בית המשפט פסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק בגין הגשת תביעה חסרת כל בסיס. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה חסרת כל בסיס: 1. בפני תביעת פינוי אשר כבר בשלב זה יכולה אני לאמר לגביה שהינה חסרת כל בסיס. התביעה הוגשה בעילת פינוי של אי תשלום דמי שכירות, דע עקא, שהוכח בפני מעל לכל ספק שהנתבעת ביקשה כל העת לשלם דמי שכירות, למן היום שנודע לה שהתחלפו הבעלים עסקה בחיפושים נואשים אחר זהות הבעלים והתובע באופן מתוכנן ושיטתי, ע"מ ליצור לו עילת פינוי, סירב להזדהות כבעלים ולקבל את דמי השכירות והנתבעת את אשר יגורה, בא לה והיום היא נדרשת להתייצב בביהמ"ש ולעמוד חשופה מול טענה חסרת כל בסיס שסרבה לשלם את דמי השכירות. ולאחר שהקדמתי המאוחר אשוב ואבחן הדברים מבראשית. 2. 2.1 כנחזה מהמכתב ת/1, התובע רכש ביום 13.9.94 כנהנה מאחד בשם יעקב יעקובסון 75% מהבעלות על יחידה 65 בבית המכונה בית פיינגולד והמצוי ברחוב יפו בירושלים (להלן: "היחידה"). מעדות עוה"ד מנדל, המשמש ביחד עם עוה"ד הלברייך כונס נכסים של בית פיינגולד, עלה שרק מחזיקים בפועל בסמוך ליחידות שהועמדו למכירה יכולים היו לרכוש יחידות וזאת בהתאם להנחיות שקבע ביהמ"ש המחוזי שמינה אותם ככונסי נכסים, התובע לא נמנה על אלו שיכולים היו לרכוש את היחידה. יעקב יעקבסון יכול היה לרכוש את היחידה והוא רכש אותה כעולה מהמוצגים ת/10 ת/11 ת/12. איני זקוקה לצורך הכרעה בתיק זה להיכנס לעצם שאלת הרכישה של התובע והאם כטענת הנתבעת, החזקתו בנכס מעוררת שאלות נכבדות לגבי כשרות העיסקה. 2.2 הנתבעת היא עמותה רשומה המקיימת חוגים לטיסנות לילדים ובני נוער והיא דיירת מוגנת ביחידה למן שנת 1954, למן אותה שנה ועד עצם היום הזה ממשיכה בפעילות שלשמה הוקמה. 2.3 מר אריק סיני הוא מנהל העמותה מזה 14 שנים, כשנכנס לתפקידו עוה"ד דנילוב ייצג את הבעלים של היחידה ואת דמי השכירות הוא היה משלם לעוה"ד דנילוב מידי שנה בשנה בתשלום לשנה מראש, לעוה"ד דנילוב לא היו טענות כלפי הנתבעת, להיפך, בעת שמרשו מכר את היחידה, שלח מכתב לנתבעת תוך שהוא מציין: "עונג היה לי במשך מספר שנים לגבות שכר דירה מקלוב תעופה..." (מכתבו ת/5). בשנת 94' כמידי שנה הלך מנהל הסניף בירושלים מר אמיר חייקין לשלם דמי שכירות לעוה"ד דנילוב אלא שעוה"ד דנילוב הודיע לו שמרשו כבר איננו בעלים של היחידה, כששאל מי הבעלים, לא הצליח לקבל תשובה מדוייקת, פנייה נוספת לעוה"ד דנילוב נענתה במכתב ת/5: "איני יודע מי רכש זכויות הבעלות באולם שמשמש אתכם והמידע על כך הנכם יכולים לקבל מעו"ד הלברייך יוסף, הרב אבידע 5 בירושלים, טל: 02-254489". 3. למן אותה שיחה עם עוה"ד דנילוב וקבלת המכתב ת/5, החל מר סיני בחיפושים אחר הבעלים, עדותו ותיאורו אחר החיפושים הבלתי פוסקים היו מהימנים עלי והם קיבלו תימוכין בשורה של מכתבים נואשים לכל גורם אפשרי, החל מעוה"ד שטיפלו בנכס, עובר לתובע עצמו, כלה בוועד הבית, חזור לעוה"ד הקשורים לעניין לרבות עוה"ד קריסטל, כעולה ממכתבים נ/1 עד נ/10. נסיונותיו העלו פרי באמצע 96', אלא שאז כששלח מכתב עם שיק בגין תשלום שכ"ד, קיבל תשובה מעוה"ד קריסטל שהוא איחר בתשלום ואיבד זכויותיו בנכס, מכתב ת/4. כאמור וזאת יש להדגיש, מר סיני פנה עוד בראשית הדרך בשלבי החיפושים הראשוניים גם לתובע עצמו, כפי שפנה לרבים אחרים וטובים ואולם הוא זכה לחוסר תגובה, עדותו של מר סיני היתה מהימנה עלי ועדות התובע שהכחיש זאת, נדחית על ידי, מה גם שהתובע אישר שהוא קיבל מכתב ממר סיני, את המכתב ת/22 ובמכתב זה פונה אליו מר סיני בזו הלשון: "פונה אני אליך בהמשך לנסיונותי "הנואשים" לאתר את בעל הבית החדש שלנו לשם תשלום שכר דירה... כמוסד ציבורי ועל מנת שנוכל לשלם לך את שכר הדירה נודה לך באם תואיל להמציא לנו בדחיפות דרישת תשלום לשכר הדירה וכן אישורי בעלות נאותים" (מכתב ת/2). כאמור התובע בחר שלא ליתן כל תשובה למכתב זה וכשנשאל בביהמ"ש מדוע לא השיב על מכתב זה, העיד: "על זה אני לא הגבתי בשביל זה יש לי עו"ד שיגיב. גם לא הגבתי בעל פה, אני מפנה כל דבר לעוה"ד שלי, אני מסעדן, לא פקיד" (עמוד 8 לפרוטוקול). אין חולק שגם עוה"ד שלו לא הגיב על מכתב זה! 4. אם ירדתי לסוף דעתו של התובע, הוא טוען שהנתבעת לא עשתה מאמץ או שמא לא רצתה לשלם את דמי השכירות ואשר על כן לא פנתה לעוה"ד הלברייך ואילו עשתה כן, היתה יודעת אל נכון מי הבעלים. מר סיני העיד שלאחר קבלת המכתב ת/5 מעוה"ד דנילוב, הוא פנה טלפונית לעוה"ד הלברייך והופנה על ידו לועד הבית, כאמור לעיל הוא פנה לועד הבית אלא שלא נענה, מאוחר יותר פנה שוב לעוה"ד הלברייך במכתב נ/10 וגם אז קיבל את התשובה שעליו לפנות לועד הבית (מכתב נ/11). עוד יודגש שעוה"ד הלברייך שמונה לכונס נכסים, יחד עם עוה"ד מנדל, לא אמור היה לדעת שהתובע הוא בעלים שכן הם מכרו את היחידה ליעקב יעקובסון ולא לתובע עצמו. יודגש גם שמהפקס נ/9 שנשלח לעוה"ד קריסטל במאי 95' עולה שאכן מר סיני פנה לעוה"ד הלברייך עוד קודם לכן, שכן באותה פניה לעוה"ד קריסטל הוא מציין שהופנה אליו ע"י עוה"ד מנדל. 5. לצערי איני יכולה לאמר את הדברים שאמרתי על מר סיני גם על התובע, על התובע יכולה אני לאמר בוודאות שעשה כל מאמץ אפשרי שלא לקבל את דמי השכירות ואין צורך להכביר מילים מדוע. על כן כשנשאל שאלות ענייניות בביהמ"ש מדוע לא פנה לנתבעת, מדוע לא השיב למכתב שנשלח אליו, השיב שזה לא עניינו, בכל מטפל עוה"ד, הוא כאמור לעיל, מסעדן ולא פקיד, יכול וכך הדבר, אלא שאין בכך להצדיק את העובדה שהוא לא השיב לפניית מר סיני ולשאלותיו בנדון ואין בכך כדי להצדיק את העובדה שהוא לא נכנס לדבר עם מר סיני שהרי לפי עדותו, הוא נמצא כל היום בסמוך וידוע ידע מי מנהל הנתבעת. גם אם אקבל עדותו שאמר למר ורטהיים, אדם מבוגר העובד כמתנדב שנים רבות אצל הנתבעת, שהוא הבעלים, וכי מה בכך, מר ורטהיים אינו נושא תפקיד כלשהו בעמותה ואין כל ערך באמירה למר ורטהיים ולעניין זה מר ורטהיים דומה לכל עובד אחר כגון עובד אחזקה, שומר וכדומה וגם אם הדברים נאמרו לו, לא היה זה אלא בבחינת כסות ואולם איני מקבלת עדותו שהדברים נאמרו למר ורטהיים, לו הם היו נאמרים, מן הסתם היה התובע מזמן את מר ורטהיים לעדות. 6. ס. 131 (1) לחוק הגנת הדייר זה לשונו: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". פשיטא, שאם הדייר לא המשיך בתשלום דמי שכירות כיוון שלא יכול היה לעשות כן מכל סיבה, לדוגמא מאחר וזהות בעל הבית אינה ידועה, למרות חיפושים סבירים, הרי שלא קמה עילת פינוי. כך דברי כבוד השופט בר אופיר בספרו "עילות פינוי": "מדברים אלה מתבקשת מסקנה כי כאשר בעל הבית מסרב לקבל דמי שכירות במשך תקופה ארוכה, אין הוא יכול לבוא לדייר בטענה על שאיננו משלם את שכר הדירה". ובהמשך: "עילה זו נסתרת שעה שהדייר מציע תשלום לבעל הבית וזה עומד בסירובו, ואם מילא הדייר את חובת ההצעה, הוא ממשיך להנות מהגנת החוק למרות שפעולת התשלום לא הושלמה כתוצאה מהתנהגות של בעל הבית" (עמוד 5). המכתב ת/2 שמר סיני שלח לתובע ולא זכה לכל מענה לגביו, מהו אם לא הצעת תשלום? סיכומו של דבר, יכולה אני לקבוע שהנתבעת עשתה מאמץ הרבה יותר מסביר לברר מי הבעלים ע"מ לשלם דמי שכירות ואילו התובע עשה מאמץ להעלים מידיעת הנתבעת שהוא הבעלים. לנתבעת גם לא היתה כל סיבה שהיא שלא לשלם את דמי השכירות העומדים על סך 200 ש"ח לחודש. 7. בכתב התביעה נטען לעילת פינוי נוספת, נטען שהנתבעת ערכה שינוים במושכר, אלא שהתובע הודיע שחוזר בו מטענה זו ומכל מקום היא גם לא הוכחה. מהאמור לעיל, התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. תביעת סרק / הליך סרק