קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה: 1. נשוא החלטה זו, בקשת התובעת לבטל הסכם פשרה שנעשה בין הצדדים לפי הצעת ביהמ"ש וקיבל תוקף של החלטה ביום 22.4.96 (ע' 6-7 לפר'). 2. להבנת הבקשה, עמדות הצדדים, והחלטתי בה להלן הרקע העובדתי: א. הנתבעת זכתה במכרז לביצוע עבודות עפר עבור משרד הבינוי והשיכון באתר בניה בקרית ים וב15.4.91 חתמה על הסכם עם התובעת לפיה זו תבצע עבורה עבודה כקבלן משנה, כאשר התמורה שתשלם הנתבעת לתובעת תהיה על פי המחירון של משרד השיכון פחות 10% וכי התשלום בפועל יבוצע יומיים לאחר קבלת התשלום ממשרד השיכון. ב. התובעת טענה כי סיימה את ביצוע העבודות ביוני 1991, הגישה חשבון סופי, אולם למעט מקדמה ששולמה לה בחודש מאי 1991, לא שולמה לה התמורה ע"י הנתבעת ולפיכך הוגשה התביעה לתשלום לסכום העולה על מיליון ש"ח. ג. הנתבעת טענה כי החשבון שהוגש אינו נכון שכן הוא כולל כמויות שכלל לא בוצעו ולכן גם לא אושרו ע"י משרד השיכון. ועוד טענה כי טרם הוגש חשבון סופי על ידה למשרד השיכון ולכן טרם הגיע מועד התשלום. ד. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים היתה למעשה זו: עמדת הנתבעת היא שהיא הזמינה את התובעת לבצע עבורה בדיוק את אותן עבודות שהיה עליה לבצע לפי הזמנת משרד השיכון ובפועל היא בסך הכל העבירה את זכייתה במכרז לתובעת תמורת 10%. עמדת התובעת לעומת זאת היא ש"הזמנת העבודה" שצורפה כנספח א' לתביעה היא המשקפת את מה שהוזמן ועבור מה שהוזמן צריכה הנתבעת לשלם לםפי המחירון של משרד השיכון. מה שהוזמן בפועל אינו חופף את החוזה שבין הנתבעת למשרד השיכון ולכן מה שאושר או לא אושר ע"י משרד השיכון אינו רלוונטי לחובת הנתבעת לשלם עבור מה שהוזמן ובוצע. ה. לאחר שהתחלתי בשמיעת ההוכחות הבאתי הצדדים להסכמה לפיה ויתרה התובעת על עמדתה העקרונית כי החוזה שבינה לבין הנתבעת מנותק מהחוזה שבין התובעת למשרד השיכון ועל הנתבעת הוטל להגיש את החשבון הסופי על בסיס העבודות והכמויות שבוצעו. ו. כאן עלי להבהיר כי טענת התובעת לגבי העבודות והכמויות היא שהיה עליה להביא חומרי מילוי מבחוץ וזה מה שמסביר את העובדה שכמויות המילוי שנכללו בחשבונה עלו על כמויות החפירה. חומר המילוי שהובא מבחוץ לטענת התובעת כאמור הוא אחד הגורמים שעשה את ההבדל בין כתב הכמויות והעבודות שהתובעת טוענת לו לבין מה שנמצא בשטח לפי המדידות של נציג משרד הבינוי. ז. לטענת התובעת, לאחר שנעשה הסכם הפשרה בבית המשפט התקיימה ישיבה בין נציגה לבין נציגי הנתבעת להכנת החשבון הסופי שיוגש ע"י הנתבע למשרד הבינוי. בישיבה זו סוכם, כך טוענת התובעת, שהחשבון הסופי שיוגש יכלול דרישה לתשלום עבור המילוי שהובא מבחוץ. ח. לטענת התובעת הגישה הנתבעת את החשבון הסופי בניגוד לסיכום האמור ובכך הכשילה את האפשרות שסעיף זה יאושר והתובעת תוכל לקבל תשלום עבור המילוי שהובא על ידה מבחוץ. ט. לטענת התובעת הגשת החשבון ע"י הנתבעת כאמור נעשתה מפני שהתובעת סירבה להענות לדרישת הנתבעת לוותר על הפרשי הצמדה וריבית. 3. על יסוד העובדות דלעיל הגישה התובעת את הבקשה נשוא החלטה זו לבטל את הסכם הפשרה על מנת ששמיעת ההוכחות בתיק תמשך מהמקום בו נפסקו לרגל הסכם הפשרה. הנתבעת מתנגדת לביטול הסכם הפשרה ועמדתה היא שהם מעולם לא הסכימו לכלול בחשבון שיוגש למשרד הבינוי תביעה לתשלום עבור מילוי שלטענת התובעת הובא מבחוץ, אלא אם כן יהיה בידי התובעת ראיה לכך וראיה כזו לא הומצאה משכך סירבה לכלול בחשבון דרישה שיסודה ברמאות. 4. שמעתי ראיות לענין הבקשה ובמסגרתן הופיע לפני, לפי יוזמתי, מר הולדר ממשרד הבינוי ואמר כי אם הנתבעת תגיש חשבון משלים לחשבון שהוגש ותכלול בו את הדרישה לתשלום עבור מילוי שהובא, המשרד יבדוק את נכונות הטענה ואם ימצא כי נכונה היא יאושר התשלום המתחייב בגינה. הנתבעת טענה בעקבות זאת כי היא אינה מוכנה להגיש חשבון משלים ולכלול בו "אלמנט" שהיא עצמה סבורה כי אינו נכון. 5. נוכח כל זאת, הבאתי הצדדים להסכמה שניה כי נוסח הפניה יהיה כזה שיבהיר למשרד השיכון כי לא היא, הנתבעת, טוענת כי הובא מילוי מבחוץ אלא התובעת היא שטוענת זאת. (להלן יובא נוסח מדויק של הפניה אותו העליתי על הכתב בפרוטוקול מיום 12.6.97 ע' 35). הנתבעת בפניתה למשרד השיכון מיום 20.7.97, סטתה מהותית מהנוסח שהוסכם עליו ובכך נסתם הגולל על מאמצי להביא את התיק לסיום. 6. עלי להחליט לכן עתה אם להענות לבקשת התובעת ולבטל את הסכם הפשרה אם לאו. הצדדים סיכמו את עמדותיהם בכתב לאור הראיות שכבר נשמעו. 7. טענת התובעת היא כי מלכתחילה הסכם הפשרה (שכלל את הויתור מצד התובעת על עמדתה העקרונית) היה מבוסס על ההנחה כי החשבון שיוגש על ידי הנתבעת למשרד השיכון יכלול את כל העבודות על פי הכמויות הנטענות ע"י התובעת. עוד היא טוענת כי בפועל כך גם הוסכם לאחר שהסכם הפשרה נעשה בבית המשפט, בפגישה שהתקיימה ביום 15.12.96. הנתבעת, כך טוענת התובעת, פעלה בניגוד להנחה שעמדה בבסיס ההסכם. הפרה את ההסכם המפורש שהיה לאחר מכן והיא פעלה כך בכוונה כדי לפגוע בתובעת כפי שניתן לראות מסטייתה המכוונת בנוסח הפניה למשרד השיכון עליו הוסכם והורה בית המשפט. 8. הנתבעת משיבה על כך התשובות הבאות: א. הסכם הפשרה הוצע ע"י ביהמ"ש כפי שהוצע מפני שממה שביהמ"ש הספיק לשמוע עד להצעתו עלה שאכן גירסת הנתבעת כי מדובר היה בהסכם "גב אל גב", היא הנכונה. בהסכמת התובעת להצעת ביהמ"ש לא היה לכן משום ויתור על עמדתה המקורית אלא היה בה משום "התפכחות" והבנה שאין סיכוי כי עמדתה זו תתקבל ע"י ביהמ"ש. מכאן שבבסיסו של הסכם הפשרה לא היתה ולא יכלה להיות כל הנחה שהחשבון שיוגש ע"י הנתבעת למשרד השיכון יכלול את הכמויות שהנתבעת טוענת להם. ב. הטענה כי לאחר ההסכם בביהמ"ש הוסכם בין הצדדים כי אכן כך יוגש החשבון מוכחשת ולא הוכחה. ג. כעולה מהמכתב מש/2 אותו כתב עו"ד שילה ב"כ התובעת לעו"ד ישורון, ב"כ הנתבעת ב18.11.96, התובעת היא שלא הסכימה לחזור בה מהסכם הפשרה. וגם לאחר שב31.12.96, (היינו לאחר המועד בו לטענת התובעת הוסכם כי החשבון יוגש על בסיס הכמויות שהתובעת טוענת לו). עו"ד ישורון מסר לעו"ד שילה את החשבון הסופי שאישר משרד השיכון ושממנו צריך היה להיות ברור לתובעת שהחשבון לא כלל את נושא המילוי מבחוץ, עו"ד שילה לא ביקש לחזור בו ורק ב27.1.97!! הודיע ב"כ התובעת על כוונתו לעתור לביהמ"ש לבטל את ההסכם. ד. אין ללמוד מנוסח המכתב הסוטה מהנוסח שהוסכם בביהמ"ש דבר על הנושא השנוי במחלוקת, שכן מכתב זה נשלח כשבעה חודשים לאחר שהבקשה לביטול כבר הוגשה. 9. לאחר שהבאתי את עמדות הצדדים, אומר עתה את דברי: נקודת המוצא להחלטתי היא שעול ההוכחה לכך שנוצרה עילה לביטול ההסכם הוא על התובעת. לדעתי היא לא עמדה בו. 10. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 28.4.96, שקדם להצעתי שהפכה להסכם וכן בחינת נוסח ההסכם מראה שלא היתה כל התניה כי החשבון הסופי שיוגש למשרד השיכון יהיה בעל תוכן כזה או כזה. לו אכן נקודת המוצא וההנחה היתה כדברי ב"כ התובעת בסיכומו כפי שהובאה לעיל מה קל היה לבקש כי הדבר ירשם כחלק מההסכם. נכון הוא שבקבלה את הצעת ביהמ"ש ויתרה התובעת על נקודת המוצא שלה בתביעתה, אך אין כל ראיה לכך שויתור זה לא היה אלא השלמה עם כך שיקשה עליה להוכיח כי ההסכם שנעשה בינה לבין הנתבעת לצורך קבלת העבודה, לא היה אלא הסכם "גב אל גב". איזה הגיון יש בכך שהנתבעת תקבל על עצמה אפשרות לשלם לתובעת יותר מהסכום שתקבל ממשרד השיכון כשכל בסיס העיסקה היה שהיא, כתוצאה מזכייתה במכרז תצא ברווח של 10%?! לתובעת היתה בעיה שנוסח ההסכם תלה את קבלת התמורה בתשלומו ע"י משרד השיכון ומשרד השיכון משלם את כל הכסף רק לאחר שיוגש חשבון סופי. הצעתי, אותה קיבלו הצדדים באה לפתור בעיה זו, היינו שהחשבון הסופי יוגש לאלתר ע"י הנתבעת והתובעת תוכל לקבל סוף סוף את היתרה שתגיע לה. 11. העולה מהאמור שאין לקרוא לתוך ההסכם את ההנחה הנטענת ע"י התובעת ומכאן שע"י הגשת החשבון כפי שהוגש ע"י הנתבעת אין לראות משום הפרת ההסכם. 12. טענתה השניה של התובעת היא כאמור שלאחר ההסכם שנעשה בביהמ"ש הוספה לו תוספת מוסכמת בישיבה שהתקיימה בין הצדדים ביום 15.12.96, היינו שהחשבון שיוגש יכלול את סעיף המילוי מבחוץ. הראיה להוכחת הטענה היא תצהירו של מר באר מטעם התובעת מיום 27.1.97. טענה זו הוכחשה בתצהירו הנגדי של מר שפירא מטעם הנתבעת שהצהיר כי מר באר אכן דרש דרישה כזו בישיבה שהתקיימה, אך הוא לא הסכים לה מאחר ולא היה לה כל בסיס עובדתי. 13. לפי האמור בתצהירו של מר באר, השתתף בישיבה בה הוסכם מה שהוסכם לדבריו, גם מר הולדר ממשרד השיכון. מר הולדר העיד בפני (ע' 32 לפר') מיוזמתו ובתחילת דבריו אישר שהוא מודע לכך שנושא עדותו הוא הישיבה מיום 15.12.96, הוא נשאל: "היתכן שנושא זה הועלה בפגישה שהתקיימה, היינו טענת חפר אביב שמגיע בגין מילוי שהובא מבחוץ..."? והוא משיב: "אני לא זוכר שנושא כזה עלה" (ע' 33 לפר' שורות 15-20). נכון הוא שעדות מר הולדר נמסרה 7 חודשים לאחר הארוע ו"אני לא זוכר" אינו שלילת האפשרות, אך אם נזכור שעול ההוכחה הוא על התובעת, ודאי הוא שלא אוכל לראות בעדותו של מר הולדר סיוע לטענת מר באר. אוסיף בענין זה כי לפי האמור בפרוטוקול מיום 11.3.97 (ע' 30 איפשרתי למר באר להיפגש עם מר הולדר לקראת עדותו ולהמציא לו מסמכים וראיות לטענתו לענין תוכן הפגישה. אם למרות זאת מר הולדר לא היה יכול לאשר את טענת מר באר, נוטה הכף בעיני לנכונות גירסת מר שפירא. החקירה הנגדית של מר באר מחד ושל מר שפירא מאידך לא היה בהם כדי להטות את הכף לא לכאן ולא לכאן ולכן גם טענת ההסכם המאוחר לא הוכחה בעיני. 14. נשארה הטענה האחרונה והיא שנוסח הפניה של הנתבעת למשרד השיכון עליה הוסכם בישיבה מיום 12.6.97, היה שונה מהותית ממה שהוסכם. אביא עתה את הנוסח במלואו אך תחילה רקע והסבר לנוסח שהצעתי: מעדותו של מר הולדר לפני עלה כי גם לאחר שהוגש החשבון הסופי כפי שהוגש עדיין פתוחה הדרך לתקון המעוות אך מאחר שהנתבעת עומדת על כך שהיא לא מוכנה לכלול בחשבון עבודות שלדעתה לא בוצעו ורק היא יכולה להגיש חשבון, שכן מבחינת משרד השיכון רק היא "בעל הדברים", לכן הצעתי כי נוסח הפניה של הנתבעת למשרד השיכון יהיה בזו הלשון: "הואיל ולצורך בצוע העבודה.. אנו העסקנו את חפר אביב, והואיל וחפר אביב טוען כי לפי סעיפים מספקת חומר מילוי והידוק מילוי מגיע תשלום נוסף בגין מילוי והואיל ומר הולדר בתשובה לשאלת ביהמ"ש אמר כי אם יוגש חשבון משלים לחשבון הסופי שהוגש, גורם מתאים במשרד השיכון יבדוק את נכונות הטענה של חפר אביב, אי לזאת אנו פונים בזה ומבקשים את בדיקתכם את החשבון הנוסף המצורף שמוגש ע"י חפר אביב". שני באי כוח הצדדים הסכימו לנוסח זה כרשום בע' 35 של הפרוטוקול. הנוסח שנשלח ביום 20.7.97, היה כדלהלן: "רצוף בזה חשבון לפי חפר אביב בע"מ עבור תשלום נוסף בגין מילוי מובא ובידוק מילוי. עבודות אלו לא נכללו בחשבון שהוגש לכם על ידנו ומאחר ועמדתנו היא שעבודות אלו כלל לא בוצעו, לא הובא לשטח מילוי נוסף מבחוץ, וכן כמויות של חישוף השטח הועברו ממקום למקום בשטח חשבון חפר אביב מועבר אליכם בהתאם להצעת בית המשפט על מנת שתחליטו אם ברצונכם לשלמו אם לאו". 15. אין צורך להכביר מילים על כך שבנסח שנשלח היה משום הפרה בוטה של המוסכם ולמקרא נוסח זה אכן אמרתי כרשום בפרוטוקול (ע' 32) כי יש לכאורה יסוד לבקשה לבטל את ההסכם שנעשה בזמנו מפני שהנתבעת פועלת שלא בתום לב אך עתה כשעלי להחליט לא "לכאורה" אלא החלטה לגופה, נראה לי כי אין בהפרת ההסכם השני משום עילה לביטול ההסכם הראשון. ההסכם הראשון כאמור היה רק זאת שהנתבעת תגיש חשבון סופי ותשלם לתובעת את היתרה שתגיע לה לפי הסכום שישולם לה ע"י משרד השיכון זאת ותו לא. לא היתה כל התחייבות מצד הנתבעת לכלול בחשבון את סעיף המילוי מבחוץ ולא אוכל לומר שהיה משום העדר תום לב בשליחת החשבון הסופי בלי סעיף זה, שכן קיימת אפשרות סבירה כי הנתבעת לא האמינה בהצדקת הכללת הסעיף בחשבון הסופי, לפיכך ההסכם הראשון לא הופר. מה שכן הופר ובצורה בוטה גסה הוא ההסכם השני שנעשה ביום 12.6.97, אך הפרה זו היא אולי עילה להגשת תביעה נפרדת לפיצוי על הנזק שנגרם ע"י ההפרה, אך אין בה כדי ללמד על כך שאי הכללת "סעיף המילוי מבחוץ" מלכתחילה בחשבון הסופי שהוגש בזמנו נעשה שלא בתום לב. 16. אשר על כן, אני דוחה הבקשה לביטול הסכם הפשרה ובשל התנהגותה של הנתבעת אני מחייבה לשלם לתובעת הוצאות בסך 15,000 ש"ח + מע"מ למרות התוצאה. 17. בישיבה מיום 11.3.97 (ע' 20), הודיע עו"ד ישורון כי לפי החשבון הסופי שהוגש מגיע לתובעת מהנתבעת סך נוסף של 89,685 ש"ח "שתמיד היינו מוכנים לשלם וגם היום אנו מוכנים להפקיד בקופת ביהמ"ש). אינני יודע אם הסכום שולם בינתיים, משוערך לפי ההסכם, אם לאו. אם הוא שולם נראה כי בכך באה לקיצה התביעה שלפני לאור ההסכם שאת הבקשה לביטולו דחיתי, ואם לא שולם תוכל התובעת לבקש פס"ד על סכום זה ולאחר קבלת תגובת הנתבעת ינתן פסה"ד. ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזההסכם פשרהפשרה