לטענת הנתבעת, לא נפגע התובע לא נפגע מהרכב נשוא התביעה, ונפגע - אם בכלל - ע"י רכב אחר בתאונת "פגע וברח". רק מספר חודשים לאחר מכן "הולבשה" התאונה על הרכב נשוא התביעה, אשר בוטח בעבר על ידה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכחשת מעורבות בתאונה: 1. בפני תביעה לפיצוי התובע עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. הנתבע 1(להלן: "הנתבע") היה בזמנים הרלוונטים לתביעה המחזיק והנוהג ברכב מסוג רנו, שמספרו 47-40356, והנתבעת 2(להלן: "הנתבעת") היא חברה לביטוח, שבזמנים הרלוונטים לתביעה הייתה המבטחת של הרכב והנהג. 2. לטענת התובע, בתאריך 12.8.93 סמוך לשעה 00:17, אירעה תאונת דרכים, שבה נפגע בגופו. התאונה אירעה כאשר הוא ואחיו רכבו על אופניו בדרך המזרחית באיזור בית לאהיה, ורכבו של הנתבע פגע באופניים. מיד לאחר שנפגע הובא התובע כשהוא מחוסר הכרה לביה"ח "אל שיפא" שבעזה, שם נבדק, טופל, ונעשו לו צילומים. התובע אושפז, לטענתו, משך 4 ימים, וביום 17.8.93 שוחרר מביה"ח לפי בקשת בני משפחתו. כתוצאה מהתאונה היה התובע מחוסר הכרה למשך 48 שעות, נפגע פגיעה קשה בראשו, היה באי כושר מוחלט ובחופשת מחלה לתקופה ממושכת, ועד היום הוא סובל מכאבים ומסחרחורת, ונגרמה לו נכות צמיתה. 3. לטענת הנתבעת, לא נפגע התובע לא נפגע מהרכב נשוא התביעה, ונפגע - אם בכלל - ע"י רכב אחר בתאונת "פגע וברח". רק מספר חודשים לאחר מכן "הולבשה" התאונה על הרכב נשוא התביעה, אשר בוטח בעבר על ידה. לפיכך טוענת הנתבעת כי אינה חבה בפיצוי התובע על הנזקים הנטענים. לחילופין טוענת הנתבעת, כי התובע נחבל באופן קל, והחלים לחלוטין כעבור מספר ימים. 4. לאור טענת הנתבעת לפיה נפגע התובע ע"י רכב אחר, נסבה השאלה שבפני, בשלב זה בשאלת החבות. 5. לאחר ששמעתי את העדויות, ולאחר שקראתי ועיינתי בראיות שהוגשו בתיק זה, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גרסתה של הנתבעת. בגרסאותיהם של התובע והעדים מטעמו בקשר לתאונה ולאירועים הקשורים אליה היו סתירות מהותיות. סתירות אלו עולות הן מחקירתם של עדי התובע בביהמ"ש, והן מתמליל קלטת חקירה שערך חוקר מטעם הנתבעת (להלן - התמליל), מר אבן ברי שחאדה (להלן - החוקר), וכן תוך השוואה בניהם. לדברי החוקר בעדותו, הוא ערך את דו"ח החקירה בנובמבר 1994(שורה אחרונה בעמ' 7לפרוטוקול מיום 18.1.00), כשבתאריך זה עברה יותר משנה מיום התאונה הנטענת. התמליל כולל שיחה שקיים החוקר עם התובע ובני משפחתו באותה התקופה. בנוסף, קיימים מסמכים שונים שהיה על התובע להגישם כראיה על מנת לתמוך את גרסתו לקרות התאונה. העובדה שהתובע לא הגיש מסמכים אלה, מוחזקת לרעתו ומטילה ספק בקיומם, כפי שיפורט להלן. 6. סוג הרכב הפוגע. א. משנשאל התובע בחקירתו הנגדית : "איך ידעת מי זו המכונית שפגעה בך", השיב : "כשראיתי את הרכב מתקרב ראיתי שזה רנו" (שורה 15בעמ' 8לפרוטוקול מיום 28.10.99). לעומת זאת, כאשר נשאל ע"י החוקר מה הסוג של הרכב שפגע בו, השיב תחילה כי הוא אינו יודע מהו סוג הרכב. לאחר מכן, כששאל אותו החוקר האם מדובר בפיג'ו, והצביע להשוואה על רכב שחנה במקום, אמר התובע כי הרכב שפגע בו היה מסוג פיג'ו (לדבריו : "אהה כמו פיג'ו... אותו דבר"). משנשאל בחקירתו הנגדית לפשר הסתירה, השיב : "אמרתי לו (לחוקר " ר.פ.א.) שזה רנו. אמרתי לו שזה אוטו קטן, רגיל. אצלנו כל המכוניות הקטנות זה רגיל. רנו של 4 נוסעים... יכול להיות שאח שלי אמר פג'ו ולא אני... באותו זמן ששאל אותי הייתי אחרי איבוד ההכרה. אני יודע שאמרתי לו צבע לבן אבל סוג האוטו לא היה מדויק..." (שורות 9- 3בעמ' 10לפרוטוקול מיום 28.10.99). בהמשך טען התובע כי את הפרטים של הרכב קיבל מהנהג, והעיד כי : "הנהג עצמו נתן לנו את הפרטים... אחרי שיצאנו מבית החולים לקחנו את הפרטים אחד מהשני" (שורות 20- 17בעמ' 10לפרוטוקול מיום 28.10.99). בדברים אלה סותר התובע את עצמו. אם, כפי שהעיד, ראה שמדובר ברכב מסוג רנו עוד בעת התרחשות התאונה, ואם פרטי הרכב היו ידועים לו משום שקיבל אותם מהנהג, וודאי היה אומר זאת באופן ברור לחוק, ולא היה אומר לחוקר שאינו יודע באיזה סוג רכב מדובר. דברי התובע לחוקר מלמדים כי, בעת החקירה, הוא לא ידע מהו סוג הרכב, שאחרת - היה נוקב בו ללא היסוס. אילו היו פרטי הנהג הפוגע והרכב ידועים לתובע ולבני משפחתו בסמוך לאחר התאונה, כפי שטענו, היה התובע יודע להשיב לחוקר משנשאל לסוג הרכב, דבר שלא ידע. ב. בעדותו בביהמ"ש, נשאל אביו של התובע, כיצד קיבל את פרטי הנהג, והשיב : "מהמשפחה שלו אחרי שעשו את השולם ... נתנו לי את הפרטים של הנהג. גם הנהג וגם המשפחה שלו נתנו לי את הפרטים אחרי שבועיים... יותר מ- 15יום אחרי שיצא מבית החולים... באותו יום אחרי שעשינו את הסולחה ההורים של הנהג וגם הנהג דיברו איתי והנהג אמר שהוא הולך להגיש תצהיר בשבועה במשטרה לגבי התאונה. הוא נתן לי את התצהיר..." (שורה 19ואילך בעמ' 12לפרוטוקול מיום 28.10.99). בתצהירו במקום עדות ראשית של הנתבע, שכאמור נהג ברכב שנטען כי פגע בתובע, פירט הנתבע את סוג הרכב ומספרו, וציין במפורש שמדובר ברנו. התצהיר נחתם ע"י הנתבע ביום 2.9.93, דהיינו לפני שהחוקר שוחח עם התובע ובני משפחתו. מכאן שאילו היתה גרסתו של האב אמת, היה עליו לדעת את סוג הרכב בעת החקירה. למרות זאת אמר לחוקר כי מדובר ברכב מסוג פג'ו (וכלשונו בתמליל : "באלוהים גם אני לא מכיר אותו אבל האוטו הוא מסוג פג'ו"). משמע, שבעת החקירה לא ידע האב את סוג הרכב, והדבר מטיל ספק רב באשר לנכונות גרסתו בעדותו בביהמ"ש. ג. אחיו של התובע, מר עבדאללה מוחמד פיאד, שנטען כי רכב עם התובע על אופניו בעת התאונה, ונפגע גם הוא בתאונה, אמר לחוקר כי מדובר ברכב מסוג מרצדס. התובע טען בסיכומיו כי בעת החקירה היה אחיו בן תשע, ובהצטרף נתון זה לעובדה כי הוא איבד את הכרתו בתאונה, אין לייחס משמעות או משקל לדבריו לחוקר. אכן, לו הייתה בפני רק עדותו של אחי התובע, לא היית מבססת עליה בלבד את הקביעה כי איני מקבלת את טענות התובע באשר לתאונה. אך משזו מצטרפת לשאר הסתירות כאמור לעיל, וכפי שאפרט בהמשך, בגרסאות התובע ובני משפחתו, יש בה כדי להוסיף עליהן. כאמור, הגעתי דחיתי את גרסת התובע לאור מכלול העדויות והראיות שהיו בפני, ולא בשל עדות זו בלבד. 7. זהות הנהג הפוגע. א. בעדותו טען אבי התובע, כי הוא בירר בבית החולים את זהותו של הנהג של הרכב שפגע כנטען בתובע ובאחיו, וכי מאוחר יותר, ובסמוך למועד התאונה, דיבר עם הנהג ובני משפחתו, וקיבל מהם את פרטי הנהג והרכב. וכן אמר : "... הרופאים אמרו לי שלבן שלי קרתה תאונת דרכים ושגם הנהג שוכב שם. הנהג שכב באותה מחלקה שבה שכב הבן שלי... לא יכולתי לדבר עם הנהג מכיון שגם הוא היה בלי הכרה. אחרי שבוע ההורים של הנהג באו אלי הביתה... עשינו סולחה... גם הנהג וגם המשפחה שלו נתנו לי את הפרטים..." (משורה 6בעמ' 12לפרוטוקול מיום 28.10.99). בהמשך אמר בנוגע לנהג, שכששכב בבית החולים : "אני רק הסתכלתי עליו ולא דיברתי איתו כי הוא היה מאובד הכרה" (שורה 18בעמ' 13לפרוטוקול מיום 28.10.99). בניגוד לדבריו אלו, אמר אבי התובע לחוקר כי הוא לא יודע כיצד נראה הנהג, וכלשונו : "אני לא מכיר אותו בפנים". האב אמר לחוקר שהנהג אושפז בבית החולים, וכשנשאל ע"י החוקר כמה זמן אושפז אמר האב שהוא ברח ("ברח. אני ראיתי אותו בעיניים שלי"). בנוסף אמר : "באלוהים גם אני לא מכיר אותו... ". ניתן לכן לראות, שדברי האב רצופים סתירות, כשפעם הוא טוען כי ראה את הנהג שוכב בבית החולים וכי דיבר עימו מאוחר יותר - ובהכרח נובע מכך שהוא יודע כיצד הוא נראה ומיהו ופעם הוא טוען כי אינו יודע כיצד נראה הנהג ומיהו. ב. אחיו של התובע ואימו טענו בשיחתם עם החוקר כי הנהג נמלט וזהותו לא ידועה, וכך מתוך התמליל : "עבדאללה: נמלט, נמלט. חוקר : ולא ידעתם מיהו היה הנהג ? עבדאללה : לא. חוקר : עד היום ? עבדאללה : לא, עדיין נמלט. אם: הנהג נמלט ולא יודעים את שמו. איך קוראים לו?... באלוהים אני לא יודעת איך קוראים לו". ג. מהאמור לעיל עולה, כי גם בקשר לזהותו של הנהג היו סתירות רבות בגרסת התובע ובני משפחתו. סתירות אלו מעידות על חוסר מהימנות גרסתם לפיה הנתבע הוא הנהג שפגע בתובע ובאחיו. 8. שעת התאונה. גם באשר לשעת התאונה עלו אי דיוקים בגרסת התובע. בכתב התביעה נטען כי התאונה אירעה סמוך לשעה 00: .17התובע בעדותו אמר כי התאונה אירעה בין השעות 00:17-00: .16בדבריו לחוקר אמר התובע כי אינו זוכר מתי קרתה התאונה (באיזו שעה בערך במשך היום), וכלשונו לפי התמליל: "באלוהים אני לא זוכר". כשנשאל אחיו של התובע באיזו שעה אירעה התאונה, השיב שבערך בשעה 00: .13אימו של התובע אמרה כי התאונה אירעה בשעה 00:15, וזו השעה שבה נלקחו התובע ואחיו לבית החולים, ושבה הורי התובע הלכו לבית החולים. אי דיוקים אלו יכולים מצטרפים לעמימות הכללית שעולה באשר לפרטי התאונה ולהתרחשותה. אמנם באלה לבד לא היה כדי להוביל למסקנה החד משמעית כי אין לקבל את גרסת התובע, מאחר ולא ניתן לצפות כי העדים ישימו לב במדויק למועד התאונה, או יזכרו אותו במדויק. יחד עם זאת פער הזמנים העולה מהעדויות שבפני גדול למדי, ואף הוא מחזק את המסקנה אליה הגעתי. .5 האשפוז בבית החולים והמסמכים הרפואיים. א. התובע הגיש מסמך מיום 13.8.93, יום לאחר מועד התאונה הנטענת, שכותרתו "דו"ח רפואי ראשוני". במסמך זה כותב הרופא המטפל כי: "הנ"ל (התובע - ר.פ.א.) הובא לחדר מיון בבי"ח אלשפאא בעזה במצב של אובדן הכרה מלאה עקב פגיעה כביכול בתאונת דרכים ביום ...12.8.93". מסמך נוסף שהגיש התובע מיום 5.10.94, וקרוי "סיכום מחלה" נאמר: "הנ"ל (התובע " ר.פ.א.) הובא לחדר מיון בבי"ח חולים אלשפאא בעזה במצב של אובדן הכרה מלאה עקב פגיעה כביכול בתאונת דרכים בתאריך ...12.8.93נשאר במצב של איבוד הכרה למשך 48 שעות והוא שוחרר מביה"ח ע"פ בקשת המשפחה לאחר ארבעה ימים...". על דברים אלו חתום הרופא המטפל. ב. בכתב התביעה נטען כי מיד לאחר התאונה הובהל התובע לבית החולים, שם בין היתר נעשו לו צילומים. בהקשר זה, נאמר בתצהירו במקום עדות ראשית של החוקר: "במהלך חקירתי טענו התובע ואחיו כי מיד לאחר פגיעתם הם פונו לביה"ח "שיפא", שם ערכו להם צילומי רנטגן... בבירור שערכתי במכון הרנטגן בביה"ח עולה כי שמם של התובע ואחיו לא מופיעים ברישומי מכון הרנטגן" (סעיף 4 לתצהירו). לעניין זה העיד החוקר כי ערך בירור במכון הרנטגן בביה"ח, אך לא בירר בקשר לתאונה ברישומי חדר המיון (שורות 20- 16בעמ' 10לפרוטוקול מיום 18.1.00). התובע מצידו לא הגיש כראיה אישור ממכון הרנטגן בבית החולים, לכך שנערכו לו צילומים בעת שהיה מאושפז כטענתו לאחר התאונה. ג. בכתב התביעה, וכן במסמכים הרפואיים שהציג התובע, נטען כי התובע היה מחוסר הכרה במשך 48שעות, וכי שוחרר מבית החולים ארבעה ימים לאחר שהובא לשם. לעומת זאת, בעדותו טען התובע כי היה מחוסר הכרה כמעט 4 ימים (שורה 13בעמ' 8לפרוטוקול מיום 28.10.99). כמו כן העיד שהיה בבית החולים כשבוע (שורה 6בעמ' 9לפרוטוקול מיום 28.10.99). לחוקר אמר התובע כי אינו יודע לכמה ימים אושפז (ובלשונו : "באלוהים אני לא יודע כמה ימים אושפזתי"). אביו של התובע העיד כי התובע היה בביה"ח ארבעה ימים (שורה 9בעמ' 12לפרוטוקול מיום 28.10.99), ואילו לחוקר אמר שהתובע אושפז למשך שבוע. ד. כעולה מהתמליל, כאשר שאל החוקר את אביו של התובע היכן המסמכים והתיעוד מבית החולים, והאם יש בידיו מסמכי שחרור מבית החולים, השיב האב כי אלו נשארו בביה"ח. לאחר מכן אמר כי השמידו את המסמכים. לעומת זאת, בעדותו אמר האב כי : "את המסמכים האלה שביקש החוקר מסרתי לעורך הדין" (שורה 2בעמ' 14לפרוטוקול מיום 28.10.99). כשנשאל לגבי דבריו לחוקר, בנוגע להשמדת המסמכים, אמר : "לא נכון. איך אני אקח ניירות מבית חולים ואקרע אותם? (שורה 6 באותו עמוד). גם אחיו של התובע ואימו אמרו לחוקר כי אינם יודעים היכן נמצא התיעוד מבית החולים. בדברים אלה של האב עלו סתירות, המוסיפות לכלל הסתירות שבעדויות מטעם התובע, ולחוסר אמינותן. ה. בכל מקרה, בין אם נכונים דברי התובע, והוא אכן אושפז בבית החולים התאריכים הנטענים ועבר צילומי רנטגן, ובין אם נכונה גרסתו של החוקר, ומרישומי מכון הרנטגן עולה כי התובע ואחיו לא נבדקו ונערכו לו צילומים בימים העוקבים לתאונה, אין בכך כדי להשליך באופן חד משמעי על בירור שאלת החבות, שכן, גם אם נכונה גרסת התובע, שהוא אושפז בביה"ח ביום בתאונה ונערכו לו שם צילומים, כל שיש בכך הוא להעיד על אשפוזו ועל הטיפול בו בביה"ח בתאריכים הנטענים. ואולם, אין באשפוז כדי להעיד על זהותם של הרכב הפוגע או של נהגו ולקשר אותם לתאונה, והטיפול יכול להיות תוצאה של כל פגיעה שאירעה לתובע ולאחיו (ולאו דווקא עקב תאונה), וכן בעקבות תאונה שאירעה תוך מעורבות של רכב ונהג אחרים. 10. אי הגשת תלונה במשטרה. א. התובע וכן בני משפחתו לא הגישו תלונה במשטרה בגין התאונה. הסברו של אבי התובע לכך בעדותו היה שהנהג של הרכב הפוגע אמר לו, לאחר שעשו את הסולחה בין המשפחות, שהוא הולך להגיש תצהיר בשבועה במשטרה לגבי התאונה. מיד לאחר מכן העיד שהנהג נתן לו את התצהיר והוא (האב) הגיש אותו למשטרה בעזה. ושוב, לאחר מכן העיד האב כי נתן את התצהיר לעורך הדין (שורות 23- 19בעמ' 12לפרוטוקול מיום 28.10.99). בהמשך דבריו העיד האב: "מתי שהנהג היה בבית חולים ההורים שלו הלכו למשטרה להגיש את התלונה. .1המשטרה לא קיבלו את התלונה והוא בינתיים בבית חולים. אח"כ הנהג הלך למשטרה וגם לא קיבלו את התלונה... כשהילדים היו בבית חולים למחרת שני קרובי משפחה של הנהג הלכו למשטרה ורצו להגיש תלונה..." (שורות 28- 23 בעמ' 14 לפרוטוקול מיום 28.10.99). ב. גם התובע נשאל בחקירתו הנגדית אם הגיש תלונה במשטרה על התאונה והשיב : "בזמנו לא היה משטר פלשתיני, הגשתי תלונה... אבא שלי הגיש תלונה במשטרת ישראל". משנשאל אם קיים בידו אישור על הגשת תלונה, השיב : "יכול להיות שלעורך דיני יש מסמכים". בשלב זה הצהיר ב"כ התובע כי אין בידיו אישור על הגשת תלונה במשטרה (שורות 26- 19בעמ' 8לפרוטוקול מיום 28.10.99). ג. לדברי הנתבע בעדותו : "לאחר ששוחררתי מבית החולים הלכתי למשטרה... הייתה באותו יום התקוממות והם סירבו לקבל את ההודעה" (שורות 3- 1בעמ' 7לפרוטוקול מיום 18.1.00). ד. לא קיבלתי גרסה זו של התובע. יתרה מזו, גם אילו היתה גרסתו לפיה סירבה המשטרה ביום מסוים לקבל את התלונה, נכונה, לא היתה כל מניעה להגיש את התלונה מאוחר יותר. בנוסף, תמוה בעיני מדוע הנהג הפוגע הוא זה שהיה אמור ללכת למשטרה ולהגיש את התלונה, ומדוע לא פנו התובע או הוריו למשטרה, במיוחד לנוכח טענתם על הפגיעה הקשה. בנוסף, הרי שהנהג לא הגיש בסופו של דבר תלונה במשטרה, והיא לא הוגשה כלל. לא ניתן כל הסבר הגיוני ל"ויתור" על הגשת התלונה ע"י התובע או אביו, במיוחד כשמדובר, כאמור, לטענתם, בתאונה קשה. 11. עדותו של הנתבע. א. גרסתו של הנתבע לתאונה הייתה, בין השאר : "כאשר כמעט התנגשנו האופניים סטו שמאלה ואז הצד של המכונית פגע בחלק האחורי של האופניים. אני לא פגעתי בו ישירות...". (שורות 18- 17בעמ' 4לפרוטוקול מיום 18.1.00). וכן : "הייתה תאונה ואני לא יודע מה היה לאחר מכן. העבירו אותי לבית חולים... אני קיבלתי את המכה. עיקר המכה שקיבלתי היא בראש כשהראש שלי נכנס בזכוכית הקדמית... מיד העבירו אותי (לבית החולים " ר.פ.א)..." (שורות 7- 2בעמ' 5לפרוטוקול מיום 18.1.00). וכן : "עיקר המכה בראש, בצוואר וגם בגב". (שורה 15 באותו עמוד). כאמור, טען אביו של התובע כי הנתבע היה אף הוא מאושפז בבית החולים כשאף הוא מחוסר הכרה, וגם הנתבע העיד : "באותו יום ולמחרת אני לא זוכר כלום... אני לא יודע אם צילמו אותי ברנטגן. אני לא רופא ואני לא יודע מה עשו לי. קיבלתי טיפול. ודאי רשום אצלם מה עשו לי". (שורות 14- 11בעמ' 7לפרוטוקול מיום 18.1.00). כשנשאל אם יש לו תעודה רפואית המצביעה על כך שהיה בבית חולים, השיב הנתבע כי היא אצל עורך הדין (שורות 9- 8בעמ' 5לפרוטוקול מיום 18.1.00). באשר לרכב העיד הנתבע כי הרכב נפגע מלפנים, חדל לפעול ותיקנו אותו : "אתה אומר מכה קטנה, אתה לא ראית, אני ראיתי. המכונית חדלה לפעול". אך משנשאל מה תוקן ברכב ענה: "צבע... תשאל את אחי שלי, הוא יגיד לך מה הוא תיקן... הוא סיפר לי שהוא עשה צבע". (משורה 18 בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 18.1.00). ב. גרסתו של הנתבע אינה מהימנה עלי. הנתבע, לטענתו, נהג ברכבו שהתנגש באופניים של התובע ואחיו, כאשר הפגיעה הייתה לא ישירה בתובע ובאחיו, אלא צידו של הרכב פגע בחלק האחורי של האופניים. נראה לי תמוה כיצד מפגיעה כזו באופניים יכול נהג הרכב לאבד את הכרתו ולשכב בבית החולים מחוסר הכרה, וכיצד מפגיעה כזו יכול הוא יכול להפגע בגופו ובראשו באופן חמור, עד כדי כך שראשו "יכנס" בזכוכית הקדמית. כמו כן, תמוהה בעיני גרסתו כי הרכב "חדל לפעול" כתוצאה מהתאונה, בייחוד כשהתיקון שנעשה לרכב לדבריו הוא תיקון של הצבע. תמוהה גם טענתו לפיה אינו יודע איזה טיפול רפואי נעשה בו. נוסף לכך, יש לציין כי לא הוגשו מסמכים כלשהם, לא מטעם התובע ולא מטעם הנתבע, באשר לאשפוזו של הנתבע בבית החולים, ובאשר לטיפול שקיבל. אם נכונה טענתו של הנתבע, והמסמכים מצויים בידי עורך הדין, חזקה על עורך הדין שהיה מגיש אותם כראיה. משלא הוגש כל מסמך רפואי המאשר את אשפוז הנתבע באותה תקופה בבית החולים, ובהתחשב ביתר הנסיבות כאמור לעיל, לא הוכח שהנתבע אכן היה שם. ג. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את גרסת הנתבע והתובע, לפיה הנתבע הוא זה שפגע בתובע ובאחיו. 12. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 500, 7 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.הכחשת תאונהתאונת דרכים