קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור תביעה ייצוגית בנושא אגרת שמירה: בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד המשיבה, עיריית נס ציונה (להלן: "העירייה"). עניינן של הבקשה והתביעה בחוק עזר עירוני לנס ציונה (שירותי שמירה) התשס"ב - 2002 (להלן: "חוק העזר"), שמכוחו גבתה העירייה מהמבקש - כמו מיתר תושבי נס ציונה, אגרת שמירה (להלן: "אגרת השמירה" או "האגרה"). חוק העזר הובא לאישור מועצת העירייה, וביום 12.10.00 אישרה המועצה את החוק והעבירה אותו למשרד הפנים, לאישורו. ביום 21.11.01 אישר משרד הפנים את חוק העזר. ביום 11.7.02 פורסם חוק העזר. טענת המבקש בבקשתו היא כי גביית האגרה אינה חוקית, שכן האגרה נועדה למימון עלויות ההתמודדות עם המצב הביטחוני הבעייתי ששרר בארץ, ולמניעת פעילות חבלנית עוינת. בפועל, לטענת המבקש, נועדה האגרה לממן כוח משטרה עירוני, כתחליף לאמצעי אבטחה שגרתיים ולמשטרה. מימון פעילות כזו - כך נטען - צריך להיעשות תוך שימוש בכספי הארנונה. המבקש טען עוד כי העירייה השתמשה באגרה שלא כחוק, ובניגוד לחוזרי מנכ"ל משרד הפנים. המבקש אף טען כי קיימת טעות חשבונאית בתחשיב העירייה (ביחס לעלות העסקת פקחים). המבקש טען כי בתחשיב אגרת השמירה הועמסו עלויות שלא נכללו בבסיס התחשיב וממילא לא אושרו, וכן הועמסו על האגרה עלויות שכלל לא הותרו, ולא נכללו בבסיס התחשיב. המבקש הפנה בבקשתו ובתביעה לפגמים נוספים הקיימים לשיטתו בתחשיב האגרה. בנוסף, כך נטען, לא הוקמה קרן ייעודית לניהול כספי העירייה. עוד טען המבקש כי התפיסה שעמדה ביסוד הסכמת משרד הפנים לגביית היטלי שמירה, היתה לאשר היטל שמירה היתה כי המצב הביטחוני הקיים הוא זמני, באופן המצדיק גביית היטל למימון ההוצאות החורגות בתקופה זו. הרשות המקומית נדרשה לכן לתחום את תוקפם של חוקי העזר שעניינם אגרות שמירה. על פי הטענה, חוק העזר דנן, מוטל - חרף הנחיית משרד הפנים, ללא מגבלת זמן. העירייה הגיבה לבקשת האישור (ולבקשה המתוקנת) והתנגדה לה. היא טענה בין היתר כי חוזרי המנכ"ל של משרד הפנים הם הנחייה פנימית, והם הוצאו לאחר שחוק העזר חוקק. חוזרי המנכ"ל משנת 2002 ו-2004 לא חייבו את העירייה לשנות את נוסח חוק העזר ואת אופן תחשיב אגרת השמירה. לחוזרי מנכ"ל אין - כך נטען - תחולה רטרואקטיבית. חוזר המנכ"ל משנת 2004, אינו מתייחס לחוקי העזר שחוקקו בתקופה בה חוקק חוק העזר דנן. העירייה גם טענה כי בפועל, אגרת השמירה דנן עומדת בקריטריונים שנקבעו על ידי שר הפנים בחוזר מנכ"ל משנת 2004. נטען כי גם חוזר המנכ"ל מכיר באפשרות כי חלק מהאגרה תיועד לאבטחה בעלת מטרות משולבות, שלא מיועדות דווקא למניעת פח"ע, כאשר במקרה כזה, יש להכיר בחלק היחסי של ההוצאות, תוך ניכוי החלק שהוצא לשמירת רכוש ובניינים. העירייה טענה כי נשמרה הזיקה הנדרשת בין האגרה לבין השירות. העירייה טענה כי במהלך השנים משנת 2005 ואילך, וללא קשר לתביעה דנן, היא בצעה פעולות רבות הנוגעות לגביית אגרת השמירה. כך, בין היתר, נפתח חשבון בנק נפרד בו מנוהלים כספי אגרת השמירה, והוחלט כי החל מחודש 10/06 תופסק עבודתם של פקחים עובדי עירייה בביצוע שירותי שמירה. העירייה התקשרה עם חברה למתן שירותי שמירה, הוסיפה ניידת שיטור שנייה, והוגדל היקף הפעלתה של ניידת השיטור. בנוסף, העירייה מפעילה סיור חמוש של 3 מאבטחים רכובים על גבי אופנועים, ומופעלים 8 מאבטחי צהרונים, המאבטחים צהרונים של ילדי גן ובית ספר. המאבטחים האלה אכן בוחנים בסיוריהם גם פעילות עבריינית, ולא רק פעילות פח"ע, אולם אין בכך כדי להכביד על עלות התפעול של כוח האבטחה. העירייה ניכתה לטענתה מהוצאות השמירה סך של 7% מעלויות העסקתם של הפקחים במשימות אחרות שאינן קשורות לשמירה. העירייה מממנת באמצעות אגרת השמירה גם מדים לפקחים, שכירת מכוניות ומימון הדלק, מכשירי קשר לרכב ועוד. העירייה כפרה בטענה כי היא עשתה שימוש בכספי חוק העזר לצורך מימון הוצאות שלא על פי חוק העזר, שאינן נובעות מהמצב הביטחוני. העירייה התייחסה לכול הפגמים הנטענים בעלויות שהועמסו על אגרת השמירה. חלק מהם תוקן - גם לגישת המבקש, והפגמים שתוקנו כלל אינם פגמים לשיטת העירייה, שכן העירייה פעלה בהתאם להוראות חוק העזר, שאושר לפני פרסומם של חוזרי משרד הפנים. על כל פנים, משתוקן הפגם, אין מקום לאשר תביעה ייצוגית נגד העירייה ביחס אליו. באשר לפגמים שלא תוקנו על ידי העירייה, נטען כי אין לקבל את טענות המבקש גם ביחס אליהם. העירייה התייחסה בפירוט להעמסת העלויות, וטענה כי כל הרכיבים הכלולים באגרה הוצגו בפני משרד הפנים טרם אישור חוק העזר. היא התייחסה למימון המוקד העירוני, הממומן בחלקו (45%) על ידי אגרת השמירה. לטענתה, מימון כזה הוא סביר, לאור הקשר הישיר בין פעילות השמירה לבין המוקד אליו מתקבלות רוב הפניות. גם עלות מדים לפקחים אושרה על ידי משרד הפנים. באשר לשמירה במוסדות החינוך, נטען כי זו פעילות הקשורה בקשר הדוק למניעת פח"ע בקרב מוסדות החינוך. העירייה גם טענה כי אין מקום כי בית המשפט יורה על השבת הסכומים ששולמו על ידי תושבי נס ציונה במסגרת האגרה. לאחר הגשת הבקשה, ניתן ביום 29.12.09 פסק דינו של בית המשפט העליון בענין מלינובסקי נ. עיריית חולון (בג"ץ 7186/06, שיכונה להלן: "פס"ד מלינובסקי") . באותו ענין דן בית המשפט העליון בנושא דומה - אגרת השמירה של עיריית חולון. שני הצדדים בקשו כי בית המשפט ייתן את החלטתו בבקשה דנן בהתאם להלכה שנפסקה בפס"ד מלינובסקי. מה נקבע בפס"ד מלינובסקי? בפסה"ד מלינובסקי התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) לחוק העזר חולון בו נקבעה אגרת שמירה. בית המשפט התייחס למספר שאלות בהקשר זה - ראשית, נבחנה השאלה האם פקודת העיריות מסמיכה עירייה לגבות אגרת שמירה שנועדה להתמודד על פעילות חבלנית עוינת. בית המשפט הותיר שאלה זו ב"צריך עיון" תוך שנקבע "אינני בטוח כל עיקר - ובנסיבות כפי שיובהר בהמשך אינני נוטע בכך מסמרות - כי ס' 249(29) לפקודת העיריות מסמיך את העירייה להפעיל באורח קבע, סיירת חמושה ניידת בתחום העיר". ובהמשך "השאלה היא מתי אותו שומר נייח יהפוך לכוח חמוש מהסוג שאין סמכות להפעיל, לכך צריכים הגורמים המתאימים להידרש, ושאלה מצומצמת זו היא הנותרת לעת הזאת בצריך עיון, תוך שכשלעצמי מסופקני אם ניתן כל עיקר להכשיר כוח חמוש כזה". יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אם העירייה מוסמכת להתקשר עם חברת שמירה פרטית לצורך הפעלת סיירת חמושה ניידת ברחבי העיר, היטל הוא הדרך המתאימה לממן הוצאה כזו, משום שהוא מאפשר מעקב אחרי הכספים שנגבו, תוך הבטחה כי השימוש בהם נעשה רק לצרכים לשמם הם נגבו. בשלב הבא נבחן בפסק הדין הנ"ל חוק העזר של חולון לגופו. בית המשפט העליון קובע כי יש לבטלו. זאת, משום שמשרד הפנים לא פעל כהלכה שעה שפרסם את חוזרי המנכ"ל שאפשרו מימון והפעלה של כוחות במשימות בעלות אופי ביטחוני, בלי שקבע אמות מידה ברורות להפעלתם, ובלי שנדרש לסוגיות קריטיות, כמו תיאום בין כוחות אלה לבין המשטרה ויתר הגורמים הכלל ארציים. התנהלות משרד הפנים לקתה, כך נקבע, באופן משמעותי, בין היתר ביחס לדרך בה אושרה תוכנית האבטחה, וביחס ללשון חוק העזר ולאופן פעילות הסיירת. באשרו את החוק, כך נפסק, על שר הפנים לבחון אותו בפרספקטיבה של הליך קבלתו, תוך בחינת סמכות העירייה והשיקולים שהנחו אותה. כן עליו לבחון אותו בפרספקטיבה המסורה לשלטון המרכזי. בחוק העזר של חולון לא נקבעו חובת התייעצות עם משטרת ישראל, ואף לא נקבעו הסדרים המתייחסים לרשויות שכנות, ולהשלכות שעשויות להיות לפעילות הסיירת עליהן, החל מהחצנה שאינה חיובית, דרך סוגיות של תיאום ויידוע, וכלה באפשרות לשיתוף פעולה. בית המשפט העליון התייחס גם לחוק העזר לחולון ולמטרותיו, ובין היתר לעובדה כי נקבע בו כי הוא נועד בין היתר לשמירת החיים והרכוש בתחום העיר חולון. בית המשפט קובע בהקשר זה כי ספק אם אישור החוק בנוסח זה עולה בקנה אחד עם המדיניות שהותוותה בחוזרי המנכ"ל. אכן, טרור פוגע גם ברכוש, אך הדבק הדברים מציב סימן שאלה. בית המשפט התייחס לעובדה כי חוק העזר חולון קבע כי שירותי השמירה והביטחון כוללים גם "אמצעי ביטחון באזור, לרבות התקנת שילוט, תאורת ביטחון, מחסומים..." עוד נקבע כי לקראת אישור חוק העזר בשנת 2006, הצטבר במשרד הפנים מידע ממנו עלה כי כ-80% מפעילות הסיירת היא שמירה על הסדר הציבורי, ולא שמירה על הביטחון - אליה היא כוונה מלכתחילה. דומה, לכן, כי מדובר בסיירת שנועדה לשמור על הסדר הציבורי. בית המשפט קובע אם כן כי "אושרה כאן סיירת שאין לה קשר לאירועים ביטחוניים דווקא. בבחינה ריאלית מדובר בהפעלת סיירת פקחים העוסקים בסדר ציבורי, שבמידת הצורך יכולים להתערב גם באירועים בעלי משמעות ביטחונית". בית המשפט קבע כי אם אכן מדובר בסיירת שתכליתה היא שמירה על הסדר הציבורי, היתה העירייה חייבת, בהתאם למדיניות הנוכחית של משרד הפנים, לממנה מתוך תקציבה הרגיל, ולא בכספי ההיטל המיוחד. עוד נקבע כי "אין זה סביר להתיר את הפעלתה תחת חוק עזר ומדיניות שעניינם התדרדרות במצב הביטחוני מאז שנת 2000 בהקשר הטרור, בשעה שלא היינו שם עוד, במיוחד לעת חוק העזר המתוקן מ-2006". בהתייחס לדרישת השבת הכספים שנגבו לפי חוק העזר, קבע בית המשפט כי אין לכך מקום, ונקבע כי הסעד המתאים בנסיבות הענין הוא סעד של בטלות יחסית. טענות הצדדים בהתאם להסכמתם, הגישו שני הצדדים סיכומים, בהם התייחסו להשלכת פסק הדין מלינובסקי על בקשת האישור והתביעה דנן. החלטה זו נועדה אם כן לקבוע מה היא השלכת פסק הדין על בקשת האישור דנן, בהתאם לטענות הצדדים. המבקש טען בסיכומיו, כי מפסק הדין מלינובסקי עולה כי העירייה לא תוכל לגבות את ההיטל לצורך מימון פעילות הסיירת החל משנה ממועד פסק הדין. לגישתו, עולה מפסק הדין כי אין ספק שנושא הסדרת שירותי השמירה ואופן גביית האגרה הן בחולון והן בנס ציונה, נעשה באופן לא תקין, ולכן נקט בית המשפט העליון בסנקציה החריפה של ביטול חוק עזר. יחד עם זאת, עיריית חולון פעלה באופן זהיר יותר מעיריית נס ציונה, משום שחלף פרק זמן ממושך יותר מהמועד בו חוק העזר התקבל, ועד שהעירייה החלה לפעול מכוחו. חוק העזר של חולון אף נבחן מספר פעמים על ידי משרד הפנים. עוד נטען כי הגביה מכוח חוק העזר של חולון היתה מצומצמת, וכן כי היה בחוק העזר של חולון סעיף שהגביל את תקופת החיוב לפי חוק העזר עד יום 31.12.10 בלבד. ביחס לעיריית נס ציונה, לעומת זאת, החוק אושר בשנת 2001, ולא נבחן מאז ועד היום על ידי משרד הפנים. עיריית נס ציונה התעלמה במשך השנים מחוזרי מנכ"ל משרד הפנים, והניחה - בטעות לגישת המבקש - כי היא זכאית לעשות שימוש באגרה לכול מטרה הנוגעת ל"אבטחה". המבקש אף טען כי הוא הפנה בבקשתו אל טעות חישובית בתחשיב חוק העזר, טעות שביחס אליה היתה תשובת העירייה רק כי בבחינה בדיעבד הסתבר כי הוצאות העירייה להעסקת העובדים בקשר לשמירה גבוהות מן האומדן שנערך בשנת 2000. עוד צוין כי חוק העזר לנס ציונה אינו תחום בזמן, וכי העירייה לא הצהירה כי היא תבטל אותו, או כי היא תכבד את ההלכה בענין עיריית חולון. העירייה השיבה לטענות המבקש. היא טענה כי בניגוד למקרה נושא פסה"ד מלינובסקי, הרי במקרה דנן, חוק העזר התקבל לפני פרסום חוזרי משרד הפנים. לכן, לא ניתן להחיל על המקרה דנן את ההלכה שקבעה כי חוזרי המנכ"ל אינם סבירים (משום שהם אינם קובעים אמות מידה להפעלת חוקי העזר המתאשרים מכוחם). חוק העזר דנן - כך נטען - אינו כפוף להוראות חוזרי מנכ"ל משרד הפנים. עוד נטען כי מטרת חוק העזר דנן היא ביטחונית מובהקת, ואף אם נלוות אליה משימות אבטחה "שגרתיות" - אין בכך, לפי פס"ד מלינובסקי ולפי חוזרי המנכ"ל, כל פגם. העירייה טענה גם כי הגדרת המונח "שירותי שמירה" בחוק העזר דנן, היא צרה יותר מההגדרה בחוק העזר של חולון. העירייה חזרה וטענה, כי עיקר הביקורת של בית המשפט העליון בפס"ד מלינובסקי, היתה כנגד משרד הפנים, והתייחסה לכך כי בעת אישור חוק העזר של חולון לא הותווה מנגנון להסדרה ותיאום של פעילויות העירייה עם המשטרה, ולא נלקחה בחשבון מדיניות כללית, כמו גם ההשלכות של אישור החוק. במקרה דנן, טענת המבקש מתייחסת לסבירות התחשיב של אגרת השמירה, ולא לאופן אישור החוק. המבקש דנן טעה בבחירת היריב (העירייה ולא משרד הפנים) ובבחירת האכסניה לדיון (בית המשפט לעניינים מנהליים ולא בג"ץ). המבקש השיב לתגובת העירייה. הוא טען כי נכון לשלב זה של הדיון, די בהוכחת עילה לכאורה. הוא הוכיח לגישתו כי העירייה עושה שימוש בכספי האגרה לצורך שמירה בגני ילדים ובמוסדות חינוך, ולתשלום שכר קב"ט העירייה. העירייה הודתה כי היא עושה שימוש בכספי האגרה גם לצורך שמירה על רכוש. הוא הוסיף כי הוא הראה שכבר בסמוך לעריכת תחשיב חוק העזר, היו בעיר יותר שטחים בנויים מאשר אלה שנלקחו בחשבון במסגרת התחשיב. לכן יש גבייה עודפת. הוא חזר וציין כי חוק העזר דנן אינו תחום בזמן. המבקש טען כי לא ניתן להתעלם מחוזרי מנכ"ל משרד הפנים מ-2002 ומ-2004. לטענתו, העירייה מודה כי היא לא התייחסה אליהם, וכי לא שקלה לבחון מחדש מול משרד הפנים את הצורך בחוק העזר. הוא טען כי לגישת העירייה, יכולתו של משרד הפנים לבטל חוקי עזר היא מוגבלת, ולכן הוא מפנה את הטענות כנגד העירייה, שהיא זו שעושה שימוש בכספי אגרה ללא פיקוח ובקרה. לגישת המבקש, התנהלות העירייה אינה יכולה להקנות לה את הזכות לחסות בצילה של ההגנה שנקבעה בפס"ד מלינובסקי. דיון כזכור, המבקש בקש כי בית המשפט יאשר תביעה ייצוגית כנגד העירייה, להשבת כספי אגרת השמירה, שנגבו לטענתו שלא כדין. כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו, ויאשר את התביעה כתביעה ייצוגית, על המבקש להניח את דעתו של בית המשפט בשלב זה, בו נבחנת שאלת אישור הבקשה, כי קיים סיכוי סביר שתביעתו תתקבל. סעיף 8 (א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי: "בית המשפט יאשר ניהול תובענה כתובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה : (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". יש לבחון אם כן, האם לאור ההלכה שנפסקה בפס"ד מלינובסקי ויישומה על חוק העזר דנן, יש סיכוי סביר (ודי בכך בשלב זה), כי השאלות השנויות נושא התביעה יוכרעו לטובת המבקש ויתר חברי הקבוצה. מפס"ד מלינובסקי עולה, כפי שהובהר לעיל, כי קיים ספק אם עירייה מוסמכת בכלל לקיים כוח שמירה חמוש, לצורך התמודדות עם פעילות חבלנית עוינת. בית המשפט העליון הותיר בפסק הדין שאלה זו ב"צריך עיון". אולם, מפסק הדין עולה בבירור, כי אם העירייה מוסמכת להקים כוח כזה, ואם היא גובה בקשר עם הפעלתו היטל מיוחד, הרי ההיטל צריך לשמש רק את פעולות השמירה המיוחדות, ולא פעילויות אחרות שחובה על העירייה לספק אותן, ולממן אותן מהארנונה שהיא גובה. פסק הדין מבוסס על ההנחה כי השירות שניתן כנגד ההיטל הוא שירות שהעירייה אינה חייבת בדרך כלל לספק לתושבים, ורק משום כך היא רשאית להטיל היטל מיוחד למימון השירות (ר' ס' נ"ד לפסק הדין). בית המשפט העליון קבע בסופו של דבר בפסה"ד, כי בפועל השירות שניתן על ידי הסיירת בחולון, הוא שירות שגרתי, ולא שירות שמירה מיוחד שהעירייה אינה חייבת לספקו. כפי שצוטט לעיל, כב' השופט רובינשטיין קבע כי יש לבטל את חוק העזר של חולון, בין היתר משום ש"אושרה כאן סיירת שאין לה קשר לאירועים ביטחוניים דווקא. בבחינה ריאלית מדובר בהפעלת סיירת פקחים העוסקים בסדר ציבורי, שבמידת הצורך יכולים להתערב גם באירועים בעלי משמעות ביטחונית". כאמור, המימון של סיירת כזאת, שפועלת בעיקר בשמירת הסדר הציבורי (ורק אם וככול שיש בכך צורך היא מתערבת באירועים ביטחוניים), אינו יכול להיות באמצעות היטל שמירה, אלא יש לממן פעילות כזו מכספי הארנונה, שתושבי העיר משלמים באופן קבוע לעירייה. בית המשפט קבע בפס"ד מלינובסקי כי "גם ללא חוק העזר יכולה העירייה להתקשר עם חברות שמירה, אלא שאז לא יהא ניתן להשית את עלות ההתקשרות על התושבים בהיטל מיוחד". המסקנה של האמור לעיל היא אם כן כי יש שני סוגי שירותים שהעירייה מספקת - שירותים שהיא מספקת בדרך שגרה, בשמירה על הסדר הציבורי. שירותים אלה יש לממן מכספי הארנונה. שירותים אחרים הם השירותים ה"מיוחדים" שהעירייה אינה חייבת באופן שגרתי לספק. רק שירותים אלה ניתן לממן באמצעות היטל מיוחד. מסקנה זו אינה נובעת רק מהאמור בחוזרי משרד הפנים, אלא היא משקפת - כל עולה מפסק הדין, את המצב החוקי. מובן כי חוזרי מנכ"ל משרד הפנים אינם יכולים לשנות את המצב החוקי, ואין בכוחם להסמיך עיריות לבצע פעילויות שהחוק לא הסמיך אותן לבצע. כמו כן, אם העירייה מחויבת לספק שירות כזה או אחר באמצעות כספי הארנונה, חוזר משרד הפנים אינו יכול לשנות זאת, ואינו יכול לקבוע כי ניתן לגבות היטל מיוחד עבור השירות הזה. לכן, לעובדה שבמועד בו התקבל חוק העזר דנן, לא היו עדיין חוזרי משרד הפנים בתוקף, אינה יכולה להשפיע על ניתוח זכותה של העירייה לגבות היטל מיוחד לצורך מימון פעולות של שמירה שגרתית על הסדר הציבורי. זו גם המסקנה העולה מפסק הדין מלינובסקי. עולה ממנו כי אם חוזרי משרד הפנים איפשרו גביית אגרה לצורך מימון פעילות שגרתית של שמירה על הסדר, הרי שהתנהלות משרד הפנים היתה לקויה. לכן, אם העירייה דנן בקשה לממן פעילות שמירה שגרתית על הסדר באמצעות אגרת שמירה, הרי העובדה שהיא עשתה כן בטרם הוצאו חוזרים של משרד הפנים, אינה מכשירה את פעילותה. זאת מבלי לחוות דעה בשאלת תוקפם ה"רטרואקטיבי" של החוזרים. עוד יש להוסיף, כי טענת העירייה לפיה חוזרי משרד הפנים אינם חלים עליה, אף היא טענה בעייתית. בית המשפט העליון בהתייחסו לחוק העזר של חולון, קבע כי חוק העזר הזה תחום בזמן, והארכתו מחייבת לכן בחינה מחדש של שירותי השמירה הניתנים בפועל. אחד הטעמים שצוינו בפסק הדין שהצדיקו את הקביעה לפיה היטל הוא הדרך הנכונה לממן שירותי שמירה מיוחדים, הוא משום שגבייה באופן זה מאפשרת ביתר קלות את הפסקת הגבייה, ככול שהמצב הביטחוני יאפשר זאת. חוק העזר דנן אינו מוגבל בזמן. הוא לא נבחן שוב מאז התקבל בשנת 2001. אני סבורה כי מפסק הדין מלינובסקי עולה כי היה על העירייה להגביל את חוק העזר בזמן, ועל כל פנים לבחון אותו מדי פעם, כדי לקבוע אם יש מקום להאריכו, והאם הטעמים שהצדיקו את הטלתו, עדיין תקפים (ומפסק הדין עולה כי הם ככול הנראה כבר אינם תקפים). לו העירייה היתה פועלת באופן זה, הרי היא היתה עושה כן גם לאחר שחוזרי המנכ"ל השונים נכנסו לתוקף, והיה עליה לבחון את חוק העזר גם לאורם של החוזרים. יחד עם זאת, מסקנה זאת אינה משפיעה על האמור לעיל, משום שכפי שהובהר בפס"ד מלינובסקי, חוזרי המנכ"ל לוקים בחסר, ואין בהם הנחיות נאותות ביחס לאופן ההפעלה של סיירת השמירה המיוחדת. סיכומה של נקודה זו - גם ביחס לחוק העזר של נס ציונה, יש מקום לבחון האם הוא נועד לספק שירותי שמירה מיוחדים, והאם בפועל רק שירותי שמירה כאלה מומנו באמצעותו. אם התשובה היא שלילית, ומדובר בפעולות שהעירייה חייבת ממילא לספק מכספי הארנונה, הרי שקיים סיכוי סביר כי בקשת המבקש לאישור התביעה כתביעה ייצוגית תתקבל בהקשר זה. מהו אם כן סוג הפעולות שמממנת העירייה מאגרת השמירה? האם אלה רק פעולות מיוחדות? אני סבורה כי מהחומר שקיים בפניי, המסקנה היא כי קיים סיכוי סביר שהמבקש יוכיח שהעירייה עשתה שימוש בכספי ההיטל גם לצרכים החורגים מפעילות השמירה המיוחדת שנועדה להבטיח את תושבי העיר מפני פעילות חבלנית עוינת. כזכור, בפס"ד מלינובסקי, התייחס כב' השופט רובינשטיין לפעילות סיירת השמירה וקבע כי "עיקר פעילותה של הסיירת קשור לתחום הסדר הציבורי, ולא לביטחון שאליו כוונה. בנסיבות אלה דומה, כי מדובר למעשה בסיירת שעניינה סדר ציבורי, והבטחת שלום הציבור, שככול שהיא נתקלת באירוע ביטחוני הדורש התערבות, יטופל העניין על ידי המאבטחים טיפול ראשוני בלבד". נסקור את ההוצאות להן נועדו כספי אגרת השמירה בעיריית נס ציונה. מעמדת העירייה עולה כי דמי האגרה משמשים בין היתר למימון חלק מפעילותו של מוקד טלפוני (45% מעלות המוקד). פעילות של מוקד, "רחוקה" מפעילות שנועדה להבטיח את תושבי העיר מפעילות חבלנית עוינת, הרבה יותר פעילות הסיירת אליה התייחס בית המשפט העליון בפס"ד מלינובסקי. אכן, יתכן כי מאן דהוא יתקשר למוקד כדי להודיע על חשש מפני פעילות חבלנית, ואם כך יקרה, חזקה על המוקדן שיעביר את ההודעה. אולם, יש לזכור כי בית המשפט העליון קבע כי גם סיירת שנוכחת בעיר יכולה להיות בעלת תרומה ביטחונית, אולם עובדה זו אינה הופכת את הסיירת להיות גוף שנועד להתמודד עם פעילות חבלנית עוינת. מכוח קל וחומר, ניתן לקבוע כי פעילות של מוקד טלפוני, אינה פעילות שנועדה למנוע פעילות חבלנית עוינת, גם אם ניתן להניח קיומם של תרחישים נדירים בהם המוקד יוכל לסייע למנוע פעילות כזו או להגן מפניה. העירייה עושה שימוש בכספי אגרת השמירה גם למימון כוח אבטחה חמוש. מדובר, לפי האמור בתשובת העירייה, בכוח אבטחה על אופנועים, ובשתי ניידות שיטור הפועלות 24 שעות ביממה. מעמדת העירייה עולה כי המאבטחים החמושים (שאינם עוד עובדי העירייה), מבצעים גם אבטחה היקפית במוסדות החינוך בעיר. ספק אם ניתן לראות במימון כוח כזה במועדים הרלוונטיים, הוצאה לצורכי מניעת פעילות חבלנית עוינת - לאור מה שנפסק בפס"ד מלינובסקי. כזכור גם העירייה הודתה במפורש כי המאבטחים האלה אכן בוחנים בסיוריהם גם פעילות עבריינית, ולא רק פעילות פח"ע (אם כי לגישתה הדבר לא מטיל הוצאות נוספות). יש לציין עוד, כי בפס"ד מלינובסקי הטיל בית המשפט ספק ממשי בצורך הנוכחי בפעילות שמירה נגד פעילות חבלנית עוינת, לאחר שהאיום מפעילות כזו פחת כמעט לחלוטין בשנים האחרונות. לאור כל האמור לעיל, בהחלט יתכן כי פעילות כוח השמירה בעיריית נס ציונה, דומה בעיקרה לפעילותה של סיירת השמירה בחולון, כאשר גם השומרים בנס ציונה שומרים בעיקר על הסדר הציבורי ועל הביטחון הכללי בעיר ומוסדות החינוך - ורק אם ייתקלו חו"ח בפעילות חבלנית, הם יתערבו ויגנו על התושבים. כספי האגרה נועדו גם למימון מדים לפקחים, שכירת רכב ודלק וכד'. ספק אם ניתן לראות בהוצאות אלה - הוצאות שנועדו למניעת פעילות חבלנית עוינת, כאשר כאמור הפקחים שבהם מדובר עוסקים לכאורה בעיקר בשמירת הסדר הציבורי. יצוין כי העירייה ניכתה לטענתה מהוצאות השמירה סך של 7% מעלויות העסקתם של הפקחים במשימות אחרות שאינן קשורות לשמירה. גם נושא זה טעון בחינה ובדיקה - ביחס לשיעור הניכוי, ועל מה הוא מבוסס. זאת ועוד, בית המשפט העליון בפס"ד מלינובסקי ביקר את חוק העזר של חולון גם משום שמשרד הפנים באשרו אותו, לא דאג לקבוע אמות מידה ברורות להפעלת שירותי השמירה הניתנים מכוח החוק, ומבלי שנדרש לסוגיות כמו התיאום בין כוח השמירה העירוני לבין המשטרה. כן חסר חוק העזר לחולון התייחסות למימשק בין כוחות השמירה עם הרשויות השכנות. גם בהקשר זה עשויה להיות משמעות לפסק הדין ביחס לעירייה ולחוק העזר דנן. אם חוזרי המנכ"ל חלים על חוק העזר (משום שהיה על העירייה לשוב ולבחון את החוק במהלך השנים, לאור חוזרי המנכ"ל), ניתן ליישם את פסק הדין ואת האמור בו ביחס לחוזרי המנכ"ל. אולם אף אם חוזרי המנכ"ל אינם חלים עליו, אני סבורה - כפי שהבהרתי לעיל, כי הסוגיות אליהן התייחס פסק הדין, היו צריכות לקבל התייחסות גם במסגרת חוק העזר דנן. כך, בין היתר, העירייה היתה צריכה לתת מענה במסגרת חוק העזר לשאלת התיאום בין כוח השמירה שלה לבין העירייה. עוד יש לציין כי התנהלותה של העירייה במקרה דנן לוקה גם בכך שמלכתחילה כספי האגרה לא הועברו לקרן מיוחדת - כפי שמתחייב מפסק הדין. העירייה טוענת כי מדובר בליקוי שתוקן, וכי הכספים מועברים היום לחשבון מיוחד. אכן, ככול שהנושא תוקן, אין עוד מקום לאשר תביעה ייצוגית ביחס אליו, לאור הוראות ס' 9ב' לחוק תובענות ייצוגיות. העירייה לא השיבה לטענת המבקש לפיה קיימות טעויות בתחשיב חוק העזר. גם אם צודקת העירייה בטענותיה בהקשר זה, ובסופו של דבר ההוצאות שלה בגין שכר השומרים הן גבוהות יותר ממה שנצפה בעת הכנת התחשיב, עדיין יהיה מקום לבחון את חוק העזר בהתאם למידע שעמד בפני העירייה במועד חקיקתו. אם קיימת טעות בחישוב שנערך על סמך מידע זה, אין זה מן הנמנע שיהיה מקום לתקנה. סיכומה של נקודה זו, לאור ההלכה בפס"ד מלינובסקי ויישומה על העובדות במקרה דנן, קיים סיכוי סביר כי הבקשה לאישור תביעה ייצוגית תתקבל לפחות ביחס לחלק מההוצאות שהעירייה מימנה באמצעות חוק העזר, קרי כל אותן הוצאות שאין להן קשר לאירועים ביטחוניים דווקא, אלא שנועדו לשמירה על הסדר הציבורי, עם התערבות באירועים בעלי משמעות ביטחונית רק במידת הצורך. אינני מחווה דעה בשלב זה האם מדובר בכלל ההוצאות שהוצאו מכוח חוק העזר, או רק בחלקן, ואם כן - באיזה חלק. עניינים אלה יתבררו בשלב הבא של הדיון. גם ביחס לטעות בתחשיב, קיים סיכוי סביר כי טענות המבקש יתקבלו. האם ניתן להורות על השבה לאור פס"ד מלינובסקי? העירייה טענה כי גם אם בית המשפט יקבל את טענות המבקש, הרי לאור פסה"ד מלינובסקי, התוצאה יכולה להיות לכול היותר כי יש לבטל את חוק העזר, אולם בית המשפט לא יורה על השבת הכספים שנגבו מכוח חוק העזר, כפי שבית המשפט העליון לא הורה על כך במסגרת פס"ד מלינובסקי. אינני מקבלת את הטענה. בפס"ד מלינובסקי, הגישה העותרת יחד עם אחרים עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. היא בקשה כי בית המשפט יקבע כי חוק העזר של חולון הוא בטל. כאמור, בית המשפט נעתר לבקשה, אולם קבע כי מדובר בבטלות יחסית, כי חוק העזר יבוטל תוך שנה ממועד פסק הדין, וכי כספים שנגבו מכוח חוק העזר - לא יושבו לתושבים ששילמו אותם. אני סבורה כי חרף האמור בפסה"ד הנ"ל, יהיה מקום לבחון האם דינה של עתירה לבג"ץ זהה מבחינה זו לדינה של תביעה ייצוגית. בניגוד לתוצאה של פסק דין מלינובסקי, במקרה דנן בית המשפט אינו מצהיר על בטלותו של חוק העזר. אכן כפי שטענה העירייה, כדי לתקוף את חוק העזר בתקיפה ישירה - היה על המבקש לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק בעתירה. בית המשפט אינו מוסמך ככול הנראה במסגרת תביעה ייצוגית נגד רשות, לתת סעד הצהרתי, אלא סמכותו מתמצית (בהתאם לפריט 11 לתוספת השנייה לחוק), להורות על השבת סכומים שהרשות גבתה שלא כדין. ואכן, אחד הסעדים המבוקשים בתביעה הנוכחית שאת הגשתה כתביעה ייצוגית בית המשפט מבקש לאשר, הוא סעד כספי. חוק תובענות ייצוגיות התייחס למקרים בהם נתבעת השבה מרשות מקומית. החוק קבע בס' 9ב' לו, כי "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור, והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגבייה כאמור לכול המאוחר במועד הקובע". המועד הקובע הוא 90 ימים מהמועד בו הוגשה הבקשה לאישור (ס' 9 א' לחוק). כלומר, לפי החוק הנ"ל עומדת בפני רשות שהוגשה נגדה תביעה ייצוגית להשבה, האפשרות להודיע על חדילת הגבייה הבלתי חוקית תוך פרק זמן של 90 יום ממועד הגשת בקשת האישור, ותוך הוכחה כי הרשות חדלה מהגבייה הבלתי חוקית. באופן זה יכולה הרשות להימנע מהשבה של הסכומים שנגבו באופן בלתי חוקי. אין חולק כי העירייה לא עשתה שימוש באפשרות זו. קבלת טענת העירייה לפיה סעד זה לא יכול להינתן בשל כך שהפגם בחוק העזר הוא פגם של בטלות יחסית, עלול לרוקן מתוכן את הוראת ס' 9ב' לחוק, ואת חובת העירייה לעשות בו שימוש באופן ותוך המועדים שנקבעו לכך במסגרת החוק. בנוסף, חוק תובענות ייצוגיות מתייחס לאפשרות שלא להורות על השבה במקרים מסוימים. כך, ס' 20 ד(1) לחוק קובע: "הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה, שהוגשה נגד...רשות מקומית... רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור". אולם, הבחינה מכוח סעיף זה אינה נעשית בשלב הנוכחי של הדיון, אלא היא תיעשה בהתאם לצורך בשלב הבא שלו. יתרה מזאת, כפי שפורט לעיל, בין חוק העזר של חולון לבין החוק דנן, קיימים מספר הבדלים. כדי לבחון האם יש מקום לקבוע כי גם חוק העזר דנן בטל בבטלות יחסית, וכי אין מקום להורות על השבה במסגרת התביעה הייצוגית דנן, יהיה מקום להשוות בין חוקי העזר, ורק לאחר בחינתם לאור מכלול הנסיבות, יהיה מקום לקבוע האם, בהנחה שחוק העזר דנן הוא כולו או חלקו הוא בטל, או כי הגבייה מכוחו נעשתה שלא כדין, כי מדובר בבטלות יחסית בלבד. עוד יצוין כי לאחרונה בפס"ד ע"א 5262/08 מילגד נ. מועצה אזורית מטה אשר, , דן בית המשפט העליון פעם נוספת בשאלת השבה של כספי ארנונה שנגבו שלא כדין (שלא בהתייחס לתביעה ייצוגית). בית המשפט העליון התייחס לשיקולים הסותרים בהקשר זה (שאלת החיוב הבסיסי ביתר - הקורא, על פניו, להשבת הארנונה, אל מול חלוף הזמן, הסתמכות ושיקולים נוספים שכנגד). באותו ענין נקבע, כי יש מקום להמתין בהקשר זה עם מתן פסק הדין, לתוצאת הדיון הנוסף העתיד להתנהל בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ. שירותי בריאות כללית, , בפני הרכב של 9 שופטים, שם עתיד בית המשפט העליון לתת את דעתו על סוגיית ההשבה. מבלי לקבוע מסמרות ביחס להשלכת פסה"ד הנ"ל על בקשה לאישור תביעה ייצוגית, אני סבורה כי לא יהיה מקום לתת פסק דין בתביעה דנן, לפני מתן פסה"ד בדיון הנוסף בענין עיריית ירושלים הנ"ל. סוף דבר - הצדדים הסמיכו את בית המשפט לתת החלטה בבקשה לאור ההלכה שנפסקה בפס"ד מלינובסקי. הם לא העלו בסיכומיהם, בהתאם להסכמתם, טענות נוספות ביחס לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. כפי שפורט, אני סבורה כי יישום ההלכה על העובדות דנן, מביא למסקנה כי יש לאשר את הבקשה להגשת תביעה ייצוגית, שכן קיים סיכוי סביר שהשאלות המשותפות לחברי הקבוצה יוכרעו לטובתם. זאת משום שקיים סיכוי סביר שייקבע כי לפחות חלק מההוצאות שהוציאה העירייה מכספי אגרת השמירה, אינן הוצאות שמן הראוי היה לממנן בכספים אלה. לכן, אני מאשרת את הגשת התביעה כתביעה ייצוגית. אני מחייבת את העירייה בהוצאותיו של המבקש ובשכר טרחת עורכי דינו בגין הבקשה בסכום כולל של 30,000 ₪ + מע"מ. אגרת שמירהתביעה ייצוגיתאגרה