קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת פורת - דן יחיד; תב"ע מד/81-0) שדחה את עתירת המערער להכיר באירוע מוחי שבו לקה ביום 17.10.1982 כתאונת עבודה. 2.א) המערער, יליד 1926, עבד מאז שנת 1978 כמנהל בית האריזה של חברה לגידול פרחים. עיקר העומס והלחץ בעבודה היו בעונת הייצוא, מתחילת אוקטובר עד סוף מאי: ימי העבודה ארוכים - 12 עד 14 שעות עבודה ליום - ורוויי בעיות ותקלות; ב) את פסק-דינו השתית בית-הדין קמא על העובדות המפורטות בסעיפים 6 ו- 7 לתצהירו של המערער שזו לשונם: " 6. ביום 17.10.1982 התברר לי בשעות הבוקר כי נהגים מעובדי החברה נעדרים מעבודתם וכי עבודת בית האריזה עלולה להיפגע בצורה משמעותית. ריכזתי את הנהגים שהתיצבו לעבודה, והבהרתי להם כי עליהם למלא מקומם של העובדים החסרים, ועליהם להשלים את החסר ולהוביל את הפרחים בהתאם. למרות הסברי ונסיונותי לשכנעם נתקלתי בסירוב מוחלט של הנהגים לבצע את המשימה שהטלתי עליהם, ואף לא יכולתי לפנות לקבלת עזרה ממנהל החברה, שכן זה נעדר מן המקום לרגל לימודים. .7זכור לי שהתרגזתי מאד וחשתי שכל האחריות לתקינות העבודה בבית האריזה רובצת על כתפי, וכי למרות כל נסיונותי אינני מצליח למלא את תפקידי. בעימות שהיה ביני לבין הנהגים צעקתי, ולאחר מכן התחלתי להעמיס בעצמי ולבדי את המשאיות בציוד האריזה שהיה מיועד למגדלי הפרחים. זאת היתה עבודה פיזית קשה, ובנוסף לכך התחלתי להוציא ולמשוך עגלות כבדות מבית הקירור. כאמור, ביצעתי עבודות קשות אלה תוך מאמץ פיזי ניכר, וכאשר הייתי מרוגז מאוד"; ג) לעובדות אלה יש להוסיף: 1) את האמור בסעיף 8 לתצהירו של המערער: "מצב זה התמשך כשעה-שעה וחצי, ובתום פרק זמן זה חשתי לפתע ברע, לא יכולתי לדבר ואיבדתי השליטה ביד ימין. עובדים ניגשו לעזור לי ולאחר שהתמוטטתי הובילו אותי לבית החולים בכפר-סבא". 2) את דברי הגב' זהבה אבן, מדריכה ויועצת למגדלים, שהוסיפה שמן למדורה בכך שראתה להתערב בויכוח בין הנהגים והמערער, ולהטיח בזה האחרון שכך אי-אפשר לעבוד והוא אחראי לכך. 3) את העובדה שמשקלו של כל ארגז שנשא המערער - כמתואר בסעיף 7 לתצהירו - היה כ- 16 ק"ג, ומספר הארגזים שהעמיס באותו יום היה כ-400; ד) ארבעה ימים אחרי המקרה (ב-21.10.1982), נתנה החברה, מעבידתו של המערער, אישור למוסד אודות התאונה תוך ציון כי "בעבודה רגז על העובדים וחש לא טוב". תאור דומה, מפורט קצת יותר, מצוי בטופס התביעה לדמי פגיעה שהוגש כחודשלאחר מכן על-ידי אשת המערער: "בשעת העבודה רגז על העובדים וחש באופן פתאומי בחילה וסחרחורת". 3. בהחלטה מיום 2.4.1986 מינתה השופטת המלומדת את הפרופ' גדות כמומחה יועץ רפואי, והציגה לפניו את השאלות שנהוג היה להציג בשעתן על-פי מבחן הסיווג לפי הסיכון. שאלה (ג) נועדה לוודא מפי הרופא אם נתקיים הדרוש ליישום סעיף 39 סיפא לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשכ"ח- 1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). 4. תשובתו של הפרופ' גדות (מיום 16.9.1986) היתה כי: "א) קיום סכרת ורישומי לחץ דם גבוליים ב- 1971(130/90), שניהם גורמי סיכון חשובים בגרימת 'אירועים מוחיים' כפי שסבל מכך התובע. ב) יש נתונים בספרות (כפי שמתבטאים בחוות דעתו של הד"ר קוריצקי), המעידים שאכן stress ומאמץ מוגבר פתאומיים כפי שאירע במקרה זה, יכולים להקדים 'מאורע מוחי'. אולם יש כאלו הסובלים ממאורע כזה ללא גורמי סיכון ידועים. ג) לא ניתן לענות על שאלה זו, וזה משתמע מתשובתי בסעיף (ב)". 5."הנתונים בספרות" שהובאו בחוות דעתו של הד"ר קוריצקי (מיום 28.8.1983) ואליהם התייחס הפרופ' גדות, היו כי" - "עניין ההתרגזות כגורם המקדים מאורע וסקולרי במוח מובא בבירור רב על-ידי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה, ארה"ב, על-ידי אדלר וחב' וכן חוקרים אחרים. קבוצה זו, שבדקה באופן מקיף קבוצה של 42 חולים (שמהם 26 לקו באוטם או דימום שהביא לנזק קבוע במוחם ו- 16 בנזק חולף) באשר לצורת חייהם ומידת ה- stress בעבודתם, וכיצד הם מתמודדים אתו, מצאו כי "רגזון היה האפקט הלא נעים השכיח ביותר לפני מאורע וסקולרי מוחי והופיע ב-% 54 מן הנבדקים". אדלר אף מתאר 2 מקרים מתוך 32 שבהם, בדומה למר פרקנר, המאורע המוחי התרחש תוך כדי אפיזודה של רגזון. ניתן להבהיר את המכניזם העומד מאחורי תופעות אלו כך: .1ברוגזון קשה יחד עם מאמץ גופני קיימת עליה ניכרת בלחץ הדם, בעיקר באנשים שנוטים לכך, הגורם לשטף דם במוח. .2ייתכן גם מכניזם של ,cerebral steelכאשר מאמץ גופני גורם להזרמת דם רבה לשרירים וללב, ומכאן ירידת הזרימה למוח ואוטם מוחי. נראה כי לאור העובדות הללו, והקשר הסיבתי הידוע ממקרים בודדים וכן ממחקרים של קבוצות גדולות, בין מאמץ פיסי ורגזון, לבין מאורע וסקולרי במוח, הרי יש להסיק מסקנה ברורה כי המאורע החריף במוחו של מר פרקנר נגרם עקב כעס ורגזון קשים. שאילולא היה נאלץ לפעול כן במסגרת עבודתו, קרוב לוודאי שלא היה לוקה בשבץ מוחו, באותו הזמן. מכל מקום נראה כי המאמץ הפיזי והרגזון היוו מעין trigger(הדק) אשר הפעיל את מנגנון המחלה" (ההדגשות במקור). 6. בית-הדין קמא ראה את עצמו נטול יכולת לפסוק את הדין על-פי חוות דעתו של הפרופ' גדות, מפני שלא מצא בה כל התייחסות לקיומו או העדרו של קשר סיבתי בין האירועים בעבודה לבין האירוע המוחי, על כן מינה בית-הדין את הפרופ' מלמד כמומחה רפואי נוסף, "מבלי לפסול את חוות דעתו של הפרופ' גדות". 7. בחוות דעתו (מיום 28.12.1986) קבע הפרופ' מלמד, כי היו במערער "גורמי סיכון בעלי חשיבות רבה בגרימת מאורעות וסקולריים מוחיים" והוסיף" - "ב. אם אכן יוכח כי באותו יום האירוע היה התובע במצב של מתח נפשי בלתי רגיל ו/או שהיה במאמץ גופני בלתי רגיל ומתיש (כפי שאכן צוין בחומר שצורף, שכן הרים כנראה באתו יום, לפי דבריו, מספר רב מאד של ארגזים), ואם היתה סמיכות פרשיות בין הנ"ל, ניתן לומר שה"אירועים בעבודה" תרמו למחלת התובע אך לא גרמו לה ישירות". לעניין תרומתם הייחסית של הגורמים השונים על קרות התאונה (סעיף 39 סיפא לחוק הביטוח הלאומי), סבר הפרופ' מלמד שהשפעת האירועים בעבוה היתה פחותה הרבה מהפשעת מצבו הרפואי של המערער. בחוות דעתו המשלימה (מיום 20.11.1987), בתשובה לשאלות הבהרה, חזר המומחה וקבע, כי - "אם אכן קיימת סמיכות פרשיות הדוקה בין מאמץ גופני, התרגשות או דחק נפשי לבין הופעת האירוע המוחי, אני נוטה, לפי (כך) משורת הדין, להכירו בתרומתם האפשרית לאירוע המוחי, אך לא כגורם הישיר למחלה, הנגרמת כאמור על-ידי טרומבוזה (יצירת קריש) בתוך כלי דם מוחי הפגוע עוד קודם לכן, על-ידי מחלת עורקים טרשתית". 8. בפסק-דינו נקט בית-הדין האזורי לראשונה עמדה בדבר חומרת האירועים בעבודה, וקבע שמדובר ב"מאמץ גופני ובמתח נפשי חריגים", אך דחה את התביעה בקובעו כי עלה בידי המוסד, על-פי חוות דעתו של הפרופ' מלמד, להוכיח את מה שיש להוכיח, כדי שתאונה לא תיחשב לתאונת עבודה, היינו שהשפעת העבודה על בוא האירוע המוחי היתה פחותה הרבה מהשפעת מצבו הבריאותי של המערערת. 9. בטענו לערעור עמד בא-כוח המערער על כך ששומה היה על בית-הדין קמא ליישם את מבחן האירוע החריג במלא, כמתחייב מעניין דן יצחק (דב"ע מו/139-0). מאחר ששלושת הרופאים שחיוו את דעתם בעניין היו בדעה שקיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה לבין התאונה, היה מחובתו של בית-הדין לקבוע את היקפו של הקשר הסיבתי, תוך התייחסות לחזקת הסיבתיות לפי הסיפא של סעיף .39 הפרקליט המלומד חזר על הטענות שהשמיע בבית-הדין קמא לעניין מינויו של מומחה רפואי נוסף, וטען שכל הדרוש להכרעה היה מצוי בחוות דעתו של הפרופ' גדות, במשולב עם האמור בחוות דעתו של הד"ר קוריצקי, שממנה עולה כי במקרה כגון זה שלפנינו - עת מדובר בחסימת כלי דם, להבדיל משטף דם - אין הדם מגיע למוח מפני שהוא "מגוייס" על-ידי השרירים העוסקים במאמץ פיזי. וכך נסתם העורק ונגרם מה שקוראים stroke. 10. באת-כוח המוסד סברה אף היא שהמבחן היישים הוא זה שהונהג בדן יצחק, אך טענה שלא היה בפני בית-הדין קמא חומר עובדתי להשתית עליו את הקביעה שמדובר במאמץ נפשי או פיזי חריגים. בכל שנה יש עונה "בוערת" ונדרשים מהמערער שעות עבודה רבות רוויות מתח, ואין זו הפעם הראשונה שמהערער סוחב ארגזים. אשר אירע ביום 17.10.1982 היה רחוק מלהיות "אירוע נפשי חריג" דוגמת האירוע שפקד את דן יצחק (שם, בע' 331סעיף 7). עד כאן טענות הצדדים. 11. מעיון בחומר שבתיק סבורים אנו כי צדקה השופטת המלומדת בקביעתה אודות המאמץ הגופני והנפשי החריגים. לעניין פרשנות חוות הדעת הרפואית, מקובלת עלינו דעתו של בא-כוח המערער, הטוען ששומה היה לפסוק לטובת מרשו כבר על סמך חוות דעתו של הפרופ' גדות. באומרו שלא ניתן לענות על שאלה ג' (סעיף 4(ג) דלעיל) חזר הפרופ' גדות בלי משים, על אך אמר מומחה רפואי אחר בהזדמנות אחרת: "עדיין לא נמצאו מאזני הפלא שבעזרתם אפשר יהיה לשקול במדוייק את תרומתו הסגולית והמדוייקת של כל גורם ביצירתה ובהתפתחותה של המחלה" (דב"ע לח/132- 0, בע' 52.44). את האני מאמין שלו, כרופא, הביע הפרופ' גדות בספקה (ב) שבחוות דעתו (ראה סעיף 4(ב) דלעיל). מחד גיסא, סמך את ידו על השקפתו של הד"ר קוריצקי, אך הוסיף, מאידך גיסא, שאירוע מוחי יכול להופיע גם ללא מאמץ נפשי או פיזי מוגברים. הא ותו לא. הד"ר קוריצקי היה בדעה שיש ליחס את בוא האירוע המוחי, במועד שבא למאמץ הפיזי ולרוגז שהיו מנת חלקו של המערער באותו יום באותה שעה. 12. ועתה צא וראה: וכי יש להעדיף את החלופה השניה של הפרופ' גדות לפיה האירוע המוחי יכול להופיע ספונטנית, ללא גורם פרובוקטיבי, out of the blue (ר' דב"ע מו/37- 0, בע' 84 מול האותיות א-ג) כאשר הוכח, באותות ומופתים כ הדרוש לקיומה של החלופה הראשונה: מתח נפשי ומאמץ פיזי חריגים שבעיצומם באה התמוטטות, בא האירוע המוחי? 13. ועוד: כשקוראים את חוות דעתו של הפרופ' למד, באור הנכון כתרומתו של איש הרפואה לאיש החוק המבקש פתרון לשאלה משפטית, מגלים בה תמימות דעים עם דברי חבריו המומחים. הפרופ' מלמד אף נוקב בשמו של גורם מרכזי ורב המשקל: סמכות הפרשיות (ראה שתי המובאות בסעיף 7דלעיל). כל שהפרופ' מלמד אומר וטורח להדגיש הוא, שהאירוע המוחי התהווה על רקע מצב פתולוגי קודם, ולא הוא שגרם למחלה היסודית (טרשת העורקים). והרי איש אינו טוען אחרת. 14. סוף דבר: הוכח להנחת דעתנו המלאה שחזקת הסיבתיות שבסעיף 39 סיפא לא נסתרה: לא הוכח שהשפעת האירועים בעבודה על בוא האירוע המוחי במועד שבא היתה פחותה הרבה מהשפעת מצב בריאותו של המערער. 15. הערעור מתקבל ומוצהר בזה שהמערער נפגע בתאונת עבודה ביום .17.10.28 המשיב ישלם למערער, בשתי הארכאות הוצאות משפט בסך 200, 1 ש"ח בצירוף מע"מ.אירוע מוחיהכרה בתאונת עבודההכרה באירוע מוחי כתאונת עבודהקשר סיבתיתאונת עבודה