תנאי עבודה של עורכי דין מטעם ביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאי עבודה של עורכי דין מטעם ביטוח לאומי: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי אדלר - אב-בית-הדין; ה"ה חרמוני ודורשט - נציגי ציבור; תב"ע מה/51-4) שדחה את תביעת המערערים להצהיר, כי הם זכאים לתנאי עבודתם של הפרקליטים בשירות המדינה. .2המערערים השתיתו תביעתם בבית-הדין האזורי ובערעורם על הוראותיו של סעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי), אשר זה לשונו: "מינויים של עובדי המוסד לפי סעיף זה יהיה לפי הכללים הקבועים למינוי עובדי המדינה, בשינויים שהעניין מחייבם, ותנאי עבודתם של עובדי המוסד יהיו כתנאי העבודה של עובדי המדינה". במאמר מוסגר נציין, כי נוסחו של סעיף זה זהה לחלוטין לנוסח סעיף 82(ב) לחוק המקורי (חוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953). .3העובדות בהליך זה, במרביתן, לא היו כלל שנויות במחלוקת והן: א) המערערים הם עורכי-דין בלשכה המשפטית של המשיבה (להלן - המוסד). התביעה הוגשה בשם כל עורכי-הדין במוסד, אך בשלב הערעור נמחקו, לבקשתם, שלושה מהם; ב) על תנאי עבודתם של המערערים חלות הוראות ההסכמים הקיבוציים למשפטנים בשירות המדינה; ג) בין המדינה בין ארגון פרקליטי המדינה קוימה בוררות בדבר תנאי עבודתם של הפרקליטים המועסקים בפרקליטות המדינה (להלן - הפרקליטים) והבורר (עורך-דין חיים צדוק) פסק ביום 23.8.1984במחלוקת, תוך כדי היענות לחלק מתביעות הפרקליטים (להלן - פסק הבורר). פסק הבורר נרשם כהסכם קיבוצי; ד) טרם מתן פסק הבורר, ביום 24.6.1984, נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה, ההסתדרות ואיגוד המשפטנים, בו התחייבה המדינה לנהל משא-ומתן עם איגוד המשפטנים "על תביעת איגוד המשפטנים להחיל עליו סולם שכר זהה לסולם השכר שייקבע לארגון פרקליטי המדינה ולהשוות את תנאי העבודה בין הפרקליטים ובין המשפטנים"; ה) ביום 31.10.1984וביום 16.12.1984נחתמו הסכמים קיבוציים בין המדינה לבין איגוד המשפטנים, אשר החילו חלק ממסקנות פסק הבורר אף על המשפטנים בשירות המדינה; ו) כל המוסכם בהסכמים האמורים (מיום 31.10.1984ומיום 16.12.1984) הוחל אף על המערערים; ז) המערערים ביקשו להתקבל כחברים בארגון פרקליטי המדינה, אך בקשתם נדחתה. .4בית-הדין האזורי, אחרי שניתח את ההבדלים בין הוראות סעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי לסעיפים בחוקים אחרים הקובעים את תנאי עבודתם של עובדי תאגידים שהוקמו מכוח חוק, הגיע למסקנה כי מטרת המחוקק היא "שעובדי המוסד יקבלו באופן אוטומטי את תנאי העבודה של עובדי המדינה". הוסיף בית-הדין האזורי ובחן את תנאי עבודתם של המערערים ושל הפרקליטים בשירות המדינה וקבע, כי קיים שוני בין עבודת המערערים לזאת של הפרקליטים, ומצא, כי יש "היבט מיוחד בעבודת הפרקליטות", שעה שהפרקליטים הם "קבוצת המשפטנים הבכירה בשירות המדינה", ולכן הסכימה המדינה להעניק להם תנאי עבודה מועדפים. חיזוק לעמדתו מצא בכך שמדובר בשתי "יחידות מיקוח" (bargaining units) - ארגון פרקליטי המדינה מחד ואיגוד המשפטנים מאידך. .5 א) משהוגש הערעור, ועיקרי הטיעון בעקבותיו, החליט נשיאו דאז של בית-הדין (צ' בר-ניב ז"ל) להביא את ההליך לידיעת הסתדרות הפקידים איגוד המשפטנים ויו"ר ועד עובדי הביטוח הלאומי, על מנת שיוכלו להשמיע טיעוניהם. במועד מאוחר יותר, משהתברר שהסתדרות עובדי המדינה מטפלת בעניינם של עובדי המוסד, תוקנה ההחלטה כך שהנושא הובא לידיעתם, וכן לידיעת היועץ המשפטי לממשלה על מנת שישקול אם להתייצב בבית-הדין ולהביע דברו; ב) היועץ המשפטי לממשלה דאז' פרופ' י' זמיר החליט שאין צורך בהתייצבות לאחר שהוברר לו "כי בא-כוח המשיב בהליך זה מייצג עמדה המקובלת על המדינה"; ג) מזכיר הסתדרות עובדי המדינה, מר ר' בן-עמי, השיב כי עמדת ההסתדרות היא שסעיף 210קובע תנאי מינימום בלבד, ואין בסעיף "כדי למנוע משא-ומתן קיבוצי וחתימת הסכמים קיבוציים המקנים תנאים שעולים על המינימום האמור". עוד טען, כי באופן כללי תנאי העבודה במוסד "אינם מוסדרים בהסכם קיבוצי מקיף וכללי, עם זאת חלק מהעניינים ובקשר לחלק מהעובדים מוסדרים מעת לעת בהסכמים קיבוציים או בהסדרים קיבוציים, כאשר מגמת ההסתדרות היא שכל תנאי העבודה של כל העובדים במוסד לביטוח לאומי יוסדרו בהסכם קיבוצי רחב, כולל ומקיף"; ד) מזכיר איגוד המשפטנים, עורך-דין ע' ג'יניאו, העלה טענות נגד מעמדו של ארגון הפרקליטים, טענות שאינן לענייננו. מוסיף עורךדין ג'יניאו: "יש לדחות על הסף את הטענה שתנאי העבודה של המערערים נקבעים ללא צורך בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי, ומוטב היה אילו טענה זו לא נטענה כלל על-ידי מי שאמור לייצג את ההסתדרות הכללית. א. סעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי אינו יוצר תנאי עבודה יש מאין אלא מאפשר יישומם של הסכמים קיבוציים החלים על עובדי המוסד לביטוח לאומי ובכללם המערערים. ב. כל תביעתם של המערערים - ובצדק - אינה אלא להחיל עליהם את תנאי ההסכמים הקיבוציים שנרשמו בעקבות פסק הבורר צדוק והחלים על הפרקליטים בתוקף היותם עובדי המדינה". .6ערעור זה נשמע על-פי טיעון בכתב, טיעון בהיר, ממצה וענייני של פרקליטי שני הצדדים. .7טיעונם של המערערים נסב על קביעת העובדות של בית-הדין האזורי, על-פיה קיים שוני בין עבודת המערערים לעבודת הפרקליטים במדינה, על כך שהמוסד אינו פועל בתום לב ביישום סעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי, וכן על כי הוראת חוק עדיפה על הוראת כל הסכם, קיבוצי או אחר, ומשקבע החוק את אשר קבע בעניין זהות תנאי העבודה, אין לייחס כל משקל ל"יחידת מיקוח", מושג הלקוח מהדין האמריקאי ואין לו נפקות בדין הישראלי, מה עוד שבזכות שבחוק מדובר ולא בזכות מכוח הסכם קיבוצי. באת-כוח המוסד טענה, כי לא הוכחה זהות בעבודת המערערים לזאת של הפרקליטים בשירות המדינה, כי הפרקליטים בשירות המדינה הוכחו כ"קבוצה מועדפת" על-ידי הממשלה, כי אין לטעון ל"זכות אוטומטית" של החלת תנאי עבודה בשירות המדינה על עובדי המוסד ללא משא-ומתן קיבוצי או אינדיבידואלי, לאור "עיקרי הטיעון" שהוגשו בערעור, כי אין להחיל את כללי המשפט הציבורי כלשונם וככתבם בבתי-הדין לעבודה וכי הנוהג ביישום סעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי מצביע על קיום משא-ומתן, כל אימת שהוענקה תוספת כל שהיא למשפטנים בשירות המדינה. .8הוראה דומה לזו שבסעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי מצויה בסעיף 10 (א) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, ובהקשר אליו אמרנו "הוראה זו, על פניה, הינה בתחום המינהלי" (דב"ע מה/10- 2[1], בע' 87), ודברים אלה יפים אף להוראה שבחוק הביטוח הלאומי. ומכאן, כי מסקנתו של בית-הדין האזורי, בדבר "זכאות אוטומטית" של עובדי המוסד לתנאי העבודה של עובדי המדינה, אינה יכולה לעמוד. נבהיר דברינו: "זכאות אוטומטית" פועלת לשני הכיוונים, משמע מחד זכאים עובדי המוסד לתנאי העבודה (במובן הרחב) של עובדי המדינה, אך מאידך -אין הם זכאים בשום מקרה לתנאי עבודה העולים על אלה של עובדי המדינה, אף אם המוסד העניק להם מיזמתו או מכוח הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי שנעשו כדין תנאים מועדפים. גישה זו נפסלה בדב"ע מה/10- 2[1], והיא נוגדת את עקרונותיו של משפט העבודה הקיבוצי, אשר הזכות הנתונה לאיגוד מקצועי לניהול משא-ומתן קיבוצי היא אחת מאבני היסוד שלו (דב"ע שם/18-4, [2], בע' 74). מהאמור עולה כי זכותם של עובדי המוסד, והמערערים בכללם, לקבל תנאי עבודה כשל משפטנים או פרקליטים בשירות המדינה, אינה זכות "אוטומטית". .9אולם אף אם היתה המסקנה המשפטית שונה, דהיינו כי לכל עובד המוסד, כפרט, זכות מכוח סעיף 210(ב) לחוק הביטוח לתנאי עבודה זהים לאלה של עובדי המדינה, דינו של הערעור היה להידחות. הזכות האמורה, במידה והיא קיימת, היא עדיין בחזקת "זכות בלתי-בשלה" (השווה דב"ע מה/77- 3[3], בע' 350) וזאת מן הטעם שאף לא היו תנאי עבודה אחידים למשפטנים בשירות המדינה, היתה נשארת בעינה השאלה, באיזה דרגה יש לשבץ כל אחד מהמערערים. אין לצפות מבית-הדין שיעשה מלאכתם של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ויבדוק וישווה עבודתו של כל אחד מעובדי המוסד לזו של עובד מדינה שנטען כי הוא ממלא תפקיד דומה, על מנת לראות אם מן הראוי לשבץ פלוני בדרגה זו או אחרת. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים שעה שקיימים בשירות המדינה שלושה סוגים של תנאי עבודה שונים למשפטנים ("המוקבלים" לשופטים, המשפטנים והפרקליטים). נוסיף ונציין כי ידוע לנו, מידיעה שיפוטית, כי בשירות המדינה מועסקים משפטנים המופיעים בבתי-המשפט מכוח הסמכה של היועץ המשפטי לממשלה, אף כי אינם נמנים על הפרקליטות, ואינם זוכים לתנאים שנקבעו לפרקליטי המדינה בפסק הבורר. .10אף כי הדבר אינו צריך ישירות לענייננו - נוסיף שני אלה: האחד - טענת המערערים כי אין מקום להתייחסות ל"יחידת מיקוח" היא טענה במקומה. אם אכן קיימת "זכות אוטומטית" מכוח החוק לתנאי עבודה דומים לאלה שנקבעו לעובדי המדינה - אין האיגוד המקצועי בן חורין, על-ידי שיוך עובדים ל"יחידת מיקוח" זאת או אחרת, להביא לשלילתה של אותה זכות. השניה - טענת המוסד כי יש לדחות את הערעור לאור הוראותיו של חוק התקציב; טענה זו לא הועלתה בבית-הדין האזורי, כעולה מ"עיקרי הטיעון" שהוגשו שם, ולא נתייחס אליה בערעור. .11סופו של דבר - דינו של הערעור להידחות, ופסק-דינו של בית-הדין האזורי להתאשר, ולאו דווקא מנימוקיו. המוסד לא ביקש הוצאות.עורך דיןביטוח לאומי