בקשה של נושה לצו כינוס נכסים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה של נושה לצו כינוס נכסים: אלו הן שתי בקשות למתן צו קבלת נכסים אשר הגישו בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ובנק המזרחי המאוחד בע"מ כנגד החייבים (להלן: "החייבים"). עוד לפני שנדונו הבקשות לגופן מונה כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסים זמני לנכסי החייבים לפי בקשת בנק ברקליס דיסקונט בע"מ. בא-כוח החייבים טוען לדחיית הבקשות על הסף מהטעם העיקרי שהמבקשים לא הראו כלל וכלל שנעשה על-ידי החייבים מעשה פשיטת רגל ובאין מעשה כנ"ל, אין מקום להעתר לבקשות שכן תנאי בסיסי להגשתן לא התקיים. לאור סעיף 7(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ- 1980[5], אחד התנאים המצטברים להגשת בקשת פשיטת רגל הוא שנעשה על-ידי החייב, או שנעשה לו מעשה פשיטת רגל וזאת תוך שלושה חודשים לפני הגשת הבקשה (לענין זה ראה: ע"א 505/68 בנק הפועל המזרחי בע"מ נ' הברפלד [1]. בשלב זה נשאלת השאלה, האם במקרה שלפנינו התקיים התנאי האמור? תשובה חיובית לשאלה תצריך בדיקתם של עניינים נוספים כאמור בסעיפים 16- 10לפקודה, ותשובה שלילית לשאלה תשמיט את הבסיס לבקשת המבקשים. עוד יש לציין, כי סמכות למתן צו כינוס ניתנה לבית-המשפט רק משנעשה מעשה פשיטת רגל ורק על-סמך בקשת פשיטת רגל, כפי שנאמר בסעיף 6לפקודה (ראה לענין זה: ע"א 347/66 אבייה נ' גלילי [2]. שני המבקשים מסתמכים בקשתם על מעשה זהה: המשיבים, ברצונם לתבוע את בנק ברקליס דיסקונט ואת בנק המזרחי, פנו ב- 25.11.81על-ידי תצהיר חתום על-ידי י' ברנט, בפני עו"ד, שהוגש לבית-המשפט בתיק המרצה 8557/81 במסגרת ת"א 2850/81, ובסעיף 3שבו נטען: "כתוצאה מהאמור בכתב-התביעה, ירדנו לדרגה של פושטי רגל למעשה הנאבקים על קיומם ומחייתם". תצהיר זה הוגש על-ידי החייבים כאן כדי לשחררם מתשלום אגרת ביתהמשפט באותו ת"א 2850/81 שבו הם מופיעים כתובעים. כב' הרשם זמיר, קבע לאותו ענין ששוכנע שהם נקלעו למשבר חמור ואין ביכולתם לשלם את האגרה. שני המבקשים רואים בתצהיר הנ"ל מעשה פשיטת רגל המהווה בסיס לבקשתם. פקודת פשיטת הרגל רואה במעשה פשיטת הרגל נקודת מוצא להסדרים שונים. כך למשל צו כינוס נכסים יינתן רק אם נעשה מעשה פשיטת רגל (ס' 6לפקודה), בקשת פשיטת רגל תוגש על-סמך מעשה פשיטת רגל (ס' 7 לפקודה), כל הוראת זמן המתייחסת למועד פשיטת הרגל יראוה כמתייחסת למועד פשיטת הרגל הראשון שנעשה בתוך 3החודשים שלפני הבקשה (ס' 84לפקודה) כך לגבי ביטול הענקות (ס' 96לפקודה) ביטול המחאות (ס' 97לפקודה) וכיו"ב. לאור זאת עולה מגמת הפקודה לתת תשובה לשאלה, בצורה ברורה, אילו מעשים ייחשבו כמעשי פשיטת רגל וכשסטתה מהם קבעה זאת במפורש (ראה סעיף 180לפקודה). סעיף 5, במנותו את רשימת המעשים, קובע: "מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: (4) הגיש לבית-המשפט הצהרה שאינו יכול לשלם את חובותיו, או בקשה שיוכרז פושט רגל לפי הוראות פקודה זו". בא-כוח החייבים, עו"ד וינרוט, טוען כי ההצהרה הנדונה אשר ניתנה בתיק האזרחי בכדי לשחרר את התובע מאגרה אינה ההצהרה לפי ס' 5(4) לעיל. טענה זו מסתמכת בין השאר על הגדרתו של המונח "בית-המשפט" בפקודה. סעיף 1לפקודה קובע בפקודה זו: - "'בית-המשפט' - בית-המשפט המוסמך לענייני פשיטת רגל לפי פקודה זו". סעיף 172(א) לפקודה קובע: "בית-המשפט המוסמך לענייני פשיטת רגל הוא בית-המשפט המחוזי כשהוא דן בשופט אחד". אם כן, השאלה היא: האם ההצהרה על אי-יכולת תשלום חובות שניתנה בבית- המשפט המחוזי שלא במסגרת הליך פשיטת רגל מהווה מעשה פשיטת רגל? תשובתי לשאלה זו היא שלילית. ראשית: "בית-המשפט" הוא אותו בית-משפט שדן בענין פשיטת הרגל. אין הכוונה לערכאה המוסמכת לדון בפשיטת רגל אלא לאותו בית-משפט שדן בענין פשיטת הרגל של אותו חייב שהגיש את ההצהרה, והראיה, שבסעיף 173לפקודה העניק המחוקק ל"שר" סמכות להעניק לבתי-המשפט השלום סמכות לענייני פשיטת רגל ללמדך שלא הערכאה היא הקובעת אלא אותו בית-משפט שיש לו סמכות לדון בפשיטת הרגל ואשר הוא דן בה למעשה. שנית: כשרצה המחוקק לאזכר בית-משפט שאינו בית-משפט הדן בפשיטת הרגל הספציפית עשה זאת במפורש. כך למשל, בסעיף 22לפקודה העוסק בעיכוב הליכים, נאמר: "(א) משהוגשה הבקשה רשאי בית-המשפט לעכב כל תובענה... (ב) כל בית- שפט או בית-דין שהוכח לו כי נגד נתבע במשפט התלוי ועומד לפניו קיימת עתירת פשיטת רגל, רשאי לעכב את הליכי המשפט...". לעומת זאת, כאן גילה המחוקק את דעתו שבדברו על "בית-המשפט" מתכוון הוא לבית-המשפט הדן בפשיטת הרגל הספציפית ולא לערכאה המוסמכת באופן כללי לדון בפשיטת הרגל. המסקנה היא, איפוא, כי ההצהרה הנ"ל צריכה להיות מוגשת על-ידי החייב לבית-המשפט הדן בפשיטת הרגל. לאור זאת, לא התמלא התנאי האמור בס' 5(4) לפקודה שכן ההצהרה ניתנה במסגרת תיק אחר לא לבית-המשפט הדן בבקשת פשיטת הרגל, וההצהרה הנדונה אינה מעשה פשיטת רגל. מהי ההצהרה האמורה בס' 5(4) לפקודה? גם בנקודה זו אני מקבלת את הסבריו הממצים של בא-כוח החייבים. היינו: לא רק שההצהרה הוגשה לביתהמשפט הדן בפשיטת רגל, אלא שההצהרה היא זו הקבועה בתקנות. בא-כוח חייבים הסביר לבית-המשפט שאכן לאור סעיף 17(ב) לפקודה, בקשת חייב לפשיטת רגל אינה צריכה להיות מלווה בהצהרה אין הוא יכול לשלם חובותיו, אך ברור שבשלב מאוחר יותר חייב יהיה להגיש הצהרה זו ובכל אופן ציון ההצהרה בס' 17(ב) מוכיח על הכוונה להצהרה ספציפית. ואכן, ס' 242רישא לפקודה קובע: "השר רשאי להתקין תקנות לביצוע הוראותיה של פקודה זו...". תקנה 3(1) רישא [6] קובעת: "יש להשתמש בטפסים שבתוספת הראשונה לתקנות אלה כל מקום שאפשר להשתמש בהם וכשאי אפשר להשתמש בהם, בטפסים מאותו מין, באותם שינויי גירסה שהנסיבות תחייבנה...". תקנה 63דנה בהצהרת החייב שאין ביכולתו לשלם את חובותיו ובהערת השוליים מוזכר טופס .29 טופס 29לתוספת הראשונה כותרתו "הצהרה על אי-יכולת לשלם חובותיו" ומפרט את הפרטים הדרושים למילוי. אנוכי מקבלת את גישת בא-כוח המשיבים, שהסיפא של ס' 5(4) "לפי הוראות פקודה זו" מתייחסת גם לרישא וההצהרה צריכה להיות זו הקבועה בתקנות. השאלה המתעוררת היא, מדוע חילק המחוקק בסעיף 5(4) בין הצהרה כנ"ל מטעם החייב, לבין בקשת פשיטת רגל מצידו? שהרי בכל מקרה בו הוגשה בקשת פשיטת רגל על-ידי החייב תוכל היא לשמש כמעשה פשיטת רגל לצורך בקשת נושה, אם הוגשה תוך 3חודשים לפני בקשת הנושה, ומדוע הוסיף המחוקק גם את ההצהרה הנ"ל כמעשה פשיטת רגל נפרד, אם אף היא ניתנת במסגרת בקשת החייב לפשיטת רגל? נראה לי - כפי שטען בא-כוח המשיבים בהסתמכו על המלומד fletcher- ששימוש בהצהרה כשלעצמה לצורך מעשה פשיטת רגל לבקשת נושה לא ייעשה לעיתים תכופות, ואכן הדוגמא מפסק-הדין בענין ronmordיכולה לשמש דוגמא סבירה לענין. מבחינה פרקטית אני רואה אפשרות נוספת לשימוש בהצהרה כנ"ל: כך למשל הגיש אדם בקשה לפשיטת רגל בתאריך פלוני ולבית-המשפט הגיש הצהרה על אי-יכולת לשלם חובותיו בתאריך מאוחר יותר ולבסוף נדחתה בקשתו. לאחר-מכן ביקש נושה צו כינוס נכסים נגדו. במקרה זה, אם בקשת החייב היתה למעלה מ- 3חודשים לפני בקשת הנושה, לא תוכל היא לשמש כמעשה פשיטת רגל, אך יתכן שההצהרה כשלעצמה, אם ניתנה תוך תחום שלושת החודשים, תספיק לצורך זה. זאת ועוד. מה משמעותו של התצהיר שהוגש בת"א 2850/81? אין אני מקבלת את טענת בא-כוח החייבים שבביטוי "ירדנו לדרגה של פושטי רגל למעשה..." יש לראות הצהרה בלבד למצב עובדתי שהבנקים הרסו את עסקיו וזאת בלבד, שכן - וכך גם ראה כב' השופט זמיר - עולה מכך שמצבם הכלכלי של התובעים שם הוא כזה ש"אין הם יכולים לשלם את אגרת התביעה" ובזה ההבדל מדרישת סעיף 5(4). סעיף זה מצריך הצהרה על אי-יכולת לשלם את "חובותיו". זו צריכה להיות הצהרה גורפת, מה שאין בענינינו, אם כי יתכן שניתן ללמוד מהתצהיר על מצב זה. אמנם, כשאדם מגיש תצהיר לבית-המשפט, צריך הוא להיזהר בלשונו שמא יפגע התצהיר בו, אך לדעתי, יש לבדוק את תוכן התצהיר לאור נסיבות הגשתו וכאן ההבדל. בהצהרה כאמור בס' 5(4) לפקודה, יודע המצהיר שהצהרה זו מעידה על מצבו לצורך הכרזתו כפושט רגל ואין חשיבות לשאלה אם לפי בקשתו או לפי בקשת נושה. בתצהיר להפחתת תשלום האגרה, משמשת ההצהרה רק לצורך זה ואין לראות בה הצהרה גורפת כזו שתוכל לשמש מעשה פשיטת רגל לפי ס' 5(4) לפקודה. אלא, שבזאת לא תם הענין, שכן השאלה הנוספת היא, האם אותה הצהרה שניתנה לצורך אי-תשלום אגרה, אפשר לראותה כהודעה לפי ס' 5(5) כי החייב הפסיק לשעה, או לצמיתות, לשלם את חובו. בא-כוח החייב אינו סבור כן והוא מוסיף, כי כאשר מתבקש צו לפירוק חבר, על המבקש להוכיח שהחברה אינה יכולה לשלם את חובותיה. אולם בבקשה לקבלת נכסים נגד יחיד, יש להוכיח לא שאין הוא יכול לשלם את חובותיו - אלא שהודיע על-כך מפורשות והצהרה זו, אינה הודעה כנ"ל. אנוכי סבורה, כי בטיעון זה, בראשיתו, יש טעות במבחן ההגיוני: בא-כוח החייב סבור, שהדרישות לגבי הכרזת אדם כפושט רגל הן "קשות" יותר מאשר לגבי חברה, שכן לא מספיק שאין הוא יכול לשלם חובותיו, אלא עליו גם להודיע זאת. לי נראה ההיפך: מספיק שאדם מודיע כי הוא מפסיק לשלם את חובותיו (ואפילו יש ביכולתו לשלמם) והודעתו תיחשב כמעשה פשיטת רגל. דהיינו, אין הנושה חייב להוכיח שהחייב אינו יכול לשלם את חובותיו, כל מה שהוא צריך להוכיח הוא, שהחייב הודיע שלא ישלם את חובותיו. בהשוותנו את ס' 5(4) לסעיף 5(5), אנו למדים שמעשה פשיטת הרגל איננו מתייחס למצבו הכלכלי של החייב, ולצורך להוכיח דבר בנדון, אלא מתייחס לעמדתו של החייב לגבי חובו: בסעיף 5(4) הוא מצהיר לבית-המשפט (כנ"ל) שאינו יכול לשלם את חובותיו ובסעיף 5(5) הוא מודיע שהוא מפסיק לשלם (ואין חשיבות לשאלה מה היו שיקוליו). אך בכך טרם פתרנו את כל הבעיה: מהי הודעה זו: האם היא צריכה להינתן בכתב, והאם היא הודעה ספציפית ומפורשת לנושה? Bankruptcy williams, the law and practice in[8] מהדורה 19(1979) בעמ' 21ואילך, מסביר בנושא זה: ההודעה יכולה להיות בכתב ובעל-פה, וזו שאלה של עובדה בכל מקרה לפי נסיבותיו. אין ההודעה פורמלית ואין זו דווקא הודעה הניתנת למטרה זו. מה שמעניין בהסבר הניתן שם הוא, כי גם "הצהרה על אי-יכולת לשלם את חובותיו", לפי הסעיף הקודם, אפשר לראותה כהודעה פי סעיף מישנה זה. אם כן, באותה הצהרה שאנו דנים בה - אם היא הודעה לפי ס' 5(5), אין עוד חשיבות לשאלה שאין היא ההצהרה הפורמלית בפני בית-המשפט. מה שחשוב הוא, כי הצהרה שניתנה לבית-משפט ולא דווקא ישירות לנושה - גם היא יכולה להיחשב כהודעה לנושה. דינה של הודעה זו יישקל גם, ובעיקר לפי כוונת החייב. בפסק-הדין clough v. Samuel[4] (בוויליאמס, בעמ' 23), על-סמך דברים שנאמרו בעל-פה בין חייב לנושיו, נאמר על-ידי בית הלורדים: החשיבות היא בשאלה, האם ההודעה על הפסקת התשלום לחייבים מכוונת עלידי החייב. דהיינו, האם זו הודעה ספציפית וניתנה במכוון, לומר שהוא מפסיק לשלם חובותיו. וויליאמס מביא כדוגמא בעמ' 22הודעה שנחשבה כהודעה לפי סעיף זה: הודעה של החייב שהוא חסר פרוטה, אינו יכול לשלם לאיש, ואיבד הכל. נראה לי, כי דוגמא זו מתאימה בהחלט לתוכן תצהירו של החייב: אין לו כספים, הוא במצב של כמעט פשיטת רגל, אין לו פרוטה. אם כן, ההצהרה הנדונה, היא הודעה על הפסקת תשלום חובות כללית והיא נכנסת לגדר מעשה פשיטת רגל לפי ס' 5(5) לפקודה. בא-כוח החייב מוסיף וטוען, כי לא די בכך, שכן על בית-המשפט, בהסתמך על הסעיפים 16ו- 14לפקודה, להתייחס לאותה התביעה שהגיש החייב נגד הבנקים הנובעת מעיסקת המשכון של יהלומים - ולטענת החייב שלא הוא חייב כספים לבנקים אלא שהבנקים חייבים לו. אנוכי סבורה, כי סעיף 16אינו חל כאן. סעיף 16מתייחס למצב שבו כפר החייב בחוב לנושה. כאן אין כפירה בחוב. החייב קיבל הלוואות מהבנקים ואין מחלוקת על-כך שההלוואות לא הוחזרו, משכון שניתן בגין הלוואה, הוא תשלום על תנאי. על-כן, כפירה בחוב לא יכולה להיות. מה שיש בפי החייב הוא תביעה נגד הבנקים, שעילתה בנזיקין, ועל-כן יכול החייב להסתמך על סעיף 14לפקודה ולומר: הראה החייב להנחת דעת ביתהמשפט טעם מספיק לדחיית הבקשה. יוצא, איפוא, שעלי להתייחס לתוכנה של התביעה שהוגשה על-מנת לראות אם יש בהגשת אותה תביעה טעם מספיק להנחת דעתי שלא להיעתר לבקשת פשיטת הרגל. לפי תביעת החייב נגד הבנקים, זה המעשה: באופן רגיל נהגו הבנקים להעריך יהלומים שניתנו להם כמשכון, למטה מערכם, על-מנת שהאשראי יהא מובטח, אולם לאחרונה אירע אחרת: החייב לקח אשראי מהבנקים עבור יהלומן אחר בשם זיגמן, שאף נתן לחייב את יהלומיו לשם משכונם בבנק כבטחון. החייב קיבל את האשראי מהבנק עבור זיגמן. החייב גם הודיע לבנק שהוא מעוניין כי הפעם יוערכו היהלומים בשווי נמוך ככל האפשר. והנה, בניגוד לכך, הוערכו היהלומים בסכום גבוה מעל לערכם, וכאשר ברח זיגמן מהארץ והחוב לבנק לא שולם והיהלומים הועמדו למכירה, נתגלה שמחירם נמוך מהמשוער ואינו מכסה את החוב. כדי להוכיח עובדות אלה, צריך התובע להוכיח שהעיסקה שלו עם זיגמן היתה ידועה לבנק, והבנק הוא צד לעיסקה שבה ניתן האשראי לזיגמן ולא לחייב, וכן כי החייב ביקש שהיהלומים יוערכו בערך נמוך מהרגיל, וכי בניגוד לבקשתו, הוערכו היהלומים בערך גבוה מהרגיל. העובדות מוכחשות על-ידי הבנקים, אך אוסף, שהן נראות בלתי סבירות לחלוטין: בהגיון פשוט נראה לי חוסר הסבירות בהן, בכך: א. אם רצה הבנק לתת אשראי לזיגמן ולקבל את יהלומיו כמשכון למה היה דרוש החייב הנוכחי כ"מתווך"? ואם זיגמן היה פסול בעני הבנק למתן הלוואה, או יהלומיו היו פסולים, למה יסכים הבנק לעיסקה כזו כאשר זיגמן הוא הגורם לעיסקה? ב. למה יעריכו מעריכי הבנק, דווקא הפעם, את היהלומים בהערכה גבוהה מהרגיל - כאשר ענינו ועיסקו של הבנק הוא להגן על זכויותיו הוא אם החוב לא יוחזר. אם פעלו מעריכי הבנק כך, הרי קודם כל גרמו נזק לבנק, ולבנק יש תביעה נגדם. התביעה הנדונה אשר הועלתה על-ידי החייב - בשלב שבו נתברר כי המשכונות אינם מכסים את החוב, וכי עליהם לשלם לבנקים סכומים רציניים, לא הניחה את דעתי ולא שוכנעתי בנכונותה. היא נראית לי, לכאורה, כתביעה מלאכותית שלא באה לעולם אלא על-מנת להוות תריס נגד דרישות החוב מטעם הבנק. אלא שגם מבחינה משפטית ספקותי עמי. מה הן העילות המשפטיות של התביעה: העילה האחת היא רשלנות: הסתמכות על חוות-דעת רשלנית (המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה בע"מ ו- 2אח' [3]). נראה לי, כי גם כאן יש טעות הגיונית: החייב, התובע, לא הסתמך על חוות-הדעת הרשלנית של המעריך מטעם הבנק כאשר נתן את הכספים (אם הגירסה העובדתית נכונה) לזיגמן. הנזק נגרם על-ידי כך שהחייב נתן כספים לזיגמן, וזיגמן, במקום להחזירם, ברח ונעלם. התובע לא נתן את הכספים לזיגמן בהסתמך על חוותהדעת של מעריכי היהלומים. ושמא תאמר: ההלוואה מהבנק וההתחייבות להחזיר את הכסף לבנק, ניתנו על-סמך חוות-הדעת של המעריכים - גם אז המבנה המשפטי אינו נכון: ההלוואה נתקבלה לא על-סמך חוות-הדעת וההתחייבות להחזירה אינה תוצאה של חוות-הדעת, והמשכון שניתן הוא בטחון להחזרת ההלוואה, ואין הוא תשלום של ההלוואה, אם כי לא פעולה על- סמך חוות-הדעת היא שגרמה את הנזק. העילה השניה שצויינה היא ס' 12לחוק החוזים [7] במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה - נהג אדם של בדרך המקובלת ולא בתום לב. דהיינו, הבנקים, באמצעות המעריכים, נהגו לא בתום לב כאשר העריכו את היהלומים ביותר מערכם: כמובן ששלה זו היא, קודם כל, עובדתית, ואני ציינתי כבר כי אין היא סבירה בעיני. אך פרט לכך, האם הנזק שנגרם לחייב-התובע, נגרם לו עקב כריתת החוזה? דהיינו, עקב קבלת היהלומים כמשכון? במלים אחרות: מסופקני אם "הנזק" שנגרם ליהלומי ישע אור וברנט נגרם כתוצאה מכך שנעשה חוזה משכון, או שהנזק הוא תוצאה של תרמיתו של זיגמן שלבנק אין קשר אליה. אסתפק בדברים שנאמרו, כיוון שאין אני דנה בתביעה האזרחית לגופה. כל מה שהיה עלי להשתכנע, היה, אם יש טעם מספיק שהחייב לא יהא חייב בתשלום החוב לבנק, ואם יש לו אמנם עילת תביעה טובה ומבוססת. אנוכי השתכנעתי בהיפוכו של דבר: שהתביעה נגד הבנקים אינה תביעה שהוגשה בתום לב, וזאת לאור המועד להגשתה, טענותיה העובדתיות הבלתי סבירות, ועילותיה המשפטיות המפוקפקות. על-כן, סבורה אני, כי המבקשים: הבנק המזרחי המאוחד ובנק ברקליס דיסקונט זכאים למתן הצו. צו כינוסצוויםכינוס נכסיםנושה