תיקון סדק בתקרה בחנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה עקב תיקון סדק בתקרה בחנות: זוהי תביעה כספית לשיפוי התובעים עבור הוצאה שהוציאו לתיקון סדק עמוק שנפער בתקרת חנותם, ושאת האחריות להופעתו מייחסים התובעים לנתבעות, ובעיקר לנתבעת .1 נתבעת 1הינה חברה לבניין, אשר בנתה את המרכז המסחרי ברח' ליבריה בשכונת דניה בחיפה (להלן: חברת דניה). בניית המרכז נסתיימה בשנת 1979ובמהלך שנת 1980נמסרו החנויות לידי רוכשיהן. המרכז בנוי בשני מפלסים. במפלס העליון נמצאת חנות ה"שופרסל" של חברה זו ולידה סניף הבנק "הבינלאומי הראשון". בכניסה לחנות השופרסל נמצאת רחבה גדולה העשויה גרנוליט ובטון. רחבה זו הינה רחבה ציבורית המשמשת הולכי רגל בלבד ודרכה נכנסים ויוצאים לחנות השופרסל. לצורך טעינה ופריקה לשופרסל קיים משטח מיוחד מתחת לרחבה, במפלס התחתון. התובעים רכשו מאת חברת דניה, חנות הנמצאת במפלס התחתון, מתחת לרחבה. החנות נמסרה להם בחודש מאי .1980הכניסה לחנות השופרסל נמצאת מעל לחנות התובעים. התובע ביקר בחנותו במשך השנים 1980- 1986פעמיים בשנה, בניסיונות לא-מוצלחים להשכירה. באחד הביקורים שלו בשנת 1986, בחודש יוני, הוא גילה סדק בולט לעין שלא ראה אותו קודם לכן, דרך הסדק חדרו מים לחנות. בראשית 1987פנה התובע לחברת דניה בבקשה לתקן את הסדק וזו הביעה תחילה הסכמה לתיקון, אולם, לאחר מכן, התעשתה והודיעה לתובעים, כי המהנדס טרוים מטעמה בדק ומצא, כי הסדק נוצר כתוצאה מעליית משאיות על הרחבה שמעל לתקרה הנדונה, דבר עליו אין שליטה לחברת דניה, ולכן אין היא אחראית לנזק. לאור סירובה של חברת דניה לתקן הסדק, תיקנו התובעים, באפריל 1989, את הסדק בעלות של 000, 15ש"ח + מע"מ, ופנו לחברת "שופרסל" ב- 17.9.89(ת/ 3ב) בדרישה לשיפויים על ההוצאה, בהסתמך על טענת המהנדס של חברת דניה שהסדק נגרם כתוצאה משימוש ברחבה של משאיות שפרקו סחורות עבור חנות השופרסל. דרישתו נענתה בשלילה ולפיכך הוגשה תביעה זו. חברת דניה שלחה הודעת-צד ג' נגד הקונסטרוקטור של המרכז המסחרי, המהנדס טרוים. בביקור במקום מצאתי, כי המרכז המסחרי מחולק ל- 10שדות (ת/7), כאשר ב- 3מהם, 2, 4ו-5, מופיעים סדקים לרוחב הרחבה. הסדקים בשדה ה- 5מתחילים במרחק כ- 4מטרים מחנות השופרסל. הסדק השני בשדה ה- 4קטן וקצר יותר מהראשון. שניים מהסדקים עוברים בתקרת חנות התובעים, השלישי נמצא מחוצה לו, בחלק הרחבה הקרוב לבנק הבינלאומי הראשון, והוא פחות עמוק ופחות ארוך מהסדק שבשדה ה-.5 כל הסדקים מסתיימים בקיר בטון ארוך התוחם את הרחבה. הסדק העמוק נמצא קרוב לפתח השופרסל. בין הסדק הראשון לבין הסדק השני מפריד מרחק של 3.20מטר ובין השני לבין שלישי המרחק הוא כפול. כל סדק נמצא באמצע בין שתי קורות בתקרה. הרחבה תחומה במעקות מעמודי ברזל, אשר חלק מהם נעקרו, שניים ממול לפתח החנות. עמוד אחד נמצא מושלך על הכביש. .1השאלה הראשונה במשפט זה הינה, אם הסדק שנתגלה בתקרה על ידי התובע, ביוני 1986, ברוחב שבין 0.2ל- 1.0מ"מ, הינו תוצאה טבעית העשויה להופיע במבנה בטון מספר שנים אחרי בנייתו, או שסדק בעומק כזה אינו תופעה טבעית והיווצרותו הינה תוצאה של טעות בתכנון, כפי שטוענים חברת שופרסל והתובעים, התומכים בעמדה זו, או שהינו תוצאה של עליית מכונית ומשאיות כבדות בפרט, על הרחבה שנבנתה לשאת משקל רכב של 2.5טון בלבד. המהנדס מר עמי בוך ציין בחקירתו הנגדית, כי אחת הסיבות להיווצרות הסדקים ברחבה נעוצה בהתכווצות הבטון בשנות חייו הראשונות, הגורמת להיווצרות הסדק באותן השנים, או זמן מה לאחר מכן (עמ' 18, שורה 24). לדבריו, אין לייחס חשיבות עליונה במקרים רבים להיווצרות סדק כתוצאה מהתכווצות, והנזק מתבטא בעיקר בחדירת מים. לדבריו: "התהליך הטבעי זה שהחומר יכול להתכווץ. בבניין רגיל כאשר התקרה מתכווצת העמודים מתכופפים קצת וזזים יחד איתה, תוך התנגדות קפיצית המותחת את התקרה בעוצמה מסויימת בהתאם לקשיחות העמודים. בד"כ קשיחות העמודים אינה גדולה ולכן התקרה לא נסדקת. לפעמים היא כן נסדקת וכשהיא נסדקת זה לא כל כך נורא" (עמ' 24, שורות 11-8). גם המהנדס טרוים הזכיר בעדותו שקיעת יסודות שהיא תהליך טבעי, העלול לגרום להיווצרות סדקים. הבעיה היא, איפוא, אינה בעצם היווצרות סדקים במבנה חדש, העלולה להיגרם כתהליך טבעי, אלא בגודל הסדקים שנוצרו, וכפי שעולה מן העדויות - במועד היווצרותם. המהנדס בר כוכב מציין בחוות דעתו (ת/16), כי בת"י 466סעיף 8נדרש כי רוחב הסדק המקסימלי לא יעלה על 0.3מ"מ ואילו במבנה נושא התביעה העמיק הסדק כדי 1.0מ"מ. .2המהנדס טרוים ציין, כי לא ניתן לבדוק פיסית, לאחר מעשה, מה גורם לסדק. בוודאי קשה למצוא את הסיבה, כאשר הצדדים לא פתחו את שטח הרחבה ובדקו מה אירע. אני מקבלת גישה זו. הניסיון למצוא את הסיבה לסדק מבוסס, איפוא, על ניתוח האפשרויות והעמדתן במבחן הידע, הניסיון וההיגיון. הניתוח נעשה על דרך האלימניציה. לאחר שנבדקת האפשרות של סיבה זו או אחרת, שאינה עומדת במבחנים אלה, היא נפסלת ונשארת הסיבה שהיא יותר מתקבלת על הדעת, או יותר סבירה מאחרות. בדרך זו בדקתי גם את הסיבות שהציעו הצדדים להופעת הסדקים. המהנדסים בוך ובר כוכב רמי, טענו כי, הסדקים הם תוצאה של שינויי טמפרטורה. המהנדס בוך הוסיף, כי גם התכווצות הבטון גרמה לכך. הכל מסכימים, כי ניתן למנוע סדקים כתוצאה משינויי הטמפרטורה באחת משתי הדרכים הבאות: אחת, חלוקת הבניין לתפרים, דהיינו, לחריצים המפרידים לחלוטין בין חלקי הבניין. לטענת המהנדס בוך, אין בבניין תפרים כאלה. הדרך השנייה הינה, להגדיל את כמות הברזל שבמבנה, חוסר בשטח פלדת הזיון, הוא שגרם לסדקים הקיימים בתקרת החנות. שני המהנדסים טוענים, כי המתכנן טרוים לא השכיל לעשות אף אחד משני הדברים הללו, שניתן היה לעשות בעת בניית המבנה, כדי להתגבר על תופעת הסדקים שהיא טבעית ומתרחשת במקום, בו יש רחבה פתוחה החשופה לשמש ולאלמנטים. את דעתם זאת סמכו המהנדסים על מספר נתונים: (א) מועד הופעת סדקים: המהנדס בוך הסכים, כי תהליך התכווצות הבטון נמשך לכל היותר חמש שנים וכי היה מצפה להופעת סדקים מסיבה זו לפני עבור 7- 6שנים. סביר להניח, שגם סדק שנוצר כתוצאה מהשפעה טרמית, יופיע בשנים הראשונות. גם המהנדס בר כוכב הסכים, כי מתחילים לראות את הסדקים אחרי 5- 4שנים (עמ' 12, שורה 29). כיצד, איפוא, ניתן להסביר את הופעת הסדקים בהשפעה טרמית לאחר שהתובע טען שראה את הסדק לראשונה רק ביוני 1986, כלומר, שבע שנים לאחר בניית החנות. המהנדס בוך אמר, כי עקב התעייפות החומר יכול הסדק להופיע גם אחרי כמה שנים. הדברים עומדים בסתירה לעדותו. בעיה נוספת מתעוררת לאור עדות המהנדס בר כוכב, כי סדק הנוצר מהשפעה טרמית מוכרח להיות הדרגתי, ובשנים הראשונות הוא צר, ועדות המהנדס בוך, כי הסדק הוא מתמיד. מדברים אלה נובע, כי סדק רחב שהתגלה בתקרה בשנת 1986, חייב היה להיווצר קודם, ואם כך הדבר, לא ייתכן שלא היתה קיימת חדירת מים בשנים הראשונות. על כך עונה המהנדס בר כוכב, כי "אולי התובע לא הסתכל טוב ולכן לא ראה" (עמ' 14, שורה 18), וכן הוא אומר, כי ייתכן שהסדק היה צר למטה וסגור למעלה, כך שלא נכנסו מים כל השנים. דבריו אלה עומדים בסתירה לעדותו שלו עצמו, כי מים חודרים גם מסדקים צרים ואפילו מסדק של 0.1מ"מ. לפיכך, יותר הגיוני להניח, כי אם לא חדרו מים בשנים הראשונות, הרי זאת משום שלא היו סדקים ולמים לא היתה דרך לחדור לתקרה. אני מתחזקת במסקנתי זאת, לאור עדותו החד-משמעית של התובע, כי לא ראה סדקים בתקרת חנותו בשנים 1980עד יוני 1986, עדות שאני מקבלת. המסקנה המתבקשת הינה, כי הסדקים הופיעו לראשונה רק ביוני .1986 הופעת הסדקים בתקרת החנות ביוני 1986, באופן פתאומי, ברוחב רציני - במקום שיופיעו בשנים הראשונות לחיי המבנה, ויגדלו באופן הדרגתי - אינה תומכת באפשרות כי שינויים טרמיים הם שגרמו להופעת הסדקים. כמו כן, אין הסבר הגיוני לכך ששינויים טרמיים אלה הפועלים יום ולילה החל מ-1979, גרמו להופעת סדקים רק ב- .1986הרי גם בשבע השנים שבין מחצית 1979למחצית 1986הטמפרטורה לא היתה קבועה. מכיוון שלא ניתן הסבר מדוע לא הופיעו סדקים בשנים אלה, יש לחפש את הסיבה להופעתם בגורם אחר. (ב) צורת הסדקים: המהנדס בוך אמר, כי אילו היתה עולה על הרחבה שתוכננה לשאת משקל רכב של 2.5טון בלבד, משאית שמשקלה 20טון, היא היתה גורמת לסדקים בשני כיוונים, הואיל והעומס הוא נקודתי להבדיל מעומס קווי שהוא עומס שווה ולא מרוכז. סדקים אלה היו צריכים להיות ניצבים זה לזה במקומות שמתחת לגלגלים, בארבעה מקומות. הסדקים שהופיעו בתקרה, אינם כאלה; הם סדקים ישרים, האופיינים לסדקים הנובעים משינוי טמפרטורה. המהנדס בר כוכב ציין בעדותו, כי סדק ממשאית כבדה צריך להראות בצורת קרניים היוצאות ממרכז אחד או בצורה שבורה אחרת, ואילו סדקים הנובעים משינויי טמפרטורות הם סדקם ישרים. המהנדס טרוים טען, לעומת זאת, כי למשאית יש יותר מגלגל אחד בשורה אחת וכי העומס מתחלק על אורך של מטר מהגלגל הקדמי ובאותו קו מאחור בגלגל האחורי. לכן העומס אינו נקודתי אלא קווי, לאורך קו מסוים שלאורכו נוצר סדק. אין לי סיבה להעדיף גירסה אחת על פני השנייה. נראה לי, כי אפשר שאגיע למסקנתי מבלי להיכנס לוויכוח בשאלה זו בין המלומדים. בא-כוח "שופרסל" ייחס חשיבות רבה לכך שהמהנדס טרוים נמנע מלחקור את שני המהנדסים, בוך ובר כוכב, בעניין זה. אין אני מסכימה לדעתו. א' הרנון בספרו דיני ראיות, בעמ' 109, מציין, בהסתמך על הפסיקה הקיימת, כי "כאשר הצד שנמנע מלחקור את העד, כאמור, מביא עדים והוכחות אחרות - אין זה מחובתו של השופט להתעלם מהעדים וההוכחות האלה רק מפני שהצד הנ"ל לא השתמש בזכותו לחקור עד בחקירת שתי וערב" (ראה שם, הערת שוליים 2). (ג) מיקום הסדקים: המהנדס בוך אמר, כי היה מצפה שסדק שנוצר מהתכווצות הבטון ומשינויי טמפרטורה יהיה במרכז הבניין (עמ' 21, שורה 23). כאשר נשאל כיצד הוא מסביר את דעתו זאת, לאור העובדה שהשדה בו הופיע הסדק העמוק אינו נמצא במרכז וגם יתר שני השדות נמצאים בקצה הבניין, הוא ענה, כי המרכזיות של הסדק אינה הגורם הדומיננטי הקובע מפני שהתקרה מחוברת אל קיר בטון אחורי והשפעתו היא מרסנת, באופן היכול להזיז את מקום התפר מהמרכז למקום אחר. גם המהנדס בר כוכב אמר, כי באופן עקרוני שינויי טמפרטורה לא יגרמו לסדקים בכל שטח המבנה, אלא יצטמצמו במקום שבו נפתח הסדק הראשון (עמ' 13, שורה 29), אבל בנשימה אחת הוסיף, כי הוא חושב שגם במקומות אחרים יש סדקים אבל אין לו הוכחה לכך, וזאת בתשובה לשאלה שנשאל: כיצד הוא מסביר שישנם רק שלושה סדקים בכל המבנה. לכאורה יש סתירה בין שתי האמירות. בביקור במקום לא ראינו סדקים עמוקים בתקרה, פרט לשלושת הסדקים שמדובר בהם. בחנות סמוכה ראינו סימני רטיבות ומשהו שלא נראה בדיוק כסדק. בסופו של דבר הודה מר בר כוכב, כי במידה מסוימת יכול להיות שהסדקים נובעים גם מסיבה טרמית וגם מעומס, אך נראה לו שהסיבה המכרעת היא טרמית. (ד) צורת הסדקים: .1המהנדס בר כוכב ציין, כי הגיע למסקנה שהסדקים נגרמו בגלל שינויים טרמיים, בין היתר, בגלל צורת הסדק מלמטה והיעדר סדקים מלמעלה. הסתבר, כי הוא לא הסיר את משטח הגרנוליט. הוא ראה למעלה סדקים צרים שהתרחבו כלפי מטה, סדקים הנובעים מהתכווצות הגרנוליט. צורת הסדק היא לפיכך כזו. לעומת זאת, המהנדס בוך אמר, כי הסדק נוצר כתוצאה ממתיחה של החלק העליון יותר מהחלק התחתון. כאשר החלק העליון מתארך עקב החום והתחתון מתקצר עקב הקור, אזי הסדק צריך להפתח דווקא למעלה. לפי זה יוצא, כי הפתח העליון של הסדק רחב מהתחתון וצורתו כצורת .v תיאור זה עומד בסתירה למציאות בשטח, כאשר לסדק צורת משולש שקצהו העליון צר יותר. על השאלה, היכן יופיע הסדק, ענה המהנדס בוך בתשובה: "קשה לקבוע" ו"אין בטחון שהסדק יופיע דווקא למעלה. וכן "זה לא ודאי שיש מאמצים יש דפורמציה". תשובה זו אינה מסבירה מדוע הסדק שנתגלה צר למעלה ורחב כלפי מטה. ואם, לדברי המהנדס בוך, הסדק שהוא רחב כלפי מעלה וצר כלפי מטה, נוצר כתוצאה של שינויים טרמיים, כי אז יוצא שסדק שצורתו הפוכה, כפי שקיים בשטח, אינו תוצאה של שינויים טרמיים. .2המהנדס בוך טען, כי סדק הנוצר כתוצאה משינויים טרמיים חייב להיות לכל רוחב המבנה. גם המהנדס טרוים אמר זאת. המהנדס בר כוכב אמר, כי במקומות שבהם קיימת כמות גדולה של ברזל לא נוצר סדק (עמ' 11, שורה 15). על השאלה, כיצד הוא מסביר שהסדק אינו עובר לכל אורך המבנה, הוא ענה, כי הסדק נעצר בגלל הפרעה, דהיינו, ברזל בתוך הבטון שהוא בכמות יותר גדולה במקומות מסוימים, ולפיכך, במקומות אלה לא היו סדקים. כן אמר כי הסדק לא המשיך הלאה, מכיוון שהקטע קצר ובקצותיו קורות. בפועל, החל הסדק הראשון העמוק יותר במרחק מה מהקורה והסדק השני החל במרחק גדול מהראשון מהקורה ושניהם הסתיימו בקיר. עיון במפה ת/ 7מראה, כי הסדקים עוברים גם במקומות בהם קיימת כמות ברזל גדולה יותר (ראה שדה מס' 2במפה). לעומת זאת, במקום היעצרות הסדקים קיימת כמות ברזל שאינה גדולה מזו הקיימת במקומות בהם עוברים הסדקים. עוד הסתבר, כי המהנדס בוך לא בדק את כמויות הברזל שבתקרה ואמר כי ההבחנה היתה ברורה לו, גם ללא התכנית, מתוך מבט על התקרה מלמטה והערכת דברים. לא נראה לי, כי מתוך הסתכלות על התקרה, ניתן לדעת את כמות הברזל הנמצאת במקומות שונים בתקרה. לפיכך, איני יכולה לומר כי השתכנעתי שעל פי צורת הסדקים יש להניח שהם נגרמו כתוצאה משינויים טרמיים. .3הקשר בין עומס יתר לסדקים: המהנדס בר כוכב אמר, כי ייחס חשיבות לנתוני העומס בקביעת הגורם להיווצרות הסדקים. הוא הגיע למסקנה, כי משאית עד 2.5טון יכלה לעלות על הרחבה, ולגרום לסדקים. עם זאת טען בר כוכב, כי משאית כזו לא תגרום לסדקים כפי שנוצרו. המהנדס בוך אמר, כי גם עומס הגדול פי שלושה לא צריך היה לגרום לסדק שאינו חוזר למקומו. לדעתו, אפילו משאית של 20טון לא תגרום לסדק (עמ' 21, שורה 15). הדברים מנוגדים לדברי בר כוכב ולדברי טרוים. אכן, אין זה סביר לטעון כי רחבה שנועדה לשאת משא של רכב בעל 2.5טון בלבד, תשא משא של 20טון מבלי לגרום לסדקים. בוך עצמו אמר, כי בשטח ציבורי מתקינים מעמס של 500ק"ג למ"ר בלי להתחשב במכוניות, העומס על מרפסת הוא 350ק"ג למ"ר. יש לזכור שמשקל המשאית לא התחלק על שטחה באופן שווה אלא על 4או 6נקודות, לפי מספר הגלגלים, ולפיכך, הלחץ על כל נקודת מגע היה הרבה יותר גדול. טענת מר כוכב, שסדק שנוצר על ידי משאית כבדה יחזור למקומו, דהיינו, שהוא יהיה אלסטי, אף היא אינה מתקבלת על הדעת. כאשר ההעמסה עוברת את גבול האלסטיות די בכך, שכמה פירורי בטון נקרעים ממנו ונתקעים בסדק כדי שלא לאפשר את סגירתו. לעומת זאת, הגיוני, שסדק הנוצר בעקבות שינויי טמפרטורה, ייסגר מידי פעם. המהנדס טרוים גרס, כי הסדקים נגרמו כתוצאה מעומס משקל על הרחבה שנועדה לשאת 500ק"ג למ"ר ושאינה יכולה לשאת עומס הגדול פי 3.33מהעומס המתוכנן. לדעה זו שותף אדריכל המרכז המסחרי, מר רוזוב, אשר עוד ב- 30.5.79כתב את המכתב הבא (נא/4): "הנדון: ככר עליונה - מרכז מסחרי דניה ברצוני להבהיר שהככר העליונה, שהיא תקרת החנויות התחתונות - אינה מחושבת לשאת משקל מכוניות. אי לכך יש לוודא שהדבר יהיה ברור לבעלי העסקים ולקבלן. כמו כן נא לשים לב לתכניתנו, בה סמנו מיקום עציצי נוי גדולים, אשר ימנעו גישת רכב. במקביל אני מבקש שיורכב שלט (מיקומו בתאום אתנו) האוסר עליית רכב לככר ומזהיר מפני הסכנה שבדבר. בכבוד רב, רוזוב ארי" המהנדס טרוים העיד, כי אם יוצבו גלגלי משאית כבדה מעל תקרת החנות, בין שתי קורות, תגרום העמסת יתר להיווצרות סדק ישר באמצע המרחק שבין שתי הקורות שבחנות. למרבה הפלא הופיע סדק כזה, בין שתי הקורות, בשדה 5מתחת לכניסה לחנות השופרסל. מיקום הסדק העמוק ברחבה הינו במקום המתאים לחניית משאיות לצורך פריקת סחורה קרוב ככל האפשר לפתח חנות השופרסל. זאת ועוד. בעוד שסדקים המופיעים בצד הבניין, ולא במרכזו, אינם אופייניים לסדקים המופיעים עקב שינויים טרמיים, הם אופייניים לסדקים המופיעים עקב עומס משאית. כך הוא כאשר המשותף לכל המקומות בהם הופיעו סדקים אלה, הוא שהם נמצאים מתחת לרחבה הפתוחה עליה כנטען עלו משאיות. המהנדס טרוים ציין בעדותו, כי התקן הישראלי אינו דורש מרחק מסוים בין תפר לתפר וכי התקן האמריקני דורש 40מטר מרחק בין התפרים, בעוד שהוא התקין תפרים במרחק של 40מטר זה מזה. דבריו אלה לא נסתרו. לפיכך, עולה מן האמור, כי ניתוח בדרך האלימינציה מביא למסקנה, כי מכל הנימוקים האפשריים שהועלו כדי להסביר את הסיבה להופעת הסדקים ביוני 1986, הנימוק שנראה הגיוני יותר מכולם הינו עומס יתר. .4עתה יש לבדוק אם עומס זה אכן אירע בפועל. מסתבר, שבשנים הראשונות לקיומו של המרכז המסחרי היתה הרחבה מותחמת במעקות מברזל בצורת ח', שהוצבו על ידי חברת דניה כדי למנוע חנייה על הרחבה (נא/6, נא/7). כך היה המצב במשך שלוש שנים, כאשר בשנים 1984- 1986לא היה גידור מלא וגם עמודי בטון שהוצבו בשנים 83- 1982הוסרו. עו"ד בר זיו, הגרה בשכונת דניה, העידה כי ראתה באותן שנים משאיות טעונות סחורה חונות על הרחבה ופורקות ירקות ופירות. התובע העיד, כי כשקיבל את החזקה בחנות בשנת 1980היה במקום מעקה "חלשלוש" עם מרווחים שרכב יכול היה לעבור דרכם ולעלות על הרחבה. זאת ראה כשגילה הסדק ביוני .1986 המהנדס טרוים העיד, כי ב- 1986וב- 1.1.87בדק את הרחבה כדי לחוות דעתו ביחס לסדק וראה בפירוש, כי אין ברחבה מחסום וכי קיימת אפשרות פיסית לעליית כלי רכב על הרחבה. בעקבות זאת כתב את מכתבו לחברת דניה מ- 6.1.87(נ/1) ובו ציין, כי יש לנקוט, באופן מיידי, אמצעים פיסיים שימנעו עליית רכב לרחבה, כמו עמודוני בטון או מחסום דומה לרכב, שאין ניתן להזיזו. הוא נחקר בנושא זה ועדותו לא נסתרה ולא הופרכה. מי שהיה מנהל השופרסל מ- 1983עד 1987העיד, כי בזמנו היה המעקה שלם, ואין הוא זוכר אם הורד חלק מהגדר, מפגיעת מכונית. מכל מקום, אף פעם לא פרקו משאיות ברחבה ואם היה רואה משאית שמנסה לעלות לשם לא היה מתיר לה לעשות כן. אם המעקה לא היה פרוץ כעדות גב' בר זיו, ממילא לא היתה משאית יכולה לעלות על הרחבה, ולא היה צורך למנוע עלייה. בעדותו אמר גם, כי העדיפו לפרוק ירקות בחזית החנות כדי למנוע לחץ למטה. מנהל שופרסל מ- 1989עד 1990, העיד כי קודמו ביקש להקפיד ששום כלי רכב לא יעלה על הרחבה. הדבר עומד בסתירה לטענה, לפיה היו ברחבה מעקות שלא איפשרו עליית כלי רכב לרחבה. לאור העדויות הללו, אני מגיעה למסקנה כי בשנים 1984-1986, היה המעקה פרוץ באופן שנתאפשרה עליית מכוניות על הרחבה ובאשר לעליית משאיות הפורקות סחורה לשופרסל, אני מעדיפה את עדותה של הגב' בר זיו, כי זאת אכן נעשה בשנים הללו. הגב' בר זיו העידה, כי על דלת המשאיות, אותן ראתה כשהן פורקות סחורה על הרחבה, היה רשום שמשקלן הוא 11טון כשהמשאית ריקה, ו- 20טון כשהיא מלאה. כיוון שקבעתי, כי משאיות שמשקלן עד 20טון אכן עלו על הרחבה בשנים 1984-1986, נראה לאור ניתוח הגורמים להיווצרות סדקים, מהווה האפשרות שהסדקים נגרמו על-ידי המשאיות, אפשרות סבירה וודאית. ראשית - כבר הוכח כי מבחינה הנדסית-טכנית זוהי אפשרות קרובה והגיונית. שנית - בשנים 1984- 1986היתה הרחבה פרוצה לעלייתן של משאיות. העובדה, שהסדק העמוק נוצר ביוני 1986בתקופה בה היתה הרחבה פרוצה ולא קודם לכן, מחזקת את המסקנה, כי קיים קשר סיבתי בין עליית המשאיות לבין היווצרות הסדק. שלישית - הסדק העמוק נוצר בצד דלת הכניסה לשופרסל והחל במרחק כ-4 מטר ממנו, שזהו המקום המתאים לחניית משאית הפורקת סחורה לשופרסל. הסדק שנוצר בתקרת החנות שלמטה, נמצא בין שתי קורות, שזהו המקום החלש ביותר של התקרה. רביעית - האדריכל רוזוב, שלא היה צד למשפט, הביע את דעתו עוד במאי 1979, כאשר הסתיימה בניית המרכז המסחרי, כי עליית מכוניות על הככר העליונה מסוכנת. הוא לא התייחס לרכב כבד, אלא למכוניות בכלל. אם הדבר מפניו חשש והזהיר קם והיה, יש צורך בהוכחות ממדרגה ראשונה כדי לשכנעני כי למרות שהאדריכל רוזוב צפה את הנזק מסיבת העומס, אירע הנזק מסיבה אחרת. זאת לא נעשה. .5אחריות הנתבעים כלפי התובעים בגין הנזק: אחריות זאת, מבוססת על עילת הרשלנות הקבועה בסעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. חברת דניה - בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות מתעוררות השאלות הבאות: האם חבה חברת דניה חובת זהירות לתובעים; האם הפרה אותה והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 [1]). החובה לעניין הרשלנות שבסעיף 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מבוססת על מבחן הצפיות הטומן בחובו שני היבטים: העקרוני-מושגי, העונה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות, והספציפי-קונקרטי, העונה לשאלה אם ביחס לניזוק פלוני, ובנסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות (ע"פ 186/80 [2]). חברת דניה, כעולה ממכתבו של האדריכל רוזוב מ- 30.5.79(נא/4) ידעה כי הככר העליונה אינה מחושבת לשאת משקל של מכוניות ועלולה להיסדק ולהתמוטט, אם תעלינה עליה מכוניות. כל אזרח מוחזק כמי שיודע חוק וער לכך שפקודת התעבורה אוסרת לחנות על מדרכה (ראה סעיף 72לפקודת התעבורה). אולם לא, כל נהג העובר על פקודת התעבורה וחונה על רחבה, מוחזק כיודע כי רחבה זו עלולה להיסדק ולהתמוטט אם משקל הרכב החונה יעלה על 2.5טון. בניית הרחבה באופן שמ"ר אינו יכול לשאת יותר מ- 500ק"ג יצרה סכנה נסתרת, ולפיכך, היה על חברת דניה כבונת המרכז המסחרי להזהיר על המשתמש ברכב כבד הקרב אל הרחבה לבל יעלה עליה הואיל ומעשהו עלול לגרום לפגיעה ברכוש ובנפש. הדבר עולה מפורשות ממכתבו של האדריכל רוזוב מ- 9.7.90(נא/6) ומ- 14.10.90(נא/7), בהם הוא מתריע כי עליית כלי רכב על הככר יכולה לגרום לנזקים קשים ואולי לאסון. הארכיטקט רוזוב הציע לחברת דניה שלושה אמצעים כדי להזהיר את הציבור מפני הסכנה הנסתרת ולאפשר לו להתגונן בפניה. .1להרכיב שלט, בתיאום עם המתכננים, האוסר עליית רכב לככר ומזהיר מפני הסכנה שבדבר (נא/4). .2להודיע לכל בעלי החנויות כי הככר העליונה במפלס השופרסל, המהווה תקרת החנויות התחתונות, אינה מחושבת לשאת משקל מכוניות, ולפיכך, עליהם להימנע מלחנות בה ומלהרשות חניית מכוניות ברחבה זו (נ/1). .3להתקין מעקה חזק לכל אורך הככר שלא ניתן יהיה לעקירה או להזזה, כדי לחסום פיסית עליה של כלי רכב לרחבה (נא/5, נא/6). כאשר מסרה חברת דניה את החנויות, במהלך שנת 1980, היא לא הרכיבה שלט המזהיר מפני עליית כלי רכב על הרחבה. פרט למכתב נ/ 1המופנה לתובעים, לא הוכח כי יתר בעלי החנויות במרכז המסחרי קיבלו אזהרה דומה. המעקה שהותקן במקום היה עשוי מסדרת צינורות בצורת ח', כל אחת עם רווח ביניהם, וניתן להזזה. לפיכך, הוסרו אלה כעבור מספר שנים באופן מלא או חלקי כך שנתאפשר למשאיות לעלות על הרחבה. גם אדניות אבן שהוצבו במקום, הותקנו כך, שניתן היה להסיטן ממקומן בעת הביקור במקום, ראיתי כי האדניות לא חסמו את העלייה לרחבה. יתר על כן, השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. אחריות חברת דניה, כחברה קבלנית, התגבשה אם הוכח שלא נקטה אמצעי זהירות סבירים בשנת 1980, כאשר מסרה את החנויות לרוכשים (ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש [1]). השאלה, לפיכך, אינה אם קריאת השלט על-ידי המשתמשים ברחבה היא כשלעצמה היתה מונעת נזק והאם התקנת מעקות רצופים וחזקים מבטון שאינם ניתנים לפירוק ולהזזה היתה מונעת את הריסתם והזזתם על-ידי מי מהמשתמשים ברחבה (מבחינה זו יש להשוות את אחריותו של הקבלן היודע על קיומה של סכנה נסתרת, לאחריות בעל מקרקעין אשר לגביו קיימת ההלכה, כי אינו פטור מאחריות עבור נזק שנגרם עקב מצב מסוכן של המקרקעין, לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים כשהיה ברור שאי תיקון עלול לגרום לנזק (ע"א 780/76 [3]). במציאות של ימינו, יכלה חברת דניה להסיק על נקלה, כי מספר מעקות מצינורות חלולים בצורת ח' שאינם סוגרים את הכיכר ושמשקלם אפסי, לא יהוו מחסום בפני מי שרוצה להפר חוק ולעלות על הרחבה, דבר שאכן אירע לפחות משך שלוש שנים רצופות. העובדה, שהרחבה הינה רחבה ציבורית מאז 1980, אין בה כדי לשחרר את החברה הקבלנית מחובתה הראשונית לנקוט את כל אמצעי האזהרה והזהירות לפני העמדת הרחבה לשימוש ציבורי. גם אם היתה מועלית הטענה, (שלא הועלתה), כי לאחר שסולקו המעקות או חלקם בשנים מ- 84עד 86היתה זו חובת עיריית חיפה להתקינם מחדש ולדאוג לאחזקתם וכי העירייה התרשלה בכך שלא עשתה כן, אין לשחרר את חברת דניה הבונה מאחריותה הראשונית. ההלכה היא, כי נתבע אינו יכול לטעון לפטור מאחריות מפני שצד ביניים היה חייב בחובת בדיקה והתרשל באי-מילוי החובה או במילויה שלא כשורה. בדיקת הביניים הינה רק אחד הגורמים בבירור הקשר הסיבתי בין רשלנותו של צד מרוחק בשרשרת האירועים לבין קרות הנזק. מחובתה של חברת דניה כבונת הרחבה, היא לחזות מראש את האפשרות שהתנהגותה הרשלנית תיצור הזדמנות לרשלנות נוספות מצד כל מי שבא אחריה, הן המשתמשים ברחבה, לרבות עובדי השופרסל, והן של עיריית חיפה. חובה זו גדולה יותר ככל שמדובר במצב שיש בו סיכון למשתמשים. ניתן לאמר, כי רשלנותה של חברת דניה הכשירה את הקרקע לרשלנותם של המשתמשים ברחבה לרבות שופרסל ולרשלנותה של העירייה. חברת דניה פטורה מאחריות רק לפי אחד משלושת המבחנים שנקבעו בע"א 23/61, 26/61[4], עמ' 449: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. בהיעדר שילוט אזהרה מתאים ובהיעדר מעקה חזק קבוע, הסוגר את הרחבה, היתה צפויה מראש האפשרות שאנשים יעלו על הככר; הנזק שנגרם בפועל, היסדקות תקרת החנות, היה בתוך היקף הסיכון שנוצר על ידי חברת דניה; על פי מבחן ההגיון הבריא אין ספק שמחדלה של חברת דניה תרם לקרות התאונה (ע"א 622/69 [5]). לאור זאת המסקנה הינה כי חברת דניה לא מילאה את חובת הזהירות המוטלת עליה בסעיף 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כאשר מסרה את החנויות לידי רוכשיהן: "החובה האמורה בסעיף 35מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים בסעיף 35הקובע את חובת הזהירות". חברת שופרסל - המשאיות שעלו על הרחבה עשו זאת כדי לפרוק סחורה בפתח השופרסל. כולן היו בגדר מוזמנות או בנות רשות של חברת שופרסל. אדם אחראי בנזיקין במעשה הזולת מבלי שאחריותו תהיה שילוחית, במקרה שנתן הוראה לבצע את מעשה הנזיקין, אישר אותו בדיעבד או שמעשה הזולת מפר את חובת האחראי כלפי הניזוק (פרק שלישי בספרו של א' ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין). במקרה זה אין לפניי הוכחה, כי חברת שופרסל נתנה לנהגי המשאיות הוראה לפרוק סחורה על הרחבה, אולם מעצם פריקת הסחורה על הרחבה ליד פתח החנות, ניתן לראות אישור בדיעבד של מעשה הנזיקין. בהתאם להוראת סעיף 11(1)(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אחראי השולח במעשה השליח אם אישר בדיעבד את מעשיו. המאשר בדיעבד מעשה אסור כאילו צווה על עשייתו. רואים אחריות זו כאחריות ישירה ולא שילוחית (עמ' 118בספרו הנ"ל של א' ברק). חברת השופרסל הינה שכנתם של התובעים ובתור שכזו מוטלת עליה חובה מושגית וקונקרטית להשתמש בחנותה באופן שלא ייגרם נזק לחנות התובעים אשר מתחתיה. חברת השופרסל ידעה שהנהגים החונים ברחבה מבצעים עבירה על פקודת התעבורה וכן ידעה, כי השימוש ברחבה פסול מאחר שרק המפלס התחתון נועד לפריקת סחורות. חברת שופרסל ידעה או יכולה היתה לדעת כי שימוש ברחבה לצורך פריקת סחורות מהמשאיות עלול לגרום לנזק לרחבה ולחנויות שמתחתיה, גם אם לא הוכח בפועל שידעה את היקף הנזק העלול להיגרם עקב זאת. השימוש ברחבה לצורך פריקת סחורות, המהווה פעולה אסורה על פי הדין ומנוגדת למטרות הרחבה, מהווה הפרת חובת הזהירות המוטלת על חברת שופרסל כלפי שכנים, מוזמנים ובני רשות לפיכך, היה זה מחובת חברת שופרסל למנוע בעד הנהגים המשרתים אותה מלחנות על הרחבה לצורך פריקת סחורות. מבחינה זו דומה חובת הזהירות של חברת "שופרסל" כלפי התובעים לחובת הזהירות של המחזיק במקרקעין כלפי מבקרים, אשר משתרעת גם על פעולות הזולת הנמצא על המקרקעין ברשות המחזיק או בידיעתו. חובה זו משמעותה שעל המחזיק לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק כתוצאה מסיכון בלתי רגיל הידוע לו או שהוא חייב לדעת עליו, הנוצר עקב פעולותיו הצפויות של הזולת. זולת זה הינו במקרה זה נהגי המשאיות אשר הוזמנו לפרוק סחורתן בפתח השופרסל, גם אם היו קבלנים עצמאיים. "המשותף לקבוצת אנשים זו היא ידיעת המחזיק על נוכחותם, שליטתו על התנהגותם וחובתו לצפות כי מעשיהם הבלתי זהירים יגרמו נזק. כדי להכלל בקבוצה זו... די בכך שהמעסיק צפה או צריך היה לצפות שהם יגרמו לסיכון אפשרי". (עמ' 121בספרו הנ"ל של א' ברק). חברת שופרסל לא מנעה מנהגי המשאיות מלחנות על הרחבה ובזה הפרה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה כלפי התובעים, והוכח הקשר הסיבתי שבין חניית המשאיות על הרחבה לבין הנזק שנגרם לחנותם של התובעים. לפיכך, יש לראות אותה כאחראית יחד עם חברת דניה להיווצרות הסדק ולהוצאה הכספית שנגרמה לתובעים כדי לתקנו. .6הנתבעים העלו טענות באשר לחובת התובעים להקטין את הנזק ולבצע את התיקון מייד כשנתגלה. אין אני סבורה, כי התובעים התרשלו בכך שלא ביצעו את התיקון מייד. יש לזכור, כי במהלך המו"מ עם חברת דניה הביעה זאת תחילה את הסכמתה לתקן ואחר כך חזרה בה ממנה. ניהול המו"מ נמשך למעלה משנה והתיקון נעשה ב-18.8.89, לאחר החורף. כאשר מדובר בהוצאה של 000, 15ש"ח אין לראות שיהוי זה כבלתי סביר. הנתבעים יכלו לתקן בעצמם את הסדק תוך מחאה ועל ידי כך היו מקטינים את הנזק. גם טענות הנתבעים לגבי בחירתו של איש האיטום היקר ביותר, אינן נראות לי. סביר הוא שהתובעים יחפשו את איש המקצוע הטוב ביותר, אשר גם קיבל המלצות מגופים רציניים. לא נטען, כי ההוצאה לא נעשתה בפועל. לאור האמור לעיל, אני מוצאת, כי אחריות הנתבעים הינה אחריות של מעוולים במשותף ועליהם לשאת כל אחד במחצית נזקם של התובעים. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעות 1ו- 2לשלם לתובעים מחצית מהסכום של 15,0000 ש"ח, דהיינו, 500, 7ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו בפועל לידי התובעים ובצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות כולל בסך של 500, 1ש"ח כל אחת. התביעה נגד צד ג', המהנדס טרוים, נדחית וחברת דניה תשלם לו את הוצאותיו ושכ"ט עו"ד בסך 500, 1 ש"ח. תקרה