מהי אחריות ביחד ולחוד ? כאשר קיימים מעוולים במשותף, אשר גורמים נזק אחד, אשר אינו ניתן לחלוקה או להפרדה, הרי החיוב כנגד כל המעוולים יהא ביחד ולחוד. בע"א 7008/09, 7161/09 ג'אבר עבד אלרחים ואח' נ. עבד אלקאדר ואח', שפורסם ביום 07/09/10 ניתח כב' השופט עמית את הסוגייה של אחריות ביחד ולחוד (ראה סעיף 36 לפסק הדין עד סעיף 48). לפי עובדות המקרה שנדון שם, הנפגע יליד 05/09/1982, השתתף ביום 18/02/99 במשחק קט רגל במסגרת שיעור התעמלות של כיתה יא' בתיכון מקיף טייבה, במהלך המשחק ובפרץ של שמחה לאחר שהבקיע שער, נתלה על משקוף שער הקט רגל כאשר השער קרס עליו וגרם לפציעתו. בעקבות הפגיעה הגישו הנפגע והוריו תביעת נזיקין בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה כנגד משרד החינוך והתרבות, עיריית טייבה ובית ספר התיכון בו ארעה התאונה, וכן נגד המורה להתעמלות אשר במהלך שיעורי ארעה התאונה, ומנהל בית הספר. לעניין האחריות, הבחין בית המשפט בין אחריותו הישירה של המורה לבין אחריותם של משרד החינוך, עיריית טייבה ומנהל בית הספר, וקבע כי הארחיות לקרות התאונה מוטלת אך ורק על המורה, לצד זאת, היל בית המשפט אחריות שילוחית של עיריית טייבה - כמעבידתו של המורה וכאחראית לנזיקין של המערער עקב רשלנותה בביצוען (או באי ביצוען) של עבודות לעיגונו של השער, למרות שהייתה מודעת לקיומו של הליקוי הבטיחותי. עוד נקבע, כי יש לראות גם את המנהל והמורה כאחראים לנזיקין של הנפגע, ואת העירייה כאחראית גם מכוח האחריות השילוחית למחדליהם של השניים. בנוסף הטיל בית המשפט אחריות על משרד החינוך כמי שהפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו, בכך שלא וידא ולא בירר כי הליקוי הבטיחותי תוקן. לעניין חלוקת האחריות בין הגורמים השונים, לאחרת שבית המשפט סקר את הוראות החוק הרלוונטיות, שהן סעיפים 11, 77(א), 83(א) ו- 84 לפק הנזיקין, קבע כי: "צירוף כל ההוראות לעיל מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק, הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים, הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם". (עמ' 20 שם). לעניין סעיף 11 לפקודת הנזיקין שעניינו "מעוולים במשותף", קבע בית המשפט העליון: "הסיווג המקובל מבחין בין שלשה סוגי מקרים בהם ניזוק אדם עקב עוולה אשר בוצעה על ידי יותר ממזיק אחד: מעוולים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי ניזוק הגורמים לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה, מעוולים בנפרד אשר מבצעים שני מעשי נזיקין נפרדים הגורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה ומעוולים בנפרד שגרמו לנזק הניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בנזק או בחלקו של כל מזיק, בעוד המזיקים מסוג המקרים הראשון והשני אחראים לפיצוי הניזוק ביחד ולחוד והם נכללים בביטוי "מעוולים ביחד", הרי שהמזיקים מהסוג האחרון, חובו בפיצוי הניזוק איש איש בהתאם לנזק אשר נגרם". (עמ' 20, 21 שם). עוד קבע כי: "כאשר מתעורר ספק באיזה סוג מקרים מדובר או מקום בו קיים קושי בחלוקת הנזק בין המעוולים, הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם". (עמ' 21 שם). באותו מקרה, בית המשפט העליון סווג את עניינם של המשיבים כמתאים לסוג המקרים הראשון, הכולל שני סוגי משנה: מעוולים הפועלים בשיתוף פעולה ובצוותא חדא, ומעוולים החבים בחובת זהירות משותפת כלפי הניזוק, ואשר גורמים למעשה העוולה בהפרתה של אותה חובה. בית המשפט העליון הוסיף, כי גם אם נסווג את עניינה של המדינה בסוג המקרים השני של מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד, הרי שבשני המקרים ניתן לקבוע את המשיבים שם על הנזק יחד ולחוד. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי: "בעוד שסעיף 11 לפקודה עניינו ביחסים בין הניזוק - התובע לבין המעוולים - הנתבעים, חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם. החלוקה הפנימית בין המעוולים נשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע, כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים... או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית". תוך יישום הכללים הנ"ל על המקרה בפניו, קבע בית המשפט העליון כי: "במקרה דנן, הן על פי מבחן האשמה המוסרית והן על פי מבחן האשמה ההדדית, העירייה היא הנושאת בעיקר האחריות זאת, בהתחשב בכך שבעקבות הביקורת שנערכה בבית הספר, העירייה הייתה מודעת לליקוי הבטיחותי של אי עיגונו של השער לקרקע. למרות זאת, העירייה לא תיקנה את השער ולמצער לא ביצעה את התיקון כדבעי, לכן יש לחייב את העיירה באחריות ישירה בשיעור של 70% לנזק ואת המנהל והמורה בשיעור של 10% כל אחד, אחריות של המדינה ניצבת במעגל השני לאור טיב הרשלנות המיוחס לה, אי וידוא של ביצוע עבודות התיקון שנדרש בעקבות הביקורת ואשר על כן אעמיד את שיעור אחריותה של 10% בלבד" (עמ' 22 שם). בהמשך, העלה בית המשפט העליון הרהורים אודות החלת הכלל "יחד ולחוד" במקום בו מי מהמעוולים אינו סולבנטי ואין באפשרותו לשאת בחלקו בנזק, וכאשר אחד המעוולים הוא "מעוולים משני", הניצב במעגל האחריות השני, האם במקרה כגון זה יש לסטות מהכלל של "ביחד ולחוד". בהקשר זה קבע: "יש להבחין בין סוגים שונים של פיקוח כך לדוגמה, בתאונות עבודה השכיחות לצערנו בפרויקטים של בניה, יש ובית המשפט מטיל אחריות בנזיקין על המזמין, הקבלן הראשי, קבלני המשנה והמפקח על הבניה. אך בדוגמה זו כל "השחקנים" נוטלים חלק בביצוע הפרוייקט הם מעוולים מהמעגל הראשון הקרובים למעשה העוולה גם אם חלקו של כל אחד מהם באשם המוסרי שונה... אך אין להשוות אחריותו של מפקח צמוד או מפקח עליון בפרוייקט בניה כזה או אחר לאחריותה הכללית של המדינה לדאוג לפיקוח ולכיסוי של מקומות עבודה ועסקים, חובת הזהירות הראשונה והמיידית חלה על העסקים במלאכה, על יוצרי הסיכון ואילו על המדינה מוטלת חובת זהירות משנית כמי שנמצאת במעגל השני של האחריות וכמי שאחריותה מתבטאת לרוב במחדל. במצב דברים זה דומני כי יש לבחון מחדש את מדיניות הטלת האחריות הנזיקית של המדינה בכובעה כגוף מפקח ביחד ולחוד עם המעוולים העיקריים, שאם לא כן הפכת את המדינה לעין "כמבטח על" של כל הפעולות במשק בכל תחומי החיים שלגביה יש למדינה סמכויות פיקוח, רישוי והסדרה, לא למותר לציין שאת המחיר הכרוך בהטלת האחריות ביחד ולחוד על המדינה - מקום בו המדינה היא שנושאת בפועל במלוא הנזק למרות שאשמה המוסרי קטן בהרבה מהמעוולים במעגל הראשון - משלם בסופו של דבר הציבור הרחב" (עמ' 23, 24 שם). סופו של יום בית המשפט העליון קבע כי אין מנוס מהחלת הכלל של "ביחד ולחוד" גם באותו מקרה. זאת, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 11 לפקודת הנזיקין, ונוכח הפסיקה העיקבית והממושכת בנושא של "ביחד ולחוד" והוא מסביר כי שינוי עקרון זה, הינו עניינו של המחוקק. בהינתן האמור, הטיל בית המשפט העליון על כל המשיבים ביחד ולחוד לשלם לנפגע סכום של 1,204,600 ש"ח נכון ליום פסק הדין של הערכאה הדיונית.ביחד ולחוד