הסכמה בהתנהגות לא לשלם מזונות

המחלוקת שבין הצדדים, שהם אשה ואישה (וכן ילדי בני הזוג שהאשה מייצגת) היא האם פטור הבעל - המערער - מחובתו לשלם דמי מזונות שנפסקו לחובתו ולזכות האשה והילדים, בעקבות הסכמה שבהתנהגות בני הזוג שהתרחשה לאחר שניתן פסה"ד למזונות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכמה בהתנהגות לא לשלם מזונות: 1. זו בקשת רשות ערעור על החלטה של בימ"ש לעניני משפחה, שניתנה ביום 28.4.98 (להלן "ההחלטה הנדונה"). ההחלטה ניתנה בערעור על החלטה של ראש ההוצל"פ מיום 28.12.97 (להלן "ההחלטה בהוצל"פ"). ב"כ המשיבה התנגד לכך שהדיון יקויים כערעור גופו, אך סבורני שנכון שאשתמש בסמכות הנתונה לי לפי תקנה 410 לתקנות סדה"ד האזרחי, ולהורות שהבקשה תידון כערעור. יצויין שלאור הטעון הנרחב של הצדדים בשלבים השונים של הדיונים, "לא תיפגע זכותו כבעל דין" של המשיבה, כלשון תקנה 410 הנ"ל. המחלוקת שבין הצדדים, שהם אשה ואישה (וכן ילדי בני הזוג שהאשה מייצגת) היא האם פטור הבעל - המערער - מחובתו לשלם דמי מזונות שנפסקו לחובתו ולזכות האשה והילדים, בעקבות הסכמה שבהתנהגות בני הזוג שהתרחשה לאחר שניתן פסה"ד למזונות. ראש ההוצל"פ קבע שעד ליום 1.4.96 נחשב המערער כפטור, ואילו כב' השופטת קמא סברה שהמערער לא הופטר מחובתו. דמי המזונות נפסקו ביום 2.2.89 (להלן "פסה"ד למזונות"). 2. הבקשה הוגשה ביום 28.4.98, לאחר שחלפו יותר מ15- הימים להגשת הבקשה. לא הוגשה ביחד עם הבר"ע בקשה להארכת המועד להגשתה, והענין הועלה רק ב17.9.98-, הוא היום שהיה קבוע לדיון בבר"ע. ב"כ המשיבה טען שיש לדחות את הבקשה מחמת האחור, וכי אין הצדקה למתן הארכה. בהיות המועד מועד קבוע בתקנות, היינו בחיקוק, נחוצים "טעמים מיוחדים שיירשמו" כדי להאריך את המועד (תק' 528 לתק' סדה"ד האזרחי). נראה לי שבעניננו ראוי להאריך את המועד, וזאת משני טעמים: א) הערעור הוא על החלטה שהיא עצמה ניתנה בערעור. בהחלטה הנדונה הפך בימ"ש קמא את החלטתו של ראש ההוצל"פ. משמע ששתי האינסטנציות הקודמות פסקו פסיקות נוגדות. לגופם של דברים נראה לי, כפי שייאמר להלן, שיש לקבל דוקא את עמדת ראש ההוצל"פ לגבי רוב התקופה שבמחלוקת. ב) מדובר בחיוב ממוני שאינו בין אנשים זרים, אלא בין בני זוג שיש להם שלשה ילדים קטינים, שהקטן בהם נולד, מתוך רצון משותף, ב1993-, היינו בתקופה שבמחלוקת. האשה אינה מעונינת בגרושין. בני הזוג והילדים חיו יחדו עד לאחרונה (ואפשר שעד היום הם חיים יחדו עם הילדים). במצב כזה, של חיי משפחה ושל יחסים בין בני זוג שיש להם ילדים הזקוקים לגידול ע"י שני הוריהם, ראוי להימנע ממצב של חיובים בלתי מוצדקים, שיכולים להגביר רגשי רוגז וכעס בלבו של בן הזוג הנפגע כלפי האחר, רגשות שיכולים להשפיע לרעה על הילדים. לאור כל האמור נתונה הארכה המבוקשת להגשת הבר"ע. 3. כאמור, סבורני שלגופם של דברים, לגבי תקופה ניכרת מתוך התקופה שבמחלוקת, צדק כב' ראש ההוצל"פ. כפי שעלה מן הראיות שעמדו לנגד עיני כב' ראש ההוצל"פ, ממועד פלוני ואילך, היתה בין בני הזוג הסכמה שבהתנהגות שהם והילדים מתכלכלים יחדו, מתוך הכספים שהועברו ישירות ממעבידו של המערער לחשבון שעל שם האשה. היה זה לאחר שבמשך כחודשיים גבתה האשה את דמי המזונות בהליכי עקול בהוצל"פ. ביום 6.4.89 הגישו הצדדים הודעה בהסכמה לכב' ראש ההוצל"פ, שיורה למעביד של המערער, להעביר את הכספים מתוך משכרתו של המערער ישירות לחשבונה של האשה. האשה בעדותה בפני כב' ראש ההוצל"פ אמרה: "עד 1994 חיינו כמו כל זוג עם עליות וירידות" (עמ' 6 לפרו' שם). כמו כן אמרה האשה בעדותה הנ"ל שהיא לא חפצה בגרושין, וכי נולד לבני הזוג ילד ב1993-, וכי הילד נולד מתוך כוונה מכוונת של בני הזוג, וכלשונה: "שנינו רצינו להביא ילד לעולם" (עמ' 5 לפרו' שם). ביום 1.8.95 הגיש המערער תביעה להקטנת דמי המזונות (תיק 95/1299) והאשה הגישה כתב הגנה, ואף תבעה בתביעה שכנגד הגדלה של דמי המזונות. והנה בכתב ההגנה טענה האשה שהיא פירנסה את המשפחה, כולל את הבעל, מדמי המזונות שקיבלה מהמעביד של המערער (ראה סעיפים 4א', 16 ו19- לכתב ההגנה). האשה לא פעלה בהוצל"פ כל השנים, מאז אפריל 1989, לגביית הפרשים של דמי המזונות. כל הדברים הנ"ל משתלבים היטב עם טענת המערער בדבר הסכמה שבשתיקה ובהתנהגות, לפיה האשה והילדים יקבלו כדמי מזונות את התשלומים שהועברו מהמעביד, תחת דמי המזונות שנפסקו בפסה"ד למזונות. ואכן כך התרשם כב' ראש ההוצל"פ מהראיות, וקבע זאת כממצא שבעובדה. 4. גם כב' השופטת קמא לא ראתה כנראה באפן שונה את העובדות, אלא שלדעתה לא היה כב' ראש ההוצל"פ מוסמך לפסוק כפי שפסק. לפי דעת כב' השופטת קמא, החלטה כזאת היא ענינו של בימ"ש לענות בו. נראה לי שכב' ראש ההוצל"פ רשאי היה להחליט את אשר החליט, וכי הסמכות לכך מצויה בסעיף 19 לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז1967-. בסעיף 19 (א) הוסמך כב' ראש ההוצל"פ לדון בטענתו של חייב "שמילא אחר פסה"ד או שאינו חייב עוד למלא אחריו" (ראה גם ספרו של בר אופיר על הוצאה לפועל, עמ' 505). כשחייב טוען ש"אינו חייב עוד למלא אחרי" פסה"ד, צריך שטענתו תתבסס על עובדות שקרו אחרי פסה"ד, שכן לגביהן אין מעשה בית דין, ואין אז התערבות של ראש ההוצל"פ בהכרעה שעשה בית משפט (ראה בר אופיר, שם, בעמ' 505-6). בעניננו נשענת טענת המערער על הסכמה שבהתנהגות שהתרחשה אחרי מתן פסה"ד למזונות. 5. טענתו של המערער שתי פנים לה: א) ע"י התשלום מטעם המעביד ובהסכמת הזוכים, פרעתי את החוב שהוטל עלי בפסה"ד למזונות; ב) ההסכמה שבהתנהגות שהתרחשה לאחר פסה"ד למזונות, פטרה אותי מלשלם עפ"י פסה"ד למזונות כל עוד אינני נדרש לפעול אחרת, שכן הנושה והחייב רשאים להסכים על אפן בצוע פסק דין השונה מהאופן שנקבע בפסה"ד (ע"א 94/4946, אגברה נ. אגברה, פד מט (2) 508). בשתי הפנים יש טעם לטענת המערער. 6. כב' ראש ההוצל"פ תחם בצדק תחום של זמן לפטור של המערער מהחיוב עפ"י פסה"ד למזונות, והמועד שקבע היה 1.4.96. סבורני שבענין המועד ראוי לסטות מעט מהחלטת כב' ראש ההוצל"פ. לדעתי ראוי להציב את הגבול ביום 1.8.95, הוא היום שבו הגיש המערער את התביעה להפחתת דמי המזונות. ומדוע? משום שבהגישו את כתב התביעה, גילה המערער את דעתו שהקיץ הקץ על ההסכמה שבשתיקה ובהתנהגות, שלפיה התשלום ע"י המעביד בא תחת החיוב לפי פסה"ד למזונות. כאמור, גם האשה לא טמנה ידה בצלחת, ואף היא הגישה תביעה שכנגד להגדלת דמי המזונות, ובכך אף היא גילתה דעתה שאין רוחה ודעתה נוחות עוד מההסדר המוסכם. 7. סוף דבר, הערעור מתקבל, והחלטתו של כב' ראש ההוצל"פ חוזרת לתוקפה ולגבורתה, בשינוי אחד, שבמקום התאריך 1.4.96 יבוא התאריך 1.8.95. החיוב בהוצאות שהוטל על המערער בבימ"ש קמא מבוטל בזה. בערעור הנוכחי אינני פוסק הוצאות לטובת המערער, לאור האחור בהגשת הבר"ע והצורך במתן הארכה. הפקדון או הערבות בבר"ע שהמציא המערער יוחזר למערער. הסכם התנהגותמזונות