בעלות על מיטלטלין בחנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות על מיטלטלין בחנות: 1. בפניי בקשה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו המיטלטלין המצויים בחנות ברחוב בלפור 103 בת-ים הנם של המבקש בלבד. לטענת המבקש, בתצהירו ת2/, לפני כ20- שנה הקים עסק למכירת חומרי בניין כעוסק מורשה, באותה כתובת, כשחברת אנג'ל גבריאל חברה לחומרי בניין בע"מ (להלן:"החייבת") נוסדה בשנת 1991, כשהחייבת ניהלה את עסקי החנות עד ליום 31/12/1996, והחל מהמועד הנ"ל ביצע הפרדה בין פעולותיו שלו כעוסק מורשה למכירת חומרי בניין מהחנות לבין החייבת, שפעילותה העסקית הופסקה ביום 31/12/1996. לטענת המבקש כל המלאי שנמצא בחנות נרכש על ידו כעוסק מורשה, כשכתובת החייבת הועברה לכתובת אחרת ולחייבת אין רכוש בחנות. בעקבות החלטתי מיום 17/01/2000 השלים המבקש את תצהירו (ת3/) וצירף מסמכים, וכן תצהיר של רו"ח יצחק כהן (ת1/) שנחקר גם בביהמ"ש. לטענת המבקש, מהמסמכים והעדויות עולה שהמלאי של החייבת בסוף שנת 1996 נרכש ע"י המבקשת ולחלופין המלאי שעוקל ברישום ביולי 1999 אינו המלאי שהיה בחנות בעת סיום פעולות החייבת, והסיכוי שנותר פריט כלשהו מהמלאי שנרכש בזמנו ע"י החייבת נמוך ביותר. לטענת המשיב המבקש מנסה להבריח את רכוש החייבת, וזאת כדי להשתמט מתשלום החוב למשיב שנקבע בפס"ד בעקבות הסכם פשרה חלוט תוך פעולה בחוסר תום לב מצד המבקש. לטענת המשיב המבקש ניהל את החייבת מאותה חנות ברחוב בלפור 103 בת-ים ללא כל הפרדה בין המלאי של החייבת לבין המלאי הפרטי של החנות, תוך ניסיון להודיע לרשם החברות על ת.ד, כשהחברה רשומה עדיין ברשם החברות כפעילה ותוך ערבוב מלא בין פרטי החייבת למבקש, כשהמבקש בעצמו לא מעודכן בשינוי כתובת החייבת. לטענת המשיב לא הייתה הפרדה בין מלאי החברה למלאי הפרטי, כשכל הציוד היה בערבוב באותו מקום, ללא המצאת רשימות מלאי של החייבת או רשימה כלשהי, וללא ראיות עבור התשלום עבור המלאי, תוך תשלום משכורות למבקש ולבנו למרות הפסדי החברה החייבת, תוך התנהגות חסרת תום לב של המבקש ובנו. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, בראיות ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע שתובענה זו הוגשה בחוסר תום לב ע"י המבקש, כשהמבקש פעל בניסיון להברחת רכוש החייבת ולא הרים את נטל השכנוע ונטל הראיה. למרות שהמבקש טוען שהחייבת לא קיימת כבר למעשה מיום 31/12/1996, חתמה החייבת על הסכם פשרה עם המשיב בחודש 06/98 שניתן לו תוקף של פס"ד ביום 09/06/1998, כשהכתובת המופיעה בבקשות שהוגשו לבימ"ש ע"י המשיב מציינת את הכתובת של החייבת בבלפור 103 בת-ים, ולשם גם נשלח הדואר, וכן מצוינת כתובת זו בכתב התביעה - ראה נ1/א'. ב. אני קובע שהמבקש פעל תוך ערבוב מלא בין החברה לעסק הפרטי, תוך פעולה באותה כתובת, באותו עיסוק ואי הפרדה בין הציוד הפרטי לבין ציוד החייבת. המבקש בעצמו העיד בביהמ"ש על הסיבה להפסקת פעילות החייבת: "הפסקנו כי היינו חייבים הרבה כסף", וזאת עפ"י עצת רוה"ח שאמר לו להפסיק את פעולות החברה, שלא היה בה כסף, למרות שלא הודיע לרשם החברות (עמ' 7 לפרוטוקול). וכדברי המבקש בעמ' 8 לפרוטוקול שורות 7-6: "אנחנו הפסקנו את הפעולות ב96-. אנו ניסינו לפצות את כל הנושים שלנו, וכשהגעתי למסקנה שאנחנו יותר מידי בחובות אז הפסקנו את הפעילות של החברה", דהיינו הודיה במטרת הפסקת פעילות החייבת עקב החובות. המבקש לא בקי בפרטים ומפנה לרו"ח לגבי התשלום לחייבת בגין המלאי, ולא יודע כלל כמה שילם עבור המלאי ואיך בוצעו התשלומים, ולשאלה מדוע שילם לטענתו סכום של 136,000.- ש"ח לחייבת השיב: "אם הרו"ח שלי אומר כן, אז שילמתי. שילמתי על המלאי. המלאי שלי. מהתאריך הזה 31/12 שביטלנו את החברה, ז"א שהפסיקה לפעול, אני שילמתי את יתר הדברים מהכיס שלי. ש. אתה יודע איך שילמת את זה? ת. אני חושב שבשיקים. אני לא יודע. אני שילמתי לספקים בשיקים" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 15-8), ואח"כ אמר ששילם לספקים מכיסו. המבקש גם לא מודע לנכסים שהיו שייכים לחייבים וטען שכל הציוד היה שייך קודם לכן לחנות שלו ושל אשתו (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-8). המבקש גם הודה שההודעה על כתובת אחרת והת.ד נעשו כדי שלא יבלבלו לו את המוח למרות שהחנות נשארה באותה כתובת ובאותו מקום (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 8-6). דהיינו, ניסיון למנוע נקיטת פעולות נגד הרכוש ולא שינוי אמיתי של כתובת. ג. אני קובע כי המבקש, כבעל מניות ומנהל בחייבת, פעל בחוסר תום לב באותה פעילות ובאותה כתובת, תוך ניסיון להבריח את רכוש החייבת ע"י רכישת המלאי כביכול מהחייבת בלא להצביע על תשלום ממשי שעשה זאת, ובלא לצרף רשימת מלאי של החברה החייבת בשנים 95-91. לא הובאו כל ראיות לגבי תשלום 136,000.- ש"ח ולא ניתן להסתפק ברישום שהציג רו"ח כהן של מאתיים ומשהו אלף ש"ח במהלך שנת 1997 שאינו מצביע על רכישת המלאי, כשבניגוד לדברי המבקש על תשלום בשיקים ותשלום לספקים העיד הרו"ח על הפקדה בהעברות לחשבון החברה. לא הובאו כל מסמכי בנק או מסמכים המעידים על העברות כספים בפועל ואני דוחה את גרסת המבקש ואת הרשום בחשבונית מס 3470 ע"ס 136,684.- ש"ח (מכירת מלאי לפי רשימה) וקובע שלא הוכח כלל התשלום בפועל של הסכום הנ"ל, ומדובר ברישום חשבונאי בלבד שאין מאחוריו מאומה, תוך העברה חשבונאית מ"כיס אחד לכיס שני" ותוך טשטוש גבולות בין המבקש לחייבת והתייחסות לציוד כשלו כל הזמן, גם כשהיה כביכול ברשות החברה החייבת. ד. גם הכתובת הינה אותה כתובת כפי שכתובת זו רשומה עדיין בתדפיס רשם החברות, כשהחייבת רשומה גם עדיין כפעילה, ואין כל משמעות למשלוח ההודעה בתאריך 4/5/99 לרשם החברות לגבי ת.ד שנעשתה לפי דברי המבקש כדי שלא "יבלבלו לו את המוח" למרות שהחנות והפעילות נשארו כל הזמן באותו מקום. ה. לאותות אי האמת שנתגלו במקרה דנן בעדות המבקש יש השלכה על נטל הראיה. במקרה של בעל שליטה בחברה העוסק ברצף באותו תחום, תוך שיתוף פעולה וקשר משפחתי (במקרה זה - המבקש ובנו) יש להתייחס בחשדנות לעסקה זו ולתחושה ולחשד שהדבר נועד לאפשר לבעל השליטה בחברה להמשיך ולהחזיק במיטלטלין ללא חשש של עיקול או טענות אחרות של צד שלישי. חשד של בעיות כלכליות (שהמבקש מודה בהן בפה מלא), שהחייבת מבקשת להיחלץ מהן, מעורר חשד בכשרות העסקאות או בכנותן ובתום לבן [ראה ה.פ (ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג ואח', פ"מ תשנ"ו (3) 421,433-432 וה.פ (ת"א) 1137/89 טוגאן בע"מ נ' גלעד ומאיר דורון, תקדין מחוזי 92(1) 154], כשהמבקש במקרה זה הוא בעל מניות ומנהל בחב' החייבת. במקרה של חברות משפחתיות ניתן לבצע גם הרמת מסך [ראה ע"א 4606/90 תומר בע"מ נ' מוברמן ואח', פ"ד מח(3) 363,353]. ו. אני קובע שהמבקש לא הרים את נטל הראיה ונטל השכנוע לגבי רכישת המלאי ע"י המבקש מהחייבת ולגבי ההפרדה בין המבקשת לחייבת. אני קובע גם שהמבקש לא הוכיח את טענתו החלופית שלא מדובר באותו מלאי, ואיני נותן אמון ברישומים ובמסמכים החלקיים שהוצגו בפניי. ז. ביהמ"ש מצווה למנוע הברחת רכוש ונכסים מפני נושים, במיוחד בין קרובים [ראה ה.פ (ת"א) 16/92 וידר נ' אלשייך, פ"מ תשנ"ה(ב) 211,202], כשסעד הצהרתי מקורו בדיני היושר ולביהמ"ש שקו"ד האם להיעתר לו [ראה ע"א 659/76 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד לו(2) 350,359]. ח. במקרה זה קיימת לכאורה גם חזקה משותפת בחצרים, שכן הכתובת היא כתובת זהה והפעילות התנהלה כל השנים באותו מקום, ולכן, לפי סעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ חלה החזקה הקבועה בסעיף זה הן על המבקשת והן על החייבת, חזקה שלא נסתרה. 3. מכל הנסיבות הללו אני דוחה את התובענה. אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. הסכום שנותר בפיקדון שהפקיד המבקש בקופת ביהמ"ש יועבר למשיב ע"ח ההוצאות הנ"ל. מטלטליןבעלות