בקשה לקיום צוואת שכיב מרע

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקיום צוואת שכיב מרע: המנוחה נפטרה לבית עולמה ב- .3.9.1978היא השאירה צוואה בכתב ובעדים אשר נערכה ביום 20.9.1971ואותה צוואה קויימה בבית-משפט זה. בבקשה זו טוען המבקש, כי לגבי פריטים מסויימים של רכושה, ציוותה המנוחה צוואה בעל-פה, כשהיתה שכיב-מרע. לפי הנטען, היא מסרה צוואתה זו למכרה שלה, מירה יוקלר, וזו רשמה על גב קבלה מבנק את מה שהיא אמרה לה. בדברים שנאמרו, המנוחה פירטה את הרכוש וקבעה את אלה אשר לדעתה יש לתת להם את פרטיו או חלקיו. יורשי המנוחה על-פי דין, מתנגדים לבקשה זו וטוענים כי רכוש שאינו כלול בצוואה אשר קויימה, יש לחלקו ביניהם וכי הדברים המתוארים בבקשה זו כצוואה בעל-פה, אינם מהווים צוואה כדין. ראשית טענתם היא, כי יש לדחות בקשה זו על הסף, כי אפילו אם ימצא בית-המשפט שאכן נאמרו הדברים כפי שנאמרו וכי המנוחה התכוונה לצוות צוואה בעל-פה, אין בהם צוואה על-פי דין, וזאת משני טעמים: א. הדברים לא נאמרו בפני שני עדים; ב. לא נערך זכרון דברים וממילא לא נחתם ע"י שני עדים וגם לא הופקד כל זכרון דברים בבית-המשפט. כן טוענים הם עוד טענות נוספות. אדון תחילה בטענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף. לצורך זה אצא מתוך הנחה, שכל האמור בבקשה או בתצהירים המלווים אותה יוכח וכי לא יהיה לי ספק באמיתות "הצוואה". טענת המבקש היא, כי אמת ונכון הדבר שחסרים שני יסודות אלה. היינו, האמירה בפני שני עדים וזכרון הדברים כנ"ל, אלא שחסרון זה ניתן לריפוי על-פי סעיף 25לחוק הירושה [8]. כן טוען ב"כ המלומד של המבקש, עו"ד בירנברג, כי יש לראות את הדברים כצוואת שכיב-מרע לפי דיני ישראל ועל-פיהם תקפה הצוואה אף אם לא נאמרה בפני שניים. סעיף 23לחוקי הירושה [8] מאפשר לצוות צוואה בעל-פה למי שהוא שכיב-מרע אם נאמרו הדברים בפני שני עדים, ואלה ערכו מוקדם ככל האפשר זכרון דברים על מה שנאמר להם, חתמו עליו והפקידוהו בבית-המשפט. סעיף 25לחוק הירושה [8] קובע "לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20עד 23או בכשרות העדים". בקשר לפירושה של המילה "פגם", אם כוונתה גם לחסרון מוחלט או רק לפגימה כשמשהו מזה ישנו, נחלקו הדעות בין שופטי הרוב של בית-המשפט העליון בד"נ 40/80 קינג נ' כהן בעמ' 701[1], כאשר שופטי הרוב סבורים, כי אין המילה "פגם" כוללת חסרון מוחלט, והשופט ברק סבור, שבמקרה זה יש להרחיב את פירושה של המילה "פגם" על-מנת שתכלול גם חסרון מוחלט. השופט ברק מנמק את דעתו, כי עיקר בדין הצוואה הוא "מצווה לקיים דברי המת" וכל הדרישות הפורמאליות לצורת הצוואה לא באו אלא כדי לוודא את אמיתות הצוואה ותו לא. מכיוון שכך, בא סעיף 25 לשחרר את בית-המשפט מכבלי הפורמאליות כאשר מיתות הצוואה ורצונו של המצווה אינם מוטלים אצלו בספק, וכי רצון זה בא לידי ביטוי לאו דווקא בצורה הפורמאלית הרשומה בחוק. אודה על האמת, כי דברים אלה שובים את הלב. אך מה אעשה ואין אני יכול ללכת לפי נטיית ליבי (וכך פסקתי בת"א (ת"א) 2815/70 גולדנברג נ' גולדנברג ואח' [6], אשר צוטט ע"י השופט ברק בד"נ 40/80הנ"ל) כי חזקה עלי מצוות סעיף 33לחוק בתי המשפט וחייב אני לקבל על עצמי את פסיקת בית-המשפט העליון. כך עשיתי גם בת"ע (ת"א) 4950/80 שטרייכר ואח' נ' היועמ"ש [7], אשר ניתן על-ידי לאחר שבבית-המשפט העליון נפסק ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש [2], ובו נקבע, כי יש הבדל בין הליכים ובין סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה. בהתאם לכך, יש, איפוא, לברר, אם אותן דרישות של סעיף 23, דהיינו, לשני עדים, לכתיבת זכרון הדברים ולהפקדתו, בחינת הליכים הם או "עולים הם כדי סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה". לגבי זכרון הדברים והפקדתו, ברור כי הליכים הם, וכך נפסק בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי [3], ואפשר לראות דרישה זו כ-"הליך דינמי", כפי שהוגדר על-ידי השופט שלמה לוין בד"נ 40/80 הנ"ל. אך לא כך נפסק על-ידי בית-המשפט העליון לגבי דרישת שני עדים. בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי [3] הנ"ל, מביע השופט לנדוי (כתוארו אז), ספק, אם אפשר לרפא את העדרו של עד שני בעזרת סעיף 25של החוק, דהיינו, אם עצם עשיית הצוואה בעל-פה הינו בגדר הליך לצורך זה; אכן, בפסק-דין מאוחר יותר, נאמרו הדברים מפורשות מפי השופט מני ב-ע"א 689/71 לוי נ' לוי ואח' [4], שם נקבע, כי העדר עד אינו פגם שניתן לרפא לפי סעיף .25 ייתכן ותשועתו של המבקש יכולה לבוא אם ניתן נפקות להוראות המשפט העברי, וכך סבור השופט אלון בד"נ 40/80קינג נ' כהן [1] הנ"ל, אשר דעתו, דעת מיעוט היא שם. כידוע, מכיר המשפט העברי בצוואת שכיב-מרע בעל-פה, ואותה צוואה יכולה להיאמר גם ללא נוכחות שני עדים, אלא שדרושים במשפט העברי שני עדים לבירור הדבר: אך כפי שנקבע בע"א 88/57 רוזנברג נ' קרמרז' [5], אין העדים עדי-קיום, ולכן צוואה אשר נאמרה שלא בפני שניים והוכחה בדרכי הוכחה אחרות הכשרות לפי המשפט העברי (כגון הודאת בעלי דין, מיגו, ערכאות של גויים), תוכשר כדין. נראה לפי הפסיקה הנ"ל של בית-המשפט העליון, כי הוא פירש את דברי המחוקק כך שלא רצה להפקיד בידי בית-המשפט את ההכרעה הבלעדית אם אכן הוכח לו רצונו של המצווה; ובכדי להימנע מאפשרויות של טעות בדברי המצווה, או של זיוף או עדות שקר, הגביל המחוקק את האפשרות לקיים צוואה כזו רק אם היא ניתנה בפני שני עדים כאחר, כאשר אלה שומעים את לשונו של המצווה. לאור הנ"ל, לפי הפסיקה המפורשת של בית-המשפט העליון הרואה בעדי צוואה בעל-פה לפי חוק הירושה - עדי קיום, מקבל אנוכי את הטענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף וזאת בגלל שלא נאמרה הצוואה בפני שני עדים. המבקש ישלם ליורשים על-פי דין סך 000, 3(שלושת אלפים) שקל כהוצאות ושכר טרחת עו"ד.צוואהירושההתנגדות לצוואה