אחריות על שריפה בפרדס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות על שריפה בפרדס: השופט ש. ברלינר: .1בפנינו ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' ס. הנשיא השופט א. רקם) מיום 18.7.99בת"א 13073/95, וכן ערעור שכנגד של המשיבים מס' 6ומס' 7(להלן - עסלה) על פסק הדין. .2המשיבים מספר 1עד מספר 5(להלן - המשיבים) הם הבעלים של משקים חקלאיים במושב תלמי אליעזר. למערער שטחי פרדס סמוך למושב. ביום 27.6.94הובערו ערימות גזם בפרדסו של המערער. מזג האויר באותו היום היה סוער: שרב ורוח צפון מערבית עזה. האש התפשטה מן הפרדס אל משקי המשיבים, ציוד ורכוש ניזוקו ונשרפו. על כך הגישו המשיבים את תביעתם נגד המערער, וביקשו מבית המשפט קמא לפצותם בסכום של 699, 739ש"ח. המערער הגיש הודעת צד שלישי נגד עסלה, אשר טיפלו לפי הזמנתו בגזם ובעצים שבפרדס והבעירו אותו, ברשלנות. עסלה טענו כי הם לא היו אלה אשר הבעירו את האש בפרדסו של המערער ביום המקרה. כב' השופט רקם שמע את הראיות. הוא קבע שהמערער אחראי בנזיקין כלפי המשיבים וחייב אותו לפצותם על נזקיהם. החיוב הכולל עמד על סך של 425, 416ש"ח ליום 20.6.95בצירוף שכ"ט עו"ד, מע"מ והוצאות משפט. כמו כן חוייב עסלה לשפות את המערער בשיעור של 30אחוזים מהחיוב בו הוא חוייב כלפי המשיבים. חיוב זה הותנה בכך שמערער ישלם למשיבים, קודם לכן, את הסכום אותו חוייבו עסלה לשלם לו. מכאן הערעור והערעור שכנגד. .3פסק דינו של כב' ס. הנשיא השופט רקם מנומק ומפורט. הוא סקר בפסק הדין את העדויות שהיו בפניו. כמו כן הסתמך על הוראת סעיף 39לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה." המערער טען כי ביום השריפה לא נכח בפרדס, אלא היה מחוץ למושב. הוא שכר את עסלה והם הבעירו את האש, לטענתו, מבלי להודיע לו ומבלי לנקוט אמצעי זהירות שסוכמו ביניהם. הוא אסר עליהם לשרוף את הגזם בלא תיאום עימו כל עוד לא יהא בידם רשיון כדין, הנדרש על פי הוראת חוק למניעת שריפות בשדות, תש"י - 1949, הקובע בסעיף 3: "לא ישרוף אדם צמחים בשדה, בין שהם מחוברים לקרקע ובין שהם תלושים, ולא יגרום לשריפתם, אלא לפי רשיון בכתב מאת המפקח, או מאת אדם שהורשה לכך על ידיו, ובהתאם לתנאי רשיון כזה." עוד טען המערער כי הוא הודיע לעסלה כי לאחר שיהא בידיו הרשיון, אסור להם להבעיר את האש אלא אם יוצבו במקום טרקטור שופל וצינור מים בלחץ גבוה. לעומת זאת, בהודעתו במשטרה תיאר המערער את מצב הדברים, כדלקמן: "אני בעל פרדס... סיכמתי עם הקבלן מוחמד עסלה מכפר קרע... שהוא חותך את עצי ההדרים לוקח את הגזעים עושה ערימות של הענפים הדקים ושורף אותם בשטח... לקראת סיום העבודה ופחדתי שישאיר לי את הערימות בחלקה והוא ענה מחר בבוקר יגיע לחלקה לשרוף את הערימה הראשונה ויביא טרקטור להזיז שתי הערימות הנוספות למרכז החלקה היות ובמרכז החלקה זה שטח פתוח... לא הגיע... אתמול .27.6.94לא יצאתי לשטח ונסעתי לתל אביב כשחזרתי בשעה 30: 12לכיוון הפרדס ראיתי עשן מהחלקה שלי... אני ראיתי שהערימות שהיו בחלקה שלי שרופות והאש התפשטה... לתלמי אליעזר לבתים ולשדה של המושב, והאש הגיעה עד לחצרות של בתים ממול... ... אני לא ידעתי שהוא מגיע אתמול לחלקה לשרוף את הערימות. בהסכם ביני לבין הקבלן לא הייתי צריך להיות נוכח בזמן שהיה חותך את הגזעים ושורף את הענפים. אני מתוך אחריות שלי הייתי מספק לו מים ומשתדל להיות נוכח בזמן השריפה. זאת לא היתה חובתי. בעבר הוא שרף ערימות ענפים בשטח שלי. אתמול הפועל שלי אחמד סאלח כבהה עבד באחת החלקות שלי כשהגעתי אתמול מתל אביב שאלתי אותו אם הוא ראה את הקבלן הוא אמר לי שראה את האוטו שלו בין השעות 09.30ל - 10.00יוצא מהפרדס." לאור האמור נדחו טענותיו העובדתיות של המערער וכב' השופט רקם קבע באשר למהימנותו: "לא שוכנעתי במהימנות עדותו של הנתבע בפני. התרשמתי כי עשה כל מאמץ כדי להרחיק עצמו מן האחריות לשריפה. גרסתו המקורית של הנתבע במשטרה, בה לא הוזכרו ההנחיות הנטענות באשר לאמצעי זהירות ולא הוזכרו דרישות כביכול להשיג רשיון - תומכת בהתרשמותי הנזכרת." לפיכך קבע כב' השופט רקם שהמערער סיכם עם עסלה כי הם ישרפו את הגזם בפרדס; הדבר היה כרוך בסכנה ונדרשה זהירות מיוחדת; המערער לא וידא את מידת מקצועיותם של עסלה ושיטת עבודתם, לא דאג לקבלת היתר או רשיון להבערת האש, ויש לראותו כרשלן וכמפר חובה חקוקה. "יש לקבוע", קבע כב' ס. הנשיא רקם "כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה להעדר רשלנות מצידו - רשלנות שגרמה לפרוץ השריפה ולנזק שנגרם לתובעים בעקבותיה, ובפועל הוכח כי רשלנותו גרמה לפרוץ השריפה." בהמשך פסק דינו דן כב' ס. הנשיא רקם באשמם התורם של המשיבים. חברי המושב חוייבו עוד לפני השריפה ובלי קשר אליה לעקור עשביה וצמחי בר הנמצאים סמוך למטעים על מנת למנוע סכנת שריפה. הדבר לא נעשה והוברר כי המחדל תרם להתפשטות האש. המשיבים, כחקלאים מנוסים, קבע כב' השופט רקם, "מודעים לסכנה של פריצת אש והתפשטותה בתנאי מזג האויר הקשים השוררים בארץ בימי הקיץ. הוכח כי התובעים לא ביערו את הצמחיה מקוצים ולא דאגו לשים פסי בידוד, כנדרש." כב' השופט רקם ייחס להם אשם תורם בשעור של 20אחוזים, והחיוב הנזכר לעיל בפסק הדין מפצה את המשיבים על 80אחוז מנזקם. לאחר מכן דן כב' ס. הנשיא רקם בהיקפם של הנזקים. עמדו בפניו מסמכים והערכות של שמאים. הוא העדיף את חוות הדעת של שמאי המשיבים; בחן את הנזקים בפרוטרוט וקבע לאחר מכן את שיעור הפיצויים. מבין המשיבים, רק למשיבים מס' 1ו - 2נפסקו סכומים משמעותיים והחיוב לשאר המשיבים הוא בסכומים קטנים: עד כ - 000, 10ש"ח למשיב מס' 4וכ - 000, 5ש"ח למשיבים מס' 3ו - .5לעומת זאת, למשיב מס' 1נפסק סך של 360, 185ש"ח ולמשיב מס' 2סך של 769, 209ש"ח. כאמור, חוייב עסלה לשפות את המערער בשעור של 30אחוזים, לאחר שכב' השופט רקם קבע במפורש שאיננו מאמין לגירסתם. העדיף את עדות המערער וכן את עדותו של הפועל קבהה; ראה בהודעתם במשטרה "ראשית הודיה"; לא ראה כל הסבר מדוע יעליל המערער עלילה עליהם ולא היו בנמצא אחרים שיכולים היו להבעיר את האש בפרדס במועד האירוע. באשר למעמדם כעובד או כקבלן עצמאי, אמר כב' ס. הנשיא רקם: "עבודתם של צידי ג' בפרדסו של הנתבע נעשתה על פי הסכם בינו לבינם לפיו הם כורתים את העצים בפרדס, מקבלים את העצים הכרותים תמורת תשלום לנתבע ועליהם להשאיר שטח נקי על ידי ביעור הגזם שנותר בשטח. בנסיבות אלה אם ניתן לראות את עבודתם של צידי ג' כקבלן עצמאי, כי אז יש לראות את הנתבע כמזמין שאישרר את עוולת הקבלן העצמאי. עם זאת אפשר שהסיטואציה הנזכרת מתאימה יותר לשילוב שבין יחסי מעביד-הנתבע לעובדים-צידי ג' ובין יחסי מעסיק-קבלן עצמאי כאשר בשני הסיטואציות הנתבע ביודעין ותוך עצימת עיניים מן הסכנה, הרשה או אישרר לצידי ג' להבעיר את הגזם, מבלי לנקוט באמצעי זהירות, מבלי לוודא נקיטתם, מבלי לספק ציוד בטיחות וללא השגת אישור נדרש ממכבי האש. מצד אחר התרשלו הצידי ג' בכך שלא נקטו ביוזמתם את אמצעי הזהירות המתחייבים מהעיסוק באש בתנאים ששררו במקום ביום השריפה והבעירו את האש מבלי שיוצג בפניהם אישור נדרש ממכבי אש, ומבלי שהיו קיימים במקום אמצעים לכיבוי אש. בנסיבות הנזכרות אני סבור שחלוקת האשם על פי מבחני האשם המוסרי בין הנתבע לבין צידי ג' צריכה להתחלק כדלקמן: 70אחוז - הנתבע. 30אחוז צידי ג' יחד ולחוד." .4המערער טוען כי לא היתה הצדקה במקרה דנן להסתמך על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין. עסלה היו קבלנים שלו לביצוע הגזם והשריפה. סעיף 13של פקודת הנזיקין מטיל אחריות על מעביד שהרשה או אישרר את מעשהו של עובדו או אם מעשהו של העובד, המהווה עוולה נעשה תוך כדי עבודתו בשרות מעבידו. סעיף 15של הפקודה מדבר על מי שהעסיק אדם אחר שאיננו עובדו - היינו קבלן עצמאי. מעסיק כזה עשוי להיות אחראי לנזק שגרם בעל חוזהו, בין היתר אם התרשל בבחירת בעל חוזהו או אם הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק. כך גם אם הוא היה אחראי מכח חיקוק לעשיית המעשה שאת ביצועו מסר לקבלן העצמאי. לטענת המערער, עסלה היה קבלן עצמאי ולא עובדו. על כן אין הוא אחראי. כמו כן מוסיף המערער טענות בכל מה שקשור להיקף הנזקים; הוא טוען כי היה ראוי להטיל על המשיבים אשם תורם בשיעור גבוה יותר, וכן הוא טוען כי ראוי לחייב את עסלה לשפותו במלוא חיובו כלפי המשיבים. עסלה טוענים כי הם לא נכחו בפרדס ביום המקרה, לא הבעירו את האש ואין להטיל עליהם כל אחריות. .5לאחר עיון בראיות ובפסק דינו של כב' סגן הנשיא רקם, ולאחר ששקלתי את טענות המערער, נראה לי כי ניתן להתיצב מאחורי מירב מסקנותיה של הערכאה הראשונה ויש לאשר את מסקנתה בדבר הטלת האחריות בנזיקין על המערער. אין סיבה להתערב בקביעותיו העובדתיות של כב' השופט רקם, כאשר לא האמין לגירסתו המתוקנת של המערער. גירסתו המקורית של המערער כפי שנמסרה במשטרת ישראל משקפת את המצב לאמיתו. הוא סיכם עם עסלה, כי יכרות את העצים בפרדס וינקה אחריו את השטח על ידי שריפת הגזם. הוא התיר לעסלה להבעיר אש בפרדס. כל זאת עשה ללא נקיטת אמצעי זהירות כלשהם וכאדם סביר, חייב היה לדעת כי הרשאה זו להבעיר אש, בלא שניתן לו רשיון לכך ובלא שהוא נוקט אמצעי זהירות כלשהם, יוצרת סכנה של ממש לשכניו. התרשלות זו גרמה לנזק שהיה צפוי, והאחריות לכך רובצת על המערער. המערער ניסה לשכנע את הערכאה הראשונה כי עסלה היה קבלן עצמאי וכי אין הוא אחראי להתרשלותו של זה. כב' השופט רקם לא קבע עמדה חד משמעית, בשאלה זו, אם עסלה הוא עובד או קבלן. בכל מקרה, כך הוא סבר, יש לחייב את המערער בנזיקין. לי נראה, כי יש מקום למסקנה כי עסלה היה עובדו של המערער. הגדרת מעמדו של אדם, כעובד, או כקבלן, תלויה בהקשר ובתכלית שלשמה נקבע הדבר. דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, תקדין עליון 98(3) עמ' .1154כשמדובר בהגדרה לצורך דיני עבודה, חל מבחן ההשתלבות, שענינו המערך האירגוני והעיסקי של המעביד, וכן שהמועסק אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. בא בחשבון מעמד ביניים של "משתתף חופשי". בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) עמ' .628באשר לפק' הנזיקין, חל מבחן השליטה הגמורה. "ביטויה הקיצוני של השליטה הגמורה הינו בכך שכל פעולה של העובד נתונה לשליטת המעביד, הרשאי להורות לעובד כיצד יפעל ובאיזו אלטרנטיבה יבחר בשעה שקיימות מספר אלטרנטיבות". טדסקי, תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמ' .444די בזכות לשליטה גמורה, גם אם המעביד אינו מממש את זכותו. (שם, עמ' 446). ר' עוד: ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(4) עמ' .748 במקרה דנן, גרס המערער כי הוא נתן הוראות מדויקות לגבי אופן הבערת האש. היתה לו, על כן, זכות לשליטה של ממש באופן ביצוע העבודה בפרדסו. די בכך, כך אני סבור, כדי שנראה בו מעבידו של עסלה, בכל הקשור לאחריות בנזיקין. כאמור, ניתן לראות את עסלה כעובדו של המערער. אף אם נראה אותו כקבלן עצמאי, אין בכך כדי למנוע הטלת אחריות על המערער. המערער, במקרה כזה, אינו נושא באחריות שילוחית לעוולה שביצע עסלה, כל עוד לא הרשה או אישרר את פעולתו. במקרה דנן הוא הרשה את הבערת האש. גם בהעדר אישור כזה, העדר אחריות לפי סע' 13עד 15לפקודה, אינו מונע הטלת אחריות באופן ישיר, אם מוכחת עוולה במעשי המזמין, או אם אותו מזמין אינו מצליח להרים את הנטל המוטל עליו מכח הוראת ס' 39לפקודה., החל על המזמין גם במצב כזה. לגבי העוולות בנזיקין, נפסק כי הן "אינן "איים" של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. זאת ועוד: העוולות אינן מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממילא מתחום המשיכה של עוולה אחרת." ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 109בעמ' .125כך גם בעניננו: מי שאינו אחראי באחריות שילוחית, יכול למצוא עצמו אחראי ישירות, או מכח הוראה שבפקודה, המטילה עליו נטל, אותו אין הוא מצליח להרים. השווה גם ליחס שבין היפר חובה חקוקה, לעוולת הרשלנות. ע"א 145/80 ועקנין נ' המו"מ בית שמש, פ"ד לז(1) עמ' .113 אין ממש בטענה שהוראת ס' 39לפקודה אינה חלה על המקרה דנן. בעוד שהוראת ס' 41לפקודה, בדבר הדבר מעיד על עצמו, חלה רק שעה שפרטי המקרה אינם ידועים, וכן כאשר למזיק "שליטה מלאה" על הנכס המזיק. ר' ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) עמ' .153באשר לשריפה, די בהיותו "תופס" המקרקעין, והוראת ס' 39חלה בין אם הפרטים אודות השריפה ידועים, ובין אם לאו, ובלבד שהוכח שמקור האש במקרקעי הנתבע. המערער אינו רק בעל הפרדס בו פרצה האש, הוא גם המחזיק והשולט בו, ובוודאי שהוא "תופס" הפרדס. השווה: ע"א 615/89 נשיא מרדכי נ' עירית גבעתיים, תקדין עליון 95(2) .1105 על כן, "על הנתבע (בעניננו: המערער - ש.ב.) הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה", כלשון ס' 39הנ"ל. נטל זה, "נטל הראיה בכבודו ובעצמו - ולא אך הנטל להוסיף ולהביא ראיות" הוא נטל כבד למדי. ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) .333 עליו חובה נכבדה ו"במקרה כזה יוכל להתנצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, סקל, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח שהאש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי." ע"א 382/59 יהושוע הפטקה נ' אנטואן בוסט, פ"ד טו .388 "אלה שלמעשיהם הוא אחראי", אין פירושו אלה שלמעשיהם הוא נושא באחריות שילוחית. די שהם אלה שהורשו על ידו להבעיר האש. גם אם הוכחה הצתה, לא תמיד ישחרר הדבר את הנתבע מן הנטל המוטל עליו בס' 39הנ"ל. ע"א 4473/93 יער זאב נ' הסנה, פ"ד נ(1) .866 צדק איפוא כב' השופט רקם בהטילו אחריות בנזיקין על המערער, בגין נזקי האש בשריפה שמקורה בפרדס השייך לו, ואשר אותו הוא תופס. כמו כן, אין סיבה להתערב בניכוי האשם התורם, שהוערך על ידו, ב - 20אחוזים. .6באשר לחובת השיפוי של עסלה: הם תרמו לגרימת הנזק תרומה מהותית. המבעיר אש בשדה או בפרדס חייב להיות ער לסכנה הכרוכה בכך. כך במיוחד כשהדבר נעשה במזג אויר שרבי כשנושבות רוחות חזקות. המערער לא ידע ספציפית כי במועד השריפה ידליק עסלה את האש; הלוקח על עצמו משימה כזו חייב לדאוג לאמצעי כיבוי נאותים, כי יימצאו תחת ידו במקום הבערת האש. עסלה לא עשו מאומה בקשר לכך. הייתי מציע, על כן, כי נטיל על עסלה את חובת השיפוי, כלפי המערער, בשיעור של 50אחוזים, במקום 30אחוזים שקבעה הערכאה הראשונה. ממילא, יש לדחות את הערעור שכנגד. .7לא ראיתי סיבה להתערב בשיעור הנזק ובהיקף הנזקים ושומתם, כפי שעשתה הערכאה הראשונה, שיכלה להעדיף את שמאי המשיבים, על דעתם של שמאי המערער. .8אני מציע על כן, כדלקמן: לדחות את הערעור באשר לטענטת המערער כלפי המשיבים; לקבלו חלקית באשר לטענות המערער כלפי עסלה, ולקבוע כי השיפוי יהא לפי 50 אחוזים במקום 30אחוזים, וכן לדחות את הערעור הנגדי. כמו כן אני מציע כי נחייב את המערער לשלם למשיבים 1עד 5את הוצאותיהם בסך של 000, 30ש"ח. ש. ברלינר, שופט השופטת ב. גילאור [אב"ד]: אני מסכימה. ב. גילאור, שופטת [אב"ד] השופט י. דר: אני מסכים. י. דר, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר. שריפה