קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד הוצאת חבר מהקיבוץ: ב- 3.5.98 הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני וצו הצהרתי זמני האוסר על המשיב, הקיבוץ, לפנות אותה ואת מטלטליה מביתה שבקיבוץ בו היא חברה 31 שנה, כמו כן לתת לה צו הצהרתי זמני לפיו לא נפסקה חברותה בקיבוץ; צו הצהרתי זמני לפיו היא זכאית למינוי יצוגה המשפטי בידי הקיבוץ בגובה הוצאותיה הריאליות ולפחות בגובה שכר הטרחה אותו מקבלים באי כח הקיבוץ; לאסור על הקיבוץ לבצע פעולה בנושא הוצאתה מחברותה בקיבוץ; וכל זאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית לסעדים דומים אך קבועים שהגישה נגד הקיבוץ. ב- 6.12.97 החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ על הוצאתה של המבקשת מחברות בקיבוץ, לאחר שנטען נגדה כי נעדרה ללא אישור 7 ימים בשנת 1997. הרקע להוצאתה של המבקשת מהקיבוץ הוא כדלקמן: מאז הצטרפותה של המבקשת לקיבוץ, לפני כשלושים שנה, שררה בינה לבין הקיבוץ מערכת יחסים עכורה, שהתבטאה בין היתר בפניה לערכאות מספר פעמים בנסיונות להוציא את המבקשת מחברותה בקיבוץ, שלא צלחו, ובהוצאתו מן הקיבוץ של בעלה. עתה נותרה המבקשת לבדה בקיבוץ כאשר חמשת ילדיה נישאו ועזבו את הקיבוץ. המבקשת עבדה בקיבוץ כתופרת ולטענתה כל עוד היתה בריאה ואפילו משחלתה, מילאה את עבודתה בנאמנות, ביעילות ובמסירות. ב- 1994 חלתה בגבה (דיסקוס נפרץ) ואז החלו העדרויות מן העבודה. המבקשת טוענת כי כל העדרויותיה היו כתוצאה ממחלתה וכי כולן מגובות באישורי מחלה. הקיבוץ טוען, כי מספר ההעדרויות הינו מוגזם ביותר וקיים חשש כי לא כולן נובעות ממחלת הגב של המבקשת; כי המבקשת לא הגישה לקיבוץ בזמן אמת אישורים רפואיים לגבי מחלתה; וגם כשנתבקשה להציגם באסיפה הכללית לא עשתה כן; כי קיים חשש שהאישורים הרפואיים שלא ניתנו על ידי סניף קופ"ח של הקיבוץ אלא על ידי מרפאות שונות במרכז הארץ ועל ידי רופאים שונים, אינם מבוססים דיים; כי אפילו התקבלו כל תעודות המחלה שהציג עורך דינה של המבקשת, קיימים 7 ימי העדרות מהעבודה בשנת 97' אשר לא אושרו על ידי שום מוסד של הקיבוץ ועוד 7 ימים שאושרו בדיעבד, אף על פי שהמבקשת לא ביקשה עבורם אישור מראש מן המוסדות המוסמכים לכך בקיבוץ. הקיבוץ הצביע על ימי ההעדרות המרובים והלא מאושרים של המבקשת הן מן הקיבוץ והן מן העבודה: שנת 1994 - 89.5 ימי עבודה שנת 1995 - 168.5 ימי עבודה שנת 1996 - 177.37 ימי עבודה שנת 1997 - 100.12 ימי עבודה ב- 12.4.97 דנה האסיפה הכללית של הקיבוץ מספר 97/5 בהוצאתה של המבקשת מחברות עקב היעדרויותיה המרובות מן הקיבוץ ואי קיום חובת העבודה על ידה. באסיפה הועלו לדיון שתי שאלות: א. האם אי קיום חובת העבודה על ידי המבקשת והעדרויותיה המרובות מן הקיבוץ מהוות הפרה של התקנון ופגיעה באורחות הקיבוץ, מטרותיו ואורחות חייו? ב. האם לאור התנהגותה של המבקשת רואה אותה האסיפה הכללית כמי שחברותה בקיבוץ אינה רצויה. המבקשת נמצאה אשמה בכך שפגעה ביסודות ועקרונות ואורחות חיי הקיבוץ בניגוד לסעיף 4 (העמדת מלוא כח העבודה לקיבוץ), סעיף 47 (מגורי קבע בקיבוץ), סעיף 49 (אורחות החיים הנהוגים בקיבוץ); לא מילאה חובת העבודה לפי סעיפים 4 ו - 48 לתקנון; לא קיימה את החלטות מוסדות הקיבוץ בניגוד לסעיף 52 לתקנון (הוזהרה והתעלמה). הוחלט כי אם יתרחשו אחד או יותר מההפרות שצויינו, תיפסק חברותה. ב- 18.11.97 התכנסה מזכירות הקיבוץ והחליטה כי המבקשת נעדרה מעבודתה כ- 45 יום ללא אישור רפואי כלשהו, דבר המהווה הפרה של החלטת האסיפה הכללית ולכן יש להפסיק את חברותה. ב- 6.12.97 התקיימה האסיפה הכללית של הקיבוץ ובה הוחלט על פי סעיף 36 לתקנון הקיבוץ ברוב של 35 חברים (97.2% מהמצביעים) להוציא את המבקשת מחברותה בקיבוץ בעילות הבאות: אי קיום חובת העבודה; אי מילוי תורנויות; אי קיום החלטות הקיבוץ בכל הנוגע לעבודתה, סידרי עבודתה ואורחות חייה. באסיפה הכללית נמסר כי גם לאחר שהמבקשת המציאה אישורים רפואיים באמצעות עורך דינה, נותרו לפחות 7 ימי העדרות ללא אישור. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו בפני מוסדות הקיבוץ וערעורה נדחה. ב - 7.2.98 ניתנה לה אורכה של 60 יום לפנות את דירתה ולהוציא את מטלטליה. המבקשת פנתה כאמור לבית המשפט רק ב- 3.5.98. הקיבוץ הצביע על כך כי המבקשת נהגה לשהות תקופות ארוכות מחוץ לקיבוץ, ואצל ילדיה. מאז ההחלטה להוציאה, מדצמבר 97', כמעט ולא שהתה בשטח הקיבוץ ולא עבדה בו אלא אך השאירה את מטלטליה בדירה. ב"כ המבקשת טוען כי החלטת הקיבוץ התקבלה בניגוד לתקנות האגודות השיתופיות, רשויות האגודה התשל"ה1975- ותוך הפרה של תקנון הקיבוץ - טענות אלה, שהן משפטיות, בעיקר טענת העדר קוורום חוקי באסיפה הכללית שהחליטה על הוצאתה מחברות, אינן נראות לי. בנוסף לכך, טוען ב"כ המבקשת כי ההחלטה נתקבלה בניגוד לכללי הצדק הטבעי ושמירת כבוד האדם. לדעתו, אין זה הוגן להוציא את המבקשת מחברותה בקיבוץ עקב 7 ימי העדרות ללא אישור, מבלי שצויינו מועדי אותם הימים ומבלי שהקיבוץ יקזזם כנגד יתרת זכות של ימי עבודה להם זכאית המבקשת, כמו 16 ימי חופשה שנתית, ביקורי נכדים ושעות עבודה נוספות. בנוסף, זהו נימוק למראית עין בלבד, בעוד שהסיבה האמיתית הינה התנכלות שיטתית על בסיס אישי, שאינה מהווה עילה חוקית להפסקת חברות. לדעתו, ההחלטה להוציאה אינה סבירה משום שאין זה סביר להוציא חברה בת 60 מן הקיבוץ בגין העדרות של 7 ימי עבודה ללא אישור, וגם אם מדובר בהוצאה מחברות עקב זילזול כללי באורחות חיי הקיבוץ, אין זילזול זה מהווה, בהתאם להלכה הפסוקה, עילה להוצאה. לדעתו, התקבלה ההחלטה בניגוד לעיקרון ההגינות מאחר והיא מבוססת על יסוד שיקולים זרים שמקורם בעבר ובהתנכלות מזכירות הקיבוץ למבקשת ולמשפחתה, שכללה במשך השנים הוצאת בעלה מחברות וכן הוצאת ארבעת הבנות מן הקיבוץ עם הגעתן לגיל 18, ללא תשלום כלשהו. כמו כן, ההחלטה להוציא את המבקשת מחברות בקיבוץ מנוגדת להחלטת מוסדות הקיבוץ, לפיה העדרות מעבודה ללא אישור אינה עילה להוצאה מחברות אלא להטלת סנקציה כספית בלבד (החלטת האסיפה הכללית מיום 29.6.95 - קביעת מכסות שעות עבודה). הקיבוץ נוהג בחוסר תום לב ובאפליה פסולה כלפי המבקשת, הן בכך שבחר להוציאה מחברות במקום להטיל עליה סנקציה כספית והן משום שהוא נוהג אחרת בחברים בני גילה, אשר עקב מצב גופני ירוד או מחלה אינם מסוגלים יותר לעבוד כפי שעבדו כשהיו צעירים ובריאים (ח' נועם אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה עמ' 82). וזו החלטתי: 1. בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם (ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל עמ' 257-260; ע"א 91/546 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ. שאול צוף פד"י מ"ט(2) 92). 2. המבקשת מעלה לדיון שאלה כללית והיא: מה גורלו של חבר קיבוץ אשר כל שנות חברותו בהיותו כשיר ובעל בריאות טובה מילא את חובת עבודתו במשק ועתה עם הגיעו לגיל זיקנה ומחלה איננו מסוגל לעבוד כפי שעבד קודם לכן או איננו מסוגל לעבוד כלל. וכן שאלות ייחודיות ואישיות: האם המבקשת נעדרת מן העבודה ואינה מקיימת את חובת מילוי התורנויות ללא אישור רפואי או אחר, והאם האישורים הרפואיים שהמציאה אינם מספיקים. האם נוהג הקיבוץ באפליה ובחוסר תום לב כלפי המבקשת? ועוד שאלה כללית: האם רשאי בית המשפט להתערב בהחלטה של אסיפה כללית של קיבוץ אשר קובעת נורמות עבודה לחבריה, נורמות המיוחדות לחברה הקיבוצית או לקיבוץ הספציפי הזה (לדוגמא, מעביד המפטר עובד המחסיר במשך השנה עשרות ימי עבודה מסיבת מחלה, לא יחשב כמי שהפר נורמה של כללי צדק טבעי, ותקנת הציבור. האם קיבוץ המוציא מחברות חבר במצב דומה יחשב כמי שהפר נורמה זו?). 3. באשר לעובדות המתייחסות לשאלה היחודית והאישית של המבקשת, לא ניתן לקבען בהליך של בקשת סעד זמני. כאשר נשאלה המבקשת מתי עשתה בפעם האחרונה תורנות בקיבוץ, השיבה כי עשתה זו בשמירה בשער יומיים לפני שהוצאה מחברות. (עמ' 21 שורה 14). המבקשת טוענת כי קיימה את כל התורנויות, עבדה את מלוא השעות והימים בקיבוץ, עזרה בחתונות ובמסיבות וביצעה עבודה דחופה שביקשו ממנה גם לאחר שעות העבודה (עמ' 21 שורה 26). לפיכך, בשלב זה של בקשת סעד זמני לא נסתרה טענת המבקשת כי לכאורה נעדרה מן העבודה רק מסיבות רפואיות אמיתיות, וכי כאשר היא חולה או נזקקת להשגחה רפואית בקיבוץ, אין היא מקבלת אותה משום חבר ולכן היא נאלצת להתארח בבתי בנותיה. 4. הוא הדין לגבי הטענה כי אין זה סביר להוציא מחברות מי שנעדר 7 ימים ללא אישור. אמנם על פי החומר שהוגש לי, נעדרה המבקשת במשך ארבעת השנים האחרונות מאות ימים, ולא כולם מאושרים, אולם העילה הספציפית כפי שצויינה על ידי המזכיר באסיפה הכללית, שהביאה לסילוקה, היו אותם שבעת הימים בשנת 1997. המבקשת טוענת כי לא ניתן לה להסביר לחברים שטענה זו לא היתה נכונה. בנוסף, טוענת המבקשת עצמה כי הסיבה האמיתית איננה שבעת ימי העדרות לא מאושרים אלא טינה עמוקה וממושכת של מוסדות הקיבוץ כלפי המבקשת ומשפחתה. עובדה זו לא ניתן לברר במהלך בקשה לסעד זמני. 5. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי בבקשה למתן סעד זמני נגד פינויה מהדירה נוטה מאזן הנוחיות לצד המבקשת על מנת למנוע ממנה נזק בלתי הפיך, שיגרם כתוצאה מפינויה מן הקיבוץ מבלי להמתין להכרעה בנושא חברותה. כתוצאה מפינויה המיידי תמסר דירתה לחברים אחרים ובמקרה של הפרטה תרשם הדירה על שם אותם חברים והנזק שיגרם לה אם תזכה יהיה בלתי הפיך. זהו נזק שאינו רק כלכלי אלא נפשי, מאחר ולמבקשת אין דירה אחרת פרט לביתה בקיבוץ והיא תיהפך לחסרת בית התלויה בחסדי בנותיה וקרובי משפחה שיאלצו לארחה בביתם. נזק זה עולה באופן ניכר על הנזק שיגרם לקיבוץ כתוצאה מאי פינויה שהוא בעקרון נזק כספי וניתן לפיצוי. הקיבוץ יהיה זכאי לנכות מדמי העזיבה שישלם למבקשת את ההוצאות שיגרמו לו בגין אחזקתה ומגוריה בקיבוץ. אינני סבורה שהתנהגותה של המבקשת נגועה בשיהוי או בחוסר ניקיון כפיים המצדיק שלילת הסעד בבקשה זו לסעד ביניים. לפיכך אני מאשרת את הצו הארעי שנתתי ב- 4.5.98, וכן את הצו מיום 1.10.98 שניתן בהמרצה הנוספת שהגישה המבקשת לצו עשה זמני. 6. לעומת זאת אינני מקבלת דרישת המבקשת למימון הוצאות יצוגה המשפטי. ס' 66 לתקנון הקיבוץ קובע: "הקיבוץ יספק את הצרכים החומריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצרכי משק הקיבוץ ופיתוחו וקיום יתר חובות הקיבוץ. סיפוק הצרכים כאמור יבוצע במגמה להגשמת הכלל "לכל אחד לפי צרכיו", תוך שמירת העקרון של שיתוף בצריכה ושל זכויות שוות בתנאים שווים, בהתאם לכללים ולפי סדרי הביצוע שהקיבוץ קבע בדרךכלל או לסוגי צרכיה שונים, או על פי החלטות התנועה והנחיותיה שאומצו על ידי הקיבוץ" על פי הנוסח, הקיבוץ הוא הקובע את הצרכים החומריים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצורכי הקיבוץ. הקיבוץ לא הכיר בחובה המוטלת עליו לשאת בהוצאות משפטיות של המבקשת או של חבר אחר בהליכים משפטיים נגדו, לרבות הליכי ערעור על הוצאה מחברות. לפיכך, איני סבורה כי בהליכי ביניים על בית המשפט להתערב בשיקול דעתו של הקיבוץ באשר להיקף הצרכים של חבריו אותם הוא חייו לספק. ואין מקום להטיל על הקיבוץ חובה לשאת בהוצאות מימון הייצוג של המבקשת נגדו. אם תזכה המבקשת בתביעתה ממילא תזכה בהוצאות. הוצאות בקשה זו בסך 3,000 ש"ח - על פי התוצאות בתביעה העיקרית.קיבוץ