האם כל אחד יכול להגיש התנגדות לצוואה? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם כל אחד יכול להתנגד לצוואה: הוגשה בקשה לקיום צוואה בעל-פה. לבקשה זו הוגשה התנגדות על-ידי המתנגד, אשר טוען כי נתמנה כמנהל עזבונו של הנוח על-ידי בית-משפט בחו"ל. מבקשת קיום הצוואה טוענת כי למתנגד אין מעמד מאחר ולא הגיש צוואה שלפי טענתו נעשתה בחו"ל וממנה אותו כמנהל עזבון. לביסוס טענתו על חוסר מעמד המתנגד, מסתמך בא-כוח המבקשת על חוק הירושה המנדטורי המגדיר אדם "שיש לו עניין בעזבון" כמי שנתמנה למנהל עזבון או נהנה בצוואה אשר נעשתה על-ידי המנוח. ומכיוון שכך, חל כאן, לדבריו, סעיף 39לחוק [2] הקובע: "אין לתבוע זכויות ע"פ צוואה ואין להזקק לה כצוואה אלא אם ניתן צו קיום לפי הוראות הפרק החמישי". כן טוען בא-כוח המבקשת כי ההתנגדות הוגשה באיחור. אינני מקבל את טענותיה של המבקשת. בחוק הירושה נאמר: "כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות תוך זמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו". מכאן אני למד שניים: 1) מספיק שיהא אדם "מעוניין בדבר". אמנם דומני כי גם לגבי קביעה זאת יפים יהיו דברי בית-המשפט העליון בע"א 49/64 פוקס נ' קוסובסקי [1]: "מבחינת הדין המהותי נראה לי כי העובדה שצו קיום צוואה הוא בגדר צו חפצי התקף כלפי כולי עלמא אין בה כשלעצמה כדי לפתוח שערי בית המשפט לרווחה בפני כל דכפין", ולכן לא כל איש מהציבור יכול לפנות בהתנגדות לאותה צוואה; אך איני מוכן לקבל את טענתו של בא-כוח המבקשת כי מי שטוען שבידו צוואה אשר לפיה יש לו זכות כלשהי, אינו יכול לטעון טענה זאת אלא אם כן הצוואה שבידו קויימה על-ידי בית-המשפט. על כורחך אתה אומר כן, שאם לא כן תגיע לתוצאה כי כאשר מוגשת בקשה לקיום צוואה ונטענת טענה נגדה, שלאחר מכן ערך המצווה צוואה אחרת שביטלה את הראשונה, לא יוכל הנהנה לפי הצוואה השניה להגיש את התנגדותו לצוואה הראשונה כל עוד אותה צוואה שניה לא קויימה. וזוהי תוצאה שאין הדעת סובלתה. 2) נראה, איפוא, שהטוען כי בידו צוואה הממנה אותו כמנהל עזבון או עושה אותו נהנה, הופכת את האיש "למעוניין בדבר". כמובן שזכותו לא תקום עד אשר תקויים הצוואה, שהוא טוען לה. במקרה הנוכחי הוגש צו של בית-משפט בחו"ל, אשר לכאורה נראה ממנו כי המתנגד נתמנה כמנהל עזבון של המנוח - וודאי שבתור שכזה "מעוניין הוא". באשר לאיחור בהגשת הבקשה, הרי קובע החוק שאת ההתנגדות רשאים להגיש "תוך זמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו". אין לי ספק שהמילים "וכל עוד לא ניתן הצו" באו להוסיף ולא להגביל את המילים "תוך הזמן שנקבע", שהרי ודאי הוא כי לא התכוון המחוקק לכתוב שאפילו הגיש אדם התנגדות תוך הזמן שנקבע אלא שמשום מה הספיק המבקש לקבל את הצו, לא ידונו בהתנגדותו של המתנגד. ואם לא להגבלה זאת באו המילים האלה, הרי יש רק שתי אפשרויות אחרות לפרשן: א) תוך כל הזמן שניתן לו יכול המתנגד להגיש את בקשתו. ב) גם לאחר תום אותו מועד בטרם ניתן הצו, יכול המתנגד להגיש את התנגדותו. לפי פירוש א' הנ"ל, מיותרות המילים האלה ואין להן משמעות: חזקה על המחוקק שלא השחית דברו לבטלה. על כן יש רק אפשרות אחת לפרש כי כוונת הסעיף הוא לפי פירוש ב' דלעיל, דהיינו, ממועד ואף לאחריו, כל עוד לא ניתן הצו. אי לכך נדחית גם טענה זו של בא-כוח המבקשת ואדון לגופו של עניין. ההוצאות יקבעו בסוף הדיון. צוואהירושההתנגדות לצוואהשאלות משפטיות