בבוא בית המשפט לקבוע חובת הזהירות הקונקרטית אין אנו מבקשים לקבוע כללים נוקשים כי אם כללים סבירים שמטרתם להבטיח את שלום הצופים באולם מופעים. בע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נגד אסתר נחמיאס ואח’, פד"י כט (1) עמ' 63, בעמ' 75-74) נאמר בעקבות ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נגד מאיר נציה ואח' פד"י י"ב (א) עמ' 619: "משבא בית המשפט לקבוע דפוסי התנהגות והסטנדרטים של זהירות, עליו לאזן שני יעדים, שלפעמים הם מנוגדים זה לזה: את הצורך לשמור על שלום הפרט מזה ואת האינטרס שיש לציבור מזה... עלינו לשקול אפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף סכנתו. במאזן השיקולים האלה עלול האחרון להיות עדיף... ספק שאינו מקיים אמצעי מנע, שהם מעבר להישג ידו של ספק סביר - או שאינו נמנע בשל כך מלתת את השירות בכלל - אינו אדם רשלן, ובלבד שקיים אינטרס ציבורי עדיף במתן השירות אפילו בתנאים שאינם שוללים סכנה של פגיעה". ראו גם: ע"א 301/99 מחוזי נצרת אהובה מראד נגד דוד פחימה ואח'בטיחות במקומות ציבוריים