"פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול-דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין (תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אך הכלל הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507)" - ע"א 1986 ,1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין . פ"ד מו(4), 822, עמ' 829-830. על ביהמ"ש לנמק את החלטתו שלא לחייב בהוצאות. ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למחיקת ערעור ללא הוצאות:## רקע וטענות הצדדים בפני בקשה למחיקת הערעור, וכן למחיקתו של "כתב תשובה וערעור שכנגד" שהוגש על ידי המשיב. להלן עובדות הרקע: ביום 13.10.09 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי (עב' 8635/05; השופט שמואל טננבוים) בתביעה שהגיש המשיב כנגד המערערת. בית הדין האזורי קבע כי המשיב, אשר עבד כדייל אוויר במערערת משנת 1965 ועד פרישתו בשנת 2001, "פרש מיוזמתו וחתם על הסכם פרישה המקנה לו תנאים מועדפים... הסכם הפרישה כלל סעיפי "מיצוי זכויות", כמוהם ככתב ויתור, אשר היוו תנאי להסכמת הנתבעת למתן התנאים המיטיבים. משלא הוכיח התובע כי נפל פגם כלשהו בחתימתו על הסכם הפרישה, אזי הסכם הפרישה הינו תקף, ומשכך דין התביעה להידחות. משמדובר בתביעה של גמלאי, אין צו להוצאות". ביום 19.11.09 הוגש ערעור המערערת, המתייחס אך ורק לאי חיובו של המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בבית הדין האזורי. ביום 10.12.09 הגיש המשיב "כתב תשובה וערעור שכנגד", אותו פתח במילים הבאות: "תגובה זו מתייחסת לעניין הוצאות המשפט. ככל שיש בקביעות בית הדין האזורי להשפיע על ההחלטה בעניין פסיקת הוצאות המשפט, יש לראות בתגובה זו גם ערעור על החלטות אלו. המשיב הגיע לכלל מסקנה שלא להגיש ערעור מלא על החלטת בית הדין בשל הסיבות הבאות:... מסיבות אלו ואחרות המופיעות בפסק הדין, לא יוגש ערעור על פסק הדין מלבד הקביעות העשויות להשפיע על השתת הוצאות בערעור זה". המשיב מסיים את המסמך במילים "בשל כל האמור לעיל, מתבקש בית הדין לדחות את ערעור המערערת ולהשית עליה הוצאות". ביום 24.1.09 הגישה המערערת בקשה למחוק, ללא הוצאות, את הערעור וכן את "כתב התשובה והערעור שכנגד" שהוגש על ידי המשיב. המערערת הדגישה כי המשיב איחר את המועד להגשת ערעור מטעמו על פסק הדין (וייתכן שאף את המועד להגשת ערעור שכנגד). ממילא, הבהיר במסמך מטעמו כי אין בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין. בהתחשב בכך, ועל מנת לחסוך בזמן שיפוטי, החליטה שלא לעמוד על ערעורה בעניין ההוצאות. בהתאם, יש למחוק גם את התגובה שהגיש המשיב, שאינה מהווה "ערעור שכנגד" על אף שכונתה כך. המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, כוונתו בביטוי "ערעור מלא" היתה ל"ערעור אשר תוצאותיו תהיינה החזרת הדיונים למותב של ערכאה ראשונה" (כפי הנראה בשל כך שהדיון בבית הדין האזורי פוצל, ובשלב ראשון נדון תוקפו של הסכם הפרישה בלבד - ס.ד.מ), כאשר "אין להעלות על הדעת שהמשיב יהיה חסר אונים כלפי פסק דין המציג אותו ככלי ריק, והוא יהיה מנוע מלבקש לבחון את מידת אמיתותו ותוקפו". המערערת, בתגובתה לתשובת המשיב, מדגישה כי ערעור שכנגד אינו יכול לחרוג מגדר המחלוקת שהוגדרה בכתב הערעור. ככל שהמשיב מעוניין כעת להגיש ערעור (ולא ערעור שכנגד) מטעמו, הרי שאיחר את המועד לכך וזאת ללא כל הצדקה המגיעה לכדי "טעם מיוחד". המערערת מציינת כי ככל שבית הדין יסבור שתגובת המשיב מהווה "ערעור שכנגד", הרי שתעמוד גם על הערעור מטעמה. הכרעה 3. תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - "התקנות") קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד והמועד לכך. וזו לשונה: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים". 4. כפי שהבהרתי בהחלטות קודמות, תקנה 99 - בדומה לתקנה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי - מקנה, למעשה, הארכת מועד למשיב להגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, על אף שבחר בשלב ראשון שלא לעשות זאת, כיוון שהעניין ממילא מובא בפני ערכאת הערעור. מטעם זה, "ערעור שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו עניין שהוא נושא הערעור, ורק כלפי המערער עצמו, אך לא לצורך עניין אחר ושונה הימנו, שנידון אף הוא בדרגה הראשונה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 798; כפי שצוטט בבש"א 4691/91 מדינת ישראל נ. שמעון אוזן, פ"ד מה (5) 695; להלן - "עניין אוזן"). 5. באשר לשאלה מה ייחשב כ"אותו עניין" - נקבע כי "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו" (עניין אוזן). בבית המשפט העליון נקבעו אמות המידה בקשר לכך, כדלקמן: "התיבה "אותו עניין" מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור... הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין. התוצאה היא שבחינת העניין נעשית על פי מידת הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד... שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים" (ע"א 2124/00 עזבון חיננזון ואח' - עזבון טמיר, מיום 30.10.00). 6. עוד נקבע כי מבחן הזיקה העניינית מתקיים גם כאשר לאחד העניינים השלכה על עניין אחר (ע"א 3034/94 זילברמן נ. שינפלד, פ"ד מט (1) 2; להלן - "עניין זילברמן"; ע"א 11115/02 מס שבח מקרקעין חדרה נ. דור אנרגיה 1988 בע"מ, מיום 14.4.03). למשל, אם הוגש ערעור בעניין גובה הפיצויים בנזיקין, יכול הערעור שכנגד להתייחס לקביעת האשם (עניין אוזן). כדוגמא נוספת - כאשר הערעור העיקרי עוסק במיעוט ההוצאות, יכול הערעור שכנגד לעסוק בעצם החבות, שכן עניין אחד משליך על משנהו (עניין זילברמן). אם קיים ספק בנוגע לקיומה של זיקה - יש לאשר את הגשת הערעור שכנגד (עניין אוזן). 7. בית הדין הארצי לעבודה אימץ את אותן אמות מידה, בקבעו: "בפסיקת בית הדין לעבודה נקבע, איפוא, בעניין זה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הכלל כי ערעור שכנגד יוגש רק בעניין שהוא נשוא הערעור העיקרי, הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם עניינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המשיב לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד... בכל מקרה אחר, על משיב המבקש לטעון לשינוי פסק הדין שבערעור, להגיש מצידו ערעור, שאם לא יעשה כן - לא ידון בית הדין הדן בערעור הראשי בטענות שהעלה בערעור שכנגד" (דב"ע נה/72-3 מיכאל בן טובים - אביק בע"מ, מיום 24.8.95). ככלל, נקבע בפסיקה כי ערעור שכנגד ממשיך להתקיים גם במקרה בו מחק המערער את ערעורו העיקרי (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שישית, עמוד 847; עא"ח 32/09 מדינת ישראל נ' מונט עדן, מיום 17.8.09). ובלשונו של בית המשפט העליון (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, מיום 8.3.09): "ואולם על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה "ביטולו של ערעור אינו גורר גם את ביטול הערעור שכנגד, אם המערער שכנגד עומד על רצונו שהוא יתברר" (רע"א 931/05 לוי נ' אבני מזרחי ביצוע בניה ואספקת חומרי בניין בע"מ (לא פורסם, 13.7.2005); וראו גם: ע"א 3375/96 ברוך מקל בע"מ נ' כור מתכת בע"מ (לא פורסם, 8.2.1998); המ' 734/75 אריאל נ' קירשבאום, פ"ד ל(1) 405, 410 (1975); זוסמן בעמ' 847). מכאן שמחיקת ערעורה של וינשטיין לא תוביל מניה וביה למחיקת הערעור שכנגד בו הועלתה טענת מעשה בית דין. לפיכך יוותרו הערעור והערעור שכנגד על כנם." במקרה זה, המערערת טוענת כנגד הערעור שכנגד שלוש טענות: ראשית, כי לא ניתן היה להגישו כערעור שכנגד; שנית, כי ייתכן שחל איחור בהגשתו כערעור שכנגד (שכן הערעור הראשי נמסר לבא כוחו של המשיב בבית הדין האזורי עוד ביום 26.11.09); שלישית, כי מבחינה מהותית לפי תוכנו של המסמך - כלל אין מדובר ב"ערעור שכנגד" אלא ב"כתב תשובה" בלבד. באשר לטענה הראשונה: מפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו כפי שפורטה לעיל, עולה כי המשיב רשאי היה - במסגרת ערעור שכנגד - לתקוף את הכרעותיו של בית הדין האזורי בנוגע לתוקפו של הסכם הפרישה, גם אם הערעור הראשי הוגש על אי פסיקת ההוצאות בלבד. זאת, שכן שינוי קביעתו של בית הדין האזורי בשאלה המהותית ישליך בהכרח גם על עניין ההוצאות. כך נקבע במפורש בעניין זילברמן: "אם יזכו המערערים בערעורים שכנגד, יכול שבית המשפט יבטל את חיוב המערערים בהוצאות ואף יחייב את המשיבים בתשלום הוצאות; אות היא שהמדובר באותו "עניין". אין נפקא מינא לדינא שעניין ההוצאות לא נזכר במפורש בערעורים שכנגד, ודי בכך שהחיוב בהוצאות עשוי (אך לא חייב) להשתנות עקב קבלתם של ערעורים אלה". באשר לטענה השנייה: מפירוט העובדות על ידי המערערת עולה כי הערעור הראשי אמנם התקבל על ידי בא כוחו של המשיב בבית הדין האזורי ביום 26.11.09, אך ארבעה ימים לאחר מכן הודיע עורך הדין למערערת כי אינו מייצג את המשיב בהליכי הערעור. לכן עשתה המערערת מאמצים להמציא את הערעור ישירות לידי המשיב - על ידי משלוח הערעור ישירות אליו בדואר רשום אשר לא נדרש, כאשר משלוח זה היה כבר לאחר הגשת ה"ערעור שכנגד" לבית הדין. בהתחשב בהודעתו המפורשת של עורך הדין, בסמוך לאחר קבלת כתב הערעור במשרדו, כי אינו מייצג עוד את המשיב - אני סבורה כי לא ניתן למנות את הימים להגשת ערעור שכנגד ממועד קבלת הערעור על ידו ולכן לא ניתן להגיע למסקנה כי ה"ערעור שכנגד" הוגש באיחור. באשר לטענה השלישית: זו נובעת מדרך ניסוחו של "כתב התשובה וערעור שכנגד" בדרך שפורטה בסעיף 2(ג) לעיל. כפי שעולה מהציטוט, המשיב מדגיש במסמך מטעמו, באופן מפורש וחד משמעי, שאינו מבקש מבית הדין הארצי להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי אלא ככל שהדבר נדרש על מנת להותיר על כנה את קביעת בית הדין האזורי בדבר אי חיובו בהוצאות. כיוון שבית הדין הארצי אינו נדרש עוד לשנות את קביעת בית הדין האזורי בדבר אי חיובו של המשיב בהוצאות (נוכח בקשת המערערת למחיקת הערעור) - למעשה אין עוד משמעות ל"ערעור שכנגד" כפי שהוגש, גם אם היתה הצדקה להגישו מלכתחילה. זאת, שכן התוצאה היחידה שבית הדין הארצי מתבקש להגיע אליה - אי התערבות באי פסיקת הוצאות על ידי בית הדין האזורי - כבר הושגה במלואה על ידי מחיקתו של הערעור הראשי. גם אם אין כיום משמעות מעשית ל"ערעור שכנגד", אינני סבורה כי ניתן לקבוע שלא היה "ערעור שכנגד" במועד בו הוגש. זאת, שכן צודק המשיב שעל מנת להביא להתערבות בקביעות בית הדין האזורי לגופן - חייב היה להגיש ערעור שכנגד, כפי שאכן עשה. עצם העובדה שצמצם את תוכנו של הערעור שכנגד - אינה שוללת את היותו "ערעור שכנגד", שאינו אמור להימחק אוטומטית עם מחיקתו של הערעור הראשי. לסיכום עד כה - ככל שהערעור הראשי יימחק כבקשת המערערת, הערעור שכנגד שהגיש המשיב לא יימחק אוטומטית רק בשל כך. עם זאת, ככל שה"ערעור שכנגד" נותר על כנו לבדו - הנו חסר משמעות שכן השורה התחתונה המבוקשת בו - אי חיוב המשיב בהוצאות בגין ההליך בבית הדין האזורי - כבר הושגה במלואה. היינו, הערעור שכנגד למעשה התייתר מבחינה מהותית, כאשר בית הדין הארצי אינו אמור לדון בעניין תיאורטי גרידא. המשיב מודע לכך ולכן אמור היה להסכים למחיקת הערעור שכנגד; בתגובתו הנו מתנגד לכך, שכן "אי הגשת ערעור משמעותה הסכמה שבשתיקה לאמור בו ולפיכך הופכת למעשה בית דין... זו היא תוצאה קשה אשר פוגעת בזכויות אזרח בסיסיות". עם זאת, המשיב מודה כי בחר שלא להגיש ערעור על פסק הדין במועד בו אמור היה לעשות כן, וגם כיום אינו מבקש לערער באופן עצמאי על פסק הדין אלא רק להביא לבחינתו על ידי בית הדין הארצי באופן עקיף. היינו, המשיב עצמו ויתר, משיקוליו, על בחינת עניינו על ידי בית הדין הארצי. נוכח כל האמור לעיל, בשלב זה לא נמחקים עדיין הערעור ו/או הערעור שכנגד, ולצדדים מוצע ההסדר כדלקמן: א. הערעור והערעור שכנגד יימחקו, ללא צו להוצאות; ב. המערערת תחזיר למשיב את הסכום ששילם כאגרה לצורך הגשת ערעור שכנגד; יירשם מפי המשיב כי עצם אי הגשת ערעור על ידו אין משמעה הסכמה לפסיקתו של בית הדין האזורי, ועם זאת משיקוליו החליט להמשיך בדרכו ולא לתקוף את ההכרעה בערכאת הערעור. הצדדים יודיעו תוך 10 ימים אם הם מסכימים להצעה דלעיל. ככל שלא תושג הסכמה, ינמקו תוך 7 ימים לאחר מכן מדוע ככל שיימחק הערעור הראשי לא יימחק גם הערעור שכנגד כיוון שהתייתר ואינו מהווה עוד "ערעור" - בין מכוח סעיף 95 לתקנות ומבין מכוח סמכותו הטבועה של בית הדין. בשלב זה אין צורך בהגשת סיכומים בערעור. ערעורמחיקת ערעור