הדין, מכיר באפשרות להרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות כאשר המסקנה וההיגיון על פי השכל הישר וניסיון החיים, מחייבים את המסקנה המרשיעה כמסקנה אחת ויחידה. (ראה יעקב קדמי , על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שני 688 - 698 (2003)). "הכלל הוא , כי כוחה של ראייה נסיבתית אינו נבחן אגב בידודה מיתר הראיות שבאו בפני בית המשפט, אלא- נהפוך הוא: "כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראייה נסיבתית בנפרד ובאורך עצמאי, אלא לאור הראיות האחרות" ; ו-"במקום שבו מבקשים ליישם הרשעתו של נאשם על מקבץ של ראיות נסיבתיות... אין זאת אומרת שכל ראייה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק ... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות ... שכל אחת מהן... אינה מספקת כשלעצמה...". (יעקב קדמי שם, בעמוד 699 וכן ראה הפסיקה הענפה המובאת בעניין זה שם.) "העקרונות שנקבעו בפסיקה מתיישבים עם השיטה האינדוקטיבית. נפסק כי  הראיות  הנסיבתיות  צריכות  להביא למסקנה מרשיעה  בדרך האלימינציה של  פירושים  המתיישבים  עם  חפות  הנאשם  (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620); כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, "המסקנה הסופית יכולה להתקבל  מצירופן  של כמה ראיות נסיבתיות כאלה  שכל  אחת  מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (השופט לנדוי  בע"פ  524/77,  584,  653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד  לב(2)  682,  684-685); כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על  בית-המשפט  לשקול  על-פי  מבחני ההיגיון ונסיון החיים, "הסבריו של  הנאשם,  אם  ניתנו  כאלה וכן .... היפותזה סבירה אחרת .... אם  יש  מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר  ספק  סביר  בדבר אשמתו של הנאשם" (השופט שמגר בע"פ 543/79, 622, 641 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 115, 140). לסיכום, על  בית-המשפט  לשקול  את  מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של  העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטים סבירים  אחרים. אם  ממכלול  הראיות  האפשרות להסיק קיום עובדה שאין  בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה  שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי". ראה גם ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 565. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות: כל אחד מהמערערים הגיש, בנפרד, ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כבוד השופטת ר. לביא) בת.פ. 236/07 (הכרעת הדין מיום 9/3/09 גזר הדין מיום 20/12/09). הדיון בערעורים אוחד. המערער 1 - דוד פינס, הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום על שני האישומים שבו. המערער 2 - אמיל סרור, זוכה מחמת הספק מהמיוחס לו באישום הראשון והורשע בכל העבירות המיוחסות באישום השני. בית המשפט קמא השית על המערער 1 את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, קנס בסך 20,000 ₪, 12 חודשים מאסר מותנה למשך 3 שנים בר הפעלה בגין העבירות שבהן הורשע וחייבו לחתום התחייבות בסך 30,000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מלעבור העבירות שבהן הורשע. על הנאשם 2 הושתו העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור העבירות בהן הורשע, קנס בסך 10,000 ₪ או 100 ימים תחתיו וחייבו לחתום על התחייבות בסך 15,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מהיום. הערעור נסב הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. עונש המאסר עוכב עד למתן פסק דין בערעור. על פי כתב האישום, הנאשמים עבדו כבוחני רכב מוסמכים מטעם משרד התחבורה, במכון לרישוי רכב "היימן" והורשו להעביר כלי רכב במבחן רישוי שנתי, לאחר בדיקת תקינותם. על פי האישום הראשון בכתב האישום שהוגש נגד הנאשמים, ד.פ., שהופעל כסוכן משטרתי, טלפן למערער 1, ואמר לו שהוא שולח אליו חבר עם רכב מסוג "מזדה לנטיס", עם ליקויים, שצריך לעבור מבחן רישוי. המערער 1 אמר לסוכן שהוא יטפל ברכב תמורת תשלום 200 ₪ וביום 25.01.07, הגיע למכון שוטר עם רכב בו בוצעו (מטעם המשטרה) ליקויים בטיחותיים בגינם לא אמור הרכב לעבור מבחן רישוי שנתי. הנאשמים לא ידעו שמדובר בשוטר. המערער 1 הורה לשוטר להיכנס למסלול הבדיקה שלו, וכשעמד השוטר בתחילת המסלול, הכניס המערער 1 את ידו לתוך הרכב והשוטר מסר לו 200 ₪, והורה לשוטר להתקדם במסלול מבלי שבדק את בלם היד על אף שהבחין כי הבלמים חלשים. השוטר התקדם לעמדת בדיקת הגזים, שם ניצב המערער 2, שחיבר את הרכב למכשיר הממוחשב ולאחר הבדיקה אמר כי הרכב לא תקין והוא פולט גז ברמה אסורה. לכן הורה לשוטר להמתין בחוץ עד שיגיע רכב אחר, תקין. לאחר מכן הגיע לעמדה רכב מסוג "יונדאי גטס", המערער 2 חיבר רכב זה למכשיר הבדיקה, הזין למכשיר הבדיקה את מס' הרכב של השוטר וביצע את בדיקת הגזים, וחתם על תעודה, בה נרשם שתוצאות הבדיקה של הרכב תקינות. המערער 1 חתם על גבי טופס בדיקת הרכב בו אישר כי כל הבדיקות היו תקינות. המכון אישר, על סמך האישורים שנתנו המערערים, כי הרכב עבר בהצלחה את מבחן הרישוי השנתי; על פי האישום השני, ביום 28.01.07 טלפן הסוכן המשטרתי ד.פ. למערער 1 ואמר לו שהוא שולח אליו רכב מסוג "רנו" עם מי שעשה בדיקה לרכב המזדה (נשוא האישום הראשון). בהמשך הגיע השוטר למכון עם רכב "רנו", בו ליקויים בטיחותיים, בגינם הרכב אמור היה להיכשל במבחן הרישוי. תחילה נכנס השוטר למשרד ושם נאמר לו כי מאחר והרכב משנת ייצור 91' נדרש אישור בלמים ממוסך מורשה, לכן עזב את המכון. ד.פ. טלפן למערער 1, וזה הבהיר לו כי לשם קבלת אישור כזה צריך לשלם לו 200 ₪. השוטר חזר למכון, ושילם למערער 200 ₪. המערער 1 ביקש את רישיון הרכב, פנה לרונן ענקי שעבד במוסך "אוטו רן" באשדוד ושהייתה לו איתו היכרות מוקדמת, וביקש ממנו להביא מסמך של תקינות מערכת הבלמים, ולרשום עליה את מס' הרכב שנתן לו ולחתום עליו. לאחר מכן, שוחח עם הסוכן והודיע לו כי "סידר" את אישור הבלמים ושישלח את הבחור בבוקר והוא כבר "יעביר אותו טסט". ביום 29.01.07 הגיע השוטר למכון והמערער 1 מסר לו את תעודת הבלמים. על פי הנחיית המערער 1, התרחק השוטר מהרכב והמתין למערער 1 ביציאה מן המכון, שם אח"כ השוטר מסר למערער 1 - 200 ₪. המערער 1 הורה לשוטר לסדר את המסמכים במשרד ולהגיע אליו למסלול הבדיקה. השוטר הגיע לעמדת הבור, בה הוצב המערער 2 שהורה לשוטר "לשחק עם ההגה" ומיד אחר כך חתם על גבי טופס הבדיקה כמאשר שהרכב שנבדק הנו תקין. לאחר מכן מסר השוטר את המסמכים למערער 1, והאחרון החזיר את המסמכים לשוטר כאשר הם חתומים על ידו כמאשר שהרכב נבדק ונימצא תקין. המערערים בהיותם עובדי ציבור, לקחו שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידם - עבירה בניגוד לסעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ביצעו במילוי תפקידם מעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור - עבירה בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין; בהיותם מוסמכים על פי דין ליתן תעודה העשויה להשפיע על זכויותיו של אדם, נתנו אותה ביודעם שהיא כוזבת בפרט מהותי - עבירה בניגוד לסעיף 281 לחוק העונשין וביודעין גרמו להסעת אדם בכלי תחבורה כשיש חשש לבטיחותו של הנוסע מחמת מצבו - עבירה בניגוד לסעיף 343 לחוק העונשין; אשמה המיוחסת לנאשם 1 בלבד הנה, כי שידל אדם אחר לזייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות - עבירה בניגוד לסעיפים 30 ו - 418 סיפא לחוק העונשין. ב"כ המערער 1 טען בפנינו ובהודעת הערעור, כי יש לזכות את המערער 1 בטענת הגנה מן הצדק. טענה זו נטענה גם בפני הערכאה דלמטה ונדחתה. ב"כ המערער התבסס על שני אדנים, האחד, אכיפה בררנית, שכן לטענתו היו לפחות עוד שני בוחני רכב באותו מכון ובאותן פרשיות אשר ביצעו פעולות בדיקה בשני כלי רכב אשר בוצעו בהם ליקויים שונים ואשר נשלחו לבדיקה על ידי המשטרה. הם נעצרו ביחד עם המערערים, נחקרו כחשודים ושוחררו. המערער טוען להפליה פסולה בכך שהמשיבה החליטה להעמיד את המערער לדין ואילו את השניים הנ"ל כלל לא העמידה לדין על אף שלטענתו הראיות נגדם היו חד משמעיות, היות והם בדקו את אותם כלי רכב, חתמו על אישור כשירותם ועל אף העובדה שהמערער כלל לא בדק את הרכב השני שנשלח ע"י המשטרה. האדן השני לטענת ב"כ המערער 1, הוא טענה בגין מניעים פסולים שהניעו את המשיבה. הסוכן ד. פ. העיד במשטרה ובבית המשפט שהיה ידוע לו גם על בוחנים אחרים באותו מכון אשר נוטלים שוחד, על אף זאת הונחו הסוכנים והשוטרים להתמקד במערער 1. לדידו טעה בית משפט קמא כאשר ביקש הסברים מהפרקליטות מדוע לא העמידו לדין את שני הבוחנים האחרים, רק לאחר שדחה את טענת ההגנה מן הצדק מה גם שהפרקליטות מתייחסת בהסברה רק לבוחן אחד מתוך שניים שלא הועמדו לדין. טענה נוספת אותה מעלה ב"כ הנאשם 1, היא שבית משפט קמא טעה בהרשיעו את המערער 1 באישום השני כאשר הוא כלל לא בדק את הרכב ולא היה מעורב בבדיקתו, למעט הטבעת חותמתו, על אף העובדה שמי שבדק בפועל את הרכב הוא הבוחן שלמה מומי חכמון. כמו כן, טוען ב"כ המערער 1, כי בית משפט קמא טעה בכך שנתן הכרעת דין הגם שקיבל רק 9 עמודים מתוך 17 עמודי סיכומי המערער 1. לחילופין בטיעוניו בפנינו טען ב"כ המערער 1, כי יש להקל בעונש לנוכח הפסיקה אשר הציג, לפיה ניתנו עונשים מקלים בהרבה על נאשמים שהורשעו במספר עבירות שוחד ונידונו לשישה חודשי מאסר בלבד ונאשמים אחרים שהורשעו בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונידונו לשישה חודשי עבודות שירות. כמו כן, ביקש ב"כ המערער 1 להפנות לנסיבותיו האישיות של המערער. ב"כ המערער 2 טען בפנינו ובהודעת הערעור, כי ההרשעה מושתת על ראיות נסיבתיות בלבד. לטענתו, אין חולק כי הסוכן לא קושר את המערער 2 לעבירות נשוא כתב האישום במסגרת פעילותו או במסגרת ידיעותיו המודיעיניות ולא היה לו כל קשר עם המערער וזאת בשים לב להיקף פעילותו הענפה של הסוכן במכון הרישוי בו עבד המערער 2. כמו כן, שמו של המערער 2 נעדר מרשימת היעדים אשר פעלו נגדם במסגרת המבצע המשטרתי. עוד הוא הוסיף, כי צפייה בחומר החקירה (עבודות המ"ט) מלמד, כי המערער 2 לא נצפה או נשמע עושה דברים הקושרים אותו לביצוע העבירות. לטענת ב"כ המערער 2, טעה בית המשפט קמא בקובעו, כי אין ליתן אמון בגרסת המערער לאור כך ש"התקלות שבוצעו ע"י הבוחנים המשטרתיים הן תקלות חמורות מאד, ויכול להבחין ברובן כל הדיוט", כאשר לדעת ב"כ המערער, המערער 2 מעמדתו ב"בור" לא יכל להבחין בכל התקלות למעט התקלה של הגומייה הקרועה ועל כן אין הדבר מלמד על מהימנותו, מה גם שהמערער 2 טען שהוא כלל לא הבחין בתקלה זו שכן ניתן להחמיצה, בשים לב לכך שהגומייה מסתובבת ותיתכן סיטואציה בה קרע בגומייה אינו נגלה לעיני היושב בעמדת הבור וגם בשל כך שחלפה יממה ממועד ביצוע התקלה בגומייה ועד מועד הבדיקה ולכן נראה שהנזילה מהגומייה פסקה ולא בלטה לעין. כמו כן, טען ב"כ המערער, 2 כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את גרסתו של המערער 2, בייחסו למשך זמן הבדיקה משמעות מפלילה. לטענת המערער המשיבה לא הביאה כל ראיה מפריכה באשר לכך שזמן בדיקת רכב בבור אורך כדקה- שתיים וזהו הזמן הנחוץ והמקובל לביצוע בדיקה. כן על פי עבודות המ"ט ניתן לראות כי זהו משך הזמן הרגיל בו נבדקים כלי רכב בעמדת הבור. עוד טען ב"כ המערער 2, כי הבוחן המשטרתי דובינסקי לא ביצע בדיקה בתנאים בהם עובד מכון הרישוי אלא בשטח לשם הביאו את הרכב, מצב תחתית הרכב לא נבדק ולא תועד טרם ביצוע הבדיקה נשוא האישום ואף לא לאחר הבדיקה. כמו כן, לא נעשתה בדיקה האם טענת המערער כי לא הבחין בגומייה, אפשרית מהמקום בו היה. לאור כל האמור, סבור ב"כ המערער 2, כי המשיבה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי המערער 2 הבחין בקריעת הגומייה ולכל היותר יכלה לקבוע, כי המערער 2 התרשל בבדיקתו. ב"כ המערער 2 טען, כי שגה בית משפט קמא בכך שזקף לחובתו של המערער 2 את תפיסת השטר המסומן בחזקתו וזאת לאור הסברו של המערער שכסף זה הוא כסף שמערער 1 היה חייב לו, הסבר זה בא לפני שהמשיבה הטיחה בו שנמצא בידיו שטר מסומן. לטענתו המערער 1 לא נחקר במשטרה על נסיבות העברת הכסף למערער 2. עוד הוסיף ב"כ המערער 2, כי אין לייחס חשיבות לכך שנתפס כסף רב בכיסי המערער או לכך שהשטר המסומן היה מצוי בכיס בו היו מצויים שטרות נוספים של 100 ש"ח, שכן אין בכך להצביע שהכסף אינו "כשר". באשר לתפיסת הפתק אצל המערער 1 ובו מוזכר המערער 2 "לאמיל מגיע 175" טוען ב"כ המערער שאין ללמוד מזה דבר לגבי המערער 2 אשר לא יכול להעיד על פתק שלא נכתב על ידו ולא נמצא ברשותו. פתק שאפילו המערער 1 הכחיש שנמצא בחזקתו ואם כבר, אז יש בפתק זה כדי לחזק את גרסתו שהמערער 1 היה חייב לו סכום כסף כנהוג ביניהם מפעם לפעם. טענה נוספת שהועלתה בהודעת הערעור היא על כך שדברי השוטר אודות דברים שמסר לו המערער באירוע נשוא האישום הראשון, ממנו זוכה, שימשו את בית המשפט אשר ראה בהם חיזוק לראיות באישום השני. לבסוף טוען ב"כ המערער, כי לא התקיים במערער הפן הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת השוחד, שכן על התביעה להוכיח, כי בעת שקיבל את התשלום היתה הקבלה מלווה במחשבה פלילית, שתשלום זה מהווה תמורה בעד פעולה הקשורה בתפקידו כעובד ציבור. במקביל לעבירת השוחד הורשע הנאשם גם בעבירת מרמה והפרת אמונים. לטענת ב"כ המערער 2 לא ניתן להרשיע בשתי עבירות אלה במקביל, שכן מדובר בעבירות חופפות, כאשר עבירת השוחד בולעת בתוכה את עבירת המרמה והפרת האמונים. המערער 2, טען שהעונש שנגזר עליו אינו מידתי ואינו יכול לעמוד על כנו גם בהשוואה למערער 1. נסיבותיו האישיות לאור תסקיר שירות המבחן, חלקו של המערער באישום השני, היותו נטול עבר פלילי והעובדה שהרשעתו כנראה תביא לאיבוד פרנסתו, במקצוע בו עבד 28 שנים. בנוסף לאמור, שב וטען ב"כ המערער להגנה מן הצדק בשלב העונש לאור הפלייתו האסורה של המערער אל מול עניינו של בוחן נוסף במכון- בן- אמו. ההבדל העיקרי בין השניים לחובת בן אמו הוא שלא היתה אמירה מפורשת של המערער 2 לשוטר הסמוי, כי הבחין בגומייה קרועה וזאת להבדיל מבן -אמו אשר ציין בפני השוטר כי הבחין בגומייה קרועה, כמו גם העובדה שבן- אמו נחזה בתיעוד ויזואלי כאשר הוא בודק שלא כדין את פנסי הרכב וחתם על טופס תקינות הרכב ועל אף כל האמור לא הועמד לדין. 5. ב"כ המשיבה טענה, כי בית המשפט קמא שמע מסכת של ראיות, התרשם מהעדים ולא השאיר אבן בלתי הפוכה. לגופו של עניין טוענת ב"כ המשיבה, כי כסף עבר מכיס לכיס, גם אם לא נראה דין ודברים שקדם לכך בין המערערים. בנוסף, הסוכן המשטרתי שמע אמירה שיש לה משמעות מפלילה בהקשר לראיות שהובאו לבית המשפט, לגבי אישור מזוייף על בדיקה חיצונית שלא בוצעה ברכב. הסברו בבית המשפט של המערער 2 נדחה בעניין זה והוא לא שכנע מדוע יש לעדכנו בעניין הגעתו של "הבחור של דוד עם אישור הברקסים", אלא אם הוא בסוד העניין והוא נדרש "לטפל באופן אישי" באותו בחור. כמו כן, טענה כי לא סביר שאדם ובכיסו סכום כסף רב ילווה מחברו סכום של 225 ₪, כפי שנטען ע"י המערער 2. כשהמערער 1 נשאל על כך הוא לא זכר שבאותו זמן הוא החזיר כסף למערער 2 שניתן לו כהלוואה. באשר לזמן הבדיקה הדרוש בבור, טען המערער 2 בעדותו, כי הזמן משתנה מרכב לרכב כאשר שנת היצור משפיעה על הזמנים. מובן שבדיקת רכב ישן כדוגמת רכב הרנו שהובא לבדיקה, שהוא משנת 91', היתה צריכה על פי הסברו לקחת זמן רב יותר מאשר דקת בדיקה. באשר לענישה מדגישה ב"כ המשיבה, כי מדובר לא רק בעבירת שוחד ובמצב בו אינטרס הציבור הופר, אלא שבתמורה לאותו שוחד מצויים כלי רכב בכביש שאינם כשירים לנסיעה ומסכנים את הציבור כולו. לעניין טענת ההגנה מן הצדק, טוענת ב"כ המשיבה, כי הראיות כלפי בן אמו היו פחותות בהרבה וכאשר מסכת הראיות שונה מאחד לאחד אין לומר שמדובר באכיפה בררנית או לקבוע שמדובר בהפליה פסולה. 6. עיקרי הכרעת הדין- את טענת ההגנה מן הצדק של המערער 1, לפיה מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשויות, דחה בית משפט קמא שכן לא למקרים אלה כיוונה הפסיקה בנושא ההגנה מן הצדק וציין, כי : "מטבע הדברים המשטרה מציבה לעצמה יעדים מוגדרים ובשל היקף ההפעלה גם כש'עולים דגים נוספים ברשתה' אינה יכולה להתפנות ולפעול נגד כולם. אין בכך התנהגות שערורייתית ואין בה להקים טענת הגנה מן הצדק." בית משפט קמא נתן אמון בעדי התביעה ודחה את גרסת המערערים כבלתי מהימנה. נקבע, כי הוכחו העובדות הנטענות באישום הראשון ביחס למערער 1 והעובדות הנטענות באישום השני ביחס לשני המערערים. בין היתר נקבע, כי הסוכן ד.פ. תיווך בעבר בעשרות מקרים, בין בעלי כלי רכב לבין נאשם 1, תמורת תשלום, על מנת שיעביר כלי רכב שאינם כשירים, מבחני רישוי שנתיים. כך בהתאם לשיטה, פעל גם הפעם על פי הנחיית המשטרה בשני האישומים והכל תמורת כספי שוחד ששולמו לנאשמים. בהכרעת הדין נקבע: "עדותו של נ.ט. 159/06 עוררה בלבי אמון רב, בעוד עדותו של ד.פ., מטבע הדברים, איננה אובייקטיבית, וניכר כי עושה ניסיון להמעיט ממעורבותו בפלילים בעבר... מטבע הדברים, על המשטרה להפעיל גם סוכנים עבריינים, שלכן אמונים על היעדים, ויכולים להציג בפניהם שוטרים סמויים. זה הכרח המציאות, רעה חולה שאין בילתה". מכל מקום, נקבע כי חלקו של אותו ד.פ. הוא קטן. מהשיחות המוקלטות בינו למערער 1 עולה, כי יש בהן חיזוק של ממש לעדותו של ד.פ., הן באשר להתנהלות המערער 1 מולו בעבר, והן כחיזוק לעדותו האמינה של הסוכן הסמוי שהוא שוטר. באשר לצילום הזירה קבע בית משפט השלום, כי אין צורך בתיעוד מצולם ומוקלט של פעילותו של סוכן- שוטר, שעדותו אובייקטיבית ואמינה, אף שמצער הדבר שאם כבר מפעילים מצלמה לא מוודאים תחילה שהיא עובדת, שהרי תמונה שווה אלף מילים. עוד נקבע, כי מול ראיות התביעה גרסת המערערים איננה מעוררת כל אמון, וזאת בלשון המעטה. כן נקבע: "התקלות שבוצעו ע"י הבוחנים המשטרתיים הן תקלות חמורות מאוד, ויכול להבחין ברובן כל הדיוט. בוחני התנועה המשטרתיים שביצעו התקלות הם בוחנים בעלי הכשרה וניסיון, ובמסגרת תפקידם על פי החוק, בודקים כלי רכב, ואף מוציאים הוראות איסור שימוש לכלי רכב שנתגלו בהם תקלות חמורות, ורושמים לנהגים דוחות בגין תקלות שמתגלות בהם. היכרותם או אי היכרותם את המכשור שבמכוני הרישוי אין כדי לגרוע דבר ממקצועיותם ומיכולתם לאתר תקלות חמורות, שיש בהם להצדיק הורדת רכב מהכביש, ומכאן מיכולתם ליצור תקלות כאלה.עדויותיהם היו אובייקטיביות ואמינות, והתקלות תועדו וצולמו." בית המשפט קמא קבע, כי המערער 1 בדק במכון את רכב המאזדה לאחר שקיבל שלא כדין תשלום של 200 ₪ מנ.ט. 159/06 ואישר כשירות הרכב, למרות התקלות החמורות שבוצעו בו. הוא קיבל תשלום זהה כדי להכשיר את רכב הרנו, לאחר שקיבל תשלום למסירת אישור תקינות הבלמים מבלי שהרנו נבדק. למרות התקלות החמורות שבוצעו ברנו, הצליח במהירות הבזק, תוך 3 דקות, לעבור בדיקת כשירות, ולקבל הכשר לנוע בכביש. נדחו הסברי המערער 1 שנ.ט. 159/06, ד.פ. ואפילו השוטר שתפס את הפתק, משקרים. נקבע, כי הגם שנאשם 1 מכחיש כי קיבל שטרי כסף מנ.ט. 159/06, אין לו הסבר לשטר "המסומן" שנתפס עליו. בית משפט השלום קיבל את אימרתו של רונן ענקי במשטרה והעדיפה על פני עדותו לאחר שגם הוכרז עד עויין, וקבע, כי המערער 1 שידל את רונן ענקי לזייף מסמך, הגם שהמערער 1 הכחיש שמדובר בו. נקבע שעדותו של ענקי בביהמ"ש לא עוררה כל אמון וניכר היה כי הוא מנסה לגונן ולסייע לנאשם 1 וכן שמעדות נ.ט. 159/06 עולה בבירור כי המערער 1 הגיע למוסך בו עבד העד, לאחר שנ.ט. 159/06 שילם לו עבור קבלת האישור, ומערער 1 הוא זה שמסר לו למחרת היום את האישור המזויף, כלומר החזיק במסמך המזויף ומסרו לסוכן תמורת תשלום. נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה להרשעתו של המערער 1 בכל העבירות המיוחסות לו. בית המשפט קבע, כי בנוגע לאישום הראשון עניינו של המערער 2 שונה מעניינו של המערער 1. המשטרה לא ראתה בו יעד. העדים לא התמקדו בו אפילו לאחר שגילו את מעורבותו ברכב המאזדה. הם גם אישרו שהתעלמו ממעורבות שני הבוחנים האחרים, שמעורבותם נתגלתה. בית המשפט קמא סבר, כי המערער 2 העלה ספק סביר באשר לבדיקת פליטת הגזים ברכב המאזדה, ולכן החליט לזכותו, אף שמחמת הספק בלבד. על פי עדות השוטר: "...ניגש לבדיקה של פליטת הגזים, דוד אמר לו לגשת לאמיל [מצביע על הנאשם השני], הגיע אליו, קיבל את האוטו, קיבל הרשיונות, הניירת של הטסט, התבקש לצאת מהאוטו, פתח מכסה מנוע, חיבר משהו למנוע, מהמכונה לאוטו ובאגזוז מאחור, כעבור דקה, דקה פלוס, אמר לו תוציא את האוטו שלך, הרכב לא תקין, אנחנו נכניס רכב אחר ונעשה בדיקה על הרשיונות שלך, זה מה שעשה, הוציא הרכב, חזר, ראה בפנים יונדאי גטס, מחוברת למכשיר. " כבר עתה אעיר, כי אין בפנינו ערעור על זיכויו של המערער 2 מהאישום הראשון, ועל כן לא אדון בשאלה אם בנסיבות אלה ולאור דברי השוטר, בהם ניתן אמון, היה מקום לזיכוי המערער 2 מהאישום זה. מכל מקום, גם אם זוכה המערער מהאישום הראשון מחמת הספק בלבד, אין להתעלם מכך שבית המשפט קמא נתן אמון בדברי השוטר שהמערער 2 אמר לו את הדברים לעיל, שיש להם משמעות ומשקל לעניין הוכחת מעורבותו בהתנהלות הפלילית גם בקשר לאישום השני. נקבע, כי לגבי האישום השני, המתייחס לרכב הרנו: המערער 2 היה בעמדת הבור ובדק את הרכב מתחתיתו. הבוחן שביצע את התקלות העיד, כי ניתן להבחין בתקלה של הגומיה החתוכה של הציריה. נדחתה טענת המערער 2, כי מדובר בתקלה שיכול היה להחמיצה משום שהציריה זזה בנסיעה, וקיימת אפשרות שלכן הוסתרה מעיניו. רכב הרנו היה מאוד ישן משנת הייצור 90'-91', ולכן נאלץ לעשות לרכב בדיקת בלמים חיצונית, ובדיקת גז במקום אחר, כשלעדות נ.ט. 159/06 עבר את המבחן למרות שכלל לא עשו לרכב בדיקת גזים; הבוחן המשטרתי לא הסתפק בחיתוך גומיית הציריה עם סכין, אלא פישק אותה באמצעות מברג, ונזל שמן רב. כך גם העידו הקצין (ע"ת 11) ונ.ט. 159/06. לכן אפילו אם פסקה הנזילה, למחרת בעת הבדיקה, כטענת המערער 2, לא יעלה על הדעת, כי סבר שמדובר ברכב חדש ונקי שלא דורש בדיקה מעמיקה של התחתית והציריה, ואם יש אפשרות שציריה מסתובבת, על אחת כמה וכמה שיש להקפיד בבדיקתה. 7. דיון כנקודת מוצא לדיון בשאלות העובדתיות בתיק שבפנינו, הדין הוא כי רק במקרים יוצאי דופן ערכאת הערעור מתערבת בממצאים של מהימנות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא.  ראה בעניין זה ע"פ 993/00 אורי שלמה נגד מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 205, 218: "הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו, למשל, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556-555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20). וכך קובע הנשיא שמגר בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (להלן: עניין גרינוולד): "כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 437-437: '...ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד...'" "פועל יוצא מן האמור הוא שעל אף שערכאת הערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים, הרי שתעשה כן רק במקרים חריגים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (להלן: עניין פלוני)). השאלה הנשאלת היא האם המקרה שבפנינו, שבו אופי העבירות ונסיבות ביצוען מכתיבים הישענות בעיקר על ממצאי מהימנות לצורך הכרעת הדין, הוא ממין המקרים הנדירים המצדיקים התערבות בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. נראה כי התשובה על כך הינה בשלילה." ראה גם ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, . וראה גם ע"פ 3828/09 איימן אבו רקייק נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 23/6/10) הכרעת הדין של בית משפט השלום מבוססת על ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות, שסומכות על התרשמותו החיובית מעדי התביעה, ועל כך שלא נתן אמון בעדי ההגנה ודחה את גרסתם. רוב הטענות שהועלו בערעור, הועלו כבר בערכאה המבררת ונדחו. ערכאת הערעור לא תתערב בד"כ בקביעות כאמור והמקרה שבפנינו אינו חריג. ב"כ המערער 1 טען, כי הכרעת הדין ניתנה מבלי שהשופטת קראה את מלוא הסיכומים, שכן היו בתיק בית משפט רק 9 מתוך 17 עמודים. אין מחלוקת על כך שיש חובה לקרוא את כל הסיכומים ולא רק את חלקם. יש להצטער שכך הם פני הדברים, כנראה, אולם אין בכך, בנסיבות העניין, כדי להביא לזיכויו של המערער 1 כשקיימות ראיות מוצקות המוכיחות את המסקנה המרשיעה בשני האישומים. יש להוסיף ולציין, שטענות ב"כ המערער נטענו גם בע"פ בעמ' 160 - 162 בפרוטוקול מיום 20/11/08, כל טענות המערער 1 נטענו בערעור, והנושאים נידונו בהכרעת הדין, למרות הפגם הנטען. יתרה מכך, הואיל ועתה כל הטענות מצויות גם בפנינו, גם אנו דנו בהן. עיקר טענתו של ב"כ המערער 1 מתמקדת בהגנה מן הצדק שנדחתה, כאמור. המבחנים בפסיקה בדבר דוקטרינת ההגנה מן הצדק הורחבו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1), 4756. נקבעו שלושה שלבים לבחינת קבלת הטענה: בשלב הראשון בית-המשפט מזהה את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ועומד על עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. בשלב השני בית-המשפט בוחן אם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בית-המשפט יאזן בין האינטרסים השונים, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבות ההליך שבפניו. בין היתר, ישקלו חומרת העבירה; עוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; הנסיבות האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; מידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, והאם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. בעקרון האמור לעיל, חל גם היום לאחר שנחקק סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982. לא נמצאו פגמים בהעמדתם של המערערים לדין, אלא הטענה היא שלא הועמדו גם אחרים לדין. אין ספק בליבי שהמשיבה לא פעלה בזדון בהחלטתה שלא להעמיד לדין את המעורבים האחרים, אלא נתנה הסבר לכך שלא היה די בראיות שנאספו כנגד בן אמו ומומי חכמון כדי להעמידם לדין. ראה לעניין זה את קביעת כבוד השופטת חיות בע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, : "הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעקרון השיוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים לדין ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין". יצויין, כי על פי העדויות -רשום ששמו של מומי חכמון גם הופיע כיעד האחרון ברשימה אך לא הגיעו אליו- ראה עדות דני בן דוד. כמו כן, על הפתק שנתפס על מערער 1 מוזכר השם שלמה ויתכן ומדובר במומי חכמון ששמו שלמה. כמו כן, ראובן בן אמו חתום בעמדת הבור, על ת/12א- תעודת כשירות לרכב, אך בכל אלה לא היה די להעמידם לדין. עוד טען הסנגור שהמערער 1 כלל לא בדק את הרכב נשוא האישום השני ולא היה מעורב בבדיקתו, למעט הטבעת חותמתו, ומי שבדק בפועל את הרכב הוא הבוחן שלמה מומי חכמון. על כך יש לומר, שהמערער 1 מיהר לחתום על אישור תקינות הרכב מבלי שאפילו ביצע את הבדיקה, שכן לתוצאות הבדיקה בפועל, אם זו נעשתה אם לאו, לא היתה משמעות בעיניו והוא התמקד במטרה - לחתום על כשירות הרכב על מנת לשלשל עוד כסף לכיסו- כספי השוחד. לאור עוצמת הראיות הלכאוריות והמוכחות שהיו נגד המערערים ולא נמצאו כנגד המעורבים האחרים, לא היה מנוס מלהעמידם לדין. מבחינה ראייתית, עניינם של המערערים לא זהה לעניינם של מעורבים אחרים בפרשה שלא הוגש נגדם כתב אישום. ההבדלים ניכרים ביניהם לבין המערערים ונעוצים בעובדה שבעניין המעורבים האחרים דובר במקרה בודד בעוד הראיות בעניינו של המערער 1 היו למכביר ובסופו של יום הוא גם הורשע בשני אישומים. יתרה מכך, פועלו העברייני בפרשה מרכזי, עימו יצרו את הקשר, הוא קיבל את הכסף והוא גם דאג לאישור בדבר תקינות הבלמים שלא כדין. המערער 2 אמנם זוכה, מחמת הספק, מהאישום הראשון, אך כתב האישום נגדו כלל שני אישומים בשל שני מקרים שונים. בנוסף על כך, נמצאו על המערערים שטרות כסף מסומנים בשונה מבן אמו וחכמון שלא נתפסו עליהם שטרות מסומנים או אפילו לא סכום כסף רב אשר מעורר חשד. בנוסף, טענתו של ב"כ המערער, כי בן אמו נצפה כאשר הוא בודק שלא כדין את פנסי הרכב וחתם על טופס תקינות הרכב או שאמר בפני השוטר שהגומייה קרועה, יתכן ולא די בהם להוכיח מעבר לספק סביר, שחתם על טופס הכשירות לא רק לא כדין אלא גם נטל כסף כשוחד בעבור חתימתו על בדיקת הכשירות. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, לאור החלטת בית משפט קמא לזכות את המערער 2 למרות ההתנהלות המפלילה באישום הראשון ולמרות הדברים שאמר לסוכן- השוטר והגם שבית המשפט נתן אמון בדברי השוטר שדברים אלה נאמרו ע"י המערער 1. ברור שהגנתם של הנאשמים לא נפגעה במאומה בשל העובדה שאחרים לא הועמדו לדין. העובדה ששמו של המערער 2 לא נקשר לפעילות הסוכן או לידיעותיו המודיעיניות והוא לא הוכרז יעד מראש, לא פוגמת בהכרעה, כי הוא נתפס בקלקלתו. במעשיו הוא הוכיח שהוא חלק מחולית מקבלי השוחד שפעלו במכון במסגרת תפקידם כבוחנים. תחילתו בהעלמת העין מהתקלה המכוונת וסופו בשלשול כסף אסור לכיסו. איני סובר שבנסיבות העניין, יש כאן פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. מכל מקום, גם לו היתה פגיעה כאמור, הרי לאור חומרת העבירות, הפגיעה בבטיחות המשתמשים בכלי הרכב ובדרך וסיכון חייהם, הנובעים מההתנהלות העבריינית של הנאשמים, בצירוף הצורך במלחמה בהשחתת המידות, כאשר בשוחד עסקינן - גובר אינטרס הציבור בהעמדתם של העבריינים לדין והענשתם לאחר שהם מורשעים. לאור האמור, נראה שגם בשאלת הענישה, בנסיבות העניין, אין לטענה משקל. ב"כ המערער 2, טען כאמור, כי ההרשעה מושתת על ראיות נסיבתיות בלבד. הדין, מכיר באפשרות להרשיע על פי ראיות נסיבתיות כאשר המסקנה וההיגיון על פי השכל הישר וניסיון החיים, מחייבים את המסקנה המרשיעה כמסקנה אחת ויחידה. (ראה יעקב קדמי , על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שני 688 - 698 (2003)). "הכלל הוא , כי כוחה של ראייה נסיבתית אינו נבחן אגב בידודה מיתר הראיות שבאו בפני בית המשפט, אלא- נהפוך הוא: "כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראייה נסיבתית בנפרד ובאורך עצמאי, אלא לאור הראיות האחרות" ; ו-"במקום שבו מבקשים ליישם הרשעתו של נאשם על מקבץ של ראיות נסיבתיות... אין זאת אומרת שכל ראייה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק ... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות ... שכל אחת מהן... אינה מספקת כשלעצמה...". (יעקב קדמי שם, בעמוד 699 וכן ראה הפסיקה הענפה המובאת בעניין זה שם.) "העקרונות שנקבעו בפסיקה מתיישבים עם השיטה האינדוקטיבית. נפסק כי  הראיות  הנסיבתיות  צריכות  להביא למסקנה מרשיעה  בדרך האלימינציה של  פירושים  המתיישבים  עם  חפות  הנאשם  (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620); כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, "המסקנה הסופית יכולה להתקבל  מצירופן  של כמה ראיות נסיבתיות כאלה  שכל  אחת  מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (השופט לנדוי  בע"פ  524/77,  584,  653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד  לב(2)  682,  684-685 ); כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על  בית-המשפט  לשקול  על-פי  מבחני ההיגיון ונסיון החיים, "הסבריו של  הנאשם,  אם  ניתנו  כאלה וכן .... היפותזה סבירה אחרת .... אם  יש  מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר  ספק  סביר  בדבר אשמתו של הנאשם" (השופט שמגר בע"פ 543/79, 622, 641 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 115, 140). לסיכום, על  בית-המשפט  לשקול  את  מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של  העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטים סבירים  אחרים. אם  ממכלול  הראיות  האפשרות להסיק קיום עובדה שאין  בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה  שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי". ראה גם ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 565. טענות ב"כ המערער 2 בנוגע לגומייה הקרועה בציריה, לא נעלמו מעיני הערכאה המבררת וקיבלו התייחסות בהכרעת הדין, תוך שהיא דוחה את עדות המערער 2 כבלתי אמינה ומאמצת את עדות הבוחן המשטרתי בעניין זה, אשר גרם לתקלה ולאור ניסיונו רב השנים ואמינותו, אומצה עמדתו. לא רק שהיה על מערער 2 שאף הוא בעל ניסיון רב שנים, לאתר את התקלה בנקל, אלא שגם בדיקתו ערכה מעט זמן באופן מחשיד, הגם שאפילו לשיטתו לאור השנתון הישן של מכונית הרנו דרושה בדיקה דקדקנית יותר, שמן הסתם, גם אורכת זמן רב יותר. בנוסף לאמור, צפיתי בדיסק ת/2, בו תועדו התקלות שעשה הבוחן המשטרתי ברכב הרנו, ונראית בין הדקות 2:23 ל- 4:05 בבירור קריעת הגומייה של הציריה ע"י סכין יפנית, ופיסוקה ע"י אצבעות הבוחן והבוחן נשמע אומר שרכב עם תקלה כזו לא יכול לעבור טסט. תקלה מסוג זה גלויה גם לעינו של מי שאינו מומחה אם הוא מסתכל, וודאי מצופה שבוחן מוסמך, שזו חובתו, שעוסק בגילוי תקלות על בסיס יומיומי יבחין בה. כאשר בנסיבות העניין למרות קריעת גומיית הציריה הרכב עבר טסט, ההסבר שמדובר רק ברשלנות הבוחן - הוא בעייתי. במקרה שלנו, בית משפט קמא לא האמין לגרסתו של המערער 2 שלא הבחין בתקלה ומכאן שנדחתה הגרסה ש"רק" ברשלנות מדובר. עמדתו של בית המשפט קמא, כי יש להרשיע את המערער 2 באישום השני נכונה בשל הצטברות הנסיבות הבאות: המערער 2 הוא שביצע את הבדיקה בבור ובית המשפט לא נתן אמון בגרסתו שלא ראה את גומיית הציריה הקרועה, דהיינו ראה את הגומייה הקרועה והתעלם מכך משיקולים עבריניים. המערער 2 ידע מבעוד מועד על הגעתו הצפויה של השוטר עם רכב הרנו יחד עם אישור הבלמים ואלמלא היה שותף לקשר הפלילי, לא היה אמור לדעת זאת. הסבריו של המערער 2 בנוגע לכך שיידעו אותו על הגעת השוטר עם רכב הרנו, נדחו כבלתי מהימנים ואכן הטענה שהדברים נאמרו לו, רק כי כך יקבל בעל הרכב יחס טוב ואדיב, על פניהם, לא מעוררים אמון. נקבע כעובדה שהבדיקה בבור היתה קצרה מאד וערכה פחות מדקה - הגם שדובר ברכב ישן שמטבע הדברים בדיקתו צפויה להיות ארוכה יותר מבדיקת רכב חדש. תוך זמן קצר לאחר הבדיקה נתפס בחזקתו שטר מסומן מדמי השוחד. ההסבר שנתן המערער 2 בקשר לשטר המסומן שנתפס נדחה כבלתי מהימן. ברשותו של המערער 1 נתפס פתק ובו רשום, בין היתר, שמו של המערער 2 ולידו סכום של 175 ₪. ברשותו של המערער 2 נתפס סכום כסף גדול כאשר השטר המסומן היה בתוך חבילה יחד עם שטרות של 100 ₪ נוספים. המערער 2 טען שהמערער 1 החזיר לו חוב של 225 ₪ וזאת בניסיון להסביר את הימצאותו של השטר המסומן ברשותו, אלא שעל המערער 2 לא נתפס מטבע של 5 ₪. הגם שהמערער 2 זוכה מהאישום הראשון בעינם עומדים דבריו לשוטר בנוגע לרכב באישום הראשון, כאשר אמר לו שבדיקת פליטת הגז אינה תקינה ועליו להמתין עם הרכב מחוץ למקום הבדיקה כדי שעל מספר רכב זה יבדק רכב אחר תקין מבחינת בדיקת הגז. דברים אלה מסבכים, מפלילים ומצבעים לא רק על כך שהמערער 2 שותף לקשר הפלילי, אלא גם על כך שהוא סובר שהשוטר גם הוא חלק מהקשר שכן באישום השני שוב הביא רכב לא תקין לבדיקה בדיוק כפי שעשה ברכב הראשון. בית משפט קמא מצא לנכון להרשיע גם בעבירה של שוחד וגם בהפרת אמונים, בהסתמך על סעיף 186 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, הקובע: ש"ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישהו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". מנגד, בספרו של יעקב קדמי, נאמר: "ככלל אין להאשים ולהרשיע גם בשוחד וגם בהפרת אמונים - שאלה הם אישומים חילופיים על פי טיבם". (ראה:יעקב קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שלישי, עמ' 1681 (2006) וכן ראה הפסיקה המצוטטת שם). על פי האמור, אציע לחברי, לאור ההרשעה בעבירת השוחד לזכות את המערערים מהעבירה של מרמה והפרת אמונים. באשר לערעור על חומרת העונש- בד"כ מי שמורשע בעבירת שוחד, חייב לצפות לכך שהענישה תהיה משמעותית ומרתיעה. ראה רע"פ 2351/10 עודד סופר נגד מדינת ישראל, : "בית-משפט זה התייחס לא אחת לחומרה היתרה הטמונה בעבירות שוחד ושחיתות ובפגיעה הרחבה שהן פוגעות ביחסי השלטון והאזרח ובמבנה החברתי כולו. נוכח חומרה זו נקבע, כי יש לנקוט בקו ענישה מחמיר כלפי החוטאים בעבירות אלה. ראו למשל ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כ"ז(2) 610, בעמ' 613. הדברים מקבלים משנה חשיבות כשמדובר בעובד ציבור, בדומה למקרה שלפני." כמו כן ראה ע"פ 6916/06 ארמון אטיאס נ' מדינת ישראל, , שם נקבע: "העובדה שאין למערער הרשעות קודמות אינה צריכה לשמש לו כנקודת זכות. בדרך כלל לעברייני צווארון לבן אין הרשעות קודמות, שאם לא כן, לא היו מתמנים לתפקידם. בעבירות של צווארון לבן אין מנוס מנקיטת אמצעי ענישה מחמירים. הסכנה לדמותו של השירות הציבורי ולאופייה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי עברייני השוחד (ראו פרשת לוי דלעיל). לא נוכל בלעדי שיקולי ההרתעה. עבירות הצווארון הלבן הפכה במדינתנו למעין מכת מדינה. במסגרת מטרת ההרתעה הכללית, רשאי בית המשפט להתחשב לחומרה בנתון זה (ראו ע"פ 5106/99 אבו ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 350). 56.באשר לעבירת השוחד, בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך לשלוח מקבלי שוחד למאסר בפועל: 'הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן; ובמקרה שלפנינו נסיבות כאלה אינן מתקיימות...השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל'. (ראו ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), , בעמ' 2, 3).  עבירת השוחד מטבעה גורמת להשחתת מידות במינהל הציבורי. מכאן ההכרח להטיל עונשים מרתיעים על אלה החורגים מן השורה ומביאים לשיבוש דרכי מינהל תקינים. כאן גובר האינטרס הציבורי, שעליו מצווה בית המשפט לשמור. 57.רחמנות כלפי עבריינים מסוגו של המערער רק תפגע קשות באמון הציבור בשירות הציבורי ולכן אין מנוס מנקיטת אמצעי ענישה מחמירים (ראו פרשת לוי דלעיל). אכן, דמותו של האדם העומד לדין וסבלו האישי, מן הראוי שלא ייעלמו לעולם מעיניה של הערכאה השיפוטית הדנה בעניינו, אולם ככל שעולה חומרתו של המעשה מבחינת ענינו של הציבור ומבחינת הפגיעה באמות המידה הערכיות שעל פיהן עליו לנהוג, גם נסוגה מידת הרחמים מפני מידת הדין. " עבירת השוחד היא עבירה חמורה מאד, ובמיוחד כך כשנלוות אליה עבירות נוספות וכשאין מדובר "רק" במעילה באמון הציבור, אלא גם בפוטנציאל הפגיעה הטמון בשליחת כלי רכב פגומים לכביש כאילו כשירים הם לנסיעה על כל ההשלכות והתוצאות הקשות שעלולות לצמוח מכך. מי שמוכן, תמורת בצע כסף, לזנוח את חובתו להגן על הציבור מפני פגיעתם של נסיעת כלי רכב לא בטיחותיים, לא זכאי להתחשבות מיוחדת והקלה בעונשו. ב"כ המערער 2, העלה את טענת ההגנה מן הצדק כעילה להקלה בחומרת העונש. כאמור, לא נראה שזה המקום להתערב בעונש שנגזר על המערער 2 משיקולי הגנה מן הצדק, שכן לא התרשמתי שהיתה פגיעה כאמור וההחלטה שלא להעמיד את האחרים לדין, בנסיבות העניין לא מסייעת למערער 2. עיינתי בתסקירי שרות המבחן שהוגשו לבית המשפט קמא. ביחס למערער 1 התרשם השרות, כי הוא מוסר אינפורמציה באופן המשרת את צרכיו, אינו מודה בביצוע העבירה וטוען שהופלל ע"י אחר. השרות סבור, כי הוא בוחר לגונן על עצמו ונוקט בטשטוש ערכי וטשטוש גבולות מותר ואסור. השרות נמנע מהמלצה. ביחס למערער 2 נרשם בתסקיר, כי הוא מכחיש את העבירה, לדבריו בדק את כלי הרכב ומבחינתו הם נמצאו תקינים. הגם שלאור ההכחשה השרות לא יכול לעמוד על מניעיו לביצוע העבירה, הומלץ שיושת מאסר לריצוי בעבודות שרות ומאסר מותנה. בית משפט השלום איזן כראוי בין כל השיקולים לחומרה ולקולה לרבות הנסיבות האישיות של המערערים. כך הם הדברים הגם שערים אנו שמאז נפטרו שני הוריו של המערער 2. ב"כ המערער 2 טען, כי המערער כבר קיבל את עונשו בכך שאיבד את עבודתו בה עבד במשך קרוב ל- 30 שנה ופרנסתו נפגעה קשה. בעניין זה אין למערערים אלא להלין על עצמם, שכן ביצעו את העבירות תוך ניצול תפקידם, מעמדם כבוחנים ותוך הפרת האמון שניתן בהם, והיה עליהם לקחת בחשבון שאם יתפסו, סביר שיאבדו את עבודתם, שכן ישנו קשר ישיר בין עבודתם לביצוע העבירות. העונשים שהושתו אמנם אינם קלים, אך העבירות חמורות, הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות וחומרת העונש אינה מחייבת את התערבותנו. סוף דבר, אני ממליץ לחברי לזכות את המערערים מביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים ולהותיר על כנה את ההרשעה ביתר העבירות בהן הורשעו המערערים בבית משפט השלום. כמו כן, אני ממליץ לחברי לדחות את הערעורים על גזר הדין. נתן זלוצ'ובר, שופט האב"ד, יוסף אלון, נשיא: אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המפורט והמקיף של חברי השופט נ. זלוצ'ובר. יוסף אלון, שופטנשיא יעל רז-לוי, שופטת: אני מסכימה ומצטרפת לפסק דינו המלומד של חברי השופט נתן זלוצ'ובר. יעל רז-לוי, שופטת אשר על כן , הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט נתן זלוצ'ובר. הערעור נדחה.משפט פליליהרשעהראיות