קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין בדיקה בטחונית בכניסה לבית המשפט: התובע הגיע באחד הימים לבניין בית המשפט ברחוב ויצמן בתל-אביב. בידו היה תיק "ג'יימס בונד". הוא הניח אותו על דלפק אנשי הביטחון ועבר במגנומטר, אולם זה השמיע קולות צפצוף. התובע נזכר שברשותו צרור מפתחות. הוא חזר על עקבותיו, מסר את המפתחות ועבר שוב. המגנומטר חזר והשמיע קולות צפצוף ואז אמר התובע לשומר במקום, שבכיסו מכשיר טלפון נייד והניחו על הדלפק. מאחר שהסיפור חזר על עצמו פעם נוספת, "נזכר", התובע, שבכיסו השני יש טלפון נייד נוסף, והוא מסר גם אותו לשומר. רק עתה עבר "נקי" את המגנומטר. המכשיר "נעלם": אלא שבינתיים נוצרה במקום צפיפות מסוימת, תופעה רגילה במקום. בתוך השניות המעטות הללו, שלהתארכותן גרם התובע בהתנהגותו יוצאת הדופן, נעלם מכשיר הטלפון הנייד המחובר לרשת "סלקום", והיה כלא היה. לא הועילו חיפושים במקום. התובע תבע את הנהלת בתי המשפט. פרטי תביעתו מפורטים בכתב התביעה ובנספחיו, ואין צורך לחזור עליהם בפסק הדין. עיקר התביעה: הנהלת בתי המשפט, באמצעות שומריה, אנשי הביטחון בכניסה לבניין, אחראית כלפיו בנזיקין בשל היעלמו של מכשיר הטלפון הנייד האמור. באת-כוח הנתבעת ביקשה לערער את הבסיס לתביעה בטעמים שונים. בין השאר טענה, שהתובע לא הוכיח את קניית מכשיר הטלפון על חשבונו ואת גובה נזקיו. לאור התוצאה שבית המשפט הגיע אליה, אין הוא מתייחס לטענת גובה הנזק. גירסות זהות: גירסתם של שני אנשי הביטחון, שהעידו בבית המשפט וגירסתו של התובע אינן שונות במהותן זו מזו. ההבדל היחיד הוא בכך, שלפי גירסת התובע הוא הניח את שני מכשירי הקשר בעת מעברו האחרון במגנומטר (שורה 26, בעמ' 1לפרוטוקול), ואילו לדברי איש הביטחון אהרון שגיא (שורה 23, בעמ' 3לפרוטוקול), שלף התובע את המכשירים בזה אחר זה בשני מעברים נפרדים וזאת, לאחר שבמעבר הראשון הניח את צרור המפתחות שלו. כאמור, מבחינה עובדתית אין למעשה מחלוקת בין גירסת התובע לאנשי הביטחון. אין פלא, שהאירוע נחרת בזיכרונם היטב אף שחלפו כשמונה חודשים מאז אירע ועד ליום מסירת עדותם. מדובר באירוע יוצא דופן. השאלה, שעל בית המשפט לתת עליה את התשובה, היא, אם התובע הוכיח את רשלנותם של אנשי הביטחון בכניסה לבניין בית המשפט, בכל הקשור לחפציו. אם הוכיח, כי אז על הנתבעת לפצותו; ואם לא הוכיח, תידחה תביעתו. בתשובותיו לבאת-כוח הנתבעת ביקש התובע לשכנע, בכל לשון של שכנוע, הן באמיתות גירסתו, הן בבעלותו המלאה על הטלפון הנייד שנעלם, הן בכך שלא ביטח אותו, למרות שבאת-כוח הנתבעת הגישה לבית המשפט טופס ביטוח סטנדרטי שחברת "סלקום" מבטחת על-פיו בעלי טלפונים כמו התובע. כמו כן היו בפיו הסברים לשאלותיה של באת-כוח הנתבעת, מדוע אין מספרי הטלפון הניידים מופיעים על נייר המכתבים שלו, שכמותו מצויים בתיק בית המשפט. טענתו המשפטית של התובע היא, שהנתבעת חייבת לפצותו משום שהוא נצטווה להניח את חפציו על הדלפק, ועל כן "חל על אנשי הבטחון חוק השומרים בשכר", כדבריו (שורה 11, בעמ' 5לפרוטוקול), והם "חייבים לשמור על החפצים" עד לסיום הבדיקה. מבחן חוק השומרים: בית המשפט אינו סבור, שיש בגירסתו המשפטית של התובע כדי לשכנע, כי לעובדי הביטחון בכניסה לבית המשפט בתל-אביב יש מעמד של שומר כלשהו, לא שומר חינם ולבטח לא שומר שכר. אין הנכנסים בשעריו של היכל המשפט מפקידים בידי השומרים את רכושם, אלא מציגים אותו לעיניהם - לידי הם הבודקות - ומי שעיניו בראשו, אינו מסיר את עיניו שלו מרכושו העובר בדיקה לנגד עיניו ממש. בניגוד למסלולי בדיקת החפצים שבנמלי תעופה, דרך משל - שבאמצעותם משקפים שיקוף רנטגן את מזוודותיהם ותיקיהם של העוברים במגנומטר הסמוך - ושלמשך שניות ספורות אין הנבדק התמים רואה את רכושו הנבדק, אין בכניסה לבית המשפט בתל-אביב מתקן שכזה. כל הבא, ברוך הבא, אם אין ברשותו כלי נשק או מכשירים מסוכנים. הדבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, שהריהו בידיעתו של כל אדם בישראל. לא זו בלבד, שהתובע לא הוכיח להנחת דעתו של בית המשפט את מעמד ה"שומר" המוגדר היטב בחוק השומרים, תשכ"ז-1967, כחל על אנשי הביטחון המפשפשים בחפציהם של הנכנסים להיכל המשפט בתל-אביב, אלא שגם לא הוכיח, שאנשי המשמר הפרו חובה חקוקה אחרת כלשהי, החלה עליהם במקרה זה. התובע גם לא התיימר להוכיח עילת תביעה אחרת בגין הפרת חובתם החוקית של אנשי הביטחון. מבחן הרשלנות: המבחן האחר, שבאמצעותו על בית המשפט לבדוק את התנהגות אנשי הביטחון הוא מבחן הרשלנות, המעוגן בסעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לדעת בית המשפט, לא חלה בנסיבות העניין המתוארות בכתב התביעה חובת זהירות כללית או מיוחדת של אנשי הביטחון כלפי רכושו של אדם הנבדק בדיקה הביטחונית. כאמור, רכושו של הנכנס בשערי בית המשפט נמצא - או חייב להימצא - במהלך הבדיקה לנגד עיניו. במקרה שבו אנו דנים, היה זה התובע דווקא, לא הנתבעת או עובדיה, שגילה רשלנות מופלגת בהתנהגותו. אין פלא, שהתעלמותו מחפציו המפעילים את המגנומטר הביאה לכך, שנאלץ לעבור פעם-ופעמיים-ושלוש דרך גלאי המתכות ההוא. התיק לחוד, וכל אחד משני הטלפונים הניידים לחוד. כל אלה הם פרי התנהגותו של התובע, והיא שיצרה במקום גם את ההתקהלות והצפיפות. מה לו, לתובע, כי ילין על אנשי הביטחון, שעה שהוא הקשה על עבודתם ושיבש אותה? הוא ידע - וחייב היה לדעת שהוא מוסר לידיהם תיק, מפתחות ושני טלפונים ועושה זאת במהלך שלושה מעברים נפרדים במגנומטר. המגנומטר והדלפק, אנשי הביטחון והתובע עצמו, נמצאו במשך השניות הללו במרחק של סנטימטרים ספורים זה מזה, כעדות אנשי הביטחון וכעדותו של התובע עצמו. ניתוח התנהגותו של התובע הוא ששכנע את בית המשפט, שאם היה מי שהתרשל במעמד הבדיקה הביטחונית ביום 23.4.95, היה זה הוא עצמו. כל שסעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אומר על האדם הסביר, הנבון, הכשיר לפעול - חל במקרה ההוא על התובע. עליו חלה חובת הזהירות והדאגה לרכושו בנסיבות הכניסה לבית המשפט ולא על אנשי הביטחון. התובע לא הרים כהוא-זה את נטל השכנוע כדי להצביע לעיני בית המשפט על רשלנותם. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת 300ש"ח הוצאות המשפט. הסכום יישא ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בדיקה בטחונית