עניין החזקת ילדים כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין ולפיכך מסור היא לסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני. מקורה של הלכה זו בבד"מ 1/60 בארי נ' וינטר , ופסקי-דין רבים החרו החזיקו אחריה (השווה ע"א 213/77 פיינברג נ' פיינברג [2], ע"א 184/75 דויטש נ' דויטש ). רק באחרונה דחה בית-המשפט העליון נסיון לקרוא תגר על הלכה זו וחזר ואישרה ברוב דעות בע"א 116/80 ענתבי נ' ענתבי. הסוגיה של חריגת בית-דין רבני מסמכותו ופסלותו של פסק-דין שניתן בחוסר סמכות עקב התעלמות מהעיקרון של טובת הילד, נדונה בעיקר בבג"צ 187/54 ברייה נ' שיק מוסא טברי ואח' 6] ובבג"צ 128/72 נאצר נ' בית-הדין הגדול ואח' [7], כמו כן נדון הנושא של פסק רבני שיש בו משום חריגה מסמכות גם בבג"צ 202/57 סידס נ' הנשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול. בפסקי-הדין הללו היה זה הבג"צ אשר ביטל את פסקי-הדין הרבניים ולפיכך היתה בהם למעשה "תקיפה ישירה". מקרה מובהק של "תקיפה עקיפה" נדון בע"א 86/63 חסן אל צפאדי נ' ברוך בנימין (בהרכב מורחב של 5שופטים) ושם צויין כי "חובה על בית המשפט לדאוג לבריאותו של הילד ולא לדתו. פיקוח נפש דוחה גם דת והדברים פשוטים ומובנים מאליהם".קטיניםסמכות ענייניתמשמורת ילדים