבולי המל"ל הנ"ל, לא הוכח (ולפי הסיכומים של שני הצדדים גם לא נטען) שום ראש נזק אחר, ושום תקבול או הטבה אחרים שיש להפחית מהפיצוי. התובע טען בסיכומיו כי הוא הגיע למצב שו הוא נזקקק עתה לניתוח גב, כי מצבו הולך ומחמיר וכי הוא משתמש בחגורת גב. לכל אלה אין תמיכה בחומר הראיות, ולפיכך התעלמתי מטענות אלה. כך גם לגבי הטענה כי בנו בן ה- 15של התובע מפרנס כיום את המשפחה. 19. סיכום: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. כפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונה נשוא התביעה - סך של 270,61 ש"ח (לפי ס' 13לעיל) + 045, 104ש"ח (לפי ס' 14לעיל) + 816, 1ש"ח (לפי ס' 15 לעיל) + 000, 35ש"ח (לפי ס' 16לעיל), ומכל הנ"ל להפחית סך של 338, 7ש"ח (לפי ס' 18לעיל). בסה"כ ישלם התובע לנתבע , כפיצוי על נזקי הגוף הנ"ל, סך של 793, 194ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ב. הנתבע ישלם לתובע כל סכום ששילם התובע בגין אגרת המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתו ע"י התובע ועד לתשלומו ע"י הנתבע, וכן ישא הנתבע בכל יתרת אגרה אם תידרש. ג. בהתחשב בכמות הדיונים ובדרך ניהול הדיון ע"י הנתבע בהתעלם מהשלב של מתן פסה"ד הקודם וביטולו (אשר בגינו כבר נפסקו ושולמו הוצאות) לאורך השנים הרבות שחלפו ובכמות העבודה שנגרמה לב"כ התובע עקב כך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 000, 39ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. שטחי יהודה ושומרוןפלסטיניםתאונת עבודה