קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד חברת הביטוח הלאומית בע"מ: א. מהות התובענה 1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפיצויים) בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 4.11.69, בתאונת דרכים מיום 29.4.95 (להלן - התאונה). אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת היא מבטחת הרכב בו נסע התובע בעת התאונה, וכי עליה לפצות את התובע בגין נזקיו שנגרמו בתאונה. על בית המשפט להכריע בשאלת ראשי הנזק הראויים בפיצוי ושיעורם. ב. רקע עובדתי 2. התובע, טייח במקצועו, נשוי ואב לשלושה ילדים, נפגע בתאונה בהיותו נוסע ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. לפי הכתוב בגליון סיכום המחלה, צוות מד"א מסר כי התובע איבד את הכרתו בתאונה. הוא פונה לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים (לשם הגיע בהכרה), והיה מאושפז (תחילה במחלקה לטיפול נמרץ ואחר כך במחלקה הכירורגית) עד ליום .16.5.95 בבית החולים אובחנו פגיעות מרובות, ובין היתר נמצא כי התובע סובל משברים בשלוש צלעות עם חבלה בריאות, שברים באגן, קרע בטחול ופצע בגב כף היד השמאלית עם פגיעה בגידים. בעת אשפוזו קיבל התובע טיפול שמרני (כאמור בחווה"ד של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי) והחל לקבל טיפולי פיזיוטרפיה. 3. בבקשה למינוי מומחים שצירף לכתב תביעתו, עתר התובע למינוי ששה מומחים: כירורג, אורטופד, פנימאי, נוירולוג ו/או נוירוכירורג, פסיכיאטר ומומחה שיקומי, על אף שהתשתית הראייתית הספיקה למינוי שני מומחים בלבד, אשר מונו בקדם המשפט הראשון: (1) מומחה בתחום האורטופדי, ד"ר שאול לוין, אשר ביקשתיו לחוות דעתו אם יש מקום למינויים של נויורולוג וכירורג; (2) מומחה לרפואה פנימית, פרופ' דן רחמילביץ, אשר גם הוא נתבקש לחוות דעה בשאלה אם יש מקום למנות כירורג. 4. אי מינוי כירורג: המומחה לרפואה פנימית, אשר היה ער לכך שהתובע נפגע בחזה, קבע בחוות דעתו (אשר הוגשה ביום 5.5.96), כי "אין כל מקום וצורך למנות מומחה בתחום הכירורגי". בקדם המשפט מיום 11.11.96 הודיע ב"כ התובע (באותו יום היה זה עו"ד סעדי, ממשרדו של עו"ד גבעון) כי אינו מבקש מינוי כירורג. חרף זאת, בעת חקירתו של המומחה ד"ר לוין בדיון מיום 25.11.97, הוצג לו לראשונה ע"י ב"כ התובע (עו"ד גבעון) צילום . C.tאשר לא נמסר למומחה עובר לבדיקת התובע (למרות שהצילום הזה נעשה ביום 30.4.95, כלומר יום לאחר התאונה, ולמרות שהמומחה ביקש לקבל את הצילומים המקוריים - עמ' 17לפרוטוקול). בחקירתו מיום 23.6.98, אישר ד"ר לוין (עמ' 37שורה 15), כי מן הצילום עולה שהתובע סבל, בנוסף לשברים בצלעות, גם משבר בעצם החושן (ה"סטרנום"), ולאור זאת, ביקש ב"כ התובע, בתום הדיון מיום 23.6.98, מינוי של כירורג בית החזה (עמ' 39). בקשה זו נדחתה על ידי, לאור חווה"ד הנ"ל של פרופ' רחמילביץ, ולאור עדותו של ד"ר לוין (עמ' 38שורות 29- 30) לפיה כדי לענות על השאלה האם הפגיעה בעצם החושן הותירה נזק לנפגע, יש לבדוק את תוכן בית החזה, ואת זה יכול לעשות גם כירורג וגם רופא פנימאי (וראו החלטתי מיום 2.7.98). יש רק להצטער על בזבוז הזמן היקר שהמהלך המיותר הזה גרם הן לבית המשפט והן לב"כ הנתבעים. 5. מינוי נויורולוג: בפרוטוקול הדיון מיום 7.4.98(עמ' 33), הפניתי לד"ר לוין את השאלה האם יש ברישומים הרפואיים עדות לזעזוע מח בעקבות התאונה. בתשובתו (מיום 8.4.99) ענה כי מן הפרטים המתוארים בסיכום המחלה (איבוד הכרה, חוסר שיתוף פעולה ובלבול, והעובדה שכתוב רק כי "שוחרר נויורוכירורגית"), עלה חשד לזעזוע מח. גם בדיון מיום 23.6.98אישר ד"ר לוין כי למרות שלא כתוב במפורש "זעזוע מח", סביר לחשוד, לאור האמור בסיכום המחלה, כי התובע סבל מזעזוע מח (עמ' 38). נוכח האמור, בצירוף העובדה כי הנתבעת הודיעה ביום 1.7.98כי איננה מתנגדת למינוי נויורולוג, מיניתי ביום 2.7.98 מומחה בתחום הנוירולוגי (פרופ' ע. אברמסקי). 6. אי מינוי מומחה אף-אוזן-גרון (להלן - אא"ג): בחלוף כמעט שלוש שנים מיום קדם המשפט הראשון בתיק, עתר התובע (ביום 27.9.98) למינוי מומחה אא"ג. ביום 17.11.98החלטתי לדחות את הבקשה, בהעמידי למול עיני את הנתונים הבאים: 1) היחס בין מועד הבקשה לבין התאונה ובינו לבין תחילת המשפט 2) בבקשותיו הקודמות למינוי מומחים לא ביקש התובע למנות מומחה אא"ג ואף לא ציין תלונות בתחום זה 3) המומחה בתחום הנויורולגי קבע בחוות דעתו כי אין צורך בחוות דעת של מומחה אא"ג, ובתשובה לשאלה 12לשאלות הבהרה מטעם התובע (מיום 2.9.98) ציין כי הוא מסכים לבדיקה ע"י מומחה אא"ג כדי שלא תהיה מצד התובע "תחושה של קיפוח לכאורה" (על החלטתי זו הגיש התובע לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער, שנדחתה על ידי כבוד השופט אור ביום 14.3.99). ג. הנכות הרפואית הצמיתה ג. .1הנכות האורטופדית 7. לאחר שבדק את התובע שלוש פעמים, כתב ד"ר לוין בחוות דעתו כי מצא ממצאים כדלקמן: צלקת תקינה ביד השמאלית באורך שבעה סנטימטרים בין אצבעות 2-1, הגבלה בכיפוף האגודל השמאלית בפרק בין עצם המסרק והאצבע (קצה האגודל מגיע רק עד 2סנטימטרים מכף היד) ואופוזיציה טובה עם יתר האצבעות, רגישות יתר בגב העליון והתחתון ובאגן (כך הצביע בפניו התובע), מצב לאחר שבר של עצם הבושת ללא תזוזה, בלט דיסק מינימלי בין החוליות הצואריות 5- 4(בחקירתו - עמ' 13לפרוטוקול הסביר ד"ר לוין כי מדובר בחשד שעלה מבדיקות ההדמיה ואשר לא נמצאה לו כל תמיכה מבחינה קלינית) וחשד לניתוק של שביב עצם מגוף החוליה המותנית 4. אשר לנכות שהותירו פגיעות אלה בתובע, קבע ד"ר לוין: "מר רג'בי מאהר סבל מפגיעות קלות מרובות בתחום האורטופדי, שכללו פציעה ברקמות הרכות של האגודל השמאלית ושברים בלי תזוזה באגן ("סדקים"). כל פגיעה בנפרד לא מתאימה לסעיפי הליקוי של תקנות הביטוח הלאומי, אבל צירופם מצדיק לפי דעתי קביעת נכות אורטופדית לצמיתות של % 10(ההדגשה שלי - ד' ח')". על מסקנה זו חזר ד"ר לוין בתשובותיו לשאלות ההבהרה מטעם התובע (תשובה 8: "שום פגיעה אורטופדית אצל התובע לא כרוכה בנכות לפי התקנות"). 8. בחקירתו מיום 25.11.97, הפתיע ב"כ התובע את ד"ר לוין בהציגו בפניו לראשונה תוצאות בדיקות . C.tאשר נערכו לתובע ב- 30.4.95(חזה) וב- 6.5.95 (אגן), דהיינו בתקופת אשפוזו בבית החולים. מסמכים רפואיים אלה לא הועברו לד"ר לוין בעת שבדק את התובע לצורך חוות דעתו, וזאת למרות בקשתו לקבלם (ר' אמצע עמ' 1לחוות הדעת). לאחר שד"ר לוין הביע לפרוטוקול את תרעומתו המוצדקת על כך - באומרו: "אני חושב שזה צורה מאד משונה לחקור כך" (עמ' 18) - ביקשתי את תגובת ב"כ הצדדים לכך. ב"כ התובע ענה: "נניח שאדם היה בבית חולים ויש מאות מסמכים שאינם לכאורה רלוונטים לפגיעה. יכול להיות מצב שהמומחה טועה טעות קשה, ושבעל דין לא צפה טעות כזאת קשה של המומחה, ואז הוא מבקש או חומר נוסף או בדיקה נוספת...יכול בעל דין להמציא למומחה מסמכים נוספים שבודאי הוא קיבל אותם לאחר קבלת חוות הדעת" (עמ' 19למעלה). קשה לקבל תשובה זו כאשר בעניננו מדובר לא ב"מאות מסמכים" אלא בתוצאות של שתי בדיקות, מהותיות לכאורה, אשר נערכו לתובע לפני בדיקתו ע"י האורטופד. בהמשך שינה ב"כ התובע את טעמו, באומרו: "...אני לא שלחתי אותם למומחה כי סברתי שהם היו בפני המומחה, כי התובע נבדק כמה פעמים על ידי המומחה..." (שם, שורה 23ואילך). קשה להבין, כיצד העובדה שהתובע נבדק מספר פעמים על ידי המומחה, מלמדת על הימצאותם של המסמכים בידי המומחה. מכל מקום, ברי ששתי התשובות אינן מתיישבות זו עם זו, שכן מצד אחד אומר ב"כ התובע, כי המסמכים לא נשלחו למומחה בהיותם לכאורה לא רלוונטים לפגיעה, או כי לא היו בידי התובע בעת הבדיקה, ומצד שני הוא אומר כי היה סבור שהמסמכים נמצאים בידי המומחה. בשולי הדברים יש להוסיף, כי אם אכן בטעות מדובר, יש להתפלא על כך שב"כ התובע בחר לתקנה על ידי הצגת המסמכים למומחה רק בעת חקירתו ביום 25.11.97, כאשר חוות הדעת ניתנה ביום 12.9.96, ובה כתוב במפורש שהמסמכים לא היו בידי המומחה ושהם היו דרושים לו. היה מקום להציג למומחה את צילומי ה- . C.tכבר במסגרת שאלות ההבהרה, ולשאול אותו האם יש בצילומים כדי להצדיק בדיקה נוספת של התובע או לשינוי המסקנה בדבר שיעור הנכות (עם בדיקה נוספת או בלעדיה). ואזכיר כי מדובר במומחה מטעם בית המשפט, אשר מונה לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז - 1986, כאשר בתקנות 8ו - 9לאותן תקנות נקבע במפורש כי הנפגע ימציא למומחה את כל המסמכים הרפואיים הנוגעים לענין שבמחלוקת הדרושים למומחה לצורך מילוי תפקידו. 9. חרף האמור לעיל ולפנים משורת הדין, שלא לפגוע חלילה בזכותו של התובע לקבלת פיצוי על מלוא נזקיו, התרתי לב"כ התובע להציג למומחה את המסמכים האלה, כמו גם מסמכים אחרים שהביא ב"כ התובע ושלא היו בידי המומחה (החלטה מעמ' 20לפרוטוקול). ד"ר לוין קיבל לעיונו את המסמכים - בהפסקה בת 10דקות שהכרזתי במיוחד לשם כך תוך כדי חקירתו - ונשאל עליהם בהמשך חקירתו (בהסכמתו). מחקירתו עלה כי צילום האגן איננו משנה את ממצאי הבדיקה שערך לתובע (ר' עמ' 20שורה 26: "...יש שברים או שבר, בעצם הצולב (סקרום) אבל זה היה ידוע מקודם מהסיכומים"). צילום החזה, הראה, לדברי ב"כ התובע, ממצאים של פגיעות בעצם החזה ובעצם הבריח (עמ' 21שורות 1, 11), אשר העלו לכאורה את הצורך בבדיקת התובע לענין זה (ראו עמ' 21שורות 18-13). לאור זאת, ונוכח הסכמתו של ד"ר לוין, הוריתי לו בסיום חקירתו על בדיקה חוזרת של התובע והגשת חוות דעת משלימה לענין עצם החזה ("עצם החושן"), והשארתי לשיקול דעתו את הצורך בהגשת חוות דעת משלימה גם בענינים שאינם קשורים לעצם החושן (עמ' 26). 10. על בסיס המסמכים שהועברו למומחה בדיון מיום 25.11.97וכן צילום עצמות הבריח שבוצע ביום 3.3.98, נערכה ביום 10.3.98בדיקה חוזרת לתובע ע"י ד"ר לוין. בדיקה זו לא העלתה דבר (חדש), כאמור בחוות הדעת המשלימה מיום .22.3.98 במיוחד לא אושש החשד לנקע או ממצא אחר בפרקים בין עצם החושן ועצמות הבריח. 11. מן המקובץ עולה, כי לא חל כל שינוי בחוות הדעת המקורית של ד"ר לוין. הממצאים נותרו בעינם וממילא גם הנכות הצמיתה - % .10 בדיעבד, לכל הפחות, הנסיון להציג מסמכים חדשים למומחה תוך כדי חקירתו, הדיון בהתרת הצגתם, הבדיקה החוזרת של המומחה וחקירתו עליה (בדיון מיום 23.6.98) - היו מיותרים וכרוכים בניצול כסף וזמן שיפוטי יקר שלא לצורך. 12. בעמ' 2 לסיכומיו מבקש ב"כ התובע מבית המשפט לפסוק כי הנכות האורטופדית גבוהה מזו שנקבעה על ידי ד"ר לוין, בשל פגיעות בגידים ובגב אשר לטענתו נמנע ד"ר לוין מלהתייחס אליהם בחוות דעתו. בקשה זו נסמכת לכאורה על כך ש"המומחה לא העניק לתובע נכות בגין הקריעה בגידים, למרות שהעיד כי ראה את התעודה הרפואית מיום 1.5.95ובה נכתב 'קרע של גיד יד שמאל - גבס' " (בעמ' השני לסיכומי ב"כ התובע, שמשום מה לא מוספרו), וכי עבור "קריעה בגידים, ניתן להעניק אחוזים גבוהים". כמו כן נסמכת הבקשה על כך ש"ד"ר לוין נמנע מלקבוע לתובע אחוזי נכות בגין פגיעתו בגב, וזאת למרות הממצא בבדיקות ההדמיה בחוליות צוואריות 4,5", ולמרות עדותו כי "עבור שבר בחוליית 4l יש להעניק % 5 נכות" (שם). אבדוק את טענותיו של ב"כ התובע בקשר ליד ואח"כ בקשר לגב. 13. לכאורה, צודק ב"כ התובע בקשר ליד. טיעונו פשוט: המומחה אישר בחקירתו כי - אף כתוב בתעודה רפואית שהיה קרע בגיד וכי קריעה בגידים מזכה באחוזי נכות גבוהים. מכאן נובע כי יש להעניק לתובע אחוזי נכות בשל קריעה בגידים. בדיקת הדברים מעלה כי אכן ד"ר לוין אישר כי בתיעוד רפואי מיום 1.5.95 נכתב קרע של גיד יד שמאל (עמ' 23 שורות 15-13). לעומת זאת, כשנשאל "האם נכון שהייתה קריעה של גידים באגודל ?" (עמ' 22שורה 18) ענה: "היתה פגיעה ברקמות הרכות. רופא אחד או יותר רשמו חשד לפגיעה בגיד, הפגיעה בטח לא היתה קשה לפי המצב הנוכחי, כי בלי טיפול...התפקוד הוא די טוב. אבל ציינתי שיש שם הגבלה וזה כלול" (שורות 21-19). מוכן אני להניח, לאור דבריו של ד"ר לוין בעמ' 23- ונוכח העובדה שהם נאמרו לאחר תשובתו בעמ' 22- כי היה קרע בגיד (להבדיל מ"בגידים") ביום .1.5.95אך פשיטא שכדי לקבוע נכות צמיתה בגלל ממצא כלשהו, יש לראות, ראשית, שהוא נשאר לתמיד, ושנית, מה המגבלה (הרפואית) שקיימת כתוצאה מקיומו. ומתשובתו של ד"ר לוין בעמ' 22עולה בבירור כי לפי מצבו נפגע התובע פגיעה קלה, שהותירה מגבלה קלה, אשר ניתן לה משקל בקביעת הנכות ("וזה כלול"). משכך הם פני הדברים, מה לי אם מדובר ב"פגיעה ברקמות הרכות" ומה לי אם ב"קרע בגיד". 14. גם את הטענה לפיה יש לקבוע שיעור נכות גבוה יותר בגלל ממצאים בגב, יש לדחות. ב"כ התובע בעצמו לא טוען כי היה שבר בחוליה, אלא רק שבדיקות ההדמיה העלו ממצאים בחוליות צואריות ובחוליה 4l(החוליה המותנית 4), ממצאים אשר ב"כ התובע לא מפרט לא את טיבם ולא את מהותם. כניסה לעומקם של דברים מעלה כי את אותם ממצאים עלומים, אשר לשיטת ב"כ התובע מצדיקים קביעת שיעור נכות אורטופדית גבוה יותר מזה שקבע המומחה, ניתן למצוא בחוות הדעת האורטופדית. מדובר בבלט הדיסק המינימלי בין החוליות הצואריות 4/5ובחשד לניתוק של שביב עצם מגוף החוליה המותנית 4, אשר ד"ר לוין מציין כי מצאם בבדיקות ההדמיה. להשלמת התמונה יצויין כי בחקירתו בדיון מיום 23.6.98אמר ד"ר לוין כי: "בלט מינימלי זה...דבר שכיח מאד, מוצאים את זה כמעט אצל כל בן אדם, אין לזה משמעות...זה לא ממצא שכרוך בנכות" (עמ' 35שורות 15-13). ועל הממצא בחוליה המותנית אמר ד"ר לוין בהמשך: "זה ממצא מקרי...בדרך כלל גם מולד...לא ממצא שכרוך באיזושהי הפרעה..." (עמ' 36שורות 7-3). ג. .2הנכות הנוירולוגית 15. פרופ' עודד אברמסקי בדק את התובע ביום .22.7.98לצורך חוות הדעת עיין פרופ' אברמסקי, בנוסף למסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, בחוות הדעת בתחום הפנימי ובתחום האורטופדי. בחוות דעתו, אשר נערכה ביום 14.8.98והוגשה לבית המשפט ביום 30.8.98, נאמר כי התובע מתלונן, בין היתר, על כאבי ראש, הפרעות בשינה, ירידה קלה בשמיעה באוזן שמאל וקשיים בתפקוד כף יד ימין (צריך היה להיות כתוב שמאל, כפי שאישר אח"כ פרופ' אברמסקי, במכתב תשובה מיום 27.12.98לב"כ הנתבעת) בגלל ליקוי בהפעלת האגודל. בבדיקתו של התובע מצא פרופ' אברמסקי חולשה של האגודל בעת פעולת תפס של כף היד וגם חולשה קלה של הדורזיפלקסיה של האגודל. על סמך ממצאים אלה קבע פרופ' אברמסקי כי לתובע נותרו: א. נכות בשיעור % 2.5לצמיתות בגין תסמונת פוסט טראומטית לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח [לפי סעיף 34א-ב (חלקי מתואם) לתוספת לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956(להלן: תקנות המל"ל) - העוסק בהפרעות פסיכונוירוטיות] ב. נכות בשיעור % 5לצמיתות בגלל "ממצא נוירולוגי באגודל כף יד ימין [צ"ל: "שמאל" - ד' ח'] ובתפקוד כף היד בגין זאת" (לפי סעיף 31(4) א' iלתקנות המל"ל - העוסק בשיתוק עצב חלקי בצורה קלה מאד). פרופ' אברמסקי קבע כי "אחוזי נכות אלו הינם בנוסף לאחוזי הנכות שנקבעו על ידי האורטופד". ג. .3הנכות בתחום הפנימי 16. פרופ' רחמילביץ בדק את התובע ביום .29.4.96בפני פרופ' רחמילביץ לא התלונן התובע אלא על "היבטים הקשורים בפגיעה בעצמות השלד" ונמצא "במצב כללי מצוין", כאשר "בתחום הרפואה הפנימית הפגיעות בתאונה בחזה ובבטן נרפאו לחלוטין ולא נותר להם כל זכר". על כן קבע פרופ' רחמילביץ כי "מר רגבי אינו לוקה כיום בנכות כל שהיא בתחום הרפואה הפנימית". ג. .4האם קיימת חפיפה בין הנכות האורטופדית ובין הנכות הנויורולגית? 17. הנתבעת טוענת כי קיימת חפיפה בין הנכות הנויורולגית שנקבעה לתובע בגין הפגיעה באגודל (%5) ובין הנכות האורטופדית שניתנה לתובע בגין בגין מצבור של פגיעות קלות, בין היתר באגודל. התובע טוען (בתשובתו לסיכומי הנתבעת) כי לא מדובר באותה נכות, שכן המומחה בתחום הנוירולוגי קבע במפורש שהנכות שנקבעה על ידו בגין הפגיעה ביד היא בנוסף לנכות שקבע המומחה האורטופד בגין הפגיעה ביד. בסוגיה זו, נדמה לי כי הדין עם התובע (ולא רק מן הטעם שנומק על ידו). אפרט: אכן, שיקול הדעת לקבוע את מצבו הרפואי של התובע נשאר בידי בית המשפט גם לאחר שמונה מומחה רפואי (ראו דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1156/92 סגל נ' סגל, תק-על 95(1) 1435, פיסקה 3לפסק הדין והאמכתאות הנזכרות שם). כמו כן, לא אחת נעשה שימוש בשיקול דעת זה כאשר קיימת חפיפה בין קביעות של מומחים רפואיים שונים, שמונו כדי ליתן חוות דעת בדבר מצבו הרפואי של תובע בתחומים שונים. כך נעשה גם בבית המשפט העליון בע"א 586/84 מקלף ואח' נ' זילברברג ואח’, פ"ד מג(1) 137, 151ו עד 152א. אולם במקרה דנן, נראה שאין מקום למהלך כזה. מלבד העובדה כי שני המומחים - האורטופד והנויורולוג - התייחסו (בין היתר) למגבלה ביד, אינני סבור כי יש חפיפה בין חוות הדעת שלהם. שהרי ד"ר לוין (האורטופד) קבע בחוות דעתו כי "יש הגבלה בכיפוף האגודל השמאלית...קצה האגודל מגיע רק עד 2ס"מ מכף היד", ופרופ' אברמסקי (הנוירולוג) קבע בחוות דעתו ממצא של חולשה באגודל וגם חולשה קלה של הדורזיפלקסיה של האגודל. לכאורה, ניתן לתהות האם לא מדובר, בעצם, במגבלת תנועה שמקורה אינו אלא בחולשות, או בחולשות הנחזות גם להיות מגבלת תנועה. ברם, צירופן של שתי עובדות מניח את הדעת כי אין מדובר באותה פגיעה: 1) ד"ר לוין קבע מחד כי לתובע לא נותרה אף פגיעה המתאימה לסעיפי הליקוי של תקנות המל"ל (כלומר המצדיקה כשלעצמה קביעת נכות), ואילו פרופ' אברמסקי מצא מנגד פגיעה המצדיקה קביעת נכות בשיעור % 5לפי סעיף מפורש בתקנות. 2) פרופ' אברמסקי היה ער לקביעת ד"ר לוין וקבע נחרצות כי אחוזי הנכות שנקבעו בגין הממצא הנויורולגי באגודל נקבעו "בנוסף לאחוזי הנכות שנקבעו על ידי האורטופד". לאור שני אלה, נחה דעתי כי הפגיעות באגודל אשר איתרו שני המומחים הינן פגיעות שונות, ועל כן הנכויות האורטופדית והנויורולגית הינן מצטברות ולא חופפות. ג. .5בש"א 4182/99 18. בסיכומיו ובסיכומי תשובתו טען ב"כ התובע, כי לתובע גם נקבעו % 5 נכות בתחום הכירורגי עפ"י חוות דעת של מומחה לכירורגיה, ד"ר אשור. בתגובה לכך הגיש ב"כ הנתבעת בקשה בכתב, בה טען כי "בתיק זה מעולם לא מונה מומחה כירורגי, ולא ברור מהיכן צצה עתה נכותו הכירורגית של התובע". בתשובתו לבקשה זו הודה ב"כ התובע כי "לאחר בדיקה נוספת חוות הדעת הכירורגית אכן לא שייכת לתיק זה", ואף התנצל בפני בית המשפט ובפני המשיבה על טעותו זו. בהחלטתי מיום 18/10/99קבעתי כי ההחלטה בבקשה האמורה תינתן במסגרת פסק הדין. לאור האמור, אני מקבל את הבקשה של ב"כ הנתבעים וקובע כי אכן לא הוגשה כל חוות דעת כירורגית בתיק זה וממילא גם לא נקבעה לתובע נכות כירורגית. במקביל מקבל אני את התנצלותו של ב"כ התובע, לאחר שנחה דעתי כי מדובר בטעות בתום לב מצדו, כדבריו. לכאורה, צריך היה לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת בגין הליך ביניים מיותר זה. ואולם, לנוכח העובדה שב"כ הנתבעת (עו"ד דחלה) ניצל את הבקשה האמורה כדי להוסיף ולהעלות בה טענות שאינן נוגעות לעניין הטעות האמורה (על אף שלא ניתנה לנתבעת זכות להשיב לסיכומי התשובה של התובע), נמנע אני מלפסוק הוצאות לטובתה בגין ההליך המיותר כאמור. ג. .6הנכות הרפואית המשוקללת 19. כמפורט לעיל, בעקבות התאונה נותרו לתובע הנכויות הבאות: נכות בשיעור % 0 בתחום האורטופדי ונכויות נוירולוגיות בשיעור % 5 ו- %2.5. חישוב משוקלל של אחוזי הפגימות השונות, בדרך המותווית בתקנות המל"ל (אליהן מפנה תקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976), מעלה כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור % 16.6 לצמיתות. ד. הנכות הרפואית הזמנית 20. בחקירתו ע"י ב"כ התובע (בדיון מיום 25.11.97) אמר ד"ר לוין כי "באופן תיאורטי בהתעלם מיתר הסוגיות אם נתייחס רק לבעיות האורטופדיות, קצת קשה וזה היפוטתי...באופן סביר הייתי קובע חודשיים נכות זמנית של % 100 ועוד חודש ימים של % 50אך זה ספקולציה" (עמ' 12שורה 11לפרוטוקול). ד"ר לוין הסביר כי הדבר לא בא לידי ביטוי בחוות דעתו כי "באותו זמן שהיו לו את הנכויות האורטופדיות הזמניות היו לו נכויות של % 100בתחומים אחרים" (שורה 8, שורה 15-14). ד"ר לוין אמנם איננו מומחה בתחום הפנימי והנוירולוגי, אך סביר בעיני, נוכח טיב הפגיעות הרבות מהן סבל התובע וצירופן, כי התובע אכן סבל מנכות זמנית מלאה במשך התקופה האמורה, ואף יותר מכך. אני בדעה, כי נוכח פגיעותיו סביר לקבוע כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור של % 100למשך תקופה של שישה חודשים מיום התאונה. ה. הנכות התיפקודית והפסד כושר ההשתכרות שנגרמו לתובע בעקבות התאונה 21. כפי שהובהר בפסק דינו של כבוד השופט אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, תק-על 95(2) 175(ראו פסקאות 6- 9לפסק הדין), מבחינים אנו בין קביעת הנכות הרפואית, משמעותה התיפקודית (קביעה שמן הראוי לעשותה בהתעלם מנתוניו האישיים של התובע - פיסקה 9) והפסד כושר ההשתכרות שנגרם לתובע (פיסקה 6). אין כל הכרח כי תהיה חפיפה בין שלושת המושגים. יתכן שפגיעות המחייבות קביעת נכות בשיעור זהה הינן בעלות השלכות תיפקודיות שונות. למשל פגיעה בתחום הפלסטי ופגיעה בתחום האורטופדי. כמו כן תיתכנה שתי פגיעות שהינן בעלות אותה משמעות תיפקודית (לדוגמא, שתי פגיעות בתחום האורטופדי) אך שהגריעה בכושר ההשתכרות בגינן שונה בין ניזוק לניזוק (למשל, שיתוק קל באצבעו של רופא מנתח עשוי להיות בעל משמעות גדולה לכושר השתכרותו, ומנגד פגיעה זהה באצבעו של רואה חשבון עשויה לגרוע מעט מכושר השתכרותו). משנקבעה הנכות הרפואית, תיבחן שאלת הפסד כושר ההשתכרות לאור נסיבותיו של הניזוק הספציפי. אם קיימים נתונים המאפשרים לקבוע את הגריעה בכושר ההשתכרות שנגרמה לניזוק, אין צורך לקבוע את שיעור הנכות התפקודית (בכל הקשור לראש הנזק של הפסד כושר השתכרות). ואולם במידה שחסרים נתונים לקבוע מה מידת ההפסד שנגרם לכושר השתכרותו של הניזוק (למשל - בהיותו צעיר שעתידו המקצועי איננו ידוע), תשמש המשמעות התיפקודית של הנכות הרפואית - דהיינו הנכות הפונקציונלית כמודד לקביעת הפסד כושר השתכרותו של הניזוק (פסקאות 7- 8לפסק הדין בענין גירוגיסיאן). על רקע דברים אלה, וטענות הצדדים בהקשר זה, בחנתי את הנזק שנגרם לכושר השתכרותו של התובע, והגעתי למסקנה כי כתוצאה מן התאונה איבד הוא % 16.6מכושר השתכרותו. אפרט: 22. טענתו העיקרית של התובע היא כי לאור מגבלותיו וקשייו, נפגע קצב עבודתו (סעיף ב' לסיכומיו). הוא טוען כי לפי עדותו, שלא נסתרה, הרי לאור מכלול פגיעותיו - מגבלת התנועה ביד, כאבי הראש, הצוואר והאגן, הוא יכול לעבוד כטייח אך בקצב איטי בערך פי 3("העבודה שקודם הייתי צריך לעשות אותה בשבוע, היום זה לוקח לי 20יום" - עמ' 3לפרוטוקול מיום 17.6.97). התובע טוען כי לאור מקצועו והיותו חסר השכלה פורמלית (למד עד כיתה ט בחברון), יש להעמיד את שיעור הפסד השתכרותו על %30. 23. הנתבעת מבקשת לקבוע כי כושר השתכרותו של התובע לא נפגע עקב התאונה. זאת לאור העובדה שעל פי עדותו התובע המשיך לעבוד כטייח אחרי התאונה והשתכר 400 ש"ח ליום, בעוד שלפני התאונה השתכר עד 150ש"ח ליום (ראו סעיפים ג' 14- ג' 18לסיכומיה). מוסיפה הנתבעת וטוענת כי היה ביכולתו של התובע להעיד את אביו (או את עובדיו של אביו), אף הוא טייח במקצועו, אשר התובע לטענתו ניסה להשתלב בעבודה אצלו ולא היה מסוגל לכך מפאת מגבלותיו; ומאחר שהתובע נמנע מלעשות כן, יש לקבוע כי לא עמד בנטל השכנוע של מרכיב תביעתו זה. ומוסיפה הנתבעת, כי לאור סתירות בעדותו של התובע והגזמותיו לכל אורך המשפט, אין להסתפק בעדותו היחידה, ולכן גם מטעם זה יש לקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את הגריעה הנטענת מכושר השתכרותו (סעיפים ג' 21- ג' 22). 24. עיון בעדותו של התובע אכן מעלה תהיות. התובע פירט בהרחבה את מגבלותיו הרפואיות: כאבים בחזה, בצוואר, ביד ובאגן (עמ' 3- 5 לפרוטוקול מיום 17.6.99) והסביר כי כיום הוא "עובד כטייח אבל בצורה קלה, לפי הקצב שלי" (עמ' 3שורה 12). הוא גם טרח להוסיף, מבלי שנשאל, כי היום הוא מבצע בשלושה שבועות את אותה כמות עבודה שביצע בשבוע, לפני התאונה (עמ' 3 שורה 16), ומעט לאחר מכן, כאשר נשאל ע"י בא-כוחו כמה מטרים הוא עושה ביום, ענה: "קודם לפני התאונה הייתי עושה מאה מטר ביום, והיום אני עושה 50מטר ביום" (עמ' 3שורה 20). משמע, שקצב העבודה שלו לא נגרע פי שלושה (בניגוד למשתמע מעדותו קודם לכן). לא הייתה מניעה נראית לעין שהתובע יעיד את אביו או עובדיו, כדי להוכיח את טענתו כי לאחר התאונה ניסה להשתלב בעבודה כטייח ולא היה ביכולתו לעשות כן (ראו עמ' 7 שורה 21 ואילך). התובע העיד כי היום הוא עובד כעצמאי ולו שני פועלים עליהם הוא מפקח ("האחד מנהל עבודה, ואני בודק אותו, והשני מגיש לו טיט" - עמ' 9 שורה 9 ואילך), ושכרם הכולל הוא 200 ש"ח ליום (עמ' 10שורה 9). לכאורה עולה כי התובע כיום עוסק יותר בפיקוח מאשר בעבודה פיסית. מכל מקום התובע לא העיד את עובדיו על מנת להראות כי יכולתו להשתתף במאמץ הפיסי מוגבלת. התובע העיד כי הוא "מקבל" כיום 8ש"ח למטר ומבצע כ- 50מטר ליום (עמ' 3שורות 16- 20). הנתבעת טוענת כאמור כי המסקנה היא כי התובע משתכר כ- 400 ש"ח ליום עבודה, היינו כ- 800, 8 ש"ח לחודש ועל כן יש לומר כי לא נגרע דבר מכושר השתכרותו. נדמה לי כי זו מסקנה מרחיקת לכת. התובע העיד כאמור כי כיום הוא עצמאי ויתכן שהתכוון לפדיון היומי, לפני הפרשת המשכורת לעובדיו, שהיא כאמור 200ש"ח. חישוב זה נותן פדיון של 200ש"ח ביום (400, 4ש"ח לחודש), כאשר התובע עובד כעצמאי. גם עד לשנה וחצי לפני התאונה עבד התובע כעצמאי, בישראל, והרוויח לטענתו כ- 000, 6 ש"ח (עמ' 8 שורה 22). 25. אמת, התובע נטה להגזים בסבלו ומגבלותיו, ולענין זה ראוי גם להביא את דברי האורטופד ד"ר לוין בחקירתו ע"י ב"כ התובע: "...אמרתי שהייתה הגזמה, שתמיד עולה שהוא רוצה לקבל פיצויים מבליט את התלונות שלו. פה זה היה בצורה מאד מוגזמת...דוגמא: קשה לו לנסוע בגלל כאבים באגן, זה ממש פנטזיה...יש לו כאבים בשתי הידיים שעה שנפגע ביד אחת. גם הצורה שהוא מציג את זה היתה מאד מוגזמת. אני מדבר על שפת גוף, ולא על דיבור. אני לא יכול לכתוב את זה צריך סרט בשביל זה" (עמ' 14שורות 24- 28). כמו כן, כאמור, התובע היה יכול להעיד עדים נוספים אשר לכאורה עשויים היו להועיל לתביעתו - בני משפחתו אשר לטענתו תמכו בו וסעדו אותו, אביו אשר לטענתו ניסה להעסיקו אחר התאונה, עובדיו של אביו, עובדיו שלו - ונמנע מלעשות כן ללא הסבר מתקבל על הדעת. עם זאת, אינני יכול להתעלם מחוות הדעת הרפואיות, ומכך שלפיהן התובע סובל כיום מנכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל %16.6, שהיא תוצאה של מכלול פגיעות אורטופדיות ונויורולוגיות בעלות משמעות תיפקודית, כמו גם מנתוני התובע, אשר עבד וככל הנראה יעבוד כל חייו בעבודת כפיים. טיב הפגיעות אשר על קיומן אין מחלוקת בין הצדדים, שילובן עם נתוני התובע, תוך ייחוס משקל ולו מסויים לחלקים הסבירים בעדותו בדבר סבלו ומגבלותיו, מחייבים את המסקנה כי התובע סובל ממגבלות פיסיות אשר עשויות, בכוחן המצטבר, לפגום בכושר עבודתו, בעיקר בכל הנוגע לקצב העבודה. בהקשר זה יש לציין כי גם אם היום עובד התובע כעצמאי ועיקר עבודתו מתבטאת בפיקוח, אין וודאות כי לעולם יוכל להתמיד בכך וכי לא יהיו אירועים שאינם בשליטתו אשר יחייבוהו לחזור לעבור כשכיר, או אז מגבלותיו הפיסיות יבואו לידי ביטוי רב יותר. לאור כל האמור לעיל, לא אוכל לקבל כי התובע איבד כ- % 30מכושר השתכרותו, כטענת בא כוחו בסיכומיו, אך מנגד יהא זה אך סביר לקבוע כי התובע איבד %. 16.6מכושר השתכרותו, כלומר כשיעור הנכות הרפואית (שהוא גם, במקרה של התובע, שיעור הנכות התיפקודית). ו. הפסד שכר בעבר 26. התובע מבקש לפסוק לו בגין הפסדי שכר בעבר סך של 215, 303ש"ח (נכון ליוני 1999). הוא מתבסס על ה'נתונים' הבאים: עקב התאונה לא עבד במשך שנה וחצי, באותה תקופה סבל מנכות זמנית בשיעור %100, ועובר לתאונה הרוויח 000, 6ש"ח נטו. מאז שחזר לעבודה ועד היום הוא סובל מנכות תפקודית בשיעור של % 30 (ראו סעיף ד' לסיכומיו). הנתבעת מצידה טוענת כי מעדות התובע עולה כי הייתה לו אפשרות לעבוד כסנדלר, אותה לא מימש בגלל ש"לא אהב" את עבודת הסנדלרות (ראו עדות התובע בעמ' 7שורות 30- 32: "ניסיתי לעבוד בתור סנדלר, אבל לא אהבתי את זה. זה לא התאים לי"). ומכאן כי יש לקבוע שהתובע לא עמד בנטל הקטנת נזקיו (סעיפים ה' 2- ה' 5לסיכומיה). לענין זה יש לומר כבר עתה, כי המסקנה הסבירה מעדותו זו של התובע היא דווקא כי הוא ניסה להקטין את נזקו, ואך סביר הדבר שמי שעבד עד התאונה במשך כעשר שנים כטייח (החל מגיל 16- 17, ראו עדותו בעמ' 5שורה 30ואילך), יימצא בלתי מתאים לעבודת סנדלרות. כן טוענת הנתבעת כי התקופה בה טוען התובע כי סבל מנכות זמנית מלאה הינה מוגזמת בעליל ואינה נתמכת בראיות חיצוניות, ויש לפצות את התובע לכל היותר לפי שלושה חודשי נכות זמנית מלאה (סעיפים ה' 6- ה' 11). 27. כאמור, התובע טען בסיכומיו (סעיף ג'1) כי עובר לתאונה השתכר כ- 300, 3לחודש ( 150ש"ח ליום). לעומת טענתו זו, שהובאה כאמור בסיכומיו, מסתבר כי בעדותו אמר כי היה זה השכר שהרוויח בעת שעבד בישראל (ראו עמ' 2שורה 6ואילך). במקום אחר בעדותו אמר כי הרוויח בין 000, 4ל- 500, 4ש"ח לחודש כשכיר, ואח"כ כ- 000, 6ש"ח לחודש כעצמאי, כל זאת בתקופה בה עבד בישראל (עמ' 8שורה 20ואילך). במילים אחרות, לא הובאה על ידי התובע כל ראיה על גובה שכרו בשטחים לפני התאונה, למרות שמדובר בתקופה של שנה וחצי, ואילו לגבי השכר בתקופה בה עבד בישראל, עדות התובע בעצמה אינה עקבית, וגם אינה מתיישבת עם תלוש השכר אשר הוצג על ידי התובע (ת/1) ממנו נובע כי בתקופה בה עבד בישראל השתכר לכל היותר 52ש"ח ליום עבודה (כ- 1150ש"ח לחודש). לפיכך אינני רואה אפשרות להסתמך על עדותו היחידה באשר לכושר השתכרותו וגובה שכרו לפני התאונה. התוצאה היא שפיצוי ראוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לתובע בעבר, צריך להיות מחושב לפי בסיס של שכר ממוצע בשטחים בענף הבינוי (בהיותו טייח), כאשר ההפסד משוערך להיום, דהיינו נושא הפרשי הצמדה וריבית. אשר לנכותו הצמיתה, גם זו כבר נקבעה לעיל - %. 16.6(רפואית ותיפקודית). הנכות התיפקודית הזמנית - כמפורט לעיל, קבעתי כי התובע סבל מנכות רפואית זמנית בשיעור % 100למשך 6חודשים. נוכח טיב הפגיעות ועיסוקו של התובע בעבודה הדורשת מאמץ פיסי לא מבוטל, יש לקבוע כי נכותו התיפקודית הזמנית, ושיעור הפסד כושר השתכרותו הזמני, היו זהים לנכות הרפואית הזמנית. מובן שאינני מקבל את עדותו של התובע (עמ' 3שורה 5) כי לא היה מסוגל לעבוד עקב התאונה במשך שנה וחצי. עדות זו נראית לי מוגזמת ובלתי סבירה על פניה, וגם אם באמת יסודה, הרי שיש לקבוע כי כעבור חצי שנה מאז התאונה, היה יכול התובע לעבוד כטייח (בכפוף לנכות תיפקודית בשיעור %.16.6), ולכן ממועד זה לא עמד בנטל המוטל עליו להקטין את נזקו. התוצאה בנוגע לראש נזק זה היא שהתובע יפוצה לפי 6חודשי נכות זמנית מלאה, ומשלב זה ועד היום - לפי שיעור הנכות התיפקודית - % .16.6אשר לבסיס השכר לחישוב, משלא הוצגו נתוני שכר מוכחים על ידי התובע ובהיעדר אפשרות להסתמך על עדותו, אין לי אלא להתבסס על הממוצעים הסטטיסטיים בחוברת של הרשות הפלשתינית (להלן - הלשמ"ס) שצורפה לסיכומי ב"כ הנתבעת (בהסכמת ב"כ התובע - עמ' 46לפרוטוקול). ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו לטבלה 8(שבעמ' 30לחוברת) המלמדת כי עובד במקצוע 'אלמנטרי' השתכר באוקטובר 1994- כחצי שנה לפני התאונה - סכום חודשי של 207דינרים ירדנים (להלן - ד"י). ואולם, אני סבור כי טבלה זו איננה רלוונטית לתובע, כי אם טבלה 4(שבעמ' 26לחוברת), משום שהתובע עובד בענף הבינוי (construction). טבלה זו מלמדת כי עובד בבינוי השתכר באותה תקופה 390ד"י לחודש בממוצע. שער הדינר ביום 1.6.95(מועד המשכורת הראשונה שהייתה משולמת לולא התאונה) עמד על 4.33ש"ח, ועל כן שכרו של התובע עמד על 689, 1ש"ח עובר לתאונה. נכון למועד פסק הדין - אם נצמיד סך זה למדד המחירים לצרכן עובד בבינוי משתכר 332, 2ש"ח בממוצע. לפי דרך זו, הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד שכר בעבר הינו: 772, 34ש"ח, לפי הפירוט הבא: עבור החודשים מאי עד אוקטובר 10:911 19, 15ש"ח (סך כולל של 689, 1ש"ח , 6xנושא הפרשי הצמדה מתחילת התקופה וריבית מאמצע התקופה; ראו פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 28.12.98בע"א 8738/96 אסרף נ' דיאמנט והמגן חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), פסקה 3לפסק הדין). מחודש נובמבר 1995ועד ליום פסק הדין: 861, 18ש"ח ( 280, 48xמשוערך בדרך המבוארת לעיל). ז. הפסד השכר בעתיד ז. .1בסיס השכר לחישוב 28. התובע, שהינו תושב חברון, מבקש לפצותו לפי רמת השכר בישראל, שכן הוא עב מרבית חייו בישראל, ובנוסף פנה לקבלת תעודת זהות ישראלית בעקבות נישואיו לתושבת מזרח ירושלים (סעיף ג' 1לסיכומיו); וגם אם תמצא לומר כי מן הראוי לפצותו לפי רמת השכר בשטחי הרשות הפלשתינית (להלן - השטחים), טוען התובע כי יש לקחת בחשבון שזו תעלה במרוצת השנים, עד שתשתווה לרמת השכר בישראל (סעיף ב' לתשובתו לסיכומי הנתבעת). 29. התובע טוען כי עובר לתאונה השתכר כ- 150ש"ח ליום ועבד שישה ימים בשבוע (כלומר שכר של כ- 300, 3ש"ח לחודש) - סעיף ג' 1לסיכומיו. הוא גם טוען כי מרבית חייו עבד בישראל והרוויח כ- 000, 4ש"ח לחודש ויותר, בערך כשכר הממוצע במשק באותה עת (סעיף ג' 2לסיכומיו). מוסיף התובע ומבקש לקבוע כי בסיס השכר לחישוב הפסד השכר בעתיד צריך להיות פעם וחצי השכר הממוצע במשק, שהרי התובע היה בעת התאונה צעיר בתחילת דרכו המקצועית והיה צפוי להתקדם ולהתמקצע (סעיף ג' 3). 30. הנתבעת טוענת כי התובע עבד ערב התאונה בשטחים ולכן אין כל הצדקה לפצותו לפי בסיס השכר בישראל. ומכל מקום, שכרו של התובע בישראל היה כ- 780ש"ח לחודש, לפי תלוש השכר של שירות התעסוקה שהציג, ואשר לא הובאה כל עדות לסתור אותו (סעיף ד' 1- 8לסיכומי הנתבעת). 31. אשר לרמת השכר בשטחים, הנתבעת צירפה כאמור חוברת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות הפלשתינית, כדי להראות כי השכר הממוצע בשטחים לעובד באחד המקצועות ה'בסיסיים' (elementry occupations) הוא 244, 1ש"ח נכון לאוקטובר 1994- כחצי שנה לפני התאונה (וראו סעיף ד' 23לסיכומי הנתבעת). ואולם, כבר קבעתי לעיל כי את שכרו של התובע עובר לתאונה יש לקבוע לפי השכר הממוצע בשטחים לעובד בענף הבינוי, דהיינו 689, 1ש"ח, כאשר הצמדתו של סכום זה למדד מעמידו על 332, 2ש"ח נכון להיום. כמו כן צירפה הנתבעת תעודה של הלשמ"ס ממנה עולה כי השכר הממוצע בשטחים נכון ליום 31.7.99הינו 324, 1ש"ח (סעיף ד' 29לסיכומי הנתבעת ונספח ז' שצורף אליהם ואשר תמציתו הרלוונטית תורגמה ע"י ב"כ הנתבעת בסעיף זה). 32. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה, ובחנתי את עדותו של התובע, באתי למסקנה לפיה יהיה זה נכון לפצותו - בגין הפסד שכר בעתיד - לפי בסיס שכר של 000, 3 ש"ח לחודש. להלן אפרט את השיקולים שהביאוני למסקנתי זו. 33. התובע הוא תושב השטחים (חברון) המתגורר כיום בכפר עקאב שליד עטרות (עמ' 1 שורה 9 ואילך). התובע טען בעדותו (עמ' 1 שורה 4 ואילך) וכן בסיכומיו, כי הגיש בקשה לקבל תעודת זהות ישראלית, אך טענה זו לא הוכחה בפני. התובע גם הפסיק לעבוד בישראל כשנה וחצי לפני התאונה וללא קשר אליה, כי אם בגלל שלא ניתן לו רשיון כניסה לישראל (עמ' 6 שורה 8). גם לאחר התאונה לא חזר לעבוד בישראל, ולא נטענה כל טענה כי היה זה בגלל מגבלותיו הפיסיות. על רקע נתונים אלה, יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את טענתו כי הבסיס הראוי לחישוב הפסדיו הוא השכר ישראלי. לאור זאת גם אינני רואה צורך לדון בשאלת גובה שכרו של התובע כאשר עבד בישראל, שאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין בידי נתונים לגבי שכרו של התובע במקצועו (טייח) בעת שעבד כשכיר בשטחים לפני התאונה, כמו גם לגבי הכנסותיו כיום כעצמאי, ומנגד, קבעתי כאמור לעיל כי סביר שעבודתו של התובע בעתיד תהיה בשטחים. לשון אחר: אין בידי נתונים של ממש בדבר יכולתו של התובע להשתכר (בשטחים) אילולא מומו, וגם לא בדבר יכולתו להשתכר במומו (בהתחשב בעיקר בעובדה שמעדות התובע, אשר שזורה בגוזמאות ובחוסר עקביות, לא ניתן למעשה לקבוע דבר בענין זה). נוכח מצב דברים זה, יש לקבל גם כאן את עמדתה העקרונית של הנתבעת (סעיף ד' 32) כי יש לפסוק לתובע פיצוי על בסיס נתונים סטטיסטיים. לענין זה אביא את דבריו של השופט אור בע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 538ז: "בהיעדר נתונים לגבי כושר השתכרותו של הניזק לפני התאונה - כגון במקרים של קטין או אדם צעיר אשר טרם יצא לשוק העבודה - נזקק בית-המשפט לא אחת להנחה שכושר השתכרותו של הניזק זהה לגובה השכר הממוצע במשק". עם זאת, אינני יכול לקבוע את בסיס השכר על סמך הנתונים אשר צירפה הנתבעת לסיכומיה, גם אם אתן בהם אמון מלא, שכן נתונים אלה משקפים את המצב נכון להיום, באיזור אשר סביר להעריך כי צפויה לו בעתיד צמיחה כלכלית. לא יהיה זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר במשך 35השנים הבאות על סמך נתונים הנכונים להיום, כאשר סביר להניח שיחול בהם שינוי לטובה, שהרי 'לא לעולם חוסר' (אם כי ברי שאין לדעת מה יהיו קצב השינוי ומידתו). מנגד, אין לקבל את עמדת ב"כ התובע כי יש לחשב את נזקו של התובע לפי בסיס השכר בישראל. סביר בעיני להעריך את בסיס השכר לפיצוי התובע בסך של 000, 3 ש"ח לחודש (נטו). בסיס זה הינו קצת מעל כפל השכר הממוצע בשטחים כיום לפי נתוני הלשמ"ס (ראו סעיף 31 לעיל), ועולה בכ - 700 ש"ח על השכר הממוצע בענף הבינוי, אליו משתייך התובע, שהינו - לפי נתוני הלשמ"ס מאוקטובר 1994בערכם היום - 332, 2ש"ח. לענין התחשבותו של בית המשפט בהנחה כי תחול עלייה בשכר הריאלי בשטחי יש"ע, בבואו לקבוע את בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר בעתיד של תושבי יש"ע, ראו: ת.א. (י-ם) 1003/91 אלרחמן נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון ואח'(לא פורסם), מפי כבוד השופטת דורנר (עמ' 6לפסק הדין). יצויין כי בפסק דין זה הנתונים הסטטיסטיים שהוצגו ואשר בית המשפט נטה שלא להסתמך עליהם התייחסו לתקופת האינתיפאדה, והפיצוי שניתן היה גלובלי; ת.א. (תל-אביב) 4055/85 חנוף (לא פורסם, תק-מח 92(2) 440), מפי כבוד השופט צ. הכהן (ר' עמ' 7לפסק הדין), שם קבע בית המשפט בסיס שכר של 000, 2ש"ח (נכון ליום 15.7.92), בעוד שהשכר הממוצע לתושב יש"ע בישראל היה אז, לפי הנתונים בפסק הדין 842 ש"ח. ז. .2חישוב הפסד השכר 34. לאור האמור לעיל, יש לחשב את הפסד השכר העתידי של התובע כך: % 16.6(אובדן כושר השתכרות) מ - 000, 3ש"ח (בסיס השכר) הפסד השכר החודשי, כפול 260(מקדם ההיוון ל- 35שנים). התוצאה היא שלתובע נגרם הפסד שכר לעתיד בסך 480, 129ש"ח. 35. לא נעלמה ממני בקשתו של התובע לפסוק לו הפסד שכר עד גיל 70, לאור היותו עצמאי (סעיף ה' 1לסיכומיו). כמפורט לעיל, קבעתי את בסיס ההפסד על סמך ההנחה כי בעתיד יתכן שלא יעלה בידי התובע לעבוד כעצמאי, ואז מגבלותיו יבואו לידי ביטוי משמעותי. בכך נדמה כי הטבתי עם התובע, שכן אילו הייתי מניח שהתובע יעבוד כעצמאי עד סוף תוחלת חיי העבודה שלו, היה אולי מקום לקבל את טענתו לגבי גיל הפרישה, אך מנגד הייתי קובע שיעור הפסד כושר השתכרות נמוך יותר (לאור העובדה שעבודתו כעצמאי איננה מחייבת מאמץ פיסי כשל עובד שכיר). יש גם לציין שלא הובאו בפני ראיות לענין גיל הפרישה של עצמאי בשטחים. מכל מקום, ברי שפיצוי המבוסס על ההנחה שהתובע לא יעבוד כעצמאי, איננו יכול להיות מחושב עד גיל הפרישה של עצמאי. ח. הוצאות רפואיות והוצאות עבור נסיעות בעבר 36. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי גלובלי בראש נזק זה (סעיף ו' לסיכומיו). הנתבעת טוענת כי זהו נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות ממשיות (סעיף ז' לסיכומיה). 37. התובע לא העיד כי נגרמו לו הוצאות רפואיות בגין התאונה. כמו כן, משאלות 8ו- 9לשאלון אשר נשלח אליו על ידי הנתבעת (נ/1), ומתצהיר תשובותיו להן (נ/2) עולה כי הנתבעת נשאה בכל הוצאות האשפוז (תשובה 8) והטיפולים הרפואיים (תשובה 9) שהתובע נזקק להם עקב התאונה. עם זאת סביר שלאור פגיעותיו המרובות של התובע, הוא סבל ממגבלות ניידות משמעותיות במשך תקופה של חודשים מספר, בהם נזקק לטיפולים ממושכים, ונגרמו לו ולבני משפחתו הוצאות עקב כך. אכן, התובע לא צירף קבלות, אך הלכה היא כי מותר לו לבית המשפט לאמוד גם הוצאות אשר הינן בגדר הנזק המיוחד, כאשר אין הוא מטיל ספק בעצם ההוצאה, ולפסוק פיצוי גלובלי בגינן גם אם לא הוכחו בקבלות (ראו והשוו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 486- 487והאמכתאות הנזכרות שם). בהתחשב בפגיעותיו של התובע ובנכויות הזמניות מהן סבל עקב התאונה, אאמוד את הוצאות הנסיעה שנגרמו לו (או לבני משפחתו) עקב התאונה בסך של 000, 3ש"ח (נכון למועד פסק הדין). ט. הוצאות רפואיות והוצאות עבור נסיעות בעתיד 38. התובע טוען כי בעתיד יזדקק לטיפולים רפואיים ויוציא הוצאות לצורך ניידותו (ראו סעיף ז' לסיכומיו). עיון בחוות הדעת הרפואיות מעלה כי אף אחד משלושת המומחים שבדקו את התובע לא קבע שהתובע יזדקק לטיפולים כלשהם בעתיד. שניים מן המומחים - ד"ר לוין ופרופ' רחמילביץ - אף קבעו במפורש כי התובע לא יזדקק לטיפולים בעתיד (ראו עמ' 3 לחווה"ד של ד"ר לוין וחווה"ד של פרופ' רחמילביץ). כמו כן, אין לומר כי הכאבים מהם סובל התובע ומגבלת התנועה באחת מאצבעות ידו השמאלית, ימנעו ממנו לעשות שימוש ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית. י. עזרה וסיעוד בעבר 39. התובע מבקש לפצותו בגין העזרה והסיעוד אשר העניקה לו משפחתו בחודשים הראשונים לאחר התאונה (סעיף ח' לסיכומיו). התובע העיד כי "בארבעת החודשים הראשונים ביליתי מחצית הזמן אצל משפחתי בחברון והמשפחה הייתה מוציאה עלי כספים" (עמ' 6 שורה 34). הנתבעת טוענת כי לתובע לא מגיע כל פיצוי בגין העזרה והסיעוד שנזקק להם בעבר. זאת, משום שלא העיד את בני משפחתו על מנת שיוכל בית המשפט להעריך את היקף העזרה לה נזקק התובע. אכן, התובע לא העיד את בני משפחתו על אף שלכאורה לא הייתה כל מניעה לכך. מנגד, סביר לומר שמשפחתו סעדה אותו בהיקף מסויים לאחר התאונה ובעקבותיה. על דרך האומדן אעריך את עלות העזרה לה נזקק התובע בחודשים הראשונים שלאחר התאונה בסך של 000, 6ש"ח (נכון ליום פסק הדין). יא. עזרה וסיעוד בעתיד 40. התובע בעצמו לא ביקש לפצותו בראש נזק זה (כותרת הסעיף ח' לסיכומיו מתייחסת גם לעתיד אך הטענה בגוף הסעיף מתייחסת רק לעבר). מעבר לצורך אומר שלא מצאתי כל הצדקה לכך שהתובע יזדקק לעזרה וסיעוד בעתיד. יב. כאב וסבל 41. הנתונים הצריכים לחישוב סך הפיצוי בראש נזק זה הינם: התובע הוא יליד 1969, התאונה אירעה ביום 29.4.1995, ובגינה אושפז התובע למשך 18 ימים ונותרה לו נכות צמיתה בשיעור %16.6. לפי חישוב בדרך המותווית בסעיף 4לחוק הפיצויים ובתקנה 2לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, סך הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק זה הינו 808, 31ש"ח (כולל ריבית בתוכו). יג. סוף דבר 42. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סך כל הפיצויים שנפסקו לו לעיל: 060, 205 ש"ח ליום מתן פסק הדין. ב. שכ"ט עו"ד בשיעור % 13מסך כל הפיצויים בתוספת מע"מ כחוק: 190, 31 ש"ח ליום מתן פסק הדין. ג. שכר טרחתם של המומחים (במידה שלא שולם ישירות על ידי הנתבעת) למעט שכר טרחתו של המומחה ד"ר לוין בעבור הבדיקה החוזרת שערך לתובע ביום 10.3.98ולמעט הוצאות חקירתו הנוספת של ד"ר לוין מיום .23.6.98 43. אשר לאגרת בית המשפט: לאור תוצאת המשפט, על הנתבעת לשאת רק בגובה האגרה שהיה עליה לשלם אילו הוגשה התביעה לבית המשפט השלום, ועל התובע לשאת בהפרש בין סך זה ובין סך האגרה שיש לשלם לבית משפט זה (ראו תקנה 6(ג) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח - 1987). עם זאת, נכון יהיה להורות לנתבעת לשלם לקופת בית המשפט את מלוא האגרה, ולהפחית מן הסך שעליה להעביר לתובע את ההפרש בין האגרות כאמור לעיל, בניכוי הסך של 593 ש"ח ששילם התובע לקופת בית המשפט עם הגשת התביעה. 44. הסכומים האמורים בסעיפים 41(א) ו- (ב) לעיל (לאחר ניכוי ההפרש האמור בסעיף 43 לעיל) ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים לפי סעיף 41(ג) לעיל ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום הוצאתם על ידי התובע ועד ליום תשלומם לו בפועל.חברת ביטוחפוליסהביטוח לאומי